אך הבל כל אדם
עיונים בשירה המקראית
מחבר: ו. קלנר
תהלים לט
עיונים לו, תשכ"ו
הודפס ללא ההערות
שירתנו הלירית הקדומה אין עיקר כוונתה להנות את הקורא הנאה אסתיטית. לא תגלה בה אותה מערכת סדורה של דמויות ורגשות, אותה בנייה יוצאת משיקולים אומנותיים, המוכרת לנו מספרויות אומות העולם. לפנינו יצירה אשר יותר משהיא חטיבה ספרותית - יחידה אנושית-חויתית היא, הבעת-מישרין להמתרחש בקרבו של אדם. יש בה בשירה זו משהו בלתי-אמצעי וכלל-אנושי הנוגע אל לבנו יותר מכל יצירה ספרותית אחרת, שבה אתה מוצא איזון והתאמה מכוונת בין חוויה וצורה בין השתפכות-נפש ומבנה ארכיטקטוני. והוא הבדל-יסוד בין שירת העמים לבין שירתנו, שם הכוונה לא פחות למבנה שלם ומושלם מאשר להבעה, כאן באה הבחינה האסתיטית בדיעבד - כאילו בהיסח דעתו של המשורר. הרי שירתנו מעיקרה שירה דתית הנה, החגה מסביב לציר האלהי, המוחלט, אשר אליו היא קרבה וממנו היא מתרחקת חליפות, ורבות בה התנודות והקפיצות. לעתים מרובה המכוסה מן הגלוי, ויקשה עליך לגלות את הקשר שבין הרגעים הבודדים רויי החוויה. עם זאת קיימת בה בשירה זו אחדות מופלאה, היא אחדות האדם המביע את עצמו, אשר אין ביכולתו לכלכל את האש הבוערת בלבו; אדם באשר הוא אדם, אדם הנברא בצלם, המאמין והכופר, הדבק בבוראו והמתכחש לו, הסובל והנהנה, המתייסר והמתברך חליפות. אחידה היא השירה, שהרי אחיד הוא האדם, המקיים את אחדותו חרף הסתירות שבהגיונות לבו ובהבעתן ואף מתוכן. על כן אין להתייחס אל שירה זו מבחינה אסתיטית גרידא, כי אם בראש וראשונה מבחינה אנושית-על-אנושית.
ברוח זו רצוננו לגשת להסבר המזמור.
אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוא בִלְשׁונִי
אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסום
בְּעד רָשָׁע לְנֶגְדִּי:
נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה
הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוב
וּכְאֵבִי נֶעְכָּר:
חַם-לִבִּי בְּקִרְבִּי
בַּהֲגִיגִי תִבְעַר-אֵשׁ
דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁונִי:
המשורר גמר אומר שלא לתת פורקן לרגשות המתעוררים בקרבו והוא שם מחסום לפיו (ייתכן שיש להעדיף את נוסחת השבעים "אשימה" על "אשמרה"). אין הוא חושש, שמא יפריז על המידה בהבעת רוחו הנסערת ובזה יבוא לידי חטא: עצם התלונה נראה בעיניו כחטא (והשווה להלן לפס' י'); וזו אף זו: הוא נמנע מלהביע את רחשי לבו בעוד רשע לנגדו. מלים אלה יש להבין או כדברי רד"ק: "הבא לבקרני לראות כאבי... שלא ישמח לי" או מפני כבוד אלוהים; אין בעל המזמור רוצה שיראה אותו הרשע בקלקלתו, כשהוא מטיח דברים כלפי מעלה; (וראה להלן פס' ט'); על כן הוא נאלם ומחשה. - מטוב: "שתקתי מלדבר גם דברים טובים ונחומים, פן ברבות הימים אצעק ואתרעם". (מצודת דוד). כן רד"ק: "מדבר טוב, כדי שלא יזדמן לפי רע מתוך צערי או אין לי עוד תקוה בטוב". פירוש אחר: מלדבר מטוב ועד רע; או: מחוסר טוב, כלומר מפני הרעה. כאבי נעכר, התחזק, הסתער (מקרא מפורש). וכאבי: "אם כי כאבי נעכר, עכ"ז אתאפק ואחריש" (מצודת דוד). אולם דומה, כי יש למשוך את המלים אל הפסוק הבא, והן בחינת מעבר מן האלם אל הדיבור, ופרוש הו"ו: אולם, אך. - "בהגיגי" מקביל ל"בקרבי", ודומה, כי פירושם אחד. עד כאן לא השמיע המשורר את קולו, ורק עתה בוקע הדבור מקרבו: "דברתי בלשוני". רצונו להתאפק מתבטל בגלל חום לבו, ועל כורחו הוא מדבר, - הפיסקה פותחת ב'אמרתי' שפירושו: חשבתי בלבי, והיא מסתיימת ב'דברתי', הגדתי את אשר עמדי. "בלשוני" לעומת "בלשוני" שבפס' ב'.
מהם הדברים שהוא משמיע? בתשובה על שאלה זו תלויה במידה רבה הבנת השיר. המפרשים כאן מחולקים. יש אומרים, כי הדברים מוסבים על האמור בפסוקים הבאים: "הודיעני ה' קצי..." כך רש"י: "חם לבנו בקרבנו ובהגיון לבנו בוער בנו כמו אש, והוא גורם לנו, שאנו מדברים בלשוננו לפניך, וזו היא שאנו מדברים: "הודיענו' ה' קצנו..." כן מן החדשים צ. פ. חיות: "נעתקו מלין מפי ונפשי בשאלי, כי תודיעני קץ חיי". ס"א: הדברים מתייחסים אל הנאמר לפני כן, וב"הודיעני" פותח המשורר בעניין חדש. אין ספק בידנו, כי נכונה סברה זו, הן מבחינת הלשון הן מבחינת העניין. הרי צרוף לשון תמוה זה: "דברתי בלשוני" יש בו משום הדגשת-יתר פאתיטית, ואין להניח, שתבוא אחריו אך בקשה, הנובעת מקבלת הדין והשלמה עם הגורל. אף ההקבלה ל"מחטוא בלשוני" באה ללמדנו, כי המשורר, בשעה שדיבר, חטא בלשונו והטיח דברים כלפי מעלה.
לאט לאט מתגברת עליו רוחו הסוערת. בראשונה עלה בידו לעצור במלים. המפנה בא כאמור עם: "כאבי נעכר". בעקבות הכאב משתלט עליו רוגזו הגדל והולך בהדרגה, כפי שמעידה הלשון: "חם לבי בקרבי" - חרה אפו של המשורר, עד שהיה ללהבת אש - "בהגיגי תבער אש" - המתפרצת בקרבו, והוא נותן פורקן לסערת רוחו, "דברתי בלשוני". שים לב לכיאסמוס, הבא להטעים "אש":
מה אמר המשורר בשעת רוגזו? דבר זה אינו מתפרש כאן, ורק מהמשך השיר (ראה להלן לפסוקים י' - י"ב) נוכל לעמוד על הנעשה בקרבו. לא בבת אחת מתגלית לפנינו כל היריעה כלה, כי אם קמעה קמעה. והוא מדרכי הסגנון המקראי, שלעתים קרובות סוף דבר בא להשלים את החסר בראשיתו.
הודִיעֵנִי יְהוָה קִצִּי
וּמִדַּת יָמַי מַה- הִיא
אֵדְעָה מֶה-חָדֵל אָנִי:
הִנֵּה טְפָחות נָתַתָּה יָמַי
וְחֶלְדִּי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ
אַךְ-כָּל-הֶבֶל כָּל-אָדָם נִצָּב סֶלָה:
אַךְ-בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ-אִישׁ
אַךְ-הֶבֶל יֶהֱמָיוּן
יִצְבּר וְלא-יֵדַע מִי-אסְפָם:
הלך רוחו של המשורר השתנה תכלית השוני. לפנינו שלב חדש בדין ודברים שבינו לבין קונו. כאן הרגעה לאחר סערה, השלמה לאחר התמרדות, הכנעה לאחר שקבל האדם המעונה מרה על מר סבלו. חלפה כליל רוחו הסוערת, והוא מקבל עליו את הדין שהוא דין כל באי עולם. בפס' ה' ובראשית הפ' ו' עוד נשמעת מדברי המשורר נימה אישית, הוא משמיע בקשה בציינו כי ימיו הוא קצרים; ואילו בסוף פס' ו' הוא מעמידנו על חוק-עולם: על קוצר ימיו של כל אדם ועל אפסותם (וראה להלן). לפנינו הדרגה; מקוצר ימיו עובר המשורר אל קוצר ימיו של כל אדם, ומכאן לתיאור אפסותם. הבקשה באה ללמדנו שני דברים:
א) המשורר מודה בחטא שחטא בהטיחו דברים כלפי מעלה;
ב) הוא מכיר בחוק עולם; מהכרה זו נובעת בקשתו.
"קצי": מתי יבוא קצי. קץ זה כמוהו כקץ צרותיו ותלאותיו. "מה חדל אני" מסבירים; מתי אחדל. מ"חדל" שומעים אנו את החידלון הכללי המשתמע אף מ"חלדי" שבפסוק הבא: לפנינו אותו שורש בחילוף אותיות. גבולות צרים הושמו לו לאדם ומה גם, כשהמשורר מעמיד כנגדו את הבורא: "חלדי כאין נגדך". עלוב עולמו של בן-התמותה, שהנו כאפס לגבי חי-העולמים. ב"הנה" בא המשודר לנמק את בקשתו. מה פיוטית וציורית התיבה "טפחות" שבראשית הפסוק! המשורר מסכם: אך כל הבל כל אדם נצב סלה. ל"כל" הראשון אין הסבר המניח את הדעת. גם "נצב" קשה. אחד המפרשים מסביר: כל אדם הנצב לפניך, החי בעולם. ס"א: עומד קוממיות, זקוף קומה, נשען על כוחו או בינתו. ס"א: אפילו הוא עומד מוצק. "הבל" אשר הוראתו נשימת פה, מתייחס כאן לקוצר ימיו של האדם, בניגוד ל"הבל". אשר בפסוק הבא שפירושו, להבל, לריק.
עם פס' ו' נגמר הבית הראשון, ומתחיל הבית השני ז' - י"ב, המסתיים, בשינוי קטן, באותו פזמון. אך הבל כל אדם סלע אולם מבחינת הרעיון פס' ז' הנו המשכו של הבית הראשון, ורק בפס' ה' פותח השיר בעניין חדש. "הסגת גבול" זו מוסיפה נוי לשיר, ואין להעביר "סלה" לסוף הפסוק הבא, כדעת אחד המבקרים. הפסוקים מתקשרים זה בזה אף ב"אך", הבא שלוש פעמים זו אחר זו, שפירושו כפול: "אכן" ו"רק". בס"ה בא "אך" בשיר ארבע פעמים, למען הדגיש אחד הרעיונות המרכזיים אשר בו. - בתיבה "בצלם" משתמעות שלוש הוראות: חושך, צל ודמות. נראה, כי עיקר הכוונה כאן "חושך". (אותה הוראה לשורש גם בערבית) השווה ק"ה ו', ד': "כי בהבל בא ובחשך ילך". אף בפסוקנו מקביל "חשך" ל"הבל". אילו היה המובן צלם ממש וגם צל, צריך היה לבוא כצלם ולא בצלם. עם זאת משתמע כאן גם צלם ממש וגם צל. הלוא במקרים רבים אין השירה המקראית מגדירה את המלים הגדרה מדויקת ואל משמעות היסוד מתלווית פמליה של משמעויות אחרות. והשווה תה' ע"ג, כ': "כחלום בהקיץ אדני בעיר צלמם תבזה". קמ"ד, ד': "אדם להבל דמה ימיו כצל עובר". בפסוקנו קיימת הקבלה בין הבל וצלם, ובפסוק שבפרק קמ"ד הקבלה בין הבל וצל. לדעת חוקרי הלשון אין עיקר שרשו של צלם אלא צל. להוראת דמות שאין בה ממש יש להשוות את המלה היונית "אידולון", המציינת תבנית צלו של אדם שירד שאולה. - "הבל" פירושו כאן כאמור "להבל". השווה איוב ט', כ"ט: "למה זה הבל איגע"; בדומה תה' ב' א': "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק". - יהמיון: ירעשו, "יסתערו מקנאה ותאוה". המשורר עובר מן הכלל אל הפרט; יהמיון - יצבר. אף כאן אנו שומעים גם הוראה שניה, ויש לקבל את פירושו של אבן-עזרא: קבוץ ממון כמו: "ומי אוהב בהמון (קה' ה', ט') והשווה: כל מי שהומה ומהמה אחר הממון (ויקרא רבה). לרעיון השווה איוב כ"ז, ט"ז, י"ז, קוה' ב' י"ח. - לפנינו שני רעיונות: ימי האדם עלי אדמות קצרים וקצובים, וכל עמלו שהוא עמל - עמל שווא הנהו.
וְעַתָּה מַה-קִּוִּיתִי אֲדנָי
תּוחַלְתִּי לְךָ הִיא:
מִכָּל-פְּשָׁעַי הַצִּילֵנִי
חֶרְפַּת נָבָל אַל-תְּשִׂימֵנִי:
נֶאֱלַמְתִּי לא אֶפְתַּח-פִּי
כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ:
הָסֵר מֵעָלַי נִגְעֶךָ
מִתִּגְרַת יָדְךָ אֲנִי כָלִיתִי:
בְּתוכָחות עַל-עָון יִסַּרְתָּ אִישׁ
וַתֶּמֶס כָּעָשׁ חֲמוּדו
אַךְ הֶבֶל כָּל-אָדָם סֶלָה:
"ועתה" בלשון המקרא מביע מסקנה או החלטה; פירושו: על כן, אם כן אפוא. אמונת המשורר באלהים שוב חוזרת אליו: לא זו בלבד שהוא מצדיק עליו את הדין (כי אתה עשית) - הוא שם שוב את מבטחו באלהים (תוחלתי לך היא). מאמונה זו נובעת בקשתו הנמרצת. בסוף הבית שוב המעבר מגורלו האישי אל גורל כל בני תמותה, אך הבל כל אדם. המשורר מכיר בכך, שכפוף הוא לחוק עולם ולא יעבור. הכרה זו, על כל הצער הכרוך בה, יש בה אף משום הרגעה ונחמה. - "מה קויתי" קשה. היינו רוצים לקרא: מה אקווה. בשבעים קראו: מה תקוותי. לדעת אחד המפרשים "מה קיויתי" לא שאלה היא, ופירושו: אשר קיויתי, והוא מקביל לתוחלתי, וזה מתקבל על הדעת. להוראת "מה" השווה שופטים ט' מ"ח: מה ראיתם עשיתי, מהרו עשו כמוני. - מכל פשעי הצילני. לדעת גרץ רעיון הצלת האדם מפשעיו זר הוא למחשבה הישראלית, ועל כן רואה הוא לתקן, מכל פושעי הצילני. פושעי - הפושעים בי. באורח זה קיימת הקבלה בין פושעים ונבל. מבחינה לשונית אמנם פושעי בגדר האפשרות. השווה: וחוטאי חומס נפשו (משלי ח', ל"ו); ממתקוממי תשגבני (תה' נ"ט, ב') ועוד. אך לא בפעולות בני אדם הדברים אמורים, כי אם בפורענות הבאה בידי שמים. אמנם בדרך כלל ניצל האדם המקראי מרעה מוחשית כגון צרה, כף אויבים, מות, שאול, אישה זרה, שפת שקר וכו', אך יש גם: "הצילני מדמים" (תה' נ"א, ט"ז), וכן: "והצילך מדרך רע" (משלי ב', י"ב). נראה, כי עיקר פירוש פשעי הנו העונש הבא על פשעי (מצודת דוד) אחרת לא יובן סוף הפסוק: חרפת נבל אל תשימני. בדומה לכך: "ומצאנו עוון" (מלכים ב', ז', ט'). כן בא "פועל" אגב הוראתו העיקרית גם בהוראת שכר או עונש. כאן משתמעות שתי ההוראות כאחד, הן הסובייקטיבית הן האובייקטיבית: חטא ועונשו באים זה בצד זה, ואין להפריד ביניהם. בדומה תה' ל"ח, ג' - ז' ובייחוד הפסוקים ה' וו': כי עונתי עברו ראשי, כמשא כבד יכבדו ממני, הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי. - חרפת נבל אל תשימני לעומת: בעוד רשע לנגדי (פס' ב'). שם חס האדם כביכול על כבוד אלהים, כאן הוא מבקש, כי אלהים יחוס על כבודו. רשע: המפר חוקי אלהים, נבל, בדרך כלל, החוטא לאדם. - נאלמתי לא אפתח פי לעומת נאלמתי דומיה פס' ג'. ללשון השווה תה' ל"ח, י"ד, ט"ו וישעיה נ"ג, ז'. - כי אתה עשית: צדוק הדין כולל את הודאת המשורר בחטא שחטא. הושג שלב חדש בהתפתחותו הפנימית: לא זו בלבד שהוא מייחל לחסדי אלהים - הוא מכיר לדעת, כי הוא בעצמו גרם בחטאו לקוצר ימיו. לרעיון זה השווה תה' צ', ובייחוד הפסוקים ז' - ט'. - על "בעוד רשע לנגדי" מעיר חיות: "זהו מתמיה קצת, כי להלן פס' י' סבה אחרת לשתיקתו". לדעתנו אין כל קושי: לפנינו שני שלבים שונים, והכרת המשורר העמיקה. - נגעך: לא הוסבר נגע זה מהו, ייתכן והוא מחלה אנושה. - תגרת ידך: או מכת ידך (מל' גרה) או מורא מכותיך (מל' גור); והשווה תה' ל"ד, ה': מכל מגורותי הצילני. (ויש מתקנים לפי גירסת השבעים: מגבורת ידך). המצדיק את הדין אינו יכול כי אם לבקש רחמים. בדומה, אך בכוון אחר במקצת, איוב ט', ל"ד: יסר מעלי שבטו ואימתו אל תבעתני. כאן, כמו בפס' ז', עובר בעל המזמור מגורלו האישי אל גורלו של כל אדם: בתוכחות על עון יסרת איש... תוכחות; פורענויות, ייסורים. תמס: תמוגג. חמודו, או כל דבר היקר לו, מחמדיו; השווה איוב כ', כ': בחמודו לא ימלט; או בשרו שהוא חמדתו (רש"י).
שִׁמְעָה- תְפִלָּתִי יְהוָה
וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה
אֶל-דִּמְעָתִי אַל-תֶּחֱרָשׁ
כִּי גֵר אָנכִי עִמָּךְ
תּושָׁב כְּכָל-אֲבותָי:
הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה
בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי:
בשני הפסוקים האחרונים חוזרת בקשתו של המשורר, אך היא נמלצת ונמרצת יותר. פעמיים בא צווי מארך, ואחריו אותה הבקשה בלשון שלילה: שמעה - האזינה - אל תחרש. שים לב לכיאסמוס, שאחריו הקבלה:
כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. השווה ברא' כ"ג, ד': גר ותושב אנכי עמכם, ויקרא כ"ה, ל"ה; גר ותושב וחי עמך, שם, כ"ד: כי גרים ותושבים אתם עמדי; ובייחוד ד"ה א', כ"ט, ט"ו: כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. מה פיוטי הפסוק שבמזמורנו! הוא בא בל' יחיד, ומתוך כך משתנה הקצב לגבי הפסוק שבד"ה, ונעשה נמרץ ומרוכז יותר. חסרה הו"ו על יד תושב, ומתוך כך בולטת יותר ההקבלה שבין גר ותושב. בתורה באות שתי התיבות זו בצד זו, ובזה היו למושג אחד; בד"ה וכאן באות הן בנפרד, ומכך יוצאת הקבלה בין שני המושגים. "עמך" מביע יותר מאשר "לפניך" את קרבת-הגומלין שבין אלוהים ואדם, כן "עמך" תה' ע"ג, כ"ה: "ועמך לא חפצתי בארץ". "עמך" באמצע הפסוק הקצר יש בו משום הדגשה. - גר, תושב: אין לו לאדם כי אם דירת-עראי עלי אדמות; והשווה דברי רד"ק:
"אדם בעולם כמו הגר בארץ לא לו, כי נוסע תמיד ממקום למקום, כי האדם בעולם אין לו מעמד וקיום בו".
עובדה זו באה כהנמקת בקשתו. לפס' י"ד השווה איוב: הלא מעט ימי וחדל ושית ממני ואבליגה מעט בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות וכו' (כ', כ"א) שעה מעליו ויחדל (שם י"ד, ו'). - השע: שעה. ואבליגה: אתחזק, אחליף כוח. עצב חרישי שרוי בשני הפסוקים האחרונים, עצב תוך השלמה והכנעה. מה רב הניגוד שבין ראשית הפרק ואחריתו: אכן ארוכה דרכו של האדם המאמין מהתמרדות בבוראו עד לקבלת ייסורים באהבה!
הפרק מתחלק לשני חלקים שווים: פס' ב' - ז' ופס' ח' - י"ד. המפנה הגדול חל עם "ועתה", אף כי פנייתו זו הנרגשת של המשורר אל ה' מתכוננת כבר בחלק א'. כל אחד משני החלקים שוב מתחלק לשנים: פס' ב' - ד'; כאן מתוארת מלחמתו הפנימית של המשורר, שסופה התפרצות. פס' ה' - ז': המשורר מבקש את ה', שיודיע לו את יום מותו; לבקשה זו מתלווים הרהורים על אפסות חיי האדם. פס' ח' - י"ב: המשורר פונה אל ה' בבקשה, שישים קץ לייסוריו; הוא מודה, שייסורים אלה ואף המות הנם עונש על חטא שחטא. פס' י"ג, י"ד: הוא חוזר על בקשתו, בהצביעו שוב על קוצר ימיו. אכן גדול המתח שבפרק ורבות התנודות והחליפות אשר בו, הבאות תכופות וללא מעבר. איזה שפע של רגשות והגיונות בפסוקים כה מועטים! מה אדיר כוחו של המשורר למזג מזיגה נפלאה את חיי נפשו הוא עם גורל כלל בני אדם! העלילה הפנימית מתפתחת בהדרגה דראמאטית ממש, אחד האמצעים הלשוניים שבהם מסתייע המשורר, כדי לקיים את המתח היא החזרה על מלים בודדות, שוויון הצורה בא להטעים את שוני ההתרחשות. אמרתי... בלשוני - דברתי בלשוני. החזרה על "בלשוני" מבליטה את המפנה שחל במשורר. נאלמתי דומיה -נאלמתי, לא אפתח פי. כאן החזרה באה להדגיש את שוני הגורמים, שהביאו את המשורר לידי האלמותו: שם הוא משתתק, כי חס הוא כביכול על כבוד אלהים (בעוד רשע לנגדי), וכאן-כי מצדיק הוא על עצמו את הדין (כי אתה עשית). הכרתו הדתית העמיקה, והוא היה לאחר. כאמור בא "אך" בפרק ארבע פעמים ושלוש פעמים זו אחר זו. גורל האדם מתפרש והולך אגב תיאור עמלו. שהוא עמל לשווא - ההדרגה שבבקשות המשורר באה לידי ביטוי בריבוי הפעלים: הודיעני - הצילני - הסר - שמעה - האזינה - אל תחרש. בשלושת הפעלים האחרונים היא מגיעה לשיאה.
נצביע כאן עוד פעם על ריבוי המשמעויות אשר למלים בודדות, המשווה לשיר נוי ועומק; הבל, צלם, יהמיון, פשעי.
ישנם בשיר מטבעות לשון נדירים ונעלים, הבאים ללמד על יכולתו הלשונית של מחברו, כגון: נאלמתי דומיה, כאבי נעכר, דברתי בלשוני, הנה טפחות נתת ימי, אך הבל יהמיון, יצבר ולא ידע מי אספם. (מה רבה הממשות והציוריות שבפסוק זה לגבי הפסוק תה' מ"ט, י"ג המביע אותו רעיון עצמו: כי יראה חכמים ימותו יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם), תגרת ידך, ותמס כעש חמודו, ועוד.
המשורר יודע על סוד הצמצום, ואף בצמצום זה מתגלה יכולתו הלשונית. כדוגמה ישמשו מלבד הפסוקים שהבאנו גם פסוקים אלה: כי אתה עשית. מה כבד משקל פסוק זה, לאחר מה שקדם לו ולגבי מה שבא אחריו! כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. וראה לעיל. בטרם אלך ואינני: השוה שוב איוב י', כ"א: בטרם אלך ולא אשוב אל ארץ חשך וצלמות וכו'. הצמצום שבפסוקנו בא להוסיף, ורב הוא הרושם, שמשאירה בלבנו המלה "ואינני". בלשון פשוטה תכלית הפשטות מובע כאן האובדן הסופי והמוחלט. הוויתור המכוון על כל תפארת מליצה הולם את עובדת המות ואת הרגשתה בלב המשורר. הפסוק מסיים את הפרק, ומקומו זה מגביר את כוחו. פסוק בלתי נשכח.
מתי נכתב הפרק? אין ספק כי מאוחר הוא ראינו כי חציו השני של פס' י"ג: כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי נכתב בהשפעת פסוק שבס' דברי הימים. אך ניכרת גם השפעת ס' איוב, הן מבחינה רעיונית הן מבחינה מילולית. נעמוד כאן על ההקבלות המילוליות: "עש" בא בס' איוב שלוש פעמים: ד', י"ח, י"ג, כ"ח וכ"ז, י"ח לציין, כמו בפרקנו, את קטנות האדם ואת אפסותו; "חמודו" פעם אחת, כ' כ': "בחמודו לא ימלט", ואין לו, מלבד בפסוקנו, אח במקרא. (ברבים הוא בא אף בס' ישעיה מ"ד, ט.); "אבליגה" באותה משמעות פעמיים רק בס' איוב: ט, כ"ז: "אעזבה פני ואבליגה", י', כ': "ושית ממשי ואבליגה". (אמנם נמצאות צורות מאותו שורש גם בעמוס ה' ט', "המבליג שד על עז" וירמ' ח', י"ח: "מבליגיתי עלי יגון", אך דומה כי בפסוקים אלה נפל שבוש. בטרם אלך ואינני. כבר הצבענו לעיל על הדמיון לאיוב י', כ"א. "ואינני" זה, המתייחס למות, בא גם בס' איוב פעמיים, בסוף פסוק: "עיניך בי ואינני" (ז', ח'); "ושחרתני ואינני" (ז', כ"א) ובדומה לכך: "עיניו פקח ואיננו" (כ"ז, י"ט).
יש אפוא להניח, כי הפרק נכתב לאחר ס' איוב ובהשפעתו. הנחה זו מתאשרת אף מבחינת התוכן; ניתן להאמר, כי פרקנו כמוהו כקיצור ס' איוב; הרי רבים הם הנושאים המשותפים לשתי היצירות, אם גם שונה פתרון הבעיה: ס' איוב מצדיק את הדין בעקיפין, מתוך עמידה על סדרי הבריאה; ואילו בפרקנו בא צידוק הדין במישרין, כי אתה עשית. עשייה זו אין מוצאה משרירות לבו של השופט כביכול, כי אם: בתוכחות על עון יסרת איש.
ולא ייתכן, כי פרקנו קדם לס' איוב, וכי מחברו של זה שאל ממנו פסוקים וביטויים. הרי עם כל הדמיון נעדר נושא אחד בס' איוב, נושא התופס מקום נכבד בפרקנו: החטא - לא כגורם חוץ בלבד, כי אם כהתרחשות פנימית נאדרת, כחוויה עמוקה, תהומית. יותר משהאדם מתייסר בגללי החטא, הוא מתייסר על ידו. מכל פשעי הצילני: אין הכוונה לתוצאות החטא בלבד, כי אם לסבל הנפשי הכרוך בפשעים. הרי לא רק לאלהים חוטא האדם, כי אם גם לעצמו. והוא הנושא המרכזי בפרק מאוחר אחר: פרק נ"א. נביא כאן שלשה פסוקים:
"חנני אלהים כחסדך, כרב רחמיך מחה פשעי. הרב כבסני מעוני, ומחטאתי טהרני, כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד".
אין ספק, כי חוויה זו מאוחרת היא - סימן מובהק לתמורה העמוקה שחלה בתקופה שבה נכתבו פרקים אלה ודומיהם, בתודעה הדתית הישראלית.