א-להים לנו מחסה ועוז
עיונים בשירה המקראית
מחבר: ו. קלנר
תהלים מו
עיונים לו, תשכ"ו
הודפס ללא ההערות
א לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי-קרַח עַל-עֲלָמות שִׁיר: ב אֱלהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעז עֶזְרָה בְצָרות נִמְצָא מְאד: ג עַל-כֵּן לא-נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוט הָרִים בְּלֵב יַמִּים: ד יֶהֱמוּ יֶחְמְרוּ מֵימָיו יִרְעֲשׁוּ הָרִים בְּגַאֲוָתו סֶלָה: ה נָהָר פְּלָגָיו יְשַׂמְּחוּ עִיר-אֱלהִים קְדשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיון: ו אֱלהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל-תִּמּוט יַעְזְּרֶהָ אֱלהִים לִפְנות בּקֶר: ז הָמוּ גויִם מָטוּ מַמְלָכות נָתַן בְּקולו תָּמוּג אָרֶץ: ח יְהוָה צְבָאות עִמָּנוּ מִשְׂגַּב-לָנוּ אֱלהֵי יַעֲקב סֶלָה: ט לְכוּ-חֲזוּ מִפְעֲלות יְהוָה אֲשֶׁר-שָׂם שַׁמּות בָּאָרֶץ: י מַשְׁבִּית מִלְחָמות עַד-קְצֵה הָאָרֶץ קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית עֲגָלות יִשְׂרף בָּאֵשׁ: יא הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי-אָנכִי אֱלהִים אָרוּם בַּגּויִם אָרוּם בָּאָרֶץ: יב יְהוָה צְבָאות עִמָּנוּ מִשְׂגַּב-לנוּ אֱלהֵי יַעֲקב סֶלָה:
השיר נחלק לשלושה בתים, וכל אחד מהם מכיל ארבעה פסוקים. חלוקה זו מתחייבת מתוכן שיר ומצורתו. הבית הראשון מסתיים ב"סלה" (ד); בסוף שני הבתים האחרים (ח ויב) בא פזמון, ורוב מבקרי המקרא סבורים, כי מקומו יכירנו גם בסוף פסוק ד, שם נשמט בטעות.
הבית הראשון מביע ברוב כוח את בטחון המשורר באלהים. לא בשמו בלבד הוא מדבר, כי אם בשם העם כולו, ועל כן נוקט הוא לשון רבים; לנו, נירא. אלהים היה מחסה ועוז לעמו בימים עברו, ועל כן נאמן הוא עליו, שיהיה בעזרו אף בצרות שמצאוהו עתה. צרות אלה הן מהפכות בטבע, הממיטות הרס וכליון על העולם. האדם המאמין אינו נכבש לפחד, כי אם עומד איתן מכוח המהפכות המחרידות, ואמונתו באלהים לא תתערער, כי סומך הוא עליו, שהיה לו לעזר מאז ומעולם; עזרה בצרות נמצא מאד. צירוף המלים "נמצא מאד" מביע בפשטות את תדירות העזרה ותכיפותה. "בהמיר ארץ": ביטוי מקורי זה, שאין לו אח במקרא, בא לציין את התמורות החלות בעולם. ההרים, עמודי העולם, משוקעים בים, והשווה תהילים כ"ד, ב; כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, וכן ישעיה כ"ד, יח: כי ארובות ממרום נפתחו וירעשו מוסדי ארץ. - יהמו יחמרו; "חמר" אין לו אח במקרא; בס' איוב ובאיכה בא "חמרמר" בלבד. לכפל הפעלים ראה להלן. מימיו: מוזר הכינוי ביחיד; הוא יובן מתוך שהריבוי "ימים" לשון פיוט הוא. - בגאותו של מי ירעשו הימים? יש אומרים בגאות אלהים, ויש אומרים בגאות הים, אין לדידנו ספק, כי המדובר הוא בגאות אלהים; הלא התיבה "גאוה" באה במקרא ביחס לאלהים ולאדם (פעם אחת אף ביחס לבעל-חיים), אך לא ביחס לטבע הדומם. לא כן גאות, והשווה תה' פ"ט, י: אתה מושל בגאות הים. האומר ליחס "גאותו" לים חייב לשנות את הניקוד ולקרוא: בגאותו, (וכן חיות). ואין גירסה זאת מתקבלת על הדעת: הלוא בצד הפועל "ירעשו" דרוש היה מושג וורבאלי ולא השם "גאות".
כאן מקום לעיין, אם אמנם נדרש אף בפסוק ד' הפזמון הבא בסוף שני בתים האחרים. אמרנו, כי ההרים רועשים בגאות אלהים; ההרס נגרם בכוחו ועל פי רצונו; ואין להניח, שדווקא כאן יבוא הפזמון המביע את אמון האדם בעזרתו. מה גם שבטחון זה זכה לביטוי כה עז וממצא בראשית הבית: אלהים לנו מחסה ועוז, עזרה בצרות... על כן לא נירא... אילו היה המשורר חוזר כאן על הבעת בטחונו, היה הבית לוקה ביתר. אף זו: שני הבתים האחרים עוסקים במעשי אדם, במעשי הגויים; שם, ולא כאן, המקום להצהרה הנרגשת: ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב. ועל כורחך אתה נזכר בתה' קכ"ד, ב: לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם...
יש טוענים, כי הבית בא בדרך השאלה ואין כוונתו אלא לעמי תבל הקמים על ה' ועל עמו. ולא מן הנמנע הוא, כי אמנם מצויה כאן גם כוונה כזו. יש פסוקים במקרא שבהם משמשים שני התחומים, תחום הטבע ותחום ההיסטוריה, בערבוביה, או שהם באים זה בצד זה. כן תה' צ"ט, א: ה' מלך ירגזו עמים ישב כרובים תנוט הארץ; תה' ס"ה, ח: משביח שאון ימים שאון גליהם והמון לאמים. בפסוקים אלה מצויה הקבלה בין תחום הטבע ותחום ההיסטוריה; ואילו בישעיה י"ז, יב בא המתרחש בטבע כמשל בלבד, הוי המון עמים רבים כהמון ימים יהמיון ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון. - אין להניח, כי בפרק שלנו תבואנה המהפכות שבטבע רק לשם דימוי ובחינת משל. תעיד לשון הפסוק החיה והממשית, כי התיאור בא בראש וראשונה לשמו: זיכרון חליפות ותמורות, שחלו בימי קדם, חרות בלבם של אחרונים ומפעיל את דמיונם. אף ייתכן, כי מבשרם חזו דברים מעין אלה. עם זאת קיימת כאמור גם הקבלה, וראה להלן.
היו שהצביעו על עמידת גבורה דומה, שבאה לידי ביטוי נמרץ באחת האודות אשר להורציוס הרומי; Si fractus illabatur orbis, impavidum ferient ruinae (אם כי תתפורר הארץ ותתמוטט, ותפול עליו מפולת, הוא לא יירא). אך הצד השווה כרוך בהבדל תהומי: כאן עמידת האדם יסודה בגבורתו האישית, באומץ לבו הסטואי, הוא עומד ברשות עצמו ואינו כפוף לכוחות אשר ממעל לו; ואילו בפרק שלנו תלוי האדם בחסדי מרומים, ולא בכוחו הוא בוטח, כי אם בעזרת אלוהיו.
מה מפליא ומפתיע הניגוד שבין הפסוק הראשון שבבית השני לבין סוף הבית הראשון! לאחר השאון וההמולה, ההרס והחורבן, לפנינו תמונה אידילית של עיר האלהים, השרויה בשלוה, היושבת לבטח באין מחריד: נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, קדוש משכני עליון. במלים ספורות אלה מקנה לנו המשורר את רגש הרווח וההצלה השורר בעיר הנצורה, ואנו חשים, כי השלום אשר תזכה בו עוד מעט, שלום עולמים הוא, שאין אחריו מלחמה. לפנינו מבע פיוטי חזק לרעיון אחרית הימים. מציאות חדשה, על-מציאותית, משיחית, קמה לנגד עינינו. סדר המלים, הנדיר מאד במקרא, יש בו משום יצירה נעלה: נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים. בהקדימו את התיבה "נהר" משכין המשורר בלבנו את רגש ההרגעה עוד בטרם תקום הסערה. הלא הנהר הוא סמל השלום הנצחי. השווה ישעיה ל' כה: והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים ביום הרג רב בנפול מגדלים. שם ס"ו, יב: הנני נוטה אליה בנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים. שם מ"ח, יח: והיה כנהר שלומך. - לקדוש משכני עליון השווה תה' פ"ז, ב: אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. - תיאור עיר האלהים כאן כולו דמיוני, ולא בירושלים של מטה הדברים אמורים, כי אם בירושלים של מעלה, של אחרית הימים, עת ישתנו סדרי בראשית. המלחמה הנטושה על העיר עוד לא נסתיימה. אך הקמים עליה לא יוכלו לה, כי אלהים בקרבה. אין זה מקרה, כי במזמורנו חוזר ונשנה השם אלהים, והשם ה' בא, פרט לפזמון, רק פעם אחת, בפסוק ט. אלהים הוא בעל הכוח, הכל-יכול, הוא אף אלהי ישראל. בפסוקנו בא השם בהבלטה יתרה, תוך כיאסמוס רב-רושם:
לפנות בוקר: אכן גדול כוחו של צירוף פשוט זה: ב"לפנות" חשים אנו את משמעות הפועל המונח ביסודו. אין זה אותו תואר-הפועל שאנו מרבים להשתמש בו. הבוקר כאן סמל לרווח ולהצלה. המשורר מעלה את צירופן של מלים שכיחות אלה לדרגת יצירה לשונית, חד פעמית, ואיננו נזקק למלים נועזות ונדירות. והשווה ישעיה י"ז, יד, לעת ערב והנה בלהה בטרם בוקר איננו. זה חלק שוסינו גורל לבוזזינו. - ואין ללמוד מן התיבה "בוקר", כי הכוונה למסע סנחריב דווקא (השווה ישעיה ל"ז, ל"ו: וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים), אם כי אין ספק, כי למשורר מאוחר זה זכור אותו מעשה הצלה בדרך נס וכי בכלל נשמעים מתוך השיר כולו הדים מימים עברו. אין לדעתנו ליחס את הפרק, שהוא משיחי מעיקרו, למציאות היסטורית מסוימת. - קצב החרוז מקנה אף הוא את רגש ההרגעה; יש לשים לב במיוחד לסוף, שם נתקלות שתי הדגשות זו. בזו: לפנות בוקר, ובדומה לכך אף בסוף הפסוק הבא: תמוג ארץ 
המערכה הכבדה הנטושה על העיר נפסקה כאן לחלוטין. - מופלא מבנה פסוק ז' וקצבו: המו גויים, מטו ממלכות, נתן בקולו תמוג ארץ. 
הפסוק מתחלק לארבעה חלקים, כל אחד בעל שתי תיבות, שאינם מחוברים ביניהם, דבר המעמיק את הרושם. פעולת הגויים (המו גויים) ופעולת אלהים (נתן בקולו) באות זו כנגד זה וכשלון הגויים, אשר לריק יהמו, בא פעמיים: מטו ממלכות-תמוג ארץ. הסתערותם מסתיימת בהתמוטטותם הגמורה, ומתוך כורח היסטורי, על-היסטורי, תופר עצתם ולא תקום. - תמוג ארץ. הכוונה בעיקר למאורע היסטורי, ולא לתמורה בטבע בלבד. השווה תהי צ"ט, א: ה' מלך ירגזון עמים ישב כרובים תנוט ארץ; שם ע"ה, ד: נמוגים ארץ וכל ישביה; עמוס ט', ה: הנוגע בארץ ותמוג ואבלו כל ישבי בה; ישעיה י"ד, לא: נמוג פלשת כולך. עם זאת מקופלת, כאמור, בשיר גם הקבלה בין התמורות שבטבע ובין המהפכות בחיי העמים, שעליה אנו למדים מן הלשון; אותם הפעלים באים אלה לעומת אלה בשני הבתים: במוט הרים - בל תמוט - מטו ממלכות; יהמו יחמרו מימיו - המו גויים.
ולשם סיום וסכום בא כאן בפעם הראשונה הפזמון הנאדר. מבנהו הכיאסטי מבליט הבלטת יתר את האמון הבלתי מעורער שהעם נותן באלהיו:
לנו-עמנו; אנו מרגישים שוב (כמו בפסוק ב), תוך פשטות לשונית גמורה, את קירבת עם ישראל אל אלהי ישראל, הוא הוא ה' צבאות. הצירוף: ה' צבאות אלהי ישראל (קדוש ישראל) רווח בירמיה ובישעיה המנחם; וכאן אחת הראיות, כי פרקנו מאוחר הוא.
ולשיאו הן מבחינה רעיונית והן מבחינה שירית מגיע הפרק בבית השלישי שהושפע מתיאור אחרית הימים שבס' ישעיה פרק ב', ד. על ההבדל שבתפישה ראה להלן.
פעמיים נוקט המשורר בבית זה בכפל צווי: ל"לכו חזו" שבפסוק ט' מקביל בפסוק יא: "הרפו ודעו" (ובדומה לכך כפל הלשון "יהמו יחמרו" שבפסוק ד). הקצב בבית מזורז, ורבה ובלתי פוסקת התנועה בו. - שמות: עיקר הוראתו מעשים מדהימים stupenda אך משתמעת גם ההוראה שממה. השווה תהילים ס"ו, ה: לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם. שם ס"ה, ו: נוראות בצדק תעננו... ושם פסוק ט: ויקראו יושבי קצוות מאותותיך... שמות הנן נוראות ואותות כאחד.
הפסוק הבא, המתאר את השמות לפרטיהן, צורה נפלאה לו, ואין דומה לו במקרא. בראשיתו רחב הנהו (חמש מלים), אחר הוא מצטמצם (פעמיים שתי מלים) ובסופו הוא שוב מתרחב לשלוש מלים). המשורר עובר מן הכלל (משבית מלחמות...) אל פרטי פעולתו של אלהים (קשת ישבר וכו').
משבית מלחמות עד קצה הארץ
קשת ישבר
יקצץ חנית
עגלות ישרוף באש
שלשה כיאסמים באים זה אחר זה; משבית מלחמות - קשת ישבר; קשת ישבר - וקצץ חנית; וקצץ חנית - עגלות ישרף. מתוך כך יוצא כיאסמוס גם בין ראשית הפסוק ואחריתו: משבית מלחמות - עגלות ישרף. המבארים: עד קצה הארץ - באש, שניהם בסוף קטע, מקבילים זה לזה. פעולותיו של אלהים באות בשלושת הזמנים: הווה (משבית), עתיד (ישבר), עבר (קצץ) ושוב עתיד (ישרוף), ובשלושה בנינים: הפעיל (משבית) פיעל (ישבר, קצץ) וקל (ישרוף). אכן פסוק רב גוונים הוא, שהוא לעצמו יצירה ספרותית רבת עצמה. את התוכן הולם אף הקצב המהיר, המביע פעולות שבאות תכופות בזו אחר זו.
הפסוק מסתיים בהדגשה (באש), ואנו חשים אף מתוך הדגשה זו, כי כאן הגיעו פעולותיו הנמרצות של אלהים לסיומן הפתאומי והושם קץ למלחמה, לכל מלחמה עלי אדמות.
הפסוק האחרון בא בחינת סיכום, אשר עמו מוסר-השכל: הרפו ודעו: אף כאן, כמו בפסוק ט (לכו חזו), פונה המשורר אל עמי תבל, שנוסדו יחד על ה' ועל עמו. שם, בפסוק ט, הייתה הפעולה אחת, למרות כפל הפעלים, שהרי "לכו" איננה אלא לשון זירוז; ואילו כאן שתי פעולות נפרדות לפנינו: הרפו מרוע מעלליכם - ודעו, כי אנכי אלהים. מתוך הפסוק נשמעת תרועת ניצחון נשגבה -הוא ניצחון הטוב, הצדק והשלום בכל העולם כולו.לשון הפסוק, על כל פשטותה, מלאה הוד, כיאה לרעיון הנעלה הבא לידי ביטוי כאן, והחזרה על הפועל מגבירה את הרושם: ארום בגויים, ארום בארץ. ושוב יש התאם גמור בין לשון הפסוק וקצבו: בראשונה, בקצב מזורז, פנייתו המרגשת של המשורר אל הגויים, ואחריה, בקצב מתון ובלשון חגיגית, דברי אלהים בכבודו ובעצמו כאן שרויה יותר מבכל שאר פסוקי הבית, רוחה של נבואה.
הבית השלישי ענינו כלל-אנושי; הפזמון שלאחריו מחזירנו אל עם ישראל.
אין חידוש בפרק זה מבחינה רעיונית, ורעיונות דומים פזורים הן בפרקי תהילים והן בפרקי נבואה. נביא כאן בערבוביה, מלבד אלה שכבר הבאנו, כמה פסוקים הדומים לאלה שבפרקנו:
וה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו ורעשו שמים הארץ וה' מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל וידעתם כי אני ה' אלהיכם שוכן בציון הר קדשי (יואל ד', טו, טז); ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון. שמה שבר רשפי קשת וחרב ומלחמה סלה (תה' ע"ו, ג, ד) והכרתי רבב מאפרים וסוס מירושלים ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום לגויים ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ (זכריה ט', י'). עתה אקום יאמר ה', עתה ארומם עתה אנשא (ישעיה ל"ג, י') והכיתי קשתך מיד שמאלך וחציך מיד ימינך אפיל (יחזקאל, ל"ט, ג').
(רד"ק בפירושו לפרקנו עומד על פסוק זה בבואו להסביר את המלים: קשת ישבר, וכן דבריו: לפי שראה, כי שבר קשת גוג ומגוג וקצץ חנית כמו שכתוב והכיתי קשתך.)
וידעו הגויים כי אני ה', קדוש בישראל (שם, ל"ט, ז) ועלית על עמי ישראל כענן לכסות הארץ, באחרית הימים תהיה, והביאותיך על ארצי למען דעת הגוים אותי בהקדשי בך לעיניהם גוג (שם שם ל"ח, ט"ז).
קרבה מיוחדת קיימת בין הפרק שלנו לבין זכריה פרק י"ד. נביא מפרק זה כמה פסוקים:
ואספתי את כל הגוים על ירושלים למלחמה... (פסוק ב') ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב (פסוק ג) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם (פסוק ח) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (פסוק ט).
הדמיון בולט כל-כך, שעל כרחנו אנו באים לכלל דעה, כי מזמורנו ופרק זה נכתבו באותה תקופה. הצד השווה שביניהם, תיאור הצרות שעיר אלהים נתונה בהן, בהסתער הגוים עליה, והאמונה, כי קרוב היום, שה' בכבודו ובעצמו יצא הילחם בגוים וישים קץ למלחמה, ואז הוא ירום בגוים או, כדברי הנביא: והיה ה' למלך על כל הארץ.
גדול ההבדל שבין תפיסת אחרית הימים בס' ישעיה לבין זו שבפרקנו, שם העמים הם החדלים ממעשי המלחמה, כאן ה' הוא הפועל, הוא נלחם בגויים ושם קץ למעשי ההשמד לעולמים. שם מקבלים הגויים מרצונם את התורה היוצאת מציון, עד אשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (שם, י"א, ט'); כאן מגיעה ההתפתחות לשיאה מבחוץ: ה' ירום בארץ, והגויים יקבלו עליהם את עול מלכותו "הרפו ודעו" - תביעה היא המופנית אל הגרים (בדומה ל"ועתה מלכים השכילו..." שבפרק ב'); "ומלאה הארץ דעה את ה'" - מציאות רוחנית חדשה היא, הנובעת מתוך התעוררות הגויים עצמם, האומרים: לכו ונעלה אל הר ה'... שוני זה בתפיסה נגרם בודאי גם על ידי נסיבות הזמן: טבעי הדבר, כי לעת צרה וצוקה ירימו על נס את כוחו של אלהים, המשבית מלחמות והשם שלום בארץ, וימליכו אותו למלך על כל הארץ. ומלכותו זו היא מלכות של ממש, בתחום ההיסטוריה ומעבר לו; ורק בזמן מאוחר יותר נקלט במחשבה הישראלית מושג מלכות שמים (מלכות שדי), שבה עתידה התפתחות המוסר בעולם להגיע לשיאה. כך קבעה לה מלכות ה', כפי שמצאנוה כאן (וכן בתהלים מ"ז, צ"ג, צ"ו, צ"ז וצ"ט), מקום מיוחד בין אחרית הימים ומלכות שמים.
כבר העירונו, כי מבחינה רעיונית אין חידוש במזמורנו והבאנו פסוקים שונים המביעים רעיונות דומים. אולם דווקא משום כך יש להתפעל מרמתה האומנותית, המושלמת והמופלאה, של יצירה זו, שאין רבות כמוה במקרא. דראמה נשגבה מתרחשת לנגד עיני רוחנו. דראמאטי במיוחד הוא הבית השלישי, המפתיע בפניית המישרין שלו אל הגרים: לכו חזו - הרפו ודעו, ובסופו באה שוב, באורח בלתי צפוי, הכרזתו החגיגית של אלהים בגוף ראשון: אנכי אלהים, ארום בגויים וכו'. מקום המחזה-עולם ומלואו; ושותפים בו כוחות הטבע, ישראל והעמים. אלהים בכבודו ובעצמו מנצח על העלילה, אף לוקח בה חלק מכריע. במערכה הראשונה פועל הטבע העיור, העושה את דבר קונו; המערכה השניה נטושה על עיר הקודש אשר עמי תבל נלחמים בה, אך שווא יהמיו, כי אלהים בקרבה - לא בחינת deus ex machina, כי אם ככוח הטמיר שבעולם; הוא אלהי האמת והצדק, הפודה את עמו והעושה שלום בכל הארץ. ובמערכה השלישית מופיע כביכול אלהים בכבודו ובעצמו על במת ההיסטוריה ומביא את הדראמה העולמית לסיומה. ולעלילה נשגבה זו מתלווית מעין מקהלה, המזכירה לנו מרחוק את המקהלה שבדרמה היונית: הוא הפזמון המביע הבעה מלאה את בטחונו של עם ישראל באלהיו. גורל עם ישראל קשור קשר בל-יינתק בגורל העולם, אלהי יעקב הוא ה' צבאות. כפילות גורלית ומחייבת זו פועלת בעלילת פרקנו, כשם שהיא פועלת בדברי ימי ישראל ובדברי ימי העולם כולו.