ה' רועי לא אחסר
שיחות בספר תהלים
מחבר: יהושע רוזנברג
תהלים כג
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
פרק כ"ג הוא מזמור ביטחון בה'. בחלקו הראשון של המזמור מדמה המשורר את עצמו לכבש מן העדר ואת ה' לרועה נאמן:
"ה' רועי - לא אחסר.
בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני".
חלקו הראשון של הדימוי הוא רוגע, שליו, פסטוראלי. הרועה הטוב מרביץ את הצאן בנאות הדשא. היחיד של נאות הוא כנראה נווה. הרועה דואג לצאן לשפע של מרעה. לא רק למזון הוא דואג אלא גם למים לשתיה. הוא מנהל את הצאן למים שקטים, הזורמים לאיטם. מים עומדים אינם טובים לצאן, שכן הם מעופשים ומתאספת עליהם ירוקת. מים זורמים בעצמה מלאים בסחף וקשה לצאן לשתותם. מי מנוחות אידיאלים עבור הצאן. לפנינו תמונה של שפע ושלוה. הרועה נותן לצאן מנוחה ומוליך אותו בדרך ישרה.
"נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו".
מעגלים הם דרכים, מסילות. הרועה מוליך את הצאן בדרך נכונה. במילים: "למען שמו" רומז המשורר לנמשל. רק הקב"ה עושה למען שמו. התמונה השלוה משתנה באחת למצב קשה:
"גם כי אלך בגיא צלמות"...
הצאן הולך בגיאיות המוקפות הרים גבוהים המחשיכים את אור היום. גם בצל המוות, במקום הסכנה, חש השה עצמו בטוח כיוון שהוא מרגיש שהרועה אתו. ביד הרועה מקל שבו הוא מכוון את הצאן בכיוון הנכון. המכות שהוא מקבל מראות לו שהרועה אתו ומשגיח עליו.
"לא אירא רע כי אתה עמדי.
שבתך ומשענתך המה ינחמוני".
כדאי לשים לב לחילופי הלשון בין התמונה הראשונה לתמונה השנייה. במצב של שקט ושלוה מדבר השה על הרועה בלשון נסתר: "ירביצני, ינהלני, ישובב, ינחני". בגיא הצלמות הופכת הלשון ללשון נוכח: "כי אתה עמדי, שבתך ומשענתך". כאשר טוב לו לאדם אינו מחפש את קרבת ה', ואינו חש בנוכחותו. בעת צרה, במצב קשה רוצה אדם בקרבת ה'. גם כאשר נמצא המשורר במצוקה הוא בוטח בה' שיצילו. לשון הנוכח מרמזת שלפנינו דימוי. הדובר הוא אדם המתאר את ביטחונו בה'. כאן מתחלפת התמונה. מדימוי של רועה וצאן עובר המשורר לתיאור של מלך העומד אל מול אויביו למלחמה. הכותרת שאנו יכולים לתת לתמונה היא: "נגד צוררי". בדרך כלל כאשר עומד אדם לפני קרב, אל מול אויביו, הוא מלא פחד ודאגה. חששותיו גורמים לאבדן התאבון. אם הוא בכל זאת אוכל אכילתו חטופה. החייל העומד אל מול המלחמה אינו שם לב אל מראהו החיצוני. באלבומי המלחמה המוכרים לנו נראים החיילים בלתי מגולחים, מלוכלכים ומפוזרי שיער. ביטחונו של המשורר בה' גורם לו שלא לחשוש. הוא מתפנה לאכול בשלוה אצל מארח הדואג להאכילו ולהשקותו.
"תערוך לפני שולחן נגד צוררי".
הוא דואג למראהו החיצוני:
"דשנת בשמן ראשי".
האמירה הזאת רומזת לנו שמלך, אשר נמשח בשמן, הוא המתפלל. הוא סמוך על שולחנו של הקב"ה ואוכל בשלווה אל מול צורריו. הוא מרווה צימאונו ביין. כוסו אינה מתרוקנת. בעל הבית ממלאה שוב ושוב. היין והשמן רומזים לשפע המושפע על המתפלל. המזמור אינו מזמור לקח. המשל לא בא ללמד את הקורא. לפיכך אין המשורר רואה צורך לכתוב את הנמשל. הוא עובר בפסוק האחרון לתפילה ובקשה הנקשרת לשתי התמונות:
"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי"
- רמז לתמונת הרועה והצאן,
"ושבתי בבית ה' לאורך ימים".
אמשיך לשבת בביתו של המארח - אך הפעם לא כאורח אלא כדייר קבע. "ושבתי בבית ה'". לא 'אל בית ה'' אלא 'בבית ה'', אל תוך הבית לשם ישיבה של קבע.
בבבלי פסחים דף קי"ח ע"א דנים בנאמר עם הכוס הרביעי בליל הסדר:
"ת"ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי רבי טרפון. ויש אומרים: ה' רועי לא אחסר".
לדברי ה"יש אומרים" המזמור אינו מזמורו של הפרט אלא מזמור הציבור.
במדרש מצאו רמזים בפרק לאירועים שאירעו לאבותינו:
ינחני במעגלי צדק - במן ובבאר ובשלו ובענני כבוד. לא שיש לי זכות אלא למען שמו.
גם כי אלך בגיא צלמות - בקדקודו של מדבר.
לא אירא רע - שנאמר וה' הולך לפניהם יומם.
שבטך - אלו הייסורין.
ומשענתך - זו תורה.
ושבתי בבית ה' לאורך ימים - זה בית מקדשנו שיבנה במהרה בימינו.