הורני ה' דרכך
ההכנה ליום הכפורים על פי מזמור כ"ז בתהלים
מחבר: אברהם ישראל שריר
תהלים כ"ז
מתוך הספר 'עצומו של יום', עיון בסדר עבודת יום הכפורים ובדרכי הכפרה בו
(הוצאת ארז, תשס"ד)
תוכן המאמר:
מנהג ישראל - על שום מה?
מבנה המזמור
בזאת אני בוטח
אל תסתר פניך ממני
לך אמר לבי
בארץ חיים
בזאת יבוא אהרן אל הקודש
אורי וישעי
תקציר: הסבר מזמור כ"ז בתהלים, והקשר שלו ליום הכיפורים.
מילות מפתח: יום כיפור, בטחון.
מנהג ישראל - על שום מה?
מזמור כ"ז בתהלים, "לדוד ה' אורי וישעי...", יחד עם תקיעת השופר של תחילת חודש אלול, מבשרים עבור רוב מתפללי בתי הכנסיות את תחילתו של חודש הסליחות והרחמים, ואת הימים הנוראים שלאחריו[1]. אולם דווקא הרגילות במזמור והשגרה שבאמירתו מטשטשים את הקשיים בהבנתו, ובהבנת הסיבות שהביאו לקביעתו בסדר התפילה בימים אלו. ננסה לברר את משמעותו של המזמור, והלימוד הגנוז בו על ההכנה לימים הנוראים.
|
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
|
לְדָוִד ה' אורִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא
ה' מָעוז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד:
בִּקְרב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכל אֶת בְּשָׂרִי
צָרַי וְאיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:
אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לא יִירָא לִבִּי
אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזאת אֲנִי בוטֵחַ:
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אותָהּ אֲבַקֵּשׁ
שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי
לַחֲזות בְּנעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלו:
כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכּה בְּיום רָעָה
יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלו בְּצוּר יְרומְמֵנִי:
וְעַתָּה יָרוּם ראשִׁי עַל איְבַי סְבִיבותַי
וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלו זִבְחֵי תְרוּעָה
אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לה':
שְׁמַע ה' קולִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי:
לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ:
אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי
אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ
אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלהֵי יִשְׁעִי:
כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי:
הורֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּארַח מִישׁור לְמַעַן שׁורְרָי:
אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס:
לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאות בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים:
קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה':
|
עיון במזמור מעורר מספר קשיים בהבנתו:
רגשות מנוגדים באים לידי ביטוי במזמור וללא סיבה מפורשת: ביטחונו המוחלט של המשורר בעזרת ה' לו לניצחון על אויביו מחד (א-ג, ו[2]), וחשש עמוק מפני מפלה בפניהם מאידך (יב); בקשה על קרבה אל ה' והרגשה כי אכן הושגה (ד-ו), וחשש עמוק וקיומי מלהיות נטוש ומבודד (ט-י) לעומתה.
הסיבה למהפך הרגשות הזה לא מפורשת בפסוקים. מה המקור לביטחונו של המשורר בחלקו הראשון של המזמור, "בזאת אני בוטח"? ולעומתו, מה הסיבה לחששו העמוק מפני נטישה ונפילה בידי אויביו בחלקו השני?
קשה גם סדר הדברים - דווקא פסוקי הביטחון המוחלט והקרבה לה' הם הראשונים (א-ו). מסיימים הם בחגיגיות: "ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה'" (ו). ומיד אחריהם, תוך מעבר חד ומנוגד: "שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני" (ז) בפתח הפסוקים המתארים את היתמות ואת הפגיעות של המשורר (ח-יב). רגילים אנו במזמורי תהלים הפותחים בתיאור חשש וצרה, ומסיימים בישועה (צ"ד, קט"ז, קי"ח ועוד), אולם במזמורנו הסדר הוא הפוך. מדוע?
נשים לב, כי אין במזמורנו בקשה ברורה של המשורר לניצחון על אויביו, בקשתו מוגבלת ביותר - לא לפול לידיהם, וגם בקשה זו מוצנעת בין הבקשות על קרבה לה'. מה אפוא פשרה?
לקשיים אלה מתוסף סיומו של המזמור. בלשוננו מספר פעלים המבטאים רצון וצפייה להתממשותו של דבר - 'קוה', 'יחל', 'צפה', 'שׂבר'. דוקא לשון 'תקוה' שבסיום מזמורנו משמשת כאשר אין הדבר ברור כי הצפיה תתממש (מלבי"ם ישעיהו נ"א, ה). כך גם הבינו חז"ל את סיומו של המזמור, אם כי מנימוק אחר[3]. המזמור פותח אפוא בודאות, ממשיך בחשש כבד, ומסתיים בספק. אתמהה!
הסדר החריג במזמור וסיומו המסופק מקשים גם על הבנת הסיבה לקביעתו של המזמור בסדר התפילה מראש חודש אלול ועד יום הכפורים[4]. מנהג אמירת המזמור בימים אלו הוא מנהג מאוחר, והוא מבוסס כנראה על מדרש חז"ל (ויקרא רבה כ"א): "'אורי' - בראש השנה, ו'ישעי' - ביום הכפורים" (קצור שולחן ערוך קכ"ח, ב). חז"ל ודאי לא התייחסו במדרש זה רק לכותרתו של המזמור, אלא ודאי באו ללמד על תוכנו. אולם, סדר הימים הנוראים הפוך מסדר המזמור - תחילתם בדין של ראש השנה, שהוא מטבעו חמור, ושיאם בכפרה (ב"ישעי") שביום הכפורים. מה אפוא ראו חז"ל במזמור זה דוקא כמתאים לאמירה בימים אלו?
נעיר, כי המנהג מוזכר לראשונה כנראה בספר 'שם טוב קטן' (המיוסד עפ"י כתבי האר"י) מאת הרב בנימין ביינוש הכהן (זולצבאך תס"ו, 1706), ללא באור הטעם. בסדורו של ר' שבתי מראשקוב, 'סדר התפילה מכל ימות השנה עם כוונות האר"י', תקמ"ח, מובא טעם אחר לחלוטין: "מזמור זה יש בו י"ג שמות הוי"ה, ולכך אומרים אותו מר"ח אלול, שאז נפתחים י"ג מכילין של רחמים" (עפ"י 'נתיב בינה' לרב יעקובסון). האם רק דמיון מספרי צורני לפנינו? ואם לא, מה למזמור ולי"ג מידות?
במדרש מצאנו קשר נוסף בין המזמור לימים הנוראים (ויקרא רבה שם): "אם תחנה עלי מחנה... לא ירא לבי [... בזאת אני בוטח], שהבטחתני: 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש'" - עבודת כהן גדול ביום הכפורים. ודאי שלא רק משחק מלים לפנינו, אולם מה למזמורנו ולעבודתו של כהן גדול ביום הכפורים?
ראשונים גם אחרונים תמהו על הרקע ההיסטורי של המזמור, והציעו לו הצעות שונות (אותן נזכיר בהמשך), בהתאם פרשו הם את תוכנו, ומכאן גם את לימודו לדורות. יש אפוא לברר גם שאלה זו.
מבנה המזמור
כמו במזמורים רבים אחרים, המפתח להבנתו של מזמור זה הוא בחלוקתו הפנימית הנכונה.
היו שחלקו את המזמור לשלושה חלקים: ('דעת מקרא', כנראה בעקבות הרד"ק ועוד), שלושה פסוקי ביטחון, שלושה פסוקי בקשה כללית, ושמונה פסוקי בקשה מפורטת. אולם מבנה זה איננו מתייחס לסגנונות השונים במזמור, ואיננו מסייע במענה על השאלות לעיל.
אם נפנה אל סגנונו של המזמור לרמז, הרי אופן הפניה אל ה' בו משתנה במהלכו של המזמור. בששת הפסוקים הראשונים הפניה אל ה' היא בגוף שלישי, בששת הפסוקים הבאים אחריהם (ז-יב) הפניה היא בגוף ראשון, ובשני הפסוקים האחרונים (יג-יד) הפניה היא שוב בגוף שלישי. אם נאמץ חלוקה זו, יתברר לנו, כי קיימת הקבלה מענינית בין ששת הפסוקים הראשונים (להם נקרא חלק א') לבין ששת הפסוקים שאחריהם (להם נקרא חלק ב'):
חלק א' פותח בשלושה כנויים לה' ("אורי", "ישעי", "מעוז חיי", א), חלק ב' פותח בשלוש פניות אליו ("שמע", "חנני", ו"ענני", ז);
בשני החלקים יש בקשה אחת מרכזית ("אחת שאלתי... אותה אבקש" בחלק הראשון, "את פניך... אבקש" בחלק השני), ובשניהם פרוט של בקשה זו בשבעה אופנים - שבעה לשונות של שהיה בבית ה' אותו מתאר המשורר בשבעה שמות שונים בחלק הראשון ("שבתי בבית", "לחזות בנעם"[5], "לבקר בהיכלו", "יצפנני בסכה"[6], "יסתרני באהלו", "בצור ירוממני"[7], "אזבחה באהלו"), ושבעה לשונות של בקשת קרבה ומחסה בחלק השני ("אל תסתר", "אל תט באף", "אל תטשני", "אל תעזבני", "הורני דרך", "נחני", "אל תתנני").
ניתן גם להבחין במבנה 'סוגר במה שפתח' (כיאסטי) בין שני חלקים אלו: שלושה כנויים לאויבים בפתיחתו של החלק הראשון ("מרעים", "צרי", "אויבי", ב), ושלושה כנויים לאויבים בסופו של החלק השני ("שוררי", "צרי", "עדי שקר", יא-יב). לשון דבור בסופו של החלק הראשון ("אשירה ואזמרה", ו), ולשון דבור בתחילתו של החלק השני ("קולי אקרא", ז).
חלוקה זו של המזמור מתאימה היטב לרגשות השונים המבוטאים בו, כפי שעמדנו עליהם לעיל:
- ששת הפסוקים הראשונים במזמור - החלק הראשון - הם פסוקים של ביטחון ובקשה על "שבתי בבית ה'...";
- כנגדם ששת הפסוקים הבאים אחריהם - החלק השני - הם פסוקים של תפילה ושל תחינה על כי ה' לא יעזוב את המשורר, יחד עם בטוי של חשש לגורלו;
- שני הפסוקים האחרונים הם פסוקים של תקוה, שאמנם אין בה ביטחון מוחלט למענה.
בחלוקה זו מתברר גם, כי המלה 'לב' מופיעה פעם אחת בכל אחד מן החלקים:
"לא יירא לבי" (ג) בחלקו הראשון;
"לך אמר לבי בקשו פני" (ח) בחלקו השני;
"חזק ויאמץ לבך" (יד) בחלקו השלישי.
תבניתו הסגנונית של המזמור, כמו גם הרגשות השונים המובעים, בו מלמדים אפוא, כי נכון להציג את המזמור כדלהלן:
|
א
|
לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי
|
|
ב
|
בקרב עלי מרעים לאכל את בשרי צרי ואיבי לי המה כשלו ונפלו:
|
|
ג
|
אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח:
|
|
ד
|
אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש
שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו:
|
|
ה
|
כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתרני בסתר אהלו בצור ירוממני:
|
|
ו
|
ועתה ירום ראשי על איבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה':
|
|
ז
|
שמע ה' קולי אקרא וחנני וענני:
|
|
ח
|
לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש:
|
|
ט
|
אל תסתר פניך ממני אל תט באף עבדך עזרתי היית אל תטשני ואל תעזבני אלהי ישעי:
|
|
י
|
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני:
|
|
יא
|
הורני ה' דרכך ונחני בארח מישור למען שוררי:
|
|
יב
|
אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס:
|
|
יג
|
לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים:
|
|
יד
|
קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה':
|
מבנה זה פותח את הדרך להבנתו של המזמור, על חלקיו השונים.
בזאת אני בוטח
שני נושאים בחלקו הראשון של המזמור: תאור של ביטחונו המוחלט של המשורר בעזרת ה' לו כנגד אויביו בשלושת הפסוקים הראשונים, ובקשה על השהיה בבית ה' בשלושת הפסוקים הבאים. נחלקו הפרשנים באשר ליחס ביניהם, ובהתאם פרשו הם את המלים המקשרות ביניהם "בזאת אני בוטח" (ג). אכן סתום הוא הבטוי, במה תולה המשורר את ביטחונו?
חז"ל במדרשם (ויקרא רבה כ"א) פרשו, כי הכוונה להבטחה מפורשת של ה' על ישועה לעמו, ונחלקו הדעות באשר לנסיבותיה: "ר"א פתר בים [סוף]" ("בזאת" היא ההבטחה "ה' ילחם לכם...", שמות י"ד, יד), "רבי שמואל בר נחמן פתר בפלשתים [גלית]", רבי יהושע בן לוי פתר בעמלקים [בצקלג]" (ועיין שם איך נלמד המזמור על כל אחד מארועים אלו)[8]. אולם, קשים הדברים לישוב עם פשטות מובנם של הפסוקים, ואין בהם התיחסות למשמעותה של השהיה במקדש במזמור;
לעומתם פרש רש"י (ובעקבותיו גם הרד"ק, בעל המצודות והמאירי): "במה שאמור למעלה - 'מעוז חיי'" - באמונה אותה פרט המשורר בראש המזמור. על פי הבנה זו, המשורר מוגן מאויביו בזכות ביטחונו בה' ולכן יכול הוא לשבת באין מפריע בבית ה' "לחזות בנעם ה'...". השיבה בבית ה' היא תוצאה של ביטחונו. ברם, על הבנה זו קשה, מה פשר המהפך בחלקו השני של המזמור, מדוע נמצא עתה המשורר במצוקה (וראה במצודות), אין גם מענה בפרוש זה ליתר שאלותינו שבראש הדברים[9];
למלבי"ם (וכן לפרוש השני בראב"ע ובספורנו) דרך אחרת: "בזאת" - במפורט בפסוקים בהמשך: "אחר ששאלתי היא מאת ה' שאשב בביתו..., אם כן בזאת אני בוטח 'כי יצפנני בסכה...'", וכתוצאה גם 'ירום ראשי... ואזבחה... זבחי תרועה'. ביטחונו של המשורר נובע מדבקותו בה', משהיתו במקדש (כך גם מבאר המלבי"ם יפה את המלה "כי" באמצע רשימת הכנויים לבית ה' - הישיבה בבית ה'... , היא המגנה עליו "יצפנני בסכה יסתירני בסתר אהלו...").
הבנה זו של המלבי"ם היא בהמשך להבנתו את המזמור כולו (ראה באורו על פסוק א):
במזמור זה יבאר, כי ההשגחה נמשכת אחר הדבקות בה', והדבק בו תדבק בו ההשגחה התמידית ותשמרהו מכל פגעים, וע"כ סמוך לבו, לא ירא משום דבר רע, רק ברגע אשר הפסיק חוט הדבקות.
כך גם מסביר הרמב"ם (מורה נבוכים ג', נ"א), אליו מפנה המלבי"ם, את 'שיר של פגעים' (תהלים צ"א): "כי הוא יצילך מכל רע..." מכיון "כי בי חשק - ואפלטהו, אשגבהו - כי ידע שמי". כך גם מצאנו במזמור כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע - כי אתה עמדי" (ד), ועוד. הדבקות בה' היא הערובה להצלחתו של האדם כנגד אויביו. כך מצאנו גם במקומות אחרים בתהלים: "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" (תהלים מ"ד, ד), ועוד[10]. לכן מדגיש המשורר, כי ה' מגן עליו "בסכה" וב"אהל" (ה), שאין בהם הגנה חומרית (כבמבצר, או אפילו כבבית או כבהיכל). ביטחונו תלוי בדבקותו בה' ולא בחומות סביבו, כי ה' הוא "מעוז חיי" (א). מקום הדבקות הגדולה ביותר בה' הוא במקום בו שורה השכינה - בבית ה', ועל הישיבה בה הוא מבקש.
על פי הבנה זו, מבטאים שלושת הפסוקים הראשונים את ביטחונו של המשורר בה' בהגנה עליו מפני אויביו, ושלושת הפסוקים הבאים מלמדים על הסיבה לביטחון זה - השאיפה לדבקות בה' - הבקשה לשבת בבית ה'.
נכון אפוא להבין חלק זה של המזמור כמעין 'הצהרה של אמונה', על כי הדבקות בה' והבקשה לשבת בביתו הן הערובה להגנה בפני אויב.
אל תסתר פניך ממני
בחלקו השני של המזמור חל מהפך - המשורר מאוים ומבקש על נפשו. אין הוא מבקש ישירות על ישועתו, כי אם על הקרבה אל ה', על מאור פני ה', על השגחה עליו. לאור חלקו הראשון של המזמור הדברים מובנים, ישועתו תתממש רק אם ידבק בה'. אולם עתה מרגיש הוא הסתר פנים, ולכן חושש הוא לחייו: "ה' ברצונך העמדת להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל" (תהלים ל', ח). מדוע?
סגנון הפסוקים במזמורנו מזכיר את המקום בתורה בו מפורש הקשר שבין הסתר פנים לצרות הבאות על האדם ועל העם (דברים ל"א, יז)[11]:
|
וחרה אפי
|
אל תט באף (ט)
|
|
ביום ההוא ועזבתים
|
אל תעזבני (ט)
|
|
והסתרתי פני מהם
|
אל תסתר פניך ממני (ט)
|
|
והיה לאכל
|
לאכל את בשרי (ב)
|
|
ומצאוהו רעות רבות וצרות
|
צרי (ב,יב)
|
סיומו של הפסוק בספר דברים הוא:
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה.
הרגשת הרחוק בספר דברים היא תוצאה של חטא. נראה, כי המשורר בא לרמז, כי גם הסתר הפנים שאותו הוא מרגיש הוא תולדה של חטא, וננסה בהמשך לעמוד על הסיבות האפשריות לכך בהמשך.
לשון הפסוקים במזמורנו מרמזת אולי גם למקום נוסף בתורה, בו בקשה דומה לבקשתו של המשורר. לאחר חטא העגל מבקש משה (שמות ל"ג, יג-יד): "הודעני נא את דרכך..." מזכירה את: "הורני ה' דרכך" (יא) במזמורנו. תשובתו של ה' שם היא: "פני ילכו והנחותי לך", המזכירה את "את פניך ה' אבקש" (ח) ו"ונחני בארח מישור" (יא) במזמורנו.
הדמוי הכללי של המשורר בחלק זה של המזמור הוא של בן אבוד שננטש על ידי הוריו, "כי אבי ואמי עזבוני...", ומחפש את דרכו חזרה אל ביתו. "וה' יאספני" מזכיר את "ואספתו אל תוך ביתך" (דברים כ"ב, ב) האמור באבידה שבעליה רחוק ממנה. לכן מבקש המשורר, שה' יראה לו את דרכו חזרה אל בית ה': "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור...". גם מצבו של עם ישראל לאחר חטא העגל היה מאד דומה. העם נזוף ומנודה לאחר שחטא וירד מגדולתו, ולאחר שכמעט והושמד על ידי ה'. אובד הוא במדבר. המסע אל ביתו המובטח, אל ארץ ישראל, בהנחית ה' הופסק ("כי לא אעלה בקרבך", שם, ג), ומשה מבקש על מאור פני ה' להנחותם הדרך אליו.
חלקו השני של המזמור הינו אפוא בקשה על חזרה אל הדבקות בה', אל המצב המתואר בחלקו הראשון. לכן ערוכים שני חלקיו של המזמור במתכונת דומה זה כנגד זה: שלשה תארים לה' בחלקו הראשון של המזמור (א), וכנגדם שלוש פניות אליו בחלקו השני (ז). שלושה כנויים לאויבים בחלקו הראשון, ושלושה כנויים בחלקו השני. בקשה אחת ל"שבתי בבית ה'....", אותה פורט המשורר לשבע בחלקו הראשון, ובקשה אחת "את פניך ה' אבקש", אותה פורט המשורר לשבע בחלקו השני.
לך אמר לבי
ברם, מהו אופיה של בקשתו של המשורר? האם מחכה הוא, כי ה' יאספנו, או שמא מנסה הוא לשוב גם בכוחות עצמו?
פסוק אחד, קשה להבנה, בחלק זה. בין שלושת הפניות שבחלק זה לשבעת הבקשות בו אומר המשורר: "לך אמר לבי, בקשו פני, את פניך ה' אבקש" (ח). תחבירו של הפסוק תמוה - פתיחה בפניה ליחיד "לך", ומיד שנוי לפניה לרבים: "בקשו". ומי בכלל המושאים השונים בפסוק? פרושים שונים נאמרו בו (נביא רק מקצתם), ודרשות רבות נדרשו עליו:
המאירי פרש: "כשאני מבקש כבוד ושררה מאת העם, עד שאני אומר להם שיבקשו פני ויבקרוני תמיד, אין זה כוונה ממני לשררת עצמי ובקשת כבוד, אבל לבי, ר"ל תכלית כוונתי ומחשבתי, כדי שתהא אימתי עליהם עד שאביאם לבקש את פניך...". אולם קשה להלום את הדברים עם מהלך המזמור כולו;
רש"י פרש (ובעקבותיו בעל המצודות): "'לך' - בשליחותך - אומר לבי: 'בקשו', ישראל, פני הקב"ה. ואני, דוד, שומע לו". הקשיים בפרוש זה ברורים - הצורך ב'השתלת' "ישראל" לפסוק, ופשר ה'שליחות', שאיננה מוזכרת במזמור.
הספורנו פרש בדרך אחרת (ובדומה לו גם הרד"ק): "'לך' - לרצון לפניך, 'בקשו פני' - אמר וצוה [לבי] את פני [פני המשורר] שיבקשו וידרשו אותך". לב המשורר מצווה את פניו לבקש את ה'. השמוש במושג "פנים" הוא אפוא בהשאלה מקשרי בני אדם, בבחינת "כמים פנים אל פנים" - 'פני' מול 'פניך'.
בדרך זו גם פרש המלבי"ם: "'לך אמר לבי', כי עיקר בקשתי היא [לכן היא מהלב] שפני יבקשו פניך".
אולם עדיין תחילתו של הפסוק מוקשה, מדוע מציין המשורר, כי עושה הוא לשם ה'. לכן, מסתבר יותר, כי המילה "לך" איננה פניה, כי אם צווי מלשון הליכה. "לך" משמעו "לכה". מצאנו כתיב זה בתנ"ך במובן זה בשלושה מקומות[12]. לפי זה, בנוי הפסוק על מטבע הלשון 'ללכת ולבקש'[13], ומשמעו: לבי (הקול הפנימי שלי) פונה אלי ואומר לי: "לך!", ואל פני הוא אומר: "בקשו!" - "את פניך ה'".
אין כאן רק בקשה פסיבית לישועה, לפי הבנה זו, אלא קריאה לפעילות, לחיפוש יזום אחר הדרך אל בית ה', אל פני ה'. 'השתדלות' שעליה המשורר מבקש סיוע: "אל תסתר... הורני...". "כי הענין האלוקי אינו חל על אדם, כי אם לפי הכנת האדם - אם מעט מעט אם הרבה הרבה" (כוזרי, ב', כ"ד).
הבנה זו של המילה, כלשון הליכה, מתישבת יפה עם הפסוקים בהמשך המזמור, בהם מפרט המשורר את בקשתו לסיוע בחיפוש אחר הדרך בה ילך אל בית ה': "הורני ה' דרכך ונחני..."
בשני הפסוקים הראשונים בחלק זה מפרט המשורר את בקשתו האחת - את אור פני ה', אותה הוא מפרט ומנמק בפסוקים הבאים. מחפש הוא את ה'אור' ("הורני", יא) ואת ה"ישע" ("אלקי ישעי", ט).
מעתה ברור ההגיון שמאחרי סדר החלקים במזמור, ונאה להם הסימטריה ביניהם (במספר הפסוקים, ובמבנה הפנימי שלהם):
א. חלקו הראשון של המזמור הוא מעין 'הצהרה של אמונה' של המשורר, כי אם ידבק בה', "שבתי בבית ה'...", הרי מובטח לו גם הנצחון על אויביו. אין הוא מתאר את מצבו של דוד, אלא את אמונתו (היה זה אולי גם מצבו בעבר). בקשה אחת בו - על ישיבה בבית ה', אותו קורא המשורר בשבעה שמות שונים. בשלושה כנויים פונה המשורר אל ה', והפניה אליו בו היא בגוף שלישי;
ב. חלקו השני של המזמור הוא בטוי למצבו העכשוי של המשורר, מרוחק הוא מבית ה', ולכן מחפש הוא את דרכו לחזור ולהאסף אליו. בקשתו היא אחת -לזכות למאור פני ה', אותה מפרט הוא בשבעה לשונות של בקשה. בשלוש פניות פונה המשורר אל ה', והפניה אליו היא בגוף ראשון.
ברם, מדוע מרגיש המשורר מנודה ומרוחק? מדוע אין הוא מבקש על נצחון על אויביו, אלא רק שלא יפול בידיהם? מה פשר רוח הנכאים הזו?
בארץ חיים
נראה, כי פענוח חלקו האחרון של המזמור יאפשר מענה על שאלות אלו.
פותח הוא בפסוק מקוטע, "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים...". כוונתו, כנראה, כי האמונה לראות בטוב ה' ב'ארץ חיים' היא הנותנת לו את הכח להמשיך ולחפש, להמשיך ולבקש על החזרה אל בית ה'. מה היא 'ארץ חיים'? חז"ל (ברכות ד', א) אמנם הסבו את כוונת הבטוי לעולם הבא, אולם הבנה זו קשה בהקשרו הכללי של המזמור - וכי למה יחשוש המשורר מאויביו בעולם הזה, אם מעייניו בעולם הבא[14]. לכן, פרשוהו רוב המפרשים על העולם הזה ככלל (מצודות), ועל ארץ ישראל בפרט (ספורנו, מלבי"ם). חיפוש הדרך אל בית ה' אינו אפוא משהו רוחני בלבד, אלא גם חיפוש מעשי, המרמז כי דוד נמצא מחוץ לגבולות הארץ בעת חבורו של המזמור.
המפרשים (ספורנו, מלבי"ם) הסיקו מבטוי זה, כי דוד אמר את המזמור בעת בריחתו מעם שאול. אולם דקדוק בלשון המזמור מלמדת לכאורה אחרת: אויביו של המשורר מתוארים כ"עדי שקר - ויפח חמס", "שוררי" - אלה המביטים בו מרחוק, המשורר נמצא כאמור ברחוק מבית ה', והאוירה בסופו של המזמור היא מסופקת. כל אלה אינם מתאימים לבריחתו של דוד מפני שאול. שאול לא רדף את דוד כתוצאה של עדות שקר או של חמס (אם כי היו כאלה שדאגו גם לכך[15]), בתקופה בה ברח דוד משאול לא היה 'בית ה'', הארון היה עדיין בקרית יערים, ואף דוד לא היה מסופק בנצחונו הסופי. משיחתו ע"י שמואל היתה ערובה בידו, כי ינצל משאול. נשים גם לב, כי אין במזמורנו כל בקשה על נצחון על האויב (כבמזמור י"ח למשל, שנאמר על הנצחון על שאול), אלא רק כי לא יפול לידיו. כנויי האויב בחלקו השני של המזמור הם הרבה יותר מעודנים מאשר בחלקו הראשון.
נראה, כי הכוונה לגלות אחרת של דוד - גלותו בעת מרד אבשלום. תאור המרד בספר שמואל מתאים עם המרומז במזמורנו. אבשלום הכין את המרד על ידי: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמו"ב, ט"ו, ו), על ידי שחזר ואמר לעם: "... ושומע אין לך מאת המלך" (שם ג). הווי אומר: "כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס"[16]. בעת יציאתו של דוד לגלות עקב המרד מתוארת באופן מפורש פרידתו מארון ה', שעד אז היה באהל אשר נטה לו דוד בירושלים: "השב את ארון ברית האלקים העיר" (שם, כה). האוירה היא קשה "וכל הארץ בוכים קול גדול" (שם כג), ודוד עצמו מביע ספק באשר לעצם חזרתו אל בית ה': "אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אתו ואת נוהו" (שם כה). כנוי האויב "שוררי" - אלה המביטים בי מרחוק, מתאים אולי למצבו של רוב העם, הצופה מרחוק לתוצאות המאבק בים דוד לבין בנו. כל אלה גם יחד מתאימים למצב המתואר במזמורנו - גלות, הסתר פנים, ריחוק מבית ה', חשש מ"עדי שקר", וספק באשר לחזרה לנוה ה'. מתאים גם לארוע זה, כי דוד לא מבקש את נצחונו על אויבו, אלא רק כי לא יפול לידיו ("לאט לי לנער, לאבשלום" אמר דוד ליוצאים לקרב נגדו, שמו"ב י"ח, ה).
אוירת הנכאים של דוד בעת מרד אבשלום, כמו גם 'הסתר הפנים' ואוירת הספק בחלקו השני של מזמורנו, הם ודאי תולדה של ראית המרד כעונש על חטא - על מעשה בת שבע. בסוף תוכחתו של נתן הנביא על מעשה זה אומר הוא: "הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת" (שמואל ב' י"ב, יא). כך בדיוק נהג אבשלום, 'רעו מביתו' (שם ט"ו, כב). החטא גרם להסתר פנים ולגלות בעקבות מרד אבשלום, הם הם דברי התוכחה בספר דברים, אליהם מרמז דוד במזמורנו: "וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם...". החטא הוא הסיבה לחששו של דוד.
מדברי נתן הנביא שם בהמשך ניתן אולי ללמוד גם על מקורה של האמונה "לראות בטוב ה' בארץ חיים" שבמזמורנו, הכח המניע את דוד במאמציו לחזור לבית ה'. שם, לאחר תוכחתו של נתן, באה תשובתו המיידית של דוד: "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה'". על כך עונה לו הנביא: "ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות" (שם יג). זה אולי מקור אמונתו של דוד: "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים...". הבטחתה של התשובה היא הנותנת את הכח והמניע להמשיך לקוות!
אולם, האם תתקבל תשובתו באופן מלא? האם יזכה 'למצוא חן בעיני ה' ולשוב לראות את נוהו'? זאת אין הוא יודע, כפי שמעידה לשון הפסוק שם ("אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אתו ואת נוהו", שם כה). על כן משתמש הוא בלשון של תקוה דוקא, לשון שאין בה ביטחון מחלט. על כן מזרז הוא ומחזק את עצמו בלשון כפולה: "קוה אל ה', חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'", כדברי הגמרא: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קוה אל ה', חזק ואמץ לבך, וקוה אל ה'" (ברכות ל"ב, ב)[17].
שעור הפסוקים הוא אפוא "לולא האמנתי לראות בטוב ה'..." לא הייתי מתאמץ, כי לא היתה לי תקוה. אולם כעת, כאשר התגלה לי כוחה של התשובה "בארץ חיים", הריני מתאמץ עליה, למרות שאין לי ביטחון מחלט כי תתקבל: "קוה אל ה', חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'".
נראה, כי גם בחז"ל יש דעה המסבירה את הרקע למזמור במרד אבשלום (במדבר רבה י"א):
עד שלא חטא דוד באותו מעשה: "ה' אורי וישעי ממי אירא...", כיון שבא אותו מעשה: "ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים..." (שמו"ב י"ז, ב).
הפסוק האחרון הוא תאורו, המדויק, של אחיתופל את מצבו של דוד אחר בריחתו מפני אבשלום.
מזמורנו משלים אפוא את המסופר בספר שמואל. שם מובא התיאור המעשי, החיצוני, של בריחתו של דוד ושל מאמציו לחזור לירושלים. דוד בורח למחניים, עורך מחדש את צבאו וחוזר ככובש לירושלים לאחר מפלת המורדים ומות אבשלום. כאן, בתהלים, מתגלים לנו מסתרי לבבו, המאבק הפנימי בנפשו המביא אותו למאבק הצבאי הגלוי, האמונה, התקוה, והתפילה לחזור אל בית ה'.
בהתאם להם גם בנוי ערוך המזמור:
פרוט אמונתו של המשורר, כי הקרבה אל ה' היא המגן מפני כל צר בחלקו הראשון של המזמור;
בקשה ותחינה ממרחקים לחזור אל בית ה' בחלקו השני;
הסבר המניע למאמציו - הבטחתה של התשובה למתאמץ בה, בחלקו השלישי.
לכן גם שלוש פעמים מופיעה המילה 'לב' במזמור:
"לא יירא לבי" על "מעוז חיי" בסתר בית ה' בחלקו הראשון;
"לך אמר לבי בקשו פני", על ה'אור' ועל ה'ישע', על החיפוש אחר הדרך אל בית ה' בחלקו השני;
"חזק ויאמץ לבך" על האופן בו צריך לחפש, ולחזור ולחפש, את הדרך חזרה אל קרבת ה' בחלקו השלישי. כי "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קוה אל ה', חזק ואמץ לבך, וקוה אל ה'" (ברכות ל"ב, ב)[18].
החטא מרחיק, נפשית - הסתר פנים, וגם פיזית - גלות. התשובה מקרבת, נפשית - "לראות בטוב ה'", ופיזית - "בארץ חיים". כך בדוד במזמורנו, כך גם בתורה על עם ישראל ככלל: "ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם... ויתשם ה' מעל אדמתם... וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה..." (דברים כ"ט, כד-כז), ולעומתו: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" (שם ל', ג).
בזאת יבוא אהרן אל הקודש
הבנה זו של המזמור מבארת את הסיבה לאמירתו בימים שמראש חודש אלול ועד ליום הכפורים.
בשבעה עשר בתמוז שבר משה את הלוחות הראשונים לאחר חטא העגל והתחילו ארבעים יום של הסתר פנים, בהם היו ישראל מרוחקים ומנודים. בראש חודש אלול עלה משה בשניה אל הר סיני לארבעים יום של רצון, שבסופם קבל את הלוחות השניים. סופם של ארבעים הימים על ההר היה בסליחה לעם על חטאו, שלוותה בנתינתם של הלוחות השניים, בצווי על עשית המשכן ובלמוד סדר אמירת י"ג מידות. זה היום שנקבע לכפרה לדורות- יום הכפורים (סדר עולם רבה ו', רש"י שמות ל"ג, יא).
ישראל היו בהסתר פנים לאחר חטא העגל, נזופים ואובדים במדבר. במשך ארבעים הימים הללו מראש חודש אלול עמד משה ובקש והתחנן לחזור ולהתקרב, לחזות בנעם אור פני ה' לקראת קבלת הלוחות בשניה: "ועתה אם נא מצאתי חן בעינך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך...". עד אשר נעתר ה' לו: "ויאמר פני ילכו והנחותי לך" (שמות ל"ג, יג-יד). אל בקשה זו בדיוק, ראינו, מרמז המשורר במזמורנו: "הורני נא את דרכך", "את פניך ה' אבקש", ו"נחני באורח מישור". כי זו בדיוק גם הבקשה במזמורנו, לחזור ולחזות בנעם ה' בביתו. שם בארון מונחות אותן הלוחות, עדות על הסליחה.
זו גם מהותה של העבודה בארבעים הימים מראש חודש אלול עד ליום הכפורים עד היום, הבקשה על הכפרה למען הקרבה, זכר לארבעים היום של משה בחורב. זאת הסיבה לתקיעת השופר בימים אלו:
תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז): "עלה אלהים בתרועה...". לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה... (טור אורח חיים סימן תקפא).
זאת אולי גם הסיבה לאמירתו של מזמורנו בימים אלו. מחפשים אנחנו את דרכנו, ומבקשים הארה לה: "אל תסתר פניך... הורני ה' דרכך...".
יתרה מזאת. לעיל ראינו, כי טעם נוסף יש לאמירת מזמורנו בימים אלו, והוא י"ג אזכרות שיש בו, כנגד י"ג מידות של רחמים: "שמראש חודש אלול נפתחים י"ג מכילין של רחמים" (סדורו של ר' שבתי מראשקוב). אולם, את י"ג מידות אלו 'שאינן חוזרות ריקן', 'סדר בקשת הרחמים', למד ה' את משה יחד עם נתינתן של הלוחות, כאשר סלח לישראל על חטא העגל, כנראה באותו יום שנקבע לכפורים לדורות. זה היה המענה לבקשתו: "הודעני נא את דרכך". טעם זה לאמירת המזמור בימים אלו של הכנה ליום הכפורים איננו נעוץ אפוא בזיקה מספרית יבשה, י"ג כנגד י"ג. "הורני ה' דרכך" שבמזמורנו בא להזכיר את "הודעני נא את דרכך" בבקשתו של משה באותם ארבעים ימי תחנונים על הסליחה ועל הכפרה בחורב, ושלוש עשרה האזכרות אותן שלב המשורר במזמור באות כנראה להזכיר את י"ג המידות, אותן למד ה' את משה להגיד בעת בקשת רחמים וסליחה על החטא, את 'י"ג מכילין של רחמים' שנפתחים הימים אלו. לכן מזכירים אנו אותן בסליחותינו בימים אלו. לכן, על פי טעם זה, אומרים אנו את מזמורנו בימים אלו:
"[ומל ה' אלקיך] את לבבך ואת לבב [זרעך...]", ר"ת אלול, לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך,
וכן "לולא האמנתי לראות בטוב ה'", "לולא" אותיות אלול, שמאלול ואילך חרדתי נגד ה' (בעל הטורים, דברים ל', ו).
ביום הכפורים הראשון בחורב נצטווה משה על עשית המשכן. לדורות נצטוינו על כפרתו מדי שנה בשנה. רק ביום הזה נכנס כהן גדול אל בית קדשי הקדשים, אל מקום גלוי שכינה. רק ביום הזה היה הכהן הגדול כבן בית במקדש "משום חביבותם של ישראל", נכנס היה ללא פעמונים ורמונים במעילו (ר"ח יומא נ"ב, א), ועולה במרכזו של כבש, כדוגמת בן שחזר אל ביתו מן הרחוק של כל ימות השנה (רש"י יומא מ"ג, ב ד"ה והיום). ליום הקדוש. וגם כאשר אין עבודה במקדש ביום זה, ורק עבודת התפילה בידינו, מלווים אנו עם שליח הצבור את הכהן הגדול בעבודתו ובכניסתו אל בית קדשי הקדשים בתפילת המוסף. מבקשים אנו ברטט על התשובה, ובה בעת קוראים אנו כבני בית "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם.
מתאים אפוא מזמורנו לימי ההכנה ליום הזה. כי בדיוק על חזרה למצב זה של 'בן בית' מבקש דוד, עומד הוא במרחקים ומיחל לחזור מגלותו אל בית ה'. זו גם בקשתנו בימים אלו.
גם לשתי ההרגשות הלכאורה מנוגדות המוצאות את בטוין במזמור - הביטחון בסליחה: "לולא האמנתי...", והמאמץ הנדרש להשגתה: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך", יש מקבילה ביום הכפורים. כי שני מרכיבי כפרה נטעו בו: עצומו של יום, ועבודת היום (ויורחבו הדברים בחלקים הבאים). לכך כנראה גם כוונו חז"ל במדרש שצטטנו לעיל: "אם תחנה עלי מחנה... לא ירא לבי, שהבטחתני: 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש'" (ויקרא רבה כ"א). אין הכוונה במאמרם למשמעותו של פסוק זה בלבד, אלא לתוכנו של המזמור כולו. הביטחון שבאפשרות הכפרה, ההבטחה על אי הסתר פנים לאורך זמן, על האפשרות לחזור ולהכנס לבית ה', "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל), הוא הכח שהניע את דוד, הוא הכח המניע את עבודת ההכנה של הימים הללו, עבודה של חיפוש הדרך חזרה, שיבה לבית ה'.
דורשי רשומות דרשו: 'אלול', ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", הלא זו הבקשה במזמורנו: "בקשו פני את פניך ה' אבקש".
מתאים אפוא מזמורנו לימי ההכנה ליום הכפורים.
דורות מאוחר יותר חרבו העיר והבית בראשונה ובשניה בימי הסתר הפנים שבין שבעה עשר בתמוז לסופו של חודש אב, אלו הימים בהם גם יצא ישראל לגלות. הרצון להתקרבות אל ה' בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה שלאחריו קבל ממד חדש, נורא, מוחשי ורחב הרבה יותר - לא רק הכנה לקראת כניסתו של כהן גדול אל קודש הקדשים ביום הכיפורים, אלא גם ביטוי של השאיפה לחזור מגלות העמים אל ארץ חיים, לחזור ולחדש את העבודה לקראת המלכתו יתברך על כל יושבי תבל. היא היא הבקשה של מזמורנו, אותו אומר דוד בגלותו במחניים, כאשר מבקש הוא לחזור לירושלים לכונן מחדש את מלכותו. החטא גרם להסתר פנים ולגלות. כאז גם עתה, השיבה עליה אנחנו מבקשים באומרנו את המזמור בימי הרחמים והסליחות היא משניהם גם יחד[19].
דוד מבקש על סליחה מחטאו במזמורנו, תוך שהוא משתמש במטבעות לשון מיוחדות ובמספר האזכרות המרמזים לבקשתו של משה על חטא העגל. בימי ההכנה ליום בו נסלח לישראל חטא העגל משננים אנו את אותו מזמור לקראת הכניסה אל היום הקדוש. כי מחטאם של ישראל בעגל ניתן ללמוד על תשובה לדורות, ומחטאו של דוד בבת שבע ניתן ללמוד על תשובה לדורות:
וא"ר יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה... והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה... אלא למה עשו? תלמוד לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים להו לכו אצל צבור (עבודה זרה ד', ב).
היא היא גם בקשתנו אנו בימים אלו, לחזור אל בית ה', אל אור פניו מהסתר הפנים ומן הגלות[20].
אורי וישעי
מתאים אפוא המזמור לארבעים היום שבין ראש חודש אלול ליום הכפורים, אולם מה מקומו של ראש השנה ביניהם, במה מהווה יום זה "אורי" המאיר את הדרך ל"ישעי" כלשון המדרש? על כך למד מו"ח הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל:
בראש השנה הננו מתרוממים מעל לעצמנו, הננו מדברים על מלכות שמים, על רשעה כולה שכלה בעשן, על פחד אלקים הניתן על כל המעשים. ואמירה זו חודרת אלינו לתוך התוך, הננו חשים את זה וחיים עם זה - "אמרו לפני מלכויות". ורק אחרי זה הננו חוזרים מן הכלל אל הפרט, אל חיי החולין שלנו, בודקים אותם לאור שנתגלה לנו בזו השאיפה האידאלית. ורק אז הננו רואים כי אכן טעינו. כאותו הברק המבריק על דרך התועה בתוהו לא דרך, ורק על ידי אור זה, המתגלה עלינו, הננו מתאזרים על ידי זה להגיע לידי הישע - "שתמליכוני עליכם - ביום הכפורים" (דרשות לימים הנוראים, שבת שובה תש"ד).
ראש השנה קודם ליום הכפורים, ה'אור' קודם ל'ישע', תמרור בדרך אליו. גם במזמורנו - הצגת המצב האידאלי, ה'אור', בחלקו הראשון של המזמור קודמת לבקשה על ה'ישע' בחלקו השני. כותרת המזמור מקפלת אפוא בתוכה הן את תכניו והן את סדר הדברים בו, זה גם סדרם של הימים הנוראים - ה'אור' קודם ל'ישע'.
יאה אפוא המזמור לימי ההכנה לקראת הכניסה אל הקודש. מתאים הוא בתכניו, ברמזיו, בעריכתו, ואף במספר אזכרותיו. מלמד הוא אותנו על מהות העבודה של חודש אלול ושל עשרת ימי התשובה.
"הורני ה' דרכך, ונחני בארח מישור... חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".
[1]אמנם, יש קהילות בהן נוהגים לאומרו כל ימות השנה.
[2]ציון פסוקים גרידא מכוון אל מזמורנו.
[3]ברכות ד', א: "ותנא משמיה דרבי יוסי: למה נקוד על לולא? - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! - שמא יגרום החטא".
[4]המנהגים בקהילות האשכנזים באשר לסיום זמן אמירתו של המזמור חלוקים (משנה ברורה תקפ"א, א): יש המסיימים ביום הכפורים, אולם המנהג המקובל הוא להמשיך באמירת המזמור עד שמיני עצרת. בדברי חז"ל מצאנו רק את הדרשה הקושרת אותו לראש השנה ויום הכפורים, ונעמוד על הדברים בהמשך.
[5]"'ויהי נעם ה' אלקינו עלינו' (תהלים צ', יז) - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" - נאמר על מעשה המשכן (ספרי בלק קמ"ג).
[6]"'ויהי בשלם סכה' (תהלים ע"ו, ג) - זה בית המקדש" (מדרש תהלים שם).
[7]"לבוא בהר ה' אל צור ישראל" (ישעיה ל', כט).
[8]בהמשך, דעה אחרת שם, אותה צטטנו לעיל: "רבנן פתרין בראש השנה ויום הכפורים... שהבטחתני 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש'" - בעבודת יום הכפורים.
[9]בתוכנם של דברים, אין רש"י חולק על חז"ל, אם כי מפרש הוא את הפסוקים אחרת. הישועות בים, במלחמה עם גלית ובצקלג, המפורטות במדרש, באו בעקבות האמונה. בים - "לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר: 'ויאמן העם'" (מכילתא בשלח ו'), במלחמת גלית - "ה' אשר הצלני... הוא יצילני מיד הפלשתי הזה" (שמו"א י"ז, לז), ובצקלג - "ויתחזק דוד בה' אלוקיו" (שמו"א ל', ו). ההצהרה שבראש המזמור, אליה כוון רש"י, היא האמונה.
[10]וראה 'נתיב העבודה' למהר"ל פרק ד'.
[12]"לך נא אתי אל מקום אחר" (במדבר כ"ג, יג); "לך ונקרבה באחד המקומות" (שופטים י"ט, יג); "לך נתראה פנים" (דה"ב כ"ה, יז).
[13]"האתונות אשר הלכת לבקש" (שמו"א י', ב); "וילך שאול ואנשיו לבקש" את דוד (שמו"א כ"ג, כה) ועוד.
[14]כדי לענות על קושי זה הסב המלבי"ם, בהסבירו את דעת חז"ל, אויבים אלו לאויבים רוחניים פנימיים. עיין שם.
[16]גם במזמור העוקב למזמורנו, מזמור כ"ח, שהוא מעין השלמה למזמור זה: "דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם" (שם ג).
[17]בתאור בריחתו של דוד משובצים ארועים, אותם ניתן להבין כנסיונות לו ולאחרים על תשובתם השלמה. באור כזה יש כנראה לראות את הוצאת הארון מירושלים, ואת מעשה ציבא. ואין כאן המקום להרחיב.
[18]אולי מכיון ש"ארבעה צריכין חיזוק: ...תפילה מנין? שנאמר: 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה''" (ברכות ד', א).
[19]בשמואל ב' מתואר כיצד דוד והעם אשר אתו מגיעים בסוף בריחתם מאבשלום מחנימה "רעב ועיף וצמא במדבר" (י"ז, כט). ביומא (ע"ז, א) למדו מפסוק זה דיני ענוי. האברבנאל (שמואל שם) הבין שהבריחה מירושלים, היום בו נאמר המזמור להבנתנו, היתה ביום הכפורים.
[20]כאמור, חלוקים המנהגים באשר לאמירתו של המזמור. המנהג לסיימו ביוה"כ מובן עפ"י המבואר לעיל. בקצשו"ע מוזכר גם "'כי יצפנני בסכה' - רמז לסכות", שאיננו מופיע במדרש. יתכן, ונהגו להמשיך לאמרו עד הושענא רבה, יום החותם הגדול, סוף הדין. לחליפין, יתכן ורצו לאמרו בסוכות, שהוא הוא חגו של המקדש, "שבתי בבית ה'", ובו נחנך בראשונה ובשניה, ובו החלו ענני הכבוד להאסף עם תחילת העבודה על המשכן גר"א (שה"ש א', ד) "כי יצפנני בסכה...". אולם במדרשי חז"ל יש קשר בין מזמורנו לראש השנה וליום הכפורים בלבד.