פירושו של ר' מימון אבי הרמב"ם למזמור צ' בתהילים
מובא ללא ההערות
מחבר: אליעזר שלוסברג
תהילים צ
סיני, גיליון צ"ו, 1985
תקציר: המאמר עוסק בפירושו של ר' מימון אבי הרמב"ם לפרק צ' בתהילים, המופיע ב"איגרת הנחמה" שנכתבה, ככל הנראה, בשנת 1160. בנוסף סוקר כותב המאמר את תולדות חייו של ר' מימון, נדודיו וחיבוריו.
מילות מפתח: תהילים צ, ר' מימון, אבי הרמב"ם
ר' מימון הדיין
ר' מימון הדיין, אביו של הרמב"ם, הוא בנו של ר' יוסף החכם. על תולדות חייו בתקופה שלפני נדודיו עם משפחתו אין בידינו פרטים רבים, אך ידוע לנו שהרבה לעסוק בתורה. בין השאר למד אצל רבי יוסף הלוי אבן מגאש, ואף זכה לתואר "דיין", תואר שהיה נפוץ במשפחת הרמב"ם.
על ההערכה הרבה שרחשו לו בני דורו אנו יכולים ללמוד מדבריו של ר' אנטולי בר-יוסף: "בא מזרע הפרתמים, הרב אשר אהב בהמון, אדוננו וגאוננו מימון, זכרו לחיי העולם וחלקו עם שבע כתות הצדיקים בגן עדן". בשנת דתתק"ח (=1148) נפלה העיר קורדובה שבספרד, מקום מושבו של ר' מימון, בידי ה"מוחדין" שהגיעו מצפון אפריקה, ותושביה עמדו לפני הבחירה בין המרת דת לבין מוות או גלות. משפחת מימון בחרה בגלות, ולאחר נדודים בערי ספרד השונות התיישבה בשנת 1160 בעיר פאס שבמרוקו. באותה תקופה כתב ר' מימון את "אגרת הנחמה" שלו, שנועדה להמוני העם הסובלים מעול השעבוד המוסלמי. אולם למרות השמד המוסלמי והשאיפה להופעת המשיח והגאולה, לא נגרר ר' מימון אחרי משיחי שווא, ואף אסר ללכת אחרי משה דרעי, שטען שהמשיח יגיע בפסח של אותה שנה.
בשנת 1165 נאלץ ר' מימון לקחת לידיו פעם נוספת את מקל הנדודים, והפעם לארץ ישראל. עוד באותה שנה הגיע עם משפחתו לעכו, ומשם לירושלים. שנת מותו, מקום פטירתו ומקום קבורתו אינם ידועים, והדעות בעניינים אלה רבות. ניתן לקבוע באופן כללי, שר' מימון נפטר בין השנים 1165 - 1170 ושנקבר בירושלים או במצרים.
ר' מימון הוא הראשון במשפחת הרמב"ם, שהגיעו ספריו אלינו, כולם כתובים בערבית-יהודית. ספריו הידועים לנו הם: פירוש לתורה, וייתכן גם למגילת אסתר, פירושים לתלמוד, תשובות בהלכה, ספר בדיני תפילה ומועד, הלכות ספר תורה, חיבור בדיני טהרה, קונטרס על הפיס של הכוהנים ופירוש לספר אסטרונומי.
חיבורו המפורסם ביותר של ר' מימון הוא "אגרת הנחמה", שנכתבה, כפי הנראה, בשנת 1160 בעיר פאס, כדי לעודד את היהודים הנאנקים תחת עול הגלות. את המקור הערבי ההדיר סימונס, ואף הוסיף תרגום לאנגלית. ד"ר בנימין קלאר תרגם את האיגרת לעברית, והרב יהודה ליב הכהן פישמן הוסיף עליה מבוא והערות. כל המובאות מ"אגרת הנחמה" שבמאמר זה לקוחות ממהדורה זו.
האיגרת עוסקת בשני נושאים עיקריים:
- ה' לא מאס בעמו, וישראל עודנו עם סגולה, ולכן יש להתחזק באמונה בה' ולבטוח בהבטחותיו.
- גדולת נבואתו של משה רבנו והתורה שנמסרה על ידו.
לבד ממקום אחד בלבד אין באגרת עיסוק בנושאים של הלכה או ניסיון להסביר, מדוע פקדו הצרות והפורענויות את העם.
למקום מיוחד באיגרת זוכה אישיותו של משה רבנו, המשמשת לר' מימון הוכחה ניצחת לאמיתות התורה שנשלחה על ידו: "ואילו לא היה עלינו להאמין בתורה שנתן לנו אלא בשביל גדולתו (= של משה)... לבד, חייבים היינו להאמין". ר' מימון מתאר בפרוטרוט ובהערצה את גופו של משה, נבואתו, מידותיו, מותו והחזרתו לעולם הזה כעוזר למלך המשיח, כחלק מפולמוס בלתי מפורש עם המוסלמים בעניין ביטול תורת משה על ידי נבואתו של מוחמד נביא האיסלאם.
אך טבעי הוא, שלמזמור צ' שבתהילים, שכותרתו מעידה עליו שהיא תפילה, יהיה מקום מיוחד ב"אגרת הנחמה", שהרי התפילה היא אחת מארבעת הדברים, שלדעת ר' מימון כל ישראל חייבים להחזיק בהם ולהתחזק בהם דווקא בעתות צרה: אמונה בה', בתורתו ובמשה, תלמוד תורה וקיום המצוות, תשובה ותפילה.
אולם חשיבותו של מזמור צ' עולה על של תפילה רגילה:
"וראוי לך, שתהיה התפילה הזאת... שגורה על פיך, ותקרא אותה לפני 'ברוך שאמר', כדי שתתברך במלותיה הטהורות ותתקרב אל הקב"ה בתפילה, שהתפלל מבחר הברואים והגדול שבנביאים, ואין תפילה חשובה ממנה. ואילו ידעו בני-אדם, מה צפון בה ומה גנז בה ה' מן היסודות המחזיקים את הדת ומבררים את האמונה, היו קובעים אותה חוק על עצמם כמו קריאת-שמע".
חשיבותה של "תפילה למשה" היא בכך, שזוהי תפילה שהתפלל משה, כאשר ראה את כל הפורענויות שבאו ושיבואו על ישראל מתחילת הגולה ועד סופה, כדי שירחם ה' על ישראל
"ויביא עליהם את העונש ברחמים ולא בקצף, ולא יעקור אותנו מן השורש, ולא יוציא אותנו מתחת ידו, ויקבל את תשובתנו, וישוב אלינו כבראשונה וישמח את ליבותינו, ויתן לנו כוח לעמוד בניסיון כל ימי הגלות ויהדוף מעלינו את רעת האומות... המסבבות אותנו כחומה".
במקום אחר מדמה ר' מימון את "מליצת היושר" הזו ל"מבצר העוז שאנו נמלטים אליו בכל הפורענויות, עד אשר ישלם הדבר שגזר ה' לגאול אותנו ויקוים כל אשר הבטיח לנו".
אף סבור ר' מימון, שנבואות הנביאים, שהיו אחרי משה אינן אלא אישור והבטחה מצד הקב"ה, שאכן לתפילתו נתקבלה: "וכאשר קיבל הקב"ה את דברי המלצתו עלינו, מסר לכל נביא שבא אחריו נבואות ויעודים, המוכיחים כי הקב"ה קיבל את בקשתו ושלח את הנביאים באותם העניינים שהוא ביקש, והבטיח שהוא יקיים אותם". ומעיד ר' מימון על עצמו שבדק ומצא, שכל דברי הנביאים קשורים בפסוקי המזמורים ורמוזים בהם, ושמח על כך.
אף שר' מימון טוען, שביאר את ענייני המזמור ב"דרך קצרה", הרי למעשה הביאור תופס כמחצית האיגרת. לדבריו, ביאר את ענייני המזמור –
"למען יהיו מקור שעשועים לנפשות הגלמודות בבדידות הגולה ונחמה ללבבות העגומים, שאוכל אותם הפחד העצום מפני האומות ותיקון ההכרה וחיזוק האמונה לישרים והנאמנים והחוזרים בתשובה והוותיקים והמחזיקים בחבל הנאמנות ובבית-ידה של הוותיקות, תוך אמונה בנביאנו הנכבד והנבחר מכל בני האדם".
ר' מימון מקבל את קביעת חז"ל: "דוד המלך כתב ספר תהילים על ידי עשרה זקנים: על ידי אדם הראשון, על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם ועל ידי משה...", ו"משה איש האלוקים" הנזכר בכותרת המזמור הוא לפיכך משה רבנו.
מדרך הטבע נדרש ר' מימון לשאלות הנובעות מקביעה זו: למה התפלל משה תפילה זו? מתי נאמרה? מדוע לא נקבעה בתורה, אלא הועברה בקבלה במשך דורות רבים, עד שקבעה דוד בספר תהילים?
לדעת ר' מימון התפלל משה תפילה זו ביום מותו, לאחר שניתנה לו שירת "האזינו", ולפני שבירך את ישראל ב"וזאת הברכה". לאחר שלמד משירת "האזינו" כל מה שיבוא על ישראל בגלותם, ובכלל זה צרות ופורענויות כ"מחוץ תשכל חרב" (דברים לב, כד) ראה משה שלא יהיה להם מי שיתפלל עליהם וימליץ בעדם, לפי ש"לא יישאר בהם חכם וכולם יהיו שווים לרעה... וכיון שראה כי אין איש ישר, היינו, איש האלוקים, חיבר את המזמור "תפילה למשה איש האלוהים".
ר' מימון אף משער, שכאשר הגיע משה לפסוק "כי ידין, ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" (דברים לב, לו), באותה שעה התפלל את תפילתו, שנאמר בה "שובה ה' עד מתי והנחם על עבדיך" (תהילים צ, יג).
אין ר' מימון מסביר במפורש, מדוע לא נקבע המזמור בתורה, במקום הראוי לו, כלומר בין פרשת "האזינו" לפרשת "וזאת הברכה", אולם לדבריו "קבע אותו דוד בספר תהילים כדי שיהיה מקור שעשועים ועונג לאומה".
ועתה לפירוש עצמו:
א. "תפילה למשה איש האלהים אדני מעון אתה היית לנו בדר ודר".
וכך הייתה תפילתו של משה רבנו: ה' אלהינו, אתה מפלטנו, שאנחנו נמלטים אליו בכל דור ודור, בשעה שאנו נקלעים, מוכים ומנוצחים, לבין אויבינו, ומתחדשים עלינו מאורעות, ואין לנו אל מלך שינהיג בנו ולא מדריך שידריך אותנו ולא מבצר שנתבצר בו... ולא יכולת, ואפילו לא יכולת לדבר... וכיון שנסתתרו תחבולותינו ונכזבו שאיפותינו, אין לנו מפלט, לא אליך אנו קוראים ואתה עוזר, אנו צועקים ואתה עונה, אתה הוא המנוס, כמו שנאמר: "מעון אתה היית".
ב-ג. "בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם".
הסיבה לקבלת התפילה ולשמיעתה היא התשובה, הכניעה וההתוודות לפני ה'. ומכיוון שידע הקב"ה שסופנו לחטוא, גזר הבורא על התשובה עוד לפני שנבראו השמים והארץ, ואם אנו חוזרים בתשובה אתה עונה.
ד. "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר ואשמורה בלילה".
מה שגרם לנו להיות זמן כה רב בגלות הוא, כי אלף שנים בעיניך, הקב"ה הוא מעט, ובעינינו הרבה; והיא, הגלות, ארוכה לנו, אם כי לך היא קצרה.
אלף שנים עבור הקב"ה הם כיום אתמול שעבר, או כשליש מן הלילה, ולאחר שיושלם זמן הגלות על כל אורכו, נהיה אנחנו כמי שישן עונה מעונות הלילה והקיץ.
ה. "זרמתם שנה יהיו בבקר כחציר יחלף".
האומות שנמשלו לזרם נאספות על ישראל ומבהילות אותנו בשאונן הדומה לשאון מים כבירים, בשעה שהם מתחברים לזרם גדול. אולם כשם שיש ודווקא דבר רופף וחלש מחזיק מעמד על מקומו, בניגוד לסלעים חזקים הנגרפים עם הזרם, כך הקב"ה מציל את האומה החלשה שלא תיגרף בזרם הגלות. כל אימת שנדמה לנו, שנחשולי הפורענות בגלות ישטפונו עד כלה, מחליש אותם הקב"ה, ומצילנו מידם.
וכשישלמו ימי הגלות על אריכותם, ויזרמו זרמתם ויכלו, יהיו כשנתו של ישן. דימה הכתוב את הגלות לחשכת הלילה, ואת הישועה לשחר העולם קמעא קמעא, עד שנראה גלגל החמה, המופיע ומאיר לעולם.
וכאשר יראו הגויים את זריחת אורם של ישראל, יחמדו אותנו ויתאספו למה שנקרא "מלחמת גוג ומגוג". בתחילה ייראה, כאילו יצליחו במזימתם: הם יראו את העיר מוקפת מכל העמים, וכולם משתוקקים לבלוע אותנו, ואנחנו נכנעים, וכבר נלכדה העיר ומחציתה כבר הלך בשבי, אולם באותה שעה יקצוף הקב"ה על כל המון הגויים ויזעם עליהם ויביא עליהם פורענויות, עד שיהיו כמו עשב, שיצאו ציציו ולאחר זמן נתייבש.
ו. "בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש".
כשם שבבוקר פורח העשב ומעלה ניצה, ועם הערב-שמש הוא כלה ויבש, כך גם אויבינו, בבוקר ישכימו להילחם בנו ובערב יכלו, ולא ישאר בהם רוח חיים.
ז. "כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו".
לאחר שתיאר את כל מה שהיה ומה שיהיה, חזר משה והתנבא וגילה את צערנו על מה שיקרה לישראל בגלות: ישראל יכלו בגלל זעם ה', והנשארים יהיו נדהמים ממה שאנו שרויים בגלות, כמו שהוסיף ואמר: "ובחמתך נבהלנו".
ח. "שת עונותינו לנגדך עלמנו למאור פניך".
מה שגורם לכל הפורענות הוא, שכאשר מתרבים עוונותינו שם אותם הקב"ה נכחו, צופה בהם וגוזר עלינו עונש, ולפניו ידועים הרי העוונות הגלויים והנסתרים. אין דבר נסתר מאור פניו.
ט. "כי כל ימינו פנו בעברתך, כלינו שנינו כמו הגה".
כל ימינו עברו בחמת קצפך, ושנותינו כלו כדיבורו של מדבר, כשם שהדיבור נעלם ונגוז. כמו הדיבור על הולדת תינוק, שתוך כדי הבעת תקווה שיגדל הוא מת, ואין אנו שומעים אלא "תינוק מת", כך נתקיים בנו בגלות האיום: "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך" (דברים כח, מא); ורק יחידים שמספרם הולך ופוחת מדי יום, נשארים בחיים. וכך בעוד אנו מקווים, שעוד בימינו תבוא הישועה, כלים ימינו כמו הדיבור.
י. "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה, ורהבם עמל ואון, כי גז חיש ונעפה".
ואם יש יחידים הנשארים בחיים, הרי קצה חייהם הוא שבעים שנה, והשיא הוא שמונים, כיון שמהומת הלב, אפיסת הכוחות והתקוות בגלות מקצרות את החיים ומקרבות את המוות. ואם יש כאלה שמצבם טוב, הרי הגיעו לכך, רק אחרי קשיים מרובים, וסופם שלוקחים אותו מהם בעושק ובשנאה, ובמהירות בא עלינו כליון ומפריח מה שבידינו, ואנחנו פורחים באוויר מכל צד; אין לנו לא קיום ולא עמידה.
יא. "מי יודע עז אפך וכיראתך עברתך".
שלא כגלות מצרים וכגלות בבל, שבהן ידענו מראש כמה יהיה ארכן, אף שלא ידענו ממתי מתחיל חשבון השנים שמסר לנו, והייתה לנו בכך נחמה פורתא, הרי בגלות הנוכחית אין אנו יודעים אפילו כמה זמן תימשך. ואפילו משה, עם נבואתו הברורה וכוחו הנפלא להבין ולירד לעומק עומקו של דבר, לא ניתן לו להבין את דבר הגלות הזאת; לכן אמר: מי הוא היודע עוצם חמתך כמה הוא, ובאיזו מידה חייב הנברא ליראה אותך, כאילו עברתך קצובה לו לפי יראתך ועוצם חמתך.
יב. "למנות ימינו כן הודע ונבא לבב חכמה".
משה מתפלל, שכאשר נשקע בגלות, אל ירחיק אותנו ה' מכל וכל. די לנו בכך שנסתם מאתנו מועד הקץ. לכן, האר לנו באור תורתך, ובמקום נביא שיתנבא לנו תן לנו לב חכם, שנבין בו את תורתך ונמצא בה שלווה.
הבורא נענה לבקשת משה; והראיה, שרק כדי לקרוא את המשנה, התלמוד והמדרשים זקוקים אנו לשנה שלמה, וכל שכן כדי להבינם, ואנו מגלגלים אנו את כל שארית חיינו בכמה דפים מן הקלים שבדבריהם, ובגלות אנו לומדים תורה לא פחות מאשר בימי הנביאים.
יג. "שובה ה' עד מתי והנחם על עבדיך".
ה' אלוהינו, גול עלינו רחמיך ויספיק לנו. כשעשה אורך הגלות רושם קשה על הנביא, התפלל, שיטה ה' מעלינו את חרון אפו, כאילו הוא אדם הניחם על אשר אירע לאהובו בשעה שקצף עליו. ובאותן מלים ממש התפלל גם דוד: "עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלזו" (תהילים צד, ג). והתפלל משה גם על קיום ההבטחה: "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם" (דברים לב, לו).
יד. שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו".
השביענו בבוקר מאור ישועתנו ועשה לנו טובות בחסדך, שכן ה' הוא רב חסד וימלא את הבטחותיו לעשות לנו טובות.
טו. "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה".
ה' ישמח אותנו לפי חשבון ימי עונשנו. ר' מימון מספר, שאנשי דורו והדורות שקדמו לו לא הבינו את בקשת הנביא, ולא ידעו את מבוקשו, שכן זהו תגמול מועט מדי על מה שסבלנו. איוב, למשל, שלא נמשך עונשו אלא שנים-עשר חודש, גמל לו ה' אחר כך בהכפלת רכושו ובניו, וחי מאה וארבעים שנה, ואילו אנחנו שנהרגנו ונשבינו, ועבדינו נעשו אדונים לנו, ונתמררו עלינו חיינו, ונמכרנו אנו ובנינו ונשתעבדנו אלף ומאה שנה ויותר, ואין אנו יודעים כמה (עוד יימשך השעבוד) - הייתכן שיבקש משה מה' תגמול לכל הפורענויות הממושכות האלה בזמן קצוב? ולאחר הזמן ההוא מה? כלום נחזור לפורענות? הרי כבר נשבע ה' ואמר: "כימי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך" (ישעיהו נד, ט)?!
ותשובת ר' מימון: משה ביקש מהקב"ה ימים כנגד ימי העינוי לפי החשבון שעשה ה'. מכיוון שאורך הגלות לפי חשבונו של ה' הוא רגע אחד, כמו שנאמר: "ברגע קטן עזבתיך... הסתרתי פני רגע ממך" (שם, נד,ז-ח), ביקש משה מאת ה' שיתן לנו שעות, ימים, חודשים ושנים לפי מספר ימי הגלות, באופן שנקבל כל רגע בגלות אלף שנים ויותר.
טז. "יראה אל עבדיך פעלך והדרך על בניהם".
ה' אלוקים, ייראה פעלך גלוי ומפורסם לעבדיך, ויפעתך תהיה על פני בניהם. הדור שבימיו תבוא הגאולה לא יהיה שונה מהדורות שקדמו לו אלא מבחינת שיעבוד מלכויות, אולם הדור שייוולד אחרי הגאולה יהיה גדול יותר בקומתו, כמו שנאמר "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יג), ופירשו חז"ל: שתי קומות בקומת אדם הראשון, כפי שהייתה קודם גירושו מגן עדן, היינו מאה אמר, ותהיה עתה מאתיים אמה; וביקש משה שיגדיל את צורתם, שכבוד ה' יהא גלוי ונראה על פניהם.
יז. "ויהי נועם אדני אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".
תפילת משה, שה' וחסדו יהיו עלינו, היא כתפילת דוד כל ימיו: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, ז).
אם אדם נוטה אל היראה, ה' ומלאכיו מסייעים בידו, אבל אם הוא נוטה אל הרע, פותח ה' את הרע ואינו מונע אותו ממנו. אם ה' רוצה במי שעובדו, הוא מסייע בידו לעשות זאת, וכשהוא עושה טוב, צומחות לו מזה טובות הרבה שלא ציפה להן. ואם פעם אחת גובר עליו היצר הרע, הוא מכביד עליו את דרכי החטא ושומר עליו מפניהם ומציל אותו כפי שעשה ליוסף הצדיק, לבועז, לפלטי בן ליש ולכיוצא בהם.
ועל כן התפלל משה "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כדי שנזכה להבטחת "ומעשה ידינו כוננהו".