ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי
מחבר: יהושע רוזנברג
תהלים טז
מתוך: מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
המשורר הדבק בה', השם את ה' לנגדו תמיד, מביע במזמורנו את אשרו ושלוות נפשו. המשורר מתאר את דבקותו בה' ומכריז שלא יעבוד אלוהים אחרים. המשורר שמח על חלקו הטוב להיות דבק בה'. הוא מבין שה' הוא מקור הטוב שבא עליו. המשורר חש את קרבת ה', ומביע את אושרו בהליכה בדרך ה'. המשורר דבק גם בחסידי ה' ומתרחק מעובדי האלילים. המזמור נפתח אמנם בבקשה:
"שמרני א-ל כי חסיתי בך",
אבל מכאן ואילך אינו מבקש עוד אלא שמח בגורלו.
המשורר אומר לנפשו:
"אמרת לה' אדוני אתה.
טובתי בל-עליך"
אתה הוא האדונים שלי. אין לי טוב אלא ממך, ה'. יש המבארים "טובתי" במשמעות הכרת טובה. אין אני מכיר טובה אלא לך.
הפסוקים הבאים הם קצת סתומים. הם כוללים ביטויים קשים, והקשר ביניהם אינו ברור.
"לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם ירבו עצבותם אחר מהרו בל-אסיך נסכיהם מדם ובל אשא את שמותם על שפתי"
מפרשים רבים ראו בפסוקים אלה ניגוד. תחילה מדבר המשורר על הנאמנים לה', ולאחר מכן הוא מדבר בעובדי עבודה זרה. לפי זה הקדושים - הם החסידים אשר בארץ, ואדירי - האדירים באמונתם, כל תשוקתי אליהם, כל חפצי בם. אותם אני אוהב. לעומתם אלה המרבים אלילים, ירבו עצבותם - במובן עצבים, פסילים - והממהרים ללכת אחרי אלוהים אחרים - "אחר מהרו".
ויש המבארים: "מהרו" מלשון קניין, הם קונים להם אחר, כלומר אל אחר.
ואולי זוהי לשון דבקות - הם דובקים באל אחר, כמו "מהר ימהרנה לו לאשה". אלה אין אני שותף לנסכיהם ואיני נושא את שמותם על שפתי.
"בל אסיך נסכיהם מדם ובל אשא את שמותם על שפתי."
המשורר שמח בחלקו. גורל הוא החלק שעלה ביד אדם לזכות בו. עלתה לי חלקה טובה לנחלה.
"חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי".
בפסוק הקודם באר המשורר כי ה' הוא חלקו נחלתו:
"ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי."
המשורר משתמש במילים הנרדפות: חלק, נחלה, חבל. בכיוון הפוך, ישראל הם נחלתו של ה', אומר משה בשירת האזינו:
"כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו."
המשורר מברך את ה' על שהוא מדריכו בדרך הטובה. כליותיו יועצות לו ללכת בדרך הטובה:
"אברך את ה' אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי."
המשורר, המשוה את ה' לנגדו תמיד ומרגיש שה' לצידו, לימינו, בטוח שלא ימוט.
"שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט."
נוהגים לומר את המזמור בבית האבל, בבית העלמין ובתפילות אזכרה לנפטרים. חכמים מצאו בסופו של המזמור רמזים למות ולעולם הבא:
"אף בשרי ישכון לבטח.
כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת."
שאול ושחת הם משמותיו של המוות. בתלמוד הבבלי מסכת עירובין דף י"ט ע"א:
"א"ר יהושע בן לוי, שבעה שמות יש לגיהנום ואלו הן: שאול ואבדון ובאר שחת ובור שאון וטיט היוון וצלמות וארץ התחתית"
המשורר מביע את ביטחונו שה' לא יתן לשאול לקחתו. במדרש תהלים דרשו שלא ימס בשרו כעפר בקבר.
בפסוק האחרון מדבר המשורר על אורח חיים ועל הנצח, ומכאן ראו רמז לעולם הבא.
הדבקות בה' מקנה אושר וביטחון בעולם הזה אך היא עומדת לצדיק לעולם הבא. הוא לא ינתן ביד השאול, לא ירד לשחת, אלא יזכה ליהנות מפני ה' לנצח. כך היה מורגל בפיו של רב, כמסופר בבבלי ברכות י"ז ע"א:
"לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה וכו' אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה..."
הרעיון של חיים לאחר המות אינו מפורש במקרא. וגם כאן אינו מצוי אלא ברמז. נגד זה יש המבארים נצח מלשון ניצחון, גבורה. ימינך ה' מנצחת את האויב בדומה לנאמר בשירת הים:
"ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך ה' תרעץ אויב."
אולם מי שקבע לומר את הפרק על הנפטר התכוון בוודאי לרמוז על חיי העולם הבא. יש הרואים בפסוק האחרון בקשה: "תודיעני אורח חיים", כלומר למד אותי, הדרך אותי מהי דרך החיים הנכונה אשר תביא אל: "שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". ואם כך הוא הרי שהפרק פתח בבקשה:
"שמרני א-ל כי חסיתי בך",
וחותם בבקשה:
"תודיעני אורח חיים .
שבע שמחות את פניך נעמות בימינך נצח"