חנני ה', כי אומלל אני
מחבר: יהושע רוזנברג
תהלים ו
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
הכותרת של מזמור ו' היא:
"למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד".
כותרת דומה מופיעה רק פעם אחת נוספת בספר תהילים, בראש מזמור י"ב:
"למנצח על השמינית מזמור לדוד".
המילה: "למנצח" פותחת חמישים וחמישה ממזמורי התהלים. המשמעות המדויקת של המילה לא ברורה. רבים מפרשים אותה בדומה לשימושה בלשון ימינו: ראש חבורת השרים והמנגנים. יתכן שאת המזמורים האלה שרו במקהלה ומנגן, או מנגנים, ליוו את השירה. גם הצירוף: "למנצח בנגינות", המצוי עוד שש פעמים בתהילים, יכול ללמד על כך. שהרי נגינה במקרא היא תמיד על כלי ולא בשירה. אך מהו "על השמינית"? בברייתא בתלמוד הבבלי מסכת ערכין דף י"ג ע"ב נאמר:
"רבי יהודה אומר:
כנור של מקדש של שבעת נימין היה, שנאמר: (תהלים ט"ז) 'שובע שמחות [את] פניך', אל תיקרי שובע אלא שבע;
ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר: (תהילים י"ב) 'למנצח על השמינית', על נימא שמינית;
של עולם הבא עשר, שנאמר: (תהילים צ"ב) 'עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור', ואומר: (תהילים ל"ג) 'הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש'!
על פי דברים אלה יכולים אנו לשער ששמינית הוא כלי נגינה, כינור או נבל, בעל שמונה מיתרים.
המזמור הוא תפילתו של חולה המתייסר בכאביו. המתפלל הנתון במצוקה קשה סובל גם ייסורי נפש בגלל אויביו המציקים לו, וחושש לחייו. הוא מנסה לצאת ולעלות מתוך מצב של אפס תקווה. אך דווקא מתוך חוסר תקווה לעזרה מידי אדם, הוא מגיע לביטחון בה', ולתקווה שה' יושיעו.
חלקו הראשון של המזמור הוא פנייה ישירה של המשורר אל ה', בלשון נוכח. חמש פעמים מזכיר המתפלל את שם ה' בפניה אליו:
"ה', אל באפך תוכיחני."
"חנני ה'",
"רפאני ה'",
"ואתה ה' עד מתי?"
"שובה ה' חלצה נפשי".
לאחר מכן, בפסוקים ז-ח מתאר המשורר את סבלו בלי לציין אל מי הוא פונה. יתכן והמשורר מדבר כאילו אל עצמו ומביע את אנחתו וצערו:
"יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה מיטתי, בדמעתי ערשי אמסה.
עששה מכעס עיני, עתקה בכל צוררי".
ואז פונה הוא אל אויביו ואומר להם בביטחון:
"סורו ממני כל פועלי און, כי שמע ה' קול בכיי.
שמע ה' תחינתי, ה' תפילתי יקח."
הרב קוק בסידורו "עולת ראיה" מבאר את הכתוב כמשאלת הלב של המשורר לבכות. האויבים אינם אויבים פיזיים אלא כוחות הרע המשפיעים על נפשו. וזו לשונו:
"באה הבכיה מתוך טהרת הלב ורכות עדינותו,
...רע ומר לו למבקש לפרוש מהרע, ומתאנח הוא על רעתו, ואם היה בוכה בדמעות כפי מרירות לבבו היה טוב לו בזה. אבל כל זמן שהרע דבק באדם, אוחז הוא את הלב ומקשיחו, ואינו נותן לו לבכות, ואף על פי שהלב יודע מרת נפשו, בכ"ז העיניים כאילו מוקשות, ואינן יכולות להזיל דמעה. יגעתי באנחתי לבד, בלא דמעות, ומי ייתן שהייתה הבכייה לפי האנחה, אז אשחה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשי אמסה. אבל עיני עששה, חזקה,
...אכן, הקב"ה לפניו נגלו כל תעלומות, ויקבל את הקול של בכי, אף על פי שהוא בלא דמעות, שאין מניעת הדמעות מפני שהרצון אינו שלם, ח"ו, למאוס ברע בבחירה, אלא שהקשחת הלב מצד הסיטרא אחרא היא מעכבת. על כן סורו ממני, כוחות פועלי און, כי הקב"ה שמע גם קול הבכי, אף על פי שאתם מונעים את הדמעה, וה' תפילתי ייקח כיוון שהיא באה מטהרת הלב."
רוב המפרשים בארו שמצוקתו של המשורר נובעת ממחלה קשה, שהמתפלל מתיירא שימות
ממנה. לפי פירוש זה, דבריו:
"רפאני ה' כי נבהלו עצמי",
פשוטם כמשמעם. לפי זה האויבים הם השונאים השמחים לחוליו ומצפים למותו. לעומת זאת יש המבארים את הדברים כמטאפורה. התשועה מאויבים הזוממים רע נקראת בלשון השירה: רפואה. כך למשל מתפלל ירמיהו נרדף על ידי אויביו:
"רפאני ה' וארפא, הושיעני ואושע".
שני הפירושים האלה באים לידי ביטוי בשימושים שעושים במזמור נוסחי תפילה שונים. יש הנוהגים לומר את המזמור כתפילה על החולה, והם מבארים את כוונת המשורר כתפילה לרפואה ממחלה ממש. לפי נוסח אשכנז נאמר המזמור בתחנון, לנפילת אפיים, ואזי הפירוש הוא לא מחלה ממש אלא מצוקת נפש. ואכן פירושו של הרב קוק הוא לנפילת אפיים.
יש הרואים במזמור מזמור של העם כולו, המדבר בלשון יחיד. העם הנמצא בגלות ושעבוד, הוא כחולה אנוש הנוטה למות, והגויים שונאי ישראל חפצים במותו של העם. המשורר מסיים בביטחון:
"יבושו ויבהלו מאד כל אוייבי, ישובו יבושו רגע".