המילה שגיון שבכותרת מזמור ז':
"שגיון לדוד, אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני".
היא מילה יחידאית ופירושה לא ברור. התיבה נמצאת בלשון רבים בתחילת תפילת חבקוק בפרק ג':
"תפילה לחבקוק הנביא, על שגיונות",
ושם משמעה ככל הנראה כלי נגינה. לפי זה, שגיון כאן הוא כנראה סוג של ניגון או כלי זמר. יש המוצאים באכדית תיבה דומה שמשמעה תחינה או וידוי שהיו אומרים במקדש. בסורית קיימת המילה סוגיתא במובן: שיר.
חז"ל דרשו: בקשת סליחה על שגגות.
מיהו כוש בן ימיני הנזכר בכותרת? כוש בן ימיני אינו נזכר עוד במקרא.
המלבי"ם מבאר שכוש היה מאויבי דוד, ומה שקרה אתו לא סיפר המקרא בספר שמואל.
חז"ל דרשו שהוא שאול המלך שהיה משבט בנימין ורדף את דוד.
בספרי בהעלותך פרשה צ"ט ובמדרש תהלים דרשו: וכי כוש היה? אלא מה כוש משונה בעורו כך שאול משונה במעשיו.
כוש הוא כינוי של גנאי. כיוון ששגה דוד בכך שכינה את שאול כוש על כן נקרא המזמור שגיון.
רש"ר הירש מבאר: שגיאה הייתה ביד דוד ששר לה' שיר התגלות בעקבות הכושי שיצא מחוטר בנימין.
המזמור הוא תפילת אדם שאויביו רודפים אותו ומתנכלים להמיתו. הרודפים היו תחילה בעלי בריתו, אלא שבגדו בו. הוא רואה עצמו בסכנה בגלל הרדיפות המכלות אותו ובעקבות ההשמצות של אלה הטופלים עליו עלילות שקר. המשורר מעיד על עצמו שאינו רשע ואומר כי אילו אכן היה רשע כפי שמעלילים עליו, אם גרם רעה לאלה שהגו לו שלום, אם שלם רעה תחת טובה למי שדרש את שלומו וטובתו, אם עשה כך, מן הראוי היה שה' יסגירהו בידי אויביו:
"ה' אלוהי, אם עשיתי זאת, אם יש עול בכפי, אם גמלתי שולמי רע, ואחלצה צוררי ריקם, ירדף אויב נפשי, וישג וירמוס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה".
בעלי הטעמים חברו את שולמי לרע דהיינו: "אם גמלתי שולמי-רע", כלומר אם השבתי רעה למי ששלם לי רעה - "ירדוף אויב נפשי" וגו'. אפשר לבאר את הדברים כלשון שבועה. דוד נשבע שלא עשה את המעשים שמעלילים עליו. דפוס השבועה במקרא הוא כדפוס משפט תנאי. אם עשיתי כך וכך תבוא עלי קללה. כך למשל:
"אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני".
המשורר מבקש שה' יחיש את המשפט שאמור להביא בסופו של דבר להכרת האנושות בה':
"קומה ה' באפך, הנשא בעברות צוררי, ועורה אלי משפט צוית".
הוא מבקש שהמשפט יהיה פומבי, לעיני עדת גויים הסובבים את ה' השופט:
"ועדת לאומים תסובבך, ועליה למרום שובה. ה' ידין עמים. שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי". "אלוהים שופט צדיק ואל זועם בכל יום".
המשורר בטוח שהרשע מכין במעשיו מפלה לעצמו:
"ולו הכין כלי מות... בור כרה ויחפרהו - ויפול בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד".
יתכן שהביטוי "עמלו בראשו", בדומה ל"דמו בראשו" או "גמולו בראשו" מקורו במנהג הקדום לכרות את ראשי הנידונים למות, ואת ראשי האויבים. ולפי זה כוונת המשורר כפולה: יקבלו שונאי את העונש המגיע להם, אך גם: הרעה שזממו לעשות לי תפגע בהם עצמם. המשורר מסיים את המזמור בהבטחה, שאם ה' ישמע תפילתו ויפרע משונאיו אזי יודה לה' ויזמר לשמו. יתכן והפועל אודה אינו מציין תודה מילולית בלבד אלא הקרבת קרבן תודה:
"אודה ה' כצדקו, ואזמרה שם ה' עליון".
יש שפרשו את המזמור כמזמור של עם ישראל ולא מזמורו של היחיד. המתפלל עומד בראש העם ונלחם בראש צבא העם נגד אויביו. האויבים הם הגויים הנלחמים בישראל ומעלילים עליהם עלילות שקר. ולפי זה פירשו כי כוש בן ימיני הוא משורר שנתן לדוד את השיר: "אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני", פירושו דוד שר לפי מילותיו של כוש.
הלשון:
"קומה ה' באפך"
מזכירה את תפילת משה במסעו הראשון של ארון הברית:
"קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך".
והסיום:
"ועדת לאומים תסובבך, ועליה למרום שובה"
מזכיר את התפילה בנוחו של הארון:
"שובה ה' רבבות אלפי ישראל",
רבבות אלפי ישראל מקביל, לפי פירוש זה, לעדת לאומים שבפרקנו. כיוון שאמר "ועליה למרום שובה" סיים את המזמור:
"ואזמרה שם ה' עליון".