ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ
מחבר: יהושע רוזנברג
תהלים ח
מבחר שיחות ששודרו ב"קול ישראל" במסגרת "פרקי היום בתנ"ך"
מזמור ח' הוא מזמורו של האדם המתבונן ביקום ומגיע מתוך התבוננות זו להכרה בה'. המשורר פותח בקריאת התפעלות:
"ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ".
קריאה זו הוא מבסס לאורך המזמור והיא הופכת למסקנת המזמור:
"ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ".
המשורר מתבונן בעולם לעת ערב או בשעות הלילה:
"כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה".
השמים זרועי הכוכבים בלילה נראים כאין סוף חסר גבול. האדם העומד מולם חש עצמו קטן ואפסי. המשורר הרואה את השמים מתאר את תחושתו:
"מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו"?
הרמב"ם ביד החזקה, הלכות יסודי התורה פרק ב' הלכה ב' אומר:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו?
בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך [כלומר אי אפשר לדמיין אותה, להעריך אותה], ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול... וכשמחשב הדברים האלה עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעה קלה מעוטה לפני תמים דעות. כמו שאמר דוד: 'כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, מה אנוש כי תזכרנו'."
מתוך התבוננות בטבע, בבריאה, עומד אדם על גודלו של מי שאמר והיה עולם.
צורת הפועל: תנה, בפסוק: "אשר תנה הודך על השמים", אין משמעו ציווי או בקשה אלא בינוני פעול: "הודך נתון בשמים". בדומה לפועל שים שבתקבולת בפסוק: "איתן מושבך, ושים בסלע קינך", כלומר קינך נמצא, מושם, בסלע.
הבריאה אומרת את גודלו של ה'. מלמולם של העוללים אף הוא שיר תהילה לה'. התינוק יוצא לעולם, ויודע לינוק, ללא שילמדוהו, ה' דאג שלאמו יהיה חלב כדי לקיימו. העוללים לומדים לדבר בכוחות עצמם. כל אלה הם פלאי הבריאה המלמדים על מורכבותה ועל גדלותו של הבורא. במדרש בראשית-רבה פרשה ל"ט מסופר על אברהם, המאמין הראשון:
"אמר ר' יצחק:
משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.
אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג?
הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה.
כך, לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?
הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם".
המתבונן בעולם ורואה את מורכבותו אינו יכול שלא לומר: מורכבות כזו אינה יכולה להיות מקרית. יש מי שמכוון את הדברים. והוא מגיע לאמונה בבורא העולם. את האדם הקטן הזה השליט הקב"ה על עולמו. כאשר ברא אלוהים את אדם וחוה אמר להם:
"פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ".
וכך מתאר המשורר את האדם העומד אל מול העולם:
"ותחסרהו מעט מאלוהים, וכבוד והדר תעטרהו.
תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו.
צנה ואלפים כולם וגם בהמות שדי.
צפור שמים ודגי הים, עובר אורחות ימים".
האדם מתקרב כמעט למעלת המלאכים המכונים אלוהים. הוא עטור בעטרת כבוד והדר. ה' עשאו למושל במעשי ידיו, כלומר בבריאה. האדם שולט בצאן ובאלים, כלומר בבקר, ובחיות השדה (בהמה במקרא כוללת את החיה), בציפורים ובדגים, ואפילו בדגים הגדולים החוצים את הים. יש המבארים ש"עובר אורחות ימים" שב אל האדם. בכוחו של האדם להתמודד עם איתני הטבע, ואפילו לחצות את הים הוא יכול.
אפשר לצייר את המזמור כמשולש. בקודקוד האחד הקב"ה. בשני: האדם, ובשלישי העולם. ה' ברא את העולם וממשיך להנהיגו. הודו פרוס על העולם. האדם אל מול העולם הוא גדול וחזק. שולט על העולם. הכל תחת רגליו. אך האדם העומד אל מול הבורא חש עצמו קטן פעוט וחסר ערך:
"מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו"?
גם האדם עצמו הוא מפלאי הבריאה.
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז."
אך יש רשעים המקלקלים את ההרמוניה שבבריאה והמשורר מביע את אמונתו שהם יעברו מן הארץ:
"למען צורריך להשבית אויב ומתנקם".
האדם השולט בעולם, המגיע להישגים אדירים, עומד אל מול הבריאה קטן וחסר אונים. ומבין שעם כל גדולתו הוא קטן וחלש. ומפיו יוצאת הקריאה:
"ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ".