על כן נתתיך חרפה בגויים
מחבר: יהודה איזנברג
יחזקאל כב
שיחות בספר יחזקאל
הקשר שבין אלוקים לאדם בא לידי ביטוי בקשר שבין ישראל לאלוקיו. עם ישראל, העובד את אלוקיו, משמש גם מופת לעולם כולו ומעיד על ההנהגה שהאל מנהיג את העולם.
כישלונו של עם ישראל הוא כאילו כישלון של האלוקים. אם כך עשה ה' לעם בחירתו, משמע שאינו יכול לעשות טוב יותר; אינו יכול לקיים את שהבטיח. ואמנם, נימוק כזה מופיע בתפילה בעד עם ישראל. כאשר משה שומע את דברי הזעם "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול", עונה הוא מיד: "למה יאמרו מצרים לאמור ברעה הוציאם, להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, שוב מחרון אפך, והנחם על הרעה לעמך" (שמות לב יא-יב).
הדרך שבה רואים הגויים את עונשם של ישראל מהווה משקל כבד בתיאור כל עונש שישראל נענשים. המונח שהנביאים בדור החורבן מרבים להשתמש בו הוא "חרפה". בדברי ירמיהו מצוי הרבה הביטוי "חרפה", והוא מתקשר לעונש הגלות. "לכן הנני ונשיתי אתכם נשוא, ונטשתי אתכם ואת העיר... ונתתי עליכם חרפת עולם..." (כג מ). את צדקיהו מלך יהודה מדמה ירמיהו לתאנים רעות, והוא אומר עליו: "ונתתים לזעוה לרעה לכל ממלכות הארץ, לחרפה ולמשל לשנינה ולקללה..." (כד ט). החרפה היא הבושה הכבדה שישראל מתבייש שעה שהגויים רואים בכישלונו, ורואים כיצד ישראל בוגד בייעודו וכיצד האלוקים מעניש את עמו.
וכך הדבר בנבואות יחזקאל. בפרק ה מתאר הנביא את ייחודה של ירושלים: "... זאת ירושלים, בתוך הגויים שמתיה, וסביבותיה ארצות. ותמר את משפטי לרשעה מן הגויים, ואת חוקותי מן הארצות אשר סביבותיה..." תיאור העונש כבד מנשוא: דבר, רעב וחרב. והיום של התיאור הנורא: "ואתנך לחרבה ולחרפה בגויים אשר סביבותיך, לעיני כל עובר. והיתה חרפה וגדופה, מוסר ומשמה לגויים אשר סביבותיך..." (ה טו). שיאו של העונש - היות חרפה, היות למשל ולשנינה, להגיע למצב שבו הכול יודעים כי עזב ה' את עמו.
וכך בפרקנו. הנביא קורא על ירושלים ומונה את תועבותיה. "עיר שופכת דם בתוכה לבוא עתה". והעונש: "על כן נתתיך חרפה לגויים, וקלסה לכל הארצות. הקרובות והרחוקות ממך יתקלסו בך, טמאת השם, רבת המהומה" (כב ה).
וכך הדבר בנבואות נחמה. ההבטחה הגדולה: "וחרפת עמים לא תשאי עוד". ממש כמו בנבואת משה: "למה יאמרו מצרים", כך מופיעה הסיבה לגאולה ביחזקאל. "כה אמר ה' א', יען אומרים לכם אוכלת אדם את, ומשכל גוייך היית. לכן אדם לא תאכלי עוד... ולא אשמיע אליך עוד כלימת הגויים, וחרפת עמים לא תשאי עוד..." (לו טו). ובהמשך: והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו... והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה, למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים" (לו לא). הרעב רע כשלעצמו; חרפת רעב - קשה ממנה. הנימוק לגאולה - מניעת החרפה.
גם בתחיית העם מניעת החרפה היא אתגר. נחמיה עולה מן הגולה ורואה את חורבן ירושלים. והוא קורא: "אתם רואים הרעה אשר אנחנו בה, אשר ירושלים חרבה ושעריה נצתו באש?! לכו ונבנה את חומת ירושלים, ולא נהיה עוד חרפה" (נחמיה ב יז).
הקשר שבין עם לאלוקיו הוא כבוד לעם; ניתוק הקשר הוא החרפה. כבודו של עם ישראל הוא גם כבודו של האלוקים, ועל כן מניעת חרפה מישראל היא היא סיבה לגאולתו. כדברי יואל: "ויקנא ה' לארצו, ויחמול על עמו, ויען ה' ויאמר לעמו: הנני שולח לכם את הדגן והתירוש והיצהר, ושבעתם אותו, ולא אתן אתכם עוד חרפה לגויים" (יואל ב יט).