ישראל ואדום
מחבר: יהודה איזנברג
יחזקאל לה
שיחות בספר יחזקאל
נבואת יחזקאל על שעיר היא המשך לשרשרת נבואות העוינות את אדום, היא שעיר.
תחילת האיבה בהולדת יעקב ועשו, ובתחרות שבין האחים. עשו הוא שעיר הוא אדום - וחז"ל הוסיפו לו כינוי נוסף, כדי להגדיל את האיבה ולהסבירה: אדום הוא רומי, ורומי - היא העולם הנוצרי, שלחם בישראל מלחמת חרמה.
אברבנאל מסביר את פרקנו, כשהוא מדמה לכל אורך הפרק את רומי הנוצרית לשעיר שבדברי הנביא יחזקאל. אברבנאל מוצא בפרק רמזים לבית ראשון ולבית שני, לאחרית הימים ולגאולת ישראל, ובעיקר: למפלת אדום, שתהיה במקביל לגאולת ישראל.
חז"ל ראו את אדום כמייצגת את החיה הרביעית שבחלומות דניאל, היא המלכות הרביעית המשעבדת את ישראל לאורך דורות רבים. ואת נבואות החורבן של אדום, ראו כמילוי משאלת לב כנגד העולם הנוצרי שרדף אותם עד חורמה.
אברבנאל כתב את פירושו כשהוא חש על בשרו את יחסה של הכנסייה הנוצרית ליהודים. כמי שעמד בראש הגולים מספרד, לאחר שהשאיר את כל רכושו לכנסיה, בפקודת המלכה אזבלה והמלך פרדיננד, ידע אברבנאל לנסח את כעסו ואת כאבו, בבואו לפרש את נבואת החורבן של יחזקאל לאדום.
ואולי נזכיר אנקדוטה אחת כדי להבין על פיה את עוצמת הניכור, הקיימת עד היום הזה. המבקר ברומא, יגיע בוודאי אל הגטו היהודי. שם עומד בית הכנסת. לוח שיש המוצב על פתחו מציין את הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה". מול בית הכנסת, במרחק לא גדול, עומדת כנסיה עתיקה, גם בחזית הכנסייה לוח שיש, וגם עליו כתובת בעברית. פסוק מישעיהו. וכך כתוב על הלוח: "פרשתי ידי כל היום אל עם סורר, ההולכים הדרך לא טוב, אחר מחשבותיהם" (ישעיהו סד, ב). זו בשורת הכנסייה ליהודים ההולכים לבית הכנסת, בגטו היהודי ברומא, במאה העשרים, לאחר ההבנה, הפיוס והשלום.
ועכשיו נקרא את נבואות הנביאים על אדום: נתחיל ביחזקאל
(ד) עריך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וידעת כי אני ה':
(ה) יען היות לך איבת עולם
ותגר את בני ישראל על ידי חרב בעת אידם בעת עון קץ:
(ו) לכן חי אני נאם אדני ה' כי לדם אעשך ודם ירדפך
אם לא דם שנאת ודם ירדפך:
(ז) ונתתי את הר שעיר לשממה ושממה והכרתי ממנו עבר ושב:
התפיסה כי אדום אויב לישראל איבת עולם, מופיעה בדברי חז"ל ברמיזה על העולם הנוצרי. רבן שמעון בן יוחאי אומר: "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב".
גם ישעיהו הנביא מנבא נבואות זעם כנגד אדום:
ישעיהו לד
(ה) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט:
(ו) חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב מדם כרים ועתודים מחלב כליות אילים
כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום:
נשים לב כי הביטוי "דם" הופיע בדברי יחזקאל ארבע פעמים, ובדברי ישעיהו - פעמיים!
(ח) כי יום נקם לה' שנת שלומים לריב ציון:
(ט) ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית והיתה ארצה לזפת בערה:
(י) לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עשנה מדור לדור תחרב לנצח נצחים אין עבר
וירמיהו הנביא שופך בפרק מט את זעמו על אדום, בנבואה החוזרת גם בספר עובדיה.
(ז) לאדום כה אמר ה' צבאות
האין עוד חכמה בתימן אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם: ...
(טו) כי הנה קטן נתתיך בגוים בזוי באדם:
(טז) תפלצתך השיא אתך זדון לבך שכני בחגוי הסלע תפשי מרום גבעה
כי תגביה כנשר קנך משם אורידך נאם ה':
(יז) והיתה אדום לשמה כל עבר עליה ישם וישרק על כל מכותה:
(יח) כמהפכת סדם ועמרה ושכניה אמר ה' לא ישב שם איש ולא יגור בה בן אדם: ...
ומשורר תהילים קלז זוכר את בני אדום:
(ז) זכר ה' לבני אדום את יום ירושלם האמרים ערו ערו עד היסוד בה:
(ח) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו:
(ט) אשרי שיאחז ונפץ את עלליך אל
דומה כי עוינות כה קשה אינה מצויה בנבואות לעמים אחרים. נבואות חורבן, שמחה לאד, הכרזה "אשרי שיאחז וניפץ עולליך אל הסלע" - אלה שמורים לאדום. וכך ניתן להבין את הקישור ההיסטורי בין אדום המקראית, לבין האומות הרודפות את ישראל לדורותיו.