מלחמת הג'ינגלים של הנביא יחזקאל
מחבר: יהודה איזנברג
יחזקאל יא
שיחות בספר יחזקאל
שטיפת מוח של "מעצבי דעת הקהל" היא האויב הקבוע של הנביא. השיטה מוכרת: כדי לדחוף את ההמון לקבל עמדה, או לאמץ דרך, צריך לנסח אותה בסיסמה קצרה, בסלוגן מבריק. ואם תחובר לסלוגן מנגינה יפה, אזי זכינו בג'ינגל מוצלח, מעשי ידי קופירייטר גאון. הסיסמה אינה צריכה ואינה יכולה לכלול נימוק, אף לא הסברה, וכמובן לא פתרון לשאלה. הג'ינגל צריך להיות קצר, קליט, ומוצג כאמת צרופה.
בימי יחזקאל, כבימינו, פעלה השיטה. ובימי יחזקאל, כבימינו, צריך איש הרוח להלחם בסיסמאות סרק קצרות, ולהציב נגדם אמרות ארוכות והגיוניות. קשה להלחם בסיסמה. וכי איזו תשובה יש להכרזה "יהיה טוב"?
אנשי ירושלים הפריחו סיסמאות מול נבואת ירמיהו ויחזקאל. הנה אחת מהן: "יארכו הימים ואבד כל חזון". [יב כב]. בעברית שלנו: כל הנבואות הרעות יתבדו. יהיה טוב.
ביטוי אחר היה נפוץ באותה תקופה. אנו מוצאים אותו בירמיהו, ביחזקאל, וגם בנבואת זכריה. הביטוי הוא "סיר" - במשמעות סמלית של התרחשות האומה כולה.
בנבואת ירמיהו הראשונה - נשאל ירמיהו מה אתה רואה. והתשובה: "סיר נפוח אני רואה, ופניו מפני צפונה". ודבר ה' לירמיהו: "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ. כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה, נאום ה', ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלים ועל כל חומותיה סביב ועל כל ערי יהודה" [ירמיהו א יג-טו]. הסיר מסמל את ירושלים. כוון הרתיחה - את כיוון הזעם [גם בלשוננו כעס מדומה בדימוי של רתיחה: "רותח מכעס"]. והנמשל הוא חורבן ירושלים.
גם זכריה, כאשר הוא מתאר את חזון ירושלים ביום הדין הגדול והנורא, מתאר את מלחמת כל הגויים על ירושלים, את העיר הנבקעת לשנים, את המגפה שיגוף ה' את כל העמים שיעלו על ירושלים. וכיצד מתאר זכריה את האחרית הטובה: "ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לה', והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח. והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה' צבאות... [זכריה יד כ-כא]. אין הכוונה לסיר של המטבח הביתי. הסיר הוא סמל, והסיר שהוא קודש לה' - מסמל את קדושת ירושלים.
הסיר כדימוי לירושלים ולעם מופיע ביחזקאל באופן מודגש. השימוש הראשון של המונח כסיסמה מופיע בפרקנו, פרק יא:
"לא בקרוב! בנות בתים! היא הסיר ואנחנו הבשר".
אנו מבחינים מיד כי לפנינו סיסמה שקל לשנן אותה, קל לקרוא אותה ברבים, וקל לסחוף בה את ההמון.
נראה כיצד מתמודד יחזקאל בסיסמה זו. פרק יא פותח בהתגלות בירושלים. השנה היא השישית לגלות, חמש שנים לפני חורבן ירושלים והמקדש. רוח נושאת את הנביא "אל שער בית ה' הקדמוני הפונה קדימה".
(ב) ויאמר אלי בן אדם אלה האנשים החשבים און והיעצים עצת רע בעיר הזאת:
(ג) האמרים: לא בקרוב! בנות בתים! היא הסיר ואנחנו הבשר:
ומה כוונת סלוגן מבריק זה? ירושלים היא הסיר. אנחנו הבשר המתבשל בה. אנחנו שייכים לירושלים - לא נעזוב אותה והיא לא תעזוב אותנו. בעברית של ימינו: "על ירושלים לא מנהלים משא ומתן". או: "ירושלים בירת ישראל לנצח נצחים". קל לנו לעצום את עינינו, ולראות בדמיוננו את יושבי ירושלים צועדים בהפגנות וקוראים במקהלה:
לא בקרוב! בנות בתים! היא הסיר ואנחנו הבשר:
והנביא אינו מתרגש מהסיסמה, והוא הופך אותה על פניה:
(ז) לכן כה אמר אדני ה'
חלליכם אשר שמתם בתוכה המה הבשר והיא הסיר
ואתכם הוציא מתוכה:...
באופן מילולי אומר יחזקאל דברים פשוטים. לא "היא הסיר ואנחנו - החיים - הבשר", אלא להפך: היא הסיר, והמתים, החללים שנפלו חינם, הם הבשר. הם יישארו בירושלים לעולם ועד. אבל אתם, "ואתכם הוציא מתוכה". "הוציא" - במשמעות של להוציא. אתם יכולים לבנות בתים, אבל לא אתם תגורו בהם.
אם נשווה את הצלחתו של הקופרייטר של הממסד הירושלמי אל מול הצלחתו של הנביא יחזקאל, אין ספק כי הקופרייטר ניצח. הוא מבריק יותר, הוא קצר יותר, הוא קליט יותר. חבל שהספר לא הצליח לשמר גם את המנגינה של הג'ינגל. הבה נשווה:
הג'ינגל המקורי:
לא בקרוב! בנות בתים! היא הסיר ואנחנו הבשר.
החיקוי של יחזקאל:
חלליכם אשר שמתם בתוכה המה הבשר והיא הסיר,
ואתכם הוציא מתוכה.
יחזקאל שכח את כלל הזהב של ג'ינגלים: הם חייבים להיות קצרים. נוחים לקליטה. לא מתוחכמים. הם מכוונים למכנה המשותף הנמוך ביותר של העם.
והנביא אמנם ממשיך, והפעם הוא נותן עיבוד נוסף לג'ינגל של יושבי ירושלים, הנה הוא:
(יא) היא לא תהיה לכם לסיר, ואתם תהיו בתוכה לבשר.
אל גבול ישראל אשפט אתכם.
הוואריאציה השניה על הג'ינגל הלאומי כבר יותר טובה, יותר מתאימה להמון העם.
היא לא תהיה לכם לסיר, ואתם תהיו בתוכה לבשר.
העם אומר: "היא הסיר ואנחנו הבשר". היא תגן עלינו ואנחנו בתוכה לעולם, והנביא אומר סיסמה הפוכה: היא לא תהיה לכם לסיר - היא לא תגן עליכם. אבל אתם תהיו בתוכה לבשר - בעברית שלנו: היא לא תגן עליכם, ואתם תתבשלו במיץ של עצמכם.
נחזור ונשווה את שני הג'ינגלים, ונראה כי הפעם הג'ינגל של יחזקאל הנביא מוצלח יותר, דומה יותר למקור, משכנע יותר:
הג'ינגל המקורי:
לא בקרוב! בנות בתים! היא הסיר ואנחנו הבשר.
החיקוי של יחזקאל:
היא לא תהיה לכם לסיר, ואתם תהיו בתוכה לבשר.
אבל נפשו של הנביא נקעה ממלחמת סיסמאות ריקה זו. סיר ובשר, בשר וסיר - מזה לא תיוושע יהודה. והוא חוזר לדבר כנביא, דברים כבדים, מרים וקשים, האומרים את האמת בפנים, במלא החומרה ובמלא הכאב:
(יא) אל גבול ישראל אשפוט אתכם.
(יב) וידעתם כי אני ה' אשר בחקי לא הלכתם ומשפטי לא עשיתם
וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם:
וכאשר פלטיהו בן בניה נופל מת, נזעק הנביא ונופל על פניו ואומר "אהה ה' אלהים, כלה אתה עושה את שארית ישראל!?"
ותשובת ה' היא דבר נחמה. וגם בה זכר לסיסמה שהטעתה את העם:
(יז) לכן אמר כה אמר אדני ה'
וקבצתי אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפצותם בהם
ונתתי לכם את אדמת ישראל:
(יח) ובאו שמה והסירו את כל שקוציה ואת כל תועבותיה ממנה:
(יט) ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבכם
והסרתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר:
(כ) למען בחקתי ילכו ואת משפטי ישמרו ועשו אתם
והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים:
הסיר הופך להיות "והסירו את כל שקוציה". והבשר, שעבר מטמורפוזות שונות בסיסמה, הופך להיות "והסרתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר". לא עוד ג'ינגלים סוחפים, אלא אמת צרופה - וסיכוי לגאולה.
אבל הדברים לא נתקבלו על לב העם. וחמש שנים לאחר מכן, ביום בו נבוכדנצר תופס את ירושלים, מנבא יחזקאל נבואה נוספת. והפעם פתרון סופי למשל הסיר והבשר. לא סיסמה, לא פתרון שניתן לקרוא אותו בהפגנות רחוב. פתרון מכאיב ומשתק: וכך דבר הנביא בפרק כד:
(ב) בן אדם, כתב לך את שם היום, את עצם היום הזה,
סמך מלך בבל אל ירושלים, בעצם היום הזה.
(ג) ומשול אל בית המרי משל, ואמרת אליהם.
כה אמר א' אלקים, שפות הסיר שפות, וגם יצוק בו מים.
(ד) אסוף נתחיה אליה, כל נתח טוב, ירך וכתף מבחר עצמים מלא.
מבחר הצאן לקוח, וגם דוד העצמים תחתיה.
רתח רתחיה, גם בשלו עצמיה בתוכה.
(ו) לכן כה אמר ה' אלקים,
אוי עיר הדמים, סיר אשר חלאתה בה, וחלאתה לא יצאה ממנה.
לנתחה לנתחיה הוציאה, לא נפל עליה גורל. ...
(י) הרבה העצים, הדלק האש, התם הבשר והרקח המרקחה והעצמות יחרו...
וניתכה בתוכה טומאתה, תיתום חלאתה.
באה על פתרונה חידת הסיר והבשר. הסיר הוא ירושלים, והבשר הוא יושבי ירושלים. אבל שלא כדברי הסיסמה, הסיר אינו מגן. הסיר מתיך בתוכו את יושבי ירושלים האוטמים אוזנם משמוע לקול דברי הנביא, יושבי ירושלים שחמש שנים לפני החורבן התנחמו בסיסמה "לא בקרוב, בנות בתים". לא בקרוב תבוא הרעה, אפשר בינתיים לבנות בתים בירושלים.