הנשיא החותר בקיר
מחבר: יהודה איזנברג
יחזקאל יב
שיחות בספר יחזקאל
הפועל "חתר" אינו מצוי הרבה בתנ"ך. יחזקאל הנביא משתמש בו יותר מכל נביא אחר. פעולות החתירה מגלות את הסודות הנעלמים - את הסודות שהאריסטוקרטיה הסתירה מן העם הפשוט. מעקב אחרי מושג זה בספר יחזקאל יראה את יחסו לצדקיהו המלך, שיחזקאל קורא לו בפרקנו "הנשיא".
התיאור הראשון של חתירה מצוי בפרק ח. שם נאמר בפסוק ח "ויאמר אלי בן אדם חתר נא בקיר, ואחתר בקיר והנה פתח אחד". וכאשר יחזקאל חותר בקיר, הוא רואה "כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב סביב, ושבעים איש מזקני בית ישראל ויאזניהו בן שפן עומד בתוכם, עומדים לפניהם, ואיש מקטרתו בידו, ועתר ענן הקטורת עולה". ודבר ה' מסביר את המעשה: ראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחושך, איש בחדרי משכיתו, כי אומרים אין ה' רואה אותנו, עזב ה' את הארץ".
יש כאן פרדוקס: אם הזקנים סבורים כי עזב ה' את הארץ, מדוע הם מקטירים קטורת בחשאי, בחדרי משכיתם? מדוע אינם עובדים את אלהיהם החדשים בראש חוצות? יש כאן יראה. לא יראת אלהים, אלא יראה מפני דעת הקהל. לא כל העם מסוגל למפנה שהזקנים שואפים אליו. ועל כן הם עושים במחשך מעשיהם. וכמוהם - מלכם צדקיהו.
ולאחר זמן יחזקאל עצמו מתחיל לחתור בקיר. הפעם אינו מחפש מאומה. הוא חותר כדי להראות מה עושה הנשיא בירושלים. וזה מה שקורה בבבל, כסמל למה שיקרה בירושלים:
(ג) ואתה בן אדם עשה לך כלי גולה
וגלה יומם לעיניהם וגלית ממקומך אל מקום אחר לעיניהם
אולי יראו כי בית מרי המה:...
(ה) לעיניהם חתר לך בקיר והוצאת בו:
(ו) לעיניהם על כתף תשא, בעלטה תוציא,
פניך תכסה ולא תראה את הארץ,
כי מופת נתתיך לבית ישראל:
מה מסמל המעשה הזה? מדוע חוזר יחזקאל וחותר בקיר? ומה פשר הוצאת החפצים האישיים, והעברתם בעלטה, בעיניים עצומות? אל מי מחקה הנביא במעשה זה? ההסבר מופיע מיד:
(י) אמר אליהם כה אמר אדני ה'
הנשיא המשא הזה בירושלם וכל בית ישראל אשר המה בתוכם:
(יא) אמר אני מופתכם כאשר עשיתי כן יעשה להם בגולה בשבי ילכו:
(יב) והנשיא אשר בתוכם אל כתף ישא בעלטה ויצא,
בקיר יחתרו להוציא בו, פניו יכסה,
יען אשר לא יראה לעין הוא את הארץ:
(יג) ופרשתי את רשתי עליו, ונתפש במצודתי,
והבאתי אתו בבלה ארץ כשדים,
ואותה לא יראה, ושם ימות:
מהו הרמז שיחזקאל שולח בנשיא? איך יגיע לבבל ובכל זאת לא יראה את הארץ? הדברים מפורשים בפי ירמיהו. וכך מתאר ירמיהו את גורל הנשיא:
ירמיהו פרק נב
(ד) ויהי בשנה התשעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש
בא נבוכדראצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם
ויחנו עליה ויבנו עליה דיק סביב:
(ה) ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו:
(ו) בחדש הרביעי בתשעה לחדש
ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ:
(ז) ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה
דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך
וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה:
(ח) וירדפו חיל כשדים אחרי המלך
וישיגו את צדקיהו בערבת ירחו
וכל חילו נפצו מעליו:
(ט) ויתפשו את המלך
ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת
וידבר אתו משפטים:
(י) וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו
וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה:
(יא) ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים
ויבאהו מלך בבל בבלה ויתנהו בית פקדת עד יום מותו:
השוואת התאריכים המתארים את האירועים תיתן להם את על עמקם. יחזקאל מנבא את נבואתו שנים מעטות לפני החורבן. נבואות אחרות בקבוצת נבואות זו נמסרו לעם חמש שנים לפני החורבן, וכנראה זה גם תאריך הנבואה שבפרקנו. צדקיהו המלך מלך אחת עשרה שנים. בשנה התשיעית למלכו התחיל המצור על ירושלים, ושנתיים אחר כך הובקעה העיר, וצדקיהו - ברח להציל את נפשו, והשאיר את כל העם בירושלים, לחסדי הבבלים. גם מפקדיו נהגו כמוהו: "ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו" - הם לא ברחו יחד עם מלכם, גם לא ניסו להגן עליו. המלך בורח מן העם, והחיילים בורחים מן המלך. איש לנפשו ואיש לגורלו.
ויחזקאל הנביא יושב בבבל, וחמש שנים לפני האירוע הזה הוא מתאר אותו לפרטיו. והוא מחריף את נבואת ירמיהו. ירמיהו אמר לצדקיהו "ואתה לא תמלט מידו, כי תפוש תתפש, ובידו תנתן, ועיניך את עיני מלך בבל תראינה, ופיהו את פיך ידבר, ובבל תבוא" (ירמיהו לד ג). ירמיהו חסך מצדקיהו את תאור הזוועה של ניקור עיניו. אתה תראה את מלך בבל, ותדבר אתו. ואיך תוכל להצדיק את בגידתך בו? ויחזקאל מוסיף ואומר: "והבאתי אותו בבלה... ואתה לא יראה". עיוור יגיע צדקיהו לבבל.
ואולי מתכוון יחזקאל למשהו יותר עמוק, למשהו יותר מקיף: צדקיהו רואה עצמו כחכם מכל מלכי האזור. ברגע שהומלך בחסד מלך בבל, החל לנהל את ממלכתו כמו הוא גדול המושלים וגדול החכמים. ויחזקאל, חמש שנים לפני שכל הבניין מתמוטט ונופל על ראשי בני ירושלים, מתאר את צדקיהו כמלך עיוור, ההולך בעלטה, ואינו רואה את הסובב אותו. עיוורונו של צדקיהו לא החל כאשר נבוכדנצר ניקר את עיניו. נבוכדנצר סיים תהליך שהתחיל קודם לכן: כאשר צדקיהו ראה את הסובב אותו, אך לא הבין מאומה. ויחזקאל קורא מולו "אל כתף ישא, בעלטה ויצא".