בני הרכבים בזמן מרד יהוא
מחבר: ד"ר שמואל אברמסקי
מלכים ב', י' ירמיהו ל"ה
שיחות במקרא, נביאים ראשונים ודברי הימים, העורך בנימין צביאלי, 1974
בדרכו לשומרון, בירת בית עמרי, פוגש יהוא בן יהושפט בן נמשי, הקושר המנצח, את יהונדב בן רכב. על פי חילופי הדברים הקצרים שביניהם אין לדעת בדיוק, אם של מרד כנגד מלכות ישראל המקיימת קשרים עם פניקיה.
"היש את לבבך ישר, כאשר לבבי עם לבבך" (15) - אלה הם דבריו של יהוא, המלך החדש, ליהונדב בן רכב, המורד האכזרי היודע לפגוע בדיבור מלעיג ביריבים ובחברים כאחד, נוקט עתה לשון חסודה של רעים בנפש. לפניו עומד אחד הקנאים הנמרצים ביותר של אלהי ישראל. דברי הרעות של יהוא אינם ביטוי להערכה אישית בלבד, אלא לאמונת לבב. המורד, העומד בפסגת נצחונו, אומר בגלוי, שהוא שלם עם דעתו של יהונדב: "כאשר לבבי עם לבבך". תשובתו של יהונדב באה להורות על הסכם בין השנים: "יש ויש תנה את ידך". הלשון "לתת יד" מתפרשת בכמה וכמה מקראות גם במשמע של הסכמה או אפילו ברית, אם בממש ואם על דרך הסמל. למשל: דבר חזקיהו המלך לישראל - "עתה אל תקשו ערפכם כאבותיכם תנו יד לה' ובאו למקדשו" (דברי הימים ב, ל 8). ובדומה לכך בנביאים ובכתובים. אלא שאין אנו רשאים לתפוס את הכתובים המעטים הללו בריחוק דעת על פי מושכלות היסטוריים א פריורי. בספרי המדע המקובלים מתפרשת הפגישה שבין יהונדב לבין יהוא בהסבר ממלכתי הגיוני. הריכבים קשורים היו למרד מראשיתו ולא עוד אלא שהם היו הרוח החיה שבו, ממטפחיו וממפיחיו.
קודם לכן עוד לא נטל יהונדב חלק בקשר ורק בסיום הצטרף למסעו של יהוא. זו הוראתו היחידה של הכתוב, אם לא נשקיע בו בניין של פרשנות עקיפה. יהונדב אומר: "יש ויש תנה את ידך" וההמשך: "ויתן ידו ויעלהו אליו אל המרכבה ויאמר לכה אתי וראה בקנאתי לה' וירכבו אותו ברכבו" (16).
עתה, בסופה של המערכה מגיע יהוא לתכליתו: מלחמת נאמני ה' בעובדי הבעל. יהונדב מקנאי ה' הקיצוניים ביותר מתחבר ליהוא בדרכו לשומרון ונוכח בשעת הטבח בבית הבעל שבעיר המלוכה. אין ספק שיהונדב סומך ידו על מעשה יהוא. והדעת נותנת שכל המעשה לא בא מעיקרו אלא לשוות מעטה של אמונה למרד המוגמר, ולקנות את לבם של נאמני ה' מבני הריכבים ומבני הנביאים שהיו, ככל הוודאי, מקורבים להם. ראוי לציון, כי בפסוקים הללו, שעניינם גמר מעשה, שתחילתו בשחיטה על יד נחל קישון, באה על ביטוייה לשון קנאה לה', האופיינית בעיקר לאליהו התשבי; אף הוא נזכר בכתוב: "כדבר ה' אשר דבר אל אליהו" (17).
ונראה שגם השיקול ההיסטורי נותן ידים לסברה זו. מפי ירמיהו הנביא (פרק ל"ה) נודע לנו שבני הריכבים שתלו אילן יוחסין שלהם ביהונדב, נבדלו מיתר בני העם; לא שתו יין, לא בנו בית, לא נטעו כרם ולא עבדו עבודת שדה. נראה שעיסקום הוא המרעה, ומושבם בשולי הישוב, כפי שאפשר ללמוד מקרבתם לקינים שבהר יהודה ובתחומי הנגב. פרישתם זו - ראשיתה, לפי ירמיהו, בימי יהונדב ועיקרה - דרך חיים נאותה: "כי באהלים תשבו כל ימי חייכם למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם" (ירמיהו ל"ה 7).
בוודאי שאין זה קנה-מידה היסטורי (כפי שעושה למשל מוטגומרי בפרושו לספר מלכים) לבוא ולתת בהם סימנים של פרימיטיביות דתית או חברתית. אין כאן כל מקום לסולם החברתי של מרעה וחקלאות. זו דרך חיים שבחרו בה הריכבים על פי המסורת הישראלית התולה יתרונות מוסריים ביושבי אהל. ודווקא בימי בית עמרי, שעה שישראל הושפעה מהתרבות הפניקית העירונית-מסחרית היה מקום להיאחזותה של משפחה כזו בשולי המדבר תוך פרישות מישובי הקבע. וודאי שהיו קרובים לקנאים מסוגם של אליהו ואלישע, אולם אין לערבב את התחומים. הנביאים היו לוחמים, מורדים בשלטון וממליכי מלכים, והללו לא באו אלא לתקן את עצמם בחיי שלווה: "למען תחיו ימים רבים על פני האדמה" (שם).
לא לכתחילה הסתפחו במרד, לא אנשי מלחמה היו, ולא להוטים אחרי שררה, אפילו אחרי שררה של קושרים. לא בא יהונדב לשומרון, אלא לראות במפלתם של עובדי הבעל ובעיקור הפולחן הזר מקרב ישראל. ויש בכך משום אירוניה של ההיסטוריה, שיהונדב אבי הריכבים, הפרושים מבית מכרם וממחרשה, עולה למרכבת מלחמה של שליט מורד, כדי לעשות אתו יד אחת. בתהפוכות המלחמה בבית עמרי היו יושבי האוהל מבית רכב שותפים למעשה לשפיכות דמים שבבית הבעל בשומרון.