עבודת הקורבנות והמזבחות
מחבר: יהודה איזנברג
ירמיהו יט
שיחות בספר ירמיהו
שלוש טענות מקבילות טוען ירמיהו נגד העם:
טענה ראשונה - מדוע הם בוטחים בבית המקדש, כאילו קיום הבית יציל אותם ויחפה על כל מעשיהם הרעים:
הֲגָנב רָצחַ וְנָאף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלךְ אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לא יְדַעְתֶּם:
וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשות אֵת כָּל הַתּועֵבות הָאֵלֶּה: [ז, ט-י].
טענה שניה: מדוע הם חושבים שעבודת הקורבנות תציל אותם, והרי
כִּי לא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבותֵיכֶם וְלא צִוִּיתִים
בְּיום הוצִיאִ הוצִיאִי אותָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עולָה וָזָבַח:
(ז, כב).
וטענה שלישית נגד פולחן עבודת המולך, בסמוך לבית המקדש.
... הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקום הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו:
(ד) יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקום הַזֶּה
וַיְקַטְּרוּ בו לֵאלהִים אֲחֵרִים ...
(ה) וּבָנוּ אֶת בָּמות הַבַּעַל לִשְׂרף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עלות לַבָּעַל
אֲשֶׁר לא צִוִּיתִי וְלא דִבַּרְתִּי וְלא עָלְתָה עַל לִבִּי:
[יט, ג-ה].
יש כאן קומפלקס של שלושה מרכיבים החוזרים בפי ירמיהו: הביטחון ב"מקום" - הוא בית המקדש, הביטחון בעבודת הקורבנות, שהיא מחפה על כל פשע. ולבסוף: עבודת קורבנות זרה, דוחה ומבחילה, של הקרבת הבנים למולך ושרפתם באש.
בשיחה נבדוק את משמעותו של המקום - מקום כלשהו שהוא ממלא תפקיד של מקום מקודש, וכן את מקומה של עבודת הקורבנות. נעשה זאת בהתייחס לתקופה שעד יציאת מצרים, לפני שהתגבשה ההלכה של מקום מקדש ועבודת קורבנות.
ספר בראשית מתפרס על תקופה של כ- 2000 שנה. אלף שנים מאדם ועד נח, ואלף מנוח ועד אברהם.
באלפים השנים המתוארים בספר בראשית, יש 3 או 5 הופעות של קורבנות. הקורבנות הן מעשה שגרר אחריו קטסטרופה, או בא בעקבות קטסטרופה, או הביא כמעט לקטסטרופה.
הקורבן הראשון הוא קרבנו של הבל. סופו של הקורבן - רציחתו של הבל, ואם תרצו - השמדה של רבע מן המין האנושי.
הקורבן השני, הוא קרבנו של נוח, לאחר הקטסטרופה של המבול. שוב, לאחר שרוב המין האנושי הושמד, מקריב נח קורבנות.
הקורבן השלישי הוא לא-קורבן. הוא ברית. הוא מתרחש ברגע שאברהם מתייאש מכל מה שהובטח לו. לאחר הבטחת הזרע, והניצחון על ארבעת המלכים, רואה אברהם שכל עולמו עומד להיחרב עליו. והוא אומר "מה תתן לי, ואני הולך ערירי, ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר" (טו, ב). ובתגובה לכך כורת ה' ברית עם אברהם בין הבתרים. ואברהם כורת לשנים עגלה משולשת, איל משולש ותור וגוזל - ולפי רמב"ן (טו, ט) נרמז לו גם כן כי מאלה יהיה כל קורבן בבהמה ובעוף... והכתוב בחר לעולם במין אשר הקריב הזקן, והנה ידע שאלה יהיו הקורבנות". ברית בין הבתרים אינה קורבן במשמעות הרגילה, אבל כל קורבן הוא ברית, וברית אברהם והקב"ה הוא אב-טיפוס למעשה הקורבנות בעם ישראל לעתיד.
הקורבן הרביעי הוא לא-קורבן גם הוא, שהוחלף בקורבן. הקורבן הוא יצחק, בצווי העקדה. שם מדובר על קורבן באופן ברור: "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך" (כב, ג). בסופה של הפרשה מוחלף יצחק בקורבן אחר, "וילך אברהם ויקח את האיל, ויעלהו לעולה תחת בנו" (כב, יג).
ויש עוד קורבן אחד, והוא חבוי בתוך עלילה אחרת. יעקב עוזב את ארץ כנען, ויורד למאתיים שנות גלות במצרים. בדרך הוא עובר בבאר שבע, שם הוא זובח זבחים לאלוהי אביו יצחק, כשהוא מקריב את הקורבנות על המזבח שבנה יצחק אביו. (מו, ב).
כל קורבן מחמשת הקורבנות של ספר בראשית הוא קורבן הבא בעקבות שינוי סדרי עולם, או שהוא גורם לשינוי סדרים אלה: הבל ונח - קורבנות הסמוכים להשמדת חלק מן העולם. שני הקורבנות של אברהם - האחד כאשר התייאש מן הרחמים, והאחר כאשר מתהום הייאוש שמע את בשורת "אל תשלח ידך אל הנער". והחמישי הוא קורבנו של יעקב, הנפרד מארץ ישראל, ולא יראה אותה עוד לעולם.
עמדנו, אם כן, על המרכיב הראשון מבין המרכיבים: עבודת הקורבנות. מצאנו כי דברי ירמיהו האומר "לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח" (ז, כב), דברים אלה מתאימים לתיאור שמצאנו בספר בראשית - תיאור בו עבודת האלוקים אינה מתרכזת בקורבנות.
בספר בראשית מתמקדת עבודת האלוקים בדרך מיוחדת: בהקמת מזבחות: נח בנה מזבח אחד, לאחר צאתו מן התיבה, עליה הקריב קורבנות. [יב, יז]
אברהם בנה 4 מזבחות: בשכם [יב, ז] בבית אל [יב, ח] בחברון [יג, יח] ובהר המוריה, בעת העקדה [כב, ט].
יצחק בנה מזבח אחד, בבאר שבע [כו, כח].
יעקב בנה שני מזבחות: בשכם [לג, כ] ובבית אל, בשובו מגלותו [לה, א].
שלושה קורבנות בלבד מוזכרים בספר בראשית, ומולם שבעה מזבחות שבנו האבות, ומזבח אחד שבנה נח.
בנוסף למזבחות מצויות בספר בראשית שתי מצבות. את שתיהן בנה יעקב בבית אל: את האחת בצאתו לחרן, ואת השניה בשובו מחרן, בשני המקרים הוא יוצק שמן על המצבה.
מעשי אבות סימן לבנים. ועל פי הכרה זו מוסברים מעשי האבות במקרים רבים. ספורנו, בהקדמה לספר בראשית, מפרש את מעשי המזבחות בעקבות רעיון כללי זה. וכך הוא מפרש:
ובכן היו עניני ישראל מאז יצאו ממצרים עד בניין בית ראשון, אשר בנו ארבעה מזבחות, והם: משכן במדבר, ושילה, ונוב וגבעון, כמו ענייני אברהם מאז שיצא מאור כשדים אל ארץ כנען, ששם בנה ד' מזבחות. ועניני בית ראשון היו כענייני יצחק, אשר בנה מזבח אחד בלבד. ועניני בית שני, וגלותנו, והגאולה העתידה, אשר בזה הזמן נבנה בית שני, ויבנה העתיד במהרה בימינו - הם בענייני יעקב אבינו, אשר בנה שני מזבחות, וראה טוב באחרית אחרי הייאוש.
עבודת ה' של אבות האומה מתמקדת בהקמת מזבחות.
ומה עשו הם במזבחות? בשנים מן המזבחות נאמר מה עשו בהם בוניהם: אברהם בבית אל, ויצחק בבאר שבע - שניהם קוראים ליד המזבח "בשם ה' א-ל עולם".
אנו מבינים עכשיו מה משמעות יש למקום בעבודת האלוקים. בזמן האבות היה זה המזבח שלידו קוראים בשם ה' א-ל עולם. בימי ירמיהו היה זה בית המקדש. הביטחון של העם בבית המקדש שיציל אותם, יש לו שורש עתיק. יש משמעות למקום בו עובדים אל האלוקים.
אבל מה קרה במתן תורה? מדוע הקורבנות שלא היו מרכז עבודת האלוקים הפכו להיות מרכז העבודה? מדוע העם בזמן ירמיהו בוטח בקורבנות ורואה בהם ביטוח חיים נגד כל תועבה שתיעשה?
הבעיה של מקום הקורבנות בעם ישראל ידועה ושיטות רמב"ם במורה נבוכים ותשובת רמב"ן לו ידועים. אני רוצה להזכיר גישה אחרת, מקורית, שכתב אותה פרשן המקרא רבי עובדיה ספורנו. הוא כתב ספר קטן בשם "כוונות התורה", והוא מסביר בו את עניין הקורבנות בדרך מקורית. הוא מסביר כי עבודת הקורבנות בזמן האבות הייתה עבודת רשות, ללא חובה ממוסדת. ורק לאחר מתן תורה ויציאת מצרים הפכה עבודת הקורבנות להיות עבודה מוגדרת ומסודרת.
עכשיו אנו יכולים להבין את דברי ירמיהו בכל היקפם. העם מכיר שתי דרכים ראשיות לעבודת האלוקים: דרך ראשונה - עבודה במקום מסוים - בזמן האבות היה זה המזבח, ובזמן ירמיהו היה זה המקדש. הדרך השנייה - עבודה בדרך של הקרבת קורבנות. האבות עשו זאת לעתים רחוקות, מתוך התנדבות, אבל לאחר יציאת מצרים ניתנה מסגרת מסודרת למעשה הקורבנות, והם הפכו להיות חובה.
העם בטוח בשני אלה. הרי גם האבות עבדו את האלוקים בדרך דומה, והם היו בחירי האלוקים. העם הולך בדרך הבטוחה: עובדים במקדש, ומקריבים קורבנות.
ונגד שני אלה בא ירמיהו: לא המקום יציל, ולא הקורבן יציל. לא צוויתי את אבותיכם בהוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. הקורבן הוא חלק מעבודת אלוקים מקיפה. ואם אתם מעוותים את עבודת הקורבנות, מעתיקים אותה למתכונת של פולחני עבודה זרה ועובדים למולך, וחושבים שזוהי עבודת האלוקים, הרי שאיבדתם את התקווה.
לא עבודת אלוקים מעוותת תציל אתכם, לא מקום המקדש יציל אתכם, וגם לא עבודת אלוקים נכונה, הנעשית בידים שאינן נקיות.