הד לתוכחה בדברי ירמיהו

מחבר: יהודה איזנברג

ירמיהו לא

שיחות בספר ירמיהו

התוכחה של ספר ויקרא וספר דברים הדהדה באזני השומעים את דברי ירמיהו, כמו שתודעת השואה מהדהדת באוזנינו. התוכחות מתארות מפלה במלחמה, גלות רעב ואבדן. ומי זוכר הבטחות חורבן כאלה, אם לא זה שהאויב בשער עירו, החורבן מאיים לבוא בכל עת, ונוסף לכל נביא עומד ומכריז כי המפלה בוא תבוא, וכי אין טעם בניסיונות להקים קואליציות עם עמים אחרים, כי בבל תנצח בכל מקרה.

ירמיהו מנצל את ידע התוכחה, והוא משתמש בפסוקי התוכחה כדי להסביר את נבואותיו ולתרגמן לשפה המובנת לשומעים. נשמע את דברי ירמיהו, ונשווה אותם לפסוקים שהוא מכוון אליהם, אך לא אומר זאת במפורש. בפסוקים כו ואילך אומר ירמיהו:

(כו) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'
וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה:
(כז) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתושׁ וְלִנְתוץ וְלַהֲרס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ
כֵּן אֶשְׁקד עֲלֵיהֶם לִבְנות וְלִנְטועַ נְאֻם ה':

הפסוקים כאלה מזכירים את פסוקי התוכחה, בדברים כח. נשמע אותם, ונעמוד על שינוייהם:

(סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּות אֶתְכֶם
כֵּן יָשִׂישׂ ה' עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם
וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

בשני הפסוקים מדובר על היפוך הכוון של הנהגת ה' את ישראל: בדברים השינוי הוא מהטבה לרעה, ובירמיהו, מרעה לטובה. המסגרת הלשונית של ספר דברים היא: כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם.... כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם. ירמיהו משתמש במטבע לשון זו, אבל משנה אותה. ירמיהו אומר: "כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרס ולהאביד ולהרע כן אשקד עליהם לבנות ולנטוע". ירמיהו מחליף את הביטוי "שש" בביטוי "שקד". ביטוי זה חביב על ירמיהו, והוא מוכר לנו גם מנבואת ההקדשה: מקל שקד אני רואה... כי שוקד אני עד דברי לעשותו.(א, יא-יב).

היפוך הכוון של השימוש בביטוי מרעה לטובה קיים גם בספר דברים. לאחר התוכחה מופיע פסוק המבטיח את היפוכה: (דברים ל ט): והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבתיך. ירמיהו משתמש בביטוי, והופך אותו לסיסמה: כאשר... כן...

אבל לפסוק המקורי בספר דברים יש המשך, וירמיהו צריך להתייחס גם להמשך. וכך כתוב בהמשך בדברים:

(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּות
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לא תסִיף עוד לִרְאתָהּ
וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחות וְאֵין קנֶה:

בימי ירמיהו מצרים היא סמל האשליה. העם מקווה כי מצרים תציל מיד אשור, והנשארים בחיים מעדיפים לרדת למצרים מאשר לגלות עם גולי בבל. וכנגד אשליה זו ממשיך ירמיהו:

(ל) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'
וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:
(לא) לא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבותָם
בְּיום הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה':

ירמיהו מבטיח ברית חדשה, לא כברית הישנה, זו שנכרתה ביציאת מצרים, ולא נשמרה. אבל בדבריו מרמז הוא על ברית נוספת שתופר: הברית הסודית שכורת צדקיהו עם מלכי מצרים, ברית שהוא מקווה שתציל אותו מיד בבל. וירמיהו מדבר על הברית העתיקה, ורומז לברית האקטואלית:

(לא) לא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבותָם
בְּיום הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי

דבריו של ירמיהו נופלים על קרקע פורייה: השומעים יודעים את האיום הסמוי: פרשת התוכחה על נוראותיה. הם מבינים את ההבטחה הגלויה: ברית חדשה בין אלוקים ואדם. והם גם קולטים את הנבואה הסמויה: אל תבטחו במצרים, זו מפרה ברית.