בטרם יכה פרעה את עזה
מחבר: יהודה אליצור
ירמיהו מ"ז; צפניה ב
עיונים בספר ירמיהו (דברי חוג העיון בתנ"ך בבית נשיא המדינה) ב'
ירושלים, תשל"ג
תוכן המאמר:
גוף הפרק ורקעו ההיסטורי
כיבוש אשקלון בימי יהויקים בשנת 604
עדות נוספת לכיבוש אשקלון
תעודה רביעית על כיבוש אשקלון
עיקר הנבואה מתכוון לכיבוש אשקלון
האם צפניה ב' רומז לכיבוש אשקלון?
כיבוש ארץ פלשתים וחבל הים בידי נבוכדנאצר
מדוע צויין בנבואה "בטרם יכה פרעה את עזה"
נבואתו של ירמיהו בסימן "משפחות ממלכות צפונה"
כותרת פרק מז
יהויקים בוטח בעצמו ובז לבשורת ירמיהו
תשובה למשתתפי הדיון
תקציר: ירמיהו מז פותח בכותרת לא ברורה "בטרם יכה פרעה את עזה". כותרת זו נכתבה כדי להורות שהנבואה נאמרה לפני המהפך הפוליטי, שעה שמצרים היתה בשיא כוחה, וגם אז מנבא ירמיהו על נצחון בבל.
מילות מפתח: מצרים, בבל, כיבוש אשקלון
מתכוון אני לדון בפרק מז בירמיה, ובמיוחד בכותרת של הנבואה, שהיא פרובלמטית ביותר;
"אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא אל פלשתים בטרם יכה פרעה את עזה".
על עצם המאורע ההיסטורי הנדון בפרקנו יש לנו ידיעה ממקור חיצוני: הירודוטוס (כתבי הרודוטוס (תרגם: א' שור), א, ספר שני, ירושלים תרצ"ה 159). מספר שפרעה נכה כבש את העיר שהוא קורא קאדיטיס - רוב החוקרים מניחים שהכוונה לעזה - אחרי מלחמת מגידו בשנת 609. כיבוש עזה כשלעצמו יש לו, אפוא, הקבלה דוקומנטרית היסטורית, אך במסגרת הפרק הוא מעורר בעיות קשות.
הנבואה מתחילה (פס' ב):
"כה אמר ה' הנה מים עלים מצפון והיו לנחל שוטף וישטפו ארץ ומלואה עיר וישבי בה וזעקו האדם והילל כל יושב הארץ" וגו'.
"צפון" בנבואת ירמיהו הוא, כידוע, כינוי לבבל, כינוי אופייני החוזר בכמה מקומות. אם כן מה עניין כיבוש ארץ פלשתים והחוף בידי בבל ל"בטרם יכה פרעה את עזה"?
שאלה שנייה ששואלים הפרשנים החדשים וההיסטוריונים: האם אמנם מתכוונת הכותרת לומר שהפסוקים הבאים ניבאים לכיבוש עזה, האמנם כיבוש עזה בידי פרעה היא משמעות הנבואה? הרי אנחנו קוראים לקמן (פס' ג-ד):
"מקול שעטת פרסות אביריו מרעש לרכבו המון גלגליו לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים. על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצר ולצידון כל שריד עזר כי שדד ה' את פלשתים שארית אי כפתר".
שואל רודולף, וכן שואלים אחרים: האם אמנם נתמצתה ונתגשמה הנבואה אודות כיבוש כל החוף, מצידון ועד גבול מצרים, בכיבוש עזה בידי פרעה? עזה היא, על אף חשיבותה, אך נקודה אחת בקצה ארץ החוף. ואילו הנבואה מדברת בכל ארץ החוף: כל ארץ פלשתים, כל פיניקיה עד צידון. הכותרת אינה מתאימה, אפוא, ואולי ניתן לומר כי היא סותרת את תוכן הנבואה.
הרגישו בזה כבר השבעים, והם עשו דבר פשוט מאד (זו פרקטיקה ידועה בפרשנות המקרא): הם השמיטו את הקטע הפרובלמטי וקראו: "אל פלשתים", וכאן סיימו. זה כמובן נוח מאד, אבל אין ספק שזהו פישוט מלאכותי; מחיקה אינה פירוש ואינה הסבר.
כמה מן החדשים הולכים בכל זאת בדרך זו, אחרים מנסים להסביר מדוע יש למחוק. סטרין למשל, אומר שהמעתיק כתב "בטרם יכה פרעה את עזה", כי זכר את כיבוש עזה, אך בחפזתו התעלם מן ההמשך שכתוב בו: "הנה מים עלים מצפון", והכוונה לכיבוש בבלי ולא לכיבוש מצרי.
הסבר אחר, דומה, מייחס את "בטרם יכה פרעה את עזה" לאנאלוגיה מוטעית בין "מצרים כיאר יעלה וכנהרות" וגו' בפרק הקודם (מו, ח) לבין "הנה מים עלים" בפרקנו (מז, ב). ברם, קשה לייחס סברה כגון זו לסופר מקראי היודע היטב כי "מים" או "נהר" הוא משל לצבא אך לאו דווקא למצרים, והרי בישעיה ח, ז "מי הנהר העצומים" הם דווקא צבאות אשור.
במקום לקבוע מה לא הבין הכותב או המעתיק מוטב, לדעתי, לברר לעצמנו מה אין אנו מבינים, ושמא יש בכל זאת דרך לפתרון הבעיות.
גוף הפרק ורקעו ההיסטורי
כיבוש אשקלון בימי יהויקים בשנת 604
הבה נתבונן תחילה בגוף הפרק ורקעו ההיסטורי.
פרופסור מלמט, שעסק הרבה בתקופה הזאת, מעיר במחקריו (ראה בעיקר א' מלמט, "כרוניקה בבלית חדשה על מסעות נבוכדראצר ליהודה", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כ (תשט"ז), עמ' 184). כי פרק מז בירמיהו והמקביל לו בצפניה ב מתכוונים, או רומזים, לכיבוש אשקלון בימי יהויקים בשנת 604. אשקלון נכבשה בידי נבוכדנאצר מלך בבל, וזה מאורע חשוב שיש לו דוקומנטציה עשירה ומאלפת. הדוקומנט הראשון בעניין זה הוא הכרוניקה הידועה של וייזמן על תולדות נבוכדנאצר. מסופר שם שחילות נבוכדנאצר כבשו בשנה הראשונה למלכותו (604) את אשקלון והפכו אותה, כמו שאומרת הכתובת, לתל וכרמים.
תעודה שנייה על נושא זה היא איגרת ארמית שנמצאה בסכארה, היא ממפיס, שבמצרים. כותב האגרת הוא מלך ארץ ישראלי, המזעיק את פרעה ומבקש ממנו עזרה נגד חילות בבל שהגיעו כבר עד אפק. לצערנו, הצד השמאלי של האגרת נמחק, ובכללו שם עירו של המלך הכותב.
אך אולברייט, וגם מלמט אחרי כן שיערו - ובצדק - שהכותב הוא מלך אשקלון המבקש עזרה מפרעה כי צבאות בבל נמצאים כבר באפק (על יד ראש העין של ימינו, לא רחוק מפתח-תקוה), משמע שמקום הכותב הוא בין אפק לבין גבול מצרים. העזרה המצרית באה או לא באה - זאת אין אנו יודעים, אבל היא לא עזרה, ואשקלון נכבשה.
עדות נוספת לכיבוש אשקלון
עדות נוספת לכיבוש אשקלון היא, לדעת מלמט, ירמיהו לו, ט:
"ויהי בשנה החמשית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה בחדש התשעי קראו צום לפני ה' כל העם בירושלם וכל העם הבאים מערי יהודה בירושלים".
החודש התשיעי הוא חודש כסלו. יש כאן צום שאין לו שום אחיזה של קבע במסורת ישראל. הכתוב ממשיך: "ויקרא ברוך בספר את דברי ירמיהו בית ה' בלשכת גמריהו בן שפן הספר בחצר העליון פתח שער בית ה' החדש באזני כל העם" וגו'. מלמט מניח שהצום הזה של החודש התשיעי של השנה החמישית ליהויקים אינו אלא מה שהיינו קוראים בלשון חז"ל "תענית ציבור" שגזרו על העם בירושלים עקב נפילת אשקלון. כידוע, היה יהויקים שותפו לדעה ולעמדה של מלך אשקלון. שניהם היו פרו-מצריים. והנה בא מלך בבל וכבש את אשקלון. את ירושלים אחזה חרדה: כשם שבא נבוכדנאצר וכבש את אשקלון שלא הביאה את צוארה בעול מלך בבל, כך הוא עלול לעשות לירושלים של יהויקים, ולכן גזרו תענית. זהו פירוש סביר. ואם כן ירמיהו ל"ו היא התעודה השלישית.
תעודה רביעית על כיבוש אשקלון
התעודה הרביעית המלמדת על כיבוש אשקלון הוא אותו דוקומנט מעניין שפירסם ויידנר ב1938- שבו יש דין וחשבון על האספקה שסיפקו למלכים שבויים בבבל, ביניהם יהויכין ובניו, וגם אגא מלך אשקלון (כמו יהויכין) נחשב על אויבי בבל ועל ידידי מצרים. משום כך כבשו הבבלים את אשקלון ואת מלכה הגלו בבלה. מתוך כך למד אולברייט כי אותו מכתב ארמי מסקארה נכתב ע"י מלך אשקלון, ערב כיבוש עירו בידי צבאות נבוכדנאצר.
יש לנו, אפוא, ארבע ידיעות על כיבוש אשקלון, וחשוב לזכור שכיבוש אשקלון הוא גורלי לגבי יהודה, מפני שבאותה התקופה דין אחד לשתיהן, כי גם אשקלון גם יהודה נוטות למצרים ואינן נאמנות על בבל.
עיקר הנבואה מתכוון לכיבוש אשקלון
לאור הדברים האמורים נבין את פרקנו, פרק מז בירמיה. אמנם, הוא פותח ב"ארץ ומלואה" אך לקמן הוא מצטמצם (פס' ה):
"באה קרחה אל עזה נדמתה אשקלון שארית עמקם עד מתי תתגודדי".
והסיום (פס' ז):
"וה' צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים..."
זוהי, אפוא, נבואה ההולכת ומתרכזת ולבסוף מתמקדת באשקלון. מסתבר שעיקר הנבואה מתכוון לכיבוש אשקלון, שהוא גורלי לגבי יהודה.
כל זה סביר מאד, אך חוזרת קושיה למקומה: מה עניין כיבוש אשקלון בידי נבוכדנאצר ל"בטרם יכה פרעה את עזה"? מה עניין הכיבוש המצרי של עזה בשנת 609 בידי פרעה לכיבוש אשקלון בידי נבוכדנאצר בשנת 604?
טרם ניגש לפתרון הבעיה נעמיד דברים על דיוקם ובהירותם.
האם צפניה ב' רומז לכיבוש אשקלון?
מלמט חקר באופן יסודי את התקופה הזאת, אך בנידון דידן הנני סובר כמותו בדבר אחד וחולק עליו בדבר אחר. נכון, כאמור, שירמיה מז רומז לכיבוש אשקלון בידי בבל. אבל מלמט טוען שגם צפניה פרק ב נוגע לעניין הזה, ופה נדמה לי שלא צדק. אפשר להבין את הטעות, מפני שאותה נבואה של צפניה דומה מאד לנבואה זו של ירמיהו, וזו לשון צפניה ב, ה-ז:
"הוי ישבי חבל הים גוי כרתים דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב. והייתה חבל הים נות כרת רעים וגדרות צאן. והיה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון בבתי אשקלון בערב ירבצון כי יפקדם ה' אלהיהם ושב שביתם".
גם פה יש "גוי כרתים" ו"כנען", "ארץ פלשתים" - כל אותם האלמנטים שישנם אצל ירמיהו, וגם פה אשקלון מודגשת. ואף על פי כן לאו היינו הך.
הבדל גדול בין שתי הנבואות האלה. בנבואת צפניה נאמר (פס' ג):
"בקשו את ה', כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'".
אחרי כן (פס' ד):
"כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר".
הנבואה מתחילה, אפוא, ביום ה', והסיום של חורבן פלשתים שיהיה לשארית בית יהודה. חורבן פלשתים אינה כאן תכלית בפני עצמה, ואין זו נבואת פורענות בכלל, זוהי נבואת נחמה וישועה לישראל, ותמציתה: כי כאשר יבוא יום ה' והפלשתים ייעקרו וכו', תהיה זאת שיבת שבותם של יהודה בחבל חוף הים. יש כאן אותם האלמנטים שישנם בירמיהו פרק מז, אבל זוהי נבואת ישועה, ורק לבושה החיצוני דומה. לא כן פרק מז בירמיה; אין בו יום ה' ואין בו נחמה. זוהי נבואת פורענות המדברת בחורבן ארץ פלשתים, ולא זו בלבד, אלא שנבואת פורענות זו נוגעת ללבו של הנביא. הנביא מלוה את נבואתו בקריאה (ה-ו)
"עד מתי תתגודדי. הוי חרב לה' עד אנה לא תשקטי האספי אל תערך הרגעי ודמי".
יש כאן מוטיב שהוא מצוי בקרב הנביאים, הנביא אומר מה שהוא נאלץ לומר, אבל אין דעתו נוחה כלומר, הוא עצמו, בתורת איש יהודי, כואב את העניין. הוא ניבא מה שנצטוה להינבא, כמו אלישע, שהוא בוכה כאשר הוא מוסר את שליחותו לחזאל (מל"ב ח, יא). ירמיהו ניבא כאן על כרחו, הוא ניבא פורענות לפלשתים, לאשקלון, אבל הפורענות הזאת מדאיגה ומטרידה אותו.
ירמיהו האיש קורא "עד אנה לא תשקטי, האספי אל תערך, הרגעי ודמי" והוא משיב לעצמו: "איך תשקטי וה' צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה". נראים הדברים כי צפניה לא הגיב כך כאשר ניבא שסופם של הפלשתים עדי אובד, היו עיניו נשואות לסיום ולתכלית שאת מקומם ימלאו באחרית הימים בני יהודה. ואילו ירמיהו מיצר בצרת פלשת מפני שהוא חושש שחורבן אשקלון עלול להיות פתיחה ללכידת ירושלים. ירמיהו מז אינו חזון לאחרית הימים, לא נבואת ישועה כי אם נבואת פורענות אקטואלית, אין פה יום ה' בעתיד אלא "הנה מים עלים מצפון והיו לנחל שוטף", זהו עניין אחוז במציאות של תקופתו, וצר לו לירמיהו מפני שמאורע זה של כיבוש אשקלון שהוא קרב לבוא, הוא הרה סכנות ליהודה.
כיבוש ארץ פלשתים וחבל הים בידי נבוכדנאצר
אלה הם, אפוא, שני דברים שונים. נניח את צפניה שאינו עניין לנושא שלנו ונתרכז בירמיהו מז, שהוא נבואה על כיבוש ארץ פלשתים וחבל הים בידי נבוכדנאצר.
העיקר הוא, כפי הנראה, אשקלון, שכן אחרי שפרס ירמיהו את היריעה של חבל הים, הוא חוזר לאשקלון, כשהוא משיב לעצמו את התשובה ואומר: "איך תשקטי וה' צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה". נמצא שלפנינו דוקומנט חמישי לכיבוש אשקלון בימי יהויקים, בחודש כסלו של שנת 604.
מדוע צויין בנבואה "בטרם יכה פרעה את עזה"
העניין ברור עתה אך השאלה במקומה עומדת: מדוע צויין בפתח הנבואה שנאמרה: "בטרם יכה פרעה את עזה", היינו בשנת 609, אחרי מפלת מגידו? הרי הנבואה אינה מוסבת בכלל אל כיבוש מצרי כי אם אל כיבוש בבלי, ולא אל המאורע שאירע בשנת 609 אלא אל המאורע שאירע בשנת 604.
נדמה לי שאנו יכולים לענות על שאלה זו לאור שני דברים:
א) כאשר אנחנו מסתכלים במאורעות בפרספקטיבה של 2500 שנה, נוטים אנו להקל לפעמים בשלב מסוים במאורעות ואף להתעלם מפרק קצר שאנו יודעים כיום כי בן חלוף היה, אבל האנשים שחיו באותם 5-4 שנים שהיו רבות רושם, וטעמו טעם של תקופה מיוחדת במינה, עמדו תחת הרושם של התקופה הקצרה ההיא. כלפי מה הדברים אמורים?
אנחנו יודעים עתה שבבל ניצחה. היא השתלטה על המזרח הקדמון אחרי מפלת כרכמיש בשנת 604. אבל לפני כן הייתה תקופה קצרה, כחמש שנים, של גדולה מצרית חסרת תקדים כמעט. הרי בשנת 609 הביס פרעה נכה את יאשיהו על יד מגידו. הוא הגיע עד הפרת, תפס את כרכמיש והפכה לבסיס מצרי איתן, כמעט לא ניתן לכיבוש. כך היה נראה הדבר בימים ההם. אנו למדים מהכרוניקה של וייזמן שהמצב הזה התמיד שנים, משנת 609 עד 607. נבופלאסר אביו של נבוכדנאצר, היה עסוק כל הזמן על גדות החידקל ולא יכול היה לעשות מאומה נגד המצרים שהתבססו איתנות על שפת הפרת, וגם עברו את הפרת.
במסגרת התיעוד הקדמון ראוי דבר זה לציון, שבאותה כרוניקה בבלית מודים הבבלים בגילוי לב, שבשנת 606-607 ניסה נבוכדנאצר להדוף את המצרים מעל גדות הפרת, ולא רק שלא הצליח אלא שמצרים חצו את הפרת וכבשו שטחים מעבר לפרת. והכרוניקה הבבלית מודה בזה. זאת אומרת שמשנת 609 עד שנת 605 הייתה תקופה של גדולה מצרית ללא תקדים. כל ארץ ישראל וסוריה היו נתונות לשבט ולחסד בידי המצרים, ונראה היה שמצבם איתן ושהם הצד המצליח והמנחה במדיניות העולמית.
עכשיו, אנחנו חוזרים במחשבתנו לירושלים של אותן השנים, שבה יושב על כסא המלוכה יהויקים, אדם שהושב על כסא מלכותו בידי המצרים, והוא פרו-מצרי, וכל ימי מלכותו הוא מהמר על הקלף הזה, מאמין במצרים ובוטח במצרים. אפילו כאשר נבוכדנאצר תופס אותו ומכניעו גם אז הוא מחליט: שלטונו יעבור מכאן, אני חוזר לאוריינטציה הקודמת שלי, כי סופם של המצרים לנצח. נזכיר: בירושלים יושב מלך תקיף ועריץ, בטוח בעצמו, בטוח באוריינטציה שלו, והמצרים מצליחים והם שולטים בכל המרחב.
נבואתו של ירמיהו בסימן "משפחות ממלכות צפונה"
ב) כל נבואתו של ירמיהו עומדת בסימן של "משפחות ממלכות צפונה". אחד המוטיבים המרכזיים שלו, בתוקף הכלל, שה' אלוהים גלה סודו לעבדיו הנביאים, כי התקופה הזאת היא בסימן שלטון של בבל, כמו שהוא מדגיש במיוחד למשל בפרק כה, והנה בכל המקרים שבהם נראה כי התחזית המדינית היא הפוכה - מתיצב ירמיהו ומתריע שלא ילך העם שולל אחרי תקוות שוא והצלחות ארעי מדומות. ובעניין זה ירמיהו הוא, אפשר לומר, הנביא הטיפוסי ביותר, מפני שהנביאים - וזה מודגש בכמה מקומות - אינם באים לומר מה שהגרמנים קוראים "בינזנווארהייט" ((Binsenwarheit אמיתות גלויות, דברים שהם מתגלגלים ברחובות, הנביא לא בא לחזק את דעת הקהל, לעודד אותה במליצות. הנביא נשלח על מנת ללמד את העם דבר שאינו מובן, אינו נראה לעין. כאשר נראה לעתים שהבבלים אינם עומדים לזכות, ירמיהו מתייצב בשער ומזהיר ומתריע שסופם של הבבלים לנצח. למשל, בפרק כה מפסוק ח ואילך נאמר:
"לכן כה אמר ה' צבאות יען אשר לא שמעתם את דברי. הנני שלח ולקחתי את כל משפחת צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאתים על הארץ הזאת ועל ישביה ועל כל הגוים האלה סביב והחרמתים ושמתים לשמה ולשרקה ולחרבות עולם" וגו'.
ובפס' יא:
"ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה".
למה הוא אומר זאת באותה שעה? בתחילת פרק כה נאמר:
"הדבר אשר היה על ירמיהו על כל עם יהודה בשנה הרבעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היא השנה הראשנית לנבוכדראצר מלך בבל".
יש חושבים כי "הראשנית" פירושה "ריש שרותי" (re? ?arruti) ראשית מלכותו, שעוד לא נחשב בכרונולוגיה לשנה ראשונה ממש. ידוע שבכל האימפריות הגדולות כשמת אחד השליטים התעוררו תקוות כי הגיע הזמן לפרוק את העול. מת נבופלאסר וזה עתה עלה נבוכדנאצר "שנה ראשונית למלכות" והנה בירושלים מולך יהויקים מאמן בית פרעה, איש שהמצרים הושיבו אותו על כסא המלוכה. אין ספק שהוא מצפה למפלת בבל. על כן בא הנביא ואומר לירושלים: "הנני שלח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי... ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה". הוא מדבר נגד המגמה המדינית, נגד כל מה שסוברים בירושלים, הוא נלחם במדיניות של המלך.
בירמיהו כז, ג-ח אנחנו מוצאים שוב:
"ושילחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צר ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלם אל צדקיהו מלך יהודה. וצוית אתם אל אדניהם לאמר כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל כה תאמרו אל אדניכם. אנכי עשיתי את הארץ את האדם ואת הבהמה אשר על פני הארץ בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני. ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו. ועבדו אתו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו עד בא עת ארצו גם הוא ועבדו בו גוים רבים ומלכים גדלים. והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו אתו את נבוכדנאצר מלך בבל ואת אשר לא יתן את צוארו בעל מלך בבל בחרב וברעב ובדבר אפקד על הגוי ההוא נאם ה'".
מדוע אמר זאת הנביא? מפני שהייתה התעוררות גדולה בירושלים. באו לירושלים מלאכויות של המדינות השכנות מסביב, שליחי מלך אדום, מלך מואב, מלך בני עמון, מלך צור, מלך צידון, כל אלה באו אל צדקיהו מלך יהודה, כל אלה התאחדו נגד בבל וחזקה התקוה בירושלים כי ברית זו של כל ארץ ישראל וחלק גדול של סוריה המתאחדים נגד בבל תצליח. התחזית הייתה נגד בבל. התייצב ירמיהו בשער ואמר: לא תצליחו, העתיד הוא לבבל.
יש היסטוריונים טועים, המגדירים ואומרים כי ירמיה שייך למפלגה הפרו-בבלית. אכן הייתה כנראה, מפלגה פרו-בבלית קטנה שהייתה קיימת ביהודה בהחבא בימי יהויקים ואף התיצבה בגלוי אחר כך מול הרוב הפרו-מצרי. אך ירמיהו אינו נמנה עמהם. הוא אינו חסיד הבבלים; הוא נביא היודע שכך יתפתחו המאורעות. על כן הוא מדגיש מדי פעם כי כל הארצות ניתנו ביד מלך בבל "עד בא עת" (כז, ז; כה, יב-יג) לא מתוך שיקול מדיני ולא מתוך חיבה ואוריינטציה מסוימת הוא יוצא, כי אם מתוך ידיעה שזוהי גזירת קורא הדורות מראש בחינת "כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים". בפרק כט, ד ואילך הוא שולח אל גלות יהודה הנמצאת בבבל. בהמשך (ח, כא-כג, לא; כז, יד-יח) אנו שומעים כי בקרב הגולה קמו "נביאים", חולמים, קוסמים ומנהיגים מדיניים הניבאים למפלת בבל ולשיבת הגולים ליהודה במהרה. ירמיהו קורא, אפוא, אל הגולה:
"כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושלם בבלה. בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין. קחו נשים והולידו בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו. ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום".
ושוב: לא מתוך הערצת בבל ולא מתוך אמונה בנצחה ועתידה,
"כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם והקמתי עליכם את דברי הטוב להשיב אתכם אל המקום הזה".
ה' השליט את בבל עתה ואין לשנות גזרתו. אך בבוא העת יפיל ה' את בבל.
חנניה בן עזור בירושלים הינו חבר לדעה לנביאי השקר בבבל. הוא ניבא (כח, ג):
"בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל מן המקום הזה ויביאם בבל".
בפי ירמיה לא הייתה בשורה באותה שעה על כן ענה (פס' ו-ט):
"אמן כן יעשה ה' יקם את דבריך אשר נבאת להשיב כלי בית ה' וכל הגולה מבבל אל המקום הזה. אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דבר באזניך ובאזני כל העם. הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדלות למלחמה ולרעה ולדבר. הנביא ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת".
ישנם פרשנים טועים שהסיקו מדברים אלה כי ירמיה סובר כביכול שנביא פורענות הוא נביא אמת ונביא נחמה איננו נביא אמת. בעקבות טעות משונה זו יש חותכים וגוזרים מדברי ירמיהו נבואות נחמה. ולא היא. מלחמה ורעה ודבר הינם דוגמאות שאינם לפי טעמו וחיכו של האיש ברחוב. כוונת ירמיהו לומר, שאין נביאים נשלחים בדרך כלל על מנת לדקלם מוסכמות ולחזור על כל מה שהעם חושב, לשם זה אין צורך בנביא.
לאחר זמן, מששרתה עליו רוח הנבואה ענה ירמיהו ברורות (פס' יב ואילך):
"ויהי דבר ה' אל ירמיה אחרי שבור חנניה הנביא את המוטה מעל צואר ירמיה הנביא לאמר. הלוך ואמרת אל חנניה לאמר כה אמר ה' מוטת עץ שברת ועשית תחתיהן מטות ברזל. כי כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל על ברזל נתתי על צואר כל הגוים האלה לעבד את נבוכדנאצר מלך בבל ועבדהו וגם את חית השדה נתתי לו".
כללו של דבר, בכל מקרה שישנה תחזית משלה, או חוזי חזיונות ומנהיגים הניבאים למפלה מהירה של בבל קם ירמיהו ומזהיר: טעות היא בידכם; התקופה הזאת היא תקופת בבל, עד בא עתה אל תתייצבו בדרכה של המרכבה הדוהרת הזאת, כי תירמסו. המתינו לבבל עד מלאות ימיה.
כותרת פרק מז
עתה אנו יכולים לחזור לכותרת של פרק מז. מסתבר, כי אחת הנקודות המרכזיות של הפרק הוא רמז לכיבוש אשקלון בידי בבל. אבל כאשר נכתב הספר הוסיף ירמיהו, או ברוך בן נריה, או העורך, את הכותרת המכריזה ואומרת:
דע לך אתה, הקורא, מה שניבא כאן ירמיהו היינו - שאשקלון וכל חבל חוף הים ייכבשו בידי נבוכדנאצר, הוא אמר נבואה זאת "בטרם יכה פרעה את עזה", כלומר: בשנת 609 אחרי המפלה הגדולה של יאשיהו במגידו, כאשר מצרים עמדה במרום כוחה ותפארתה, כאשר כרכמיש הייתה מצודה איתנה ומוכנה לזינוק אל מעבר לפרת, ואנשי עזה רעדו ופחדו, כי היה צפוי להם אז כיבוש מצרי. ואז התייצב ירמיהו בירושלים ואמר: אתם מאמינים במצרים, והיא באמת חזקה - ואף יכולה היא להכות עתה את מתנגדיה בפלשת. לפיכך חוזר אני ומזהירכם: מי שיכבוש בסופו של דבר את כל חבל הים, את אשקלון וכו', ויסכן גם את קיום יהודה אלה הם "מים עלים מצפון", היינו נבוכדנאצר מלך בבל.
והואיל והדבר הזה נאמר בתקופה שבה הייתה העמדה הזאת אבסורדית כמעט, מציין הכותב פה שנבואה זו נאמרה "בטרם יכה פרעה את עזה".
כמובן, כאשר שמעו זאת רבים מבני ירושלים צחקו ולגלגו לירמיהו, שאינו מבין את המצב ועל כן הוא רואה דברים שאין להם שחר. את הד הלגלוג והביטול הזה אנחנו שומעים מפי יהויקים כשהוא נתון כבר בצרה חמש שנים אחרי כן, בחודש כסלו, כאשר יושבי ירושלים צמים מפני שאשקלון נכבשה בידי מלך בבל והשרים חוששים שאחרי אשקלון יגיע תורו של יהויקים הפרו-מצרי.
יהויקים בוטח בעצמו ובז לבשורת ירמיהו
ברם, יהויקים הבוטח בעצמו, הורגל לבוז לבשורת ירמיהו ולבטל את דעתו ואפילו כשרוב העם התמוטט וצם, הוא בשלו. זהו אל נכון, ההסבר של הדברים האמורים בירמיהו לו (כא ואילך):
"וישלח המלך את יהודי לקחת את המגלה ויקחה מלשכת אלישמע הספר ויקראה יהודי באזני המלך ובאזני כל השרים העמדים מעל המלך. והמלך יושב בית החרף בחדש התשיעי ואת האח לפניו מבערת. והיהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח עד תם כל המגלה על האש אשר על האח. ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו השמעים את כל הדברים האלה".
מי שקורא רק את הפרק הזה, תמה. יהויקים שלא נחשב על המלכים הצדיקים, היה כנראה, אדם קשה ואמיץ מאד (ירמיהו כב, יג-יז; לו, כד ועוד) ומפליא הדבר בכל זאת, שהרי אשקלון נכבשה, צבא מלך בבל אינו רחוק מירושלים, וירושלים אינה נאמנה וחביבה על הבבלים המנצחים יותר מאשקלון, ויהויקים בשלו: "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם המלך וכל עבדיו השמעים את כל הדברים האלה". הוא מצוה לשרוף את מגלתו של ירמיהו. זה המשך הקו שלו מאז 609, כשניבא ירמיהו: "הנה מים עולים מצפון". כל המזרח הקדום מצפה אז לנצחון מצרים; לנוכח עוצמת מצרים ותפארתה בא נביא זה וניבא "הנה מים עולים מצפון". ואילו דיבר יהויקים בלשוננו היה אומר: "זוהי אידיאה פיקס של האיש הזה שעיניו נשואות תמיד לצפון". כל מי שעיניו בראשו רואה שמצרים חזקה ומנצחת.
יהויקים התרגל לזלזל בירמיהו; מנוי וגמור היה עמו שדבריו נטולים מן המציאות והוא איננו מבין את הסיטואציה המדינית הכללית. זו הדעה שגיבש יהויקים לעצמו במשך שנות גדולתה של מצרים וממנה אינו זז. הוא אינו מבין אפילו עתה כי נבואת ירמיהו מתחילה להתגשם. אפילו כשנאלץ להרכין את ראשו בפני נבוכדנאצר ובפני בבל, היה זה לשעה וכאשר נסוגו הבבלים, חזר אל האוריינטציה הפרו-מצרית שלו.
הכותרת הזו, "בטרם יכה פרעה את עזה" שמאז תרגום השבעים ניסו למחוק אותה - היא נקודת כובד בפרק הזה ויש לה חשיבות מרובה, באשר היא מסבירה את הרבותא שבנבואה הזאת. חשוב להבין גופה של נבואה אך לא פחות חשוב לעתים להבין את הסיטואציה שבה נאמרה. יתר על כן, המלים "בטרם יכה פרעה את עזה" הן הן שזורעות אור על התקופה המעניינת מאד, שאנחנו נוטים לשכוח אותה, מפני שהייתה קצרה, וההיסטוריון נוטה לפסוח עליה. הכותרת הזאת מסבירה במידה לא מעטה את דרכו הנבואית של ירמיהו הנביא. ואת מקומו ומשמעותו של "הצפון" בנבואתו.
ירמיהו לא ניבא לפלישה סקיתית, פחד הסקיתים נפל רק על החוקרים מן הדור הקודם. "צפון" אינו אלא כינוי לבבל כפי שנאמר הדבר במפורש (למשל ירמיהו כה, ט).
מבחינה גיאוגרפית טהורה נכון אמנם יותר לכנות את בבל מזרח, ברם ירמיהו עומד כל ימי חייו בקשרי מלחמה נגד הנטיה הפרו-מצרית והאמונה במצרים. מצרים היא דרום, לכן מדקדק הנביא לכנות את הצד שכנגד צפון, על מנת להדגיש את התנגדותו לאוריינטציה המדינית המוטעית והרת האסון שירמיהו נאבק אתה משך כל ימי פעולתו הנבואית.
תשובה למשתתפי הדיון
פרופ' י' ריבלין העיר בדיון על דברי המרצה: "מעניין שהנבואות על הגויים פותחות בלשון "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על הגוים " (ירמיה מו, א). לא "הדבר אשר היה" ולא "ויהי דבר ה'". "אשר היה" בכל השפות הוא כאילו ציטטה... האומר "אשר היה" אינו מוסר פה את כל הדברים, כי אם "אשר היה", והיתר מובן ויש להשלימו. שאלה שנייה: מדוע לא הזכיר את ישעיהו פרק כ, שם נאמר "בשנת בא תרתן אשדודה" וגו', הרי זו הפריהיסטוריה של השאלה הזו... ועוד, מתי היה ירמיהו בעד בבל ומתי שינה דעתו".
מעניינת ההערה של מורנו פרופ' ריבלין על "אשר היה". חז"ל כבר עמדו אגב "ויקר אלהים אל בלעם", על ההבדל המכוון בנבואה בין ישראל לגויים.
את נבואת ישעיהו על אשדוד לא הזכרתי, כי זהו מעשה שקדם למאורע שלנו למעלה ממאה שנה. מלבד זה, על אותו פרק כ בישעיהו הרציתי בחוג הזה במסגרת ספר ישעיהו.
גם עניין צור קודם בהרבה למאורעות שלנו. מובן שההיסטוריה היא שרשרת, וחוליה בחוליה מתקשרת. אבל תקצר היריעה מלהכיל את הכל.
האם יתכן שירמיה רצה בכיבוש המצרי? לא נראה לי. הוא מעמיד את הדגש על התאריך שבו נאמרה הנבואה, כדי שתובן מהי משמעותה.
גב' ביילין הקשתה: "נכון שיהויקים היה מלך עריץ, אבל במה משתקפת תקיפותו? פרופ' אליצור אמר שהוא היה גם מלך תקיף. הוא היה מלך וסאל, נכנע למצרים, מושל בחסד המצרים, במה מתבטאת תקיפותו של יהויקים?".
אשר לשאלת הגברת ביילין - מניין ידוע שיהויקים היה מלך תקיף - קל לעמוד על העובדה הזאת אם נשווה אותו לצדקיהו. צדקיהו לכאורה היה מלך צדיק, הוא האמין בדברי ירמיהו, אלא שלא יכול לכפות את הדעה הזאת על שריו. הוא פחד מפני שריו ואמר לירמיהו שלא יגלה וכו'. יהויקים לא פחד אף על פי שהשרים פחדו, כמו שאנו מוצאים בפרק ל"ו. נזכור, למשל, את המלך אחז שאמר (יש' ז, יב): "לא אשאל ולא אנסה את ה'". אחז לא היה מלך צדיק, בכל זאת היה אדיב כלפי הנביא. באותם הדורות לא היו האנשים נוטים לזלזל בנביאים, אף על פי שלא קיבלו את דעתם נהגו בהם דרך ארץ. חזקיהו, שהיה מלך צדיק, לא קיבל את דברי ישעיהו, אבל לא העז לפגוע בו.
לא כן יהויקים, יתר על כן - לא רק שלא חת מפני הנביא, אלא משראה כי שריו חרדים ופוחדים, רצה יהויקים להפגין ולהראות להם דוגמה של אומץ לב, של עמידה בפני הסכנה ושל עקביות בקו. מי שיעקוב אחרי תולדותיו של יהויקים - וכאן לא אוכל להאריך בזאת - יתקשה להסביר את הכרונולוגיה ואת הפרטים המצטרפים במסגרתה בלי ההנחה שיהויקים עשה פעם או פעמים מה שצדקיהו לא העז לעשות, דהיינו, כאשר נכשלה המדיניות שלו והבבלים עמדו ליד ירושלים, כנראה יצא אליהם וקבל על עצמו את האחריות ואת הדין, וניסה ליישב את ההדורים בדרך זו. ואפילו בנו הצעיר יהויכין, שגדל בבית יהויקים, עשה דבר גדול זה - זו הייתה אחת ההצלחות של הנבואה - שיצא אל מלך בבל הנזעם ברגע האחרון והציל את ירושלים. צדקיהו לא העז לעשות זאת אף על פי שירמיהו הבטיחו כי על-ידי כך יציל את ירושלים ואף את עצמו. נראה שיהויקים ובנו קורצו מחומר אחר: כאשר ראו סכנה לירושלים ונוכחו שהמדיניות שלהם כזבה, התייצבו בשער וקבלו על עצמם את התוצאות. יהויקים לא היה מלך צדיק, אבל כנראה היה מלך קשה (עיין גם בירמיהו כב). אמיץ ותקיף ולא תמיד להרע.
הרב ד"ר י"מ לרמן העיר: "מדוע לא ציטט פרופ' אליצור גם מה שרש"י ורד"ק כותבים...'כשהיה נבוכדראצר צר על ירושלים בשנה העשירית לצדקיהו יצא חיל פרעה ממצרים ועלו הכשדים מעל ירושלים. שמע פרעה ושטף את עזה ושב לארצו'...
ועוד שאלה: נאמר בפסוק ב 'כה אמר ה' הנה מים עֺלים מצפון". אבל אם פרעה הכה את עזה אחרי ששמע שנבוכדראצר כבש כבר את ירושלים, מה פירוש 'מצפון'".
תודה לרב ד"ר לרמן, שהזכיר דברי רש"י ורד"ק שמפאת הקיצור לא הבאתים כאן; אני מנסה לפרש את העניין בדרך שונה.
אשר ל"מים עלים מצפון" שבפרק מז - אני סובר שאלה הם חילות בבל הכובשים את כל חוף הים, ולא מצרים; נבואה זאת חוזה כיבוש בבלי, אלא שנאמרה לפני שהיכה פרעה את עזה, בשעה שמצרים עמדה בשיא תפארתה.
פרופ' י' פליקס התעכב על צפניה ב. לדעתו, אפשר שירמיהו מז וצפניה ב עוסקים בתקופה אחת, אלא שירמיהו עוסק בצד הפוליטי של הבעיה וצפניה - בצד הסוציאלי: "מן הראוי להצביע כאן על משהו מיוחד בדברי צפניה. לו יש פרוגרמה שונה משל שאר הנביאים. אמנם גם ירמיהו משבח את בני הרכבים... בנבואת צפניה החיים על המרעה זו היא פרוגרמה. 'והייתה חבל הים נות כרת רעים וגדרות צאן. והייתה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון בבתי אשקלון בערב ירבצון, כי יפקדם ה' ושב שבותם (שביתם)'. צפניה מעלה כאן חזון של עם רועים, לא עם העוסק במסחר, בחקלאות, בכלכלה... 'והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. שארית ישראל לא יעשו עולה... כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד'...צפניה חוזה כאן מהפכה כלכלית עצומה. אותו עם שעסק בחקלאות, במסחר, במדיניות ייהפך לעם אביון, עני ודל שכולו יעסוק במרעה... מובן שיש לחזון זה השלכה גם לעתידו המדיני של עם ישראל".
מעניינת מאוד ההערה של פרופ' פליקס. זוהי תוספת, ואינה סותרת עיקר ההבדל שהבדלתי בין שתי הנבואות. היינו - נבואת ירמיהו בפרק זה היא נבואת פורענות ונבואת צפניה אינה נבואת פורענות כי אם נבואת ישועה על פי דרכה. בצדק הדגיש פרופ' פליקס אותו אידיאל מעניין שאנו מוצאים אצל צפניה. ברם, נדמה שיש לזה הקבלה מעניינת בכמה מקומות אצל ישעיהו. כך אנו מוצאים בישעיהו (יד, ל): "ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו" ולפלשתים הוא אומר: "והמתי ברעב שרשך ושאריתך יהרג".
גם פה יש עימות בין יושבי חבל הים, על הציביליזציה הגבוהה, אבל המושחתת, שלהם והתרבות העשירה אבל הרעה, לבין האידיאל שרוצה הנביא לראות בבני יהודה שעתידים להיות "בכורי דלים ואביונים" - ביטוי מעניין המדגיש אל נכון שהדלות אינה ניגוד של הבכורה ושל העליונות, אלא - אולי - להיפך. יש עוד נבואות הרומזות שהדלות והענווה הם אידיאל. חיי רועים הם חיי דלות וענווה לעומת אכרים ועירוניים. גם בהושע מצוי המוטיב הזה, ברם, יתכן שצפניה מדגישו יותר.
אותה הפיכת חבל הים העשיר וארץ פלשתים העשירה והמתורבתת לארץ של רועים שהיא לכאורה הרס, היא בעיני צפניה מחיקת התרבות החטאה וחזרה למשהו טוב יותר. על כל פנים כוונתו של צפניה היא חיובית. נבואתו אינה נבואת פורענות.
המנחה ד"ר חמ"י גבריהו: "בנבואות אל הגוים הייתי תמיד תוהה: האם הנבואות הללו הן רק מופשטות, מטפיזיות; הנביא אומר לבבל, לאדום, לאשור, למואב, לאשקלון, למצרים והדברים יש להם משמעות של דבר אלהים המרחף על פני כל היקום, עד שמגיעה שעתם להתגשם. אולם בשנים האחרונות התחלתי להרהר שמא הייתה לנבואות הללו משמעות מעשית, כלומר שדברי הנביא הגיעו בצורה כלשהיא אל אותו העם".
בהמשך הזכיר גבריהו את פרק כז בירמיהו - "עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צוארך ושלחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צר ואל מלך צידון ביד מלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה. וצוית אותם אל אדניהם" וגו'. כמו כן, הזכיר את דברי רבשקה במל"ב יח, כה: "עתה המבלעדי ה' עליתי על הארץ הזאת להשחיתה" וליונה בנינווה. עוד הפנה למקבילות בעולם הנכרי, נבואות ואורקולים שהתהלכו בקרב העמים לפני מלחמות (על פי הרודוטוס וטקיטוס).
צודק מכובדי היושב ראש שהנבואות האלה לא תמיד היו פנימיות, היינו - הן לא נאמרו רק בין הנביא לבין עמו. דברים שנגעו לעמים אחרים לפעמים הגיעו אל העמים האחרים. אלא שיש להבחין - וזוהי הבחנה מעניינת - שיש נבואות אל הגויים שבעצם אינן בשורה אל הגויים, כמו למשל אותה נבואה של צפניה, אלא שליחות לישראל. הנביא קורא לישראל ואומר: לעתיד לבוא, אם תזכו, אתם תשבו בחבל הים. ובמקום אותה תרבות חטאה, שהיא אמנם עשירה אבל מושחתת, אתם תשבו ותכוננו חיים טהורים יותר. נבואה כזו אינה מכוונת לאשדוד ולפלשתים, זהו עניין בין הנביא ובין עמו. גם אותם פסוקים בישעיהו יד, כח-כט: "בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה. אל תשמחי פלשת כלך כי נשבר שבט מכך כי משרש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף". אין הוא מתכוון בעיקר לפלשתים, אלא לישראל. "ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו", זו הטפה נגד הפוליטיקה היומרנית של חזקיהו, החושב שהגיע הזמן של חידוש גדולת יהודה, הגדולה האימפריאלית והעצמאות הגדולה וכו', אומר הנביא ששעתה לא הגיעה ושהבכורה היא בכורת דלים. הוא מציג זאת בצורת שיחה עם הפלשתים אף על פי שאינו מתכוון לפלשתים. לעומת זאת, ישנן נבואות המכוונות אל הגויים והן הגיעו לפעמים אל הגויים. אלישע נשלח אל ארם והוא נפגש עם הארמים (מל"ב ה). נבוזראדן יודע היטב מה שאומר ירמיהו (יר' מ). והנה הראיה שהביא גבריהו מירמיהו כז על משלחות הגויים שהיו בירושלים וירמיהו התייצב בפניהן. גם ישעיהו בפרק כ מלמדנו בעניין זה כי הנביא התייצב ערום ויחף בפני משלחות דיפלומטיות הפועלות נגד נבואתו. הוא התייצב כך גם בפני המשלחת הזרה וגם בפני העם היהודי. מסתבר שהיו נבואות אשר נודעו לגויים.