"מן הכוהנים אשר בענתות" או במסורת של צער
מחבר: ד. קמחי
ירמיהו א', א'
בשבילי התנ"ך, דביר, תשי"ב
תוכן המאמר:
במאמר זה דן המחבר בצורך של התנ"ך להזכיר את מקומו של ירמיהו. דבר המלמד על אופי נבואת ירמיהו הכוהן לעומת נבואת יחזקאל הכוהן.
פרק היסטוריה ארוך של למעלה משש מאות שנים מסתכם במלים אחדות אלו; פרק נוגה מאוד, שראשיתו נעוצה עוד במקדש הראשון, שילה, וסופו אבד ללא-הד, אם בתוך הגולה, אשר הוגלתה לבבל, או בזו שנמלטה למצרים עם הנביא יחד. "הכוהנים אשר בענתות", הווה אומר, בסוג מיוחד של כוהנים הדברים אמורים כאן. סוג מיוחד שהיה מסומן בשם זה לאחר עוד כמה וכמה שנים, בשעה שכבר נסדרו פרקי הנבואה של אותו כוהן ונביא. אבל מה באה הטעמה זו ללמדנו?
והנה אתה מוצא עוד נביא בספר התנ"ך, וגם הוא כוהן; יחזקאל בן בוזי שמו. אבל שם נאמר רק "הכוהן", בלא תוספת מקום ושדרה. יוצא אפוא שבסימון זה - "מן הכוהנים אשר בענתות" מסתתר איזו "מונח" קבוע, שהיה ידוע עוד כמה דורות גם לאחר שפסקה הנבואה בישראל ובארץ ישראל, ואולי גם עוד כמה מאות בשנים אחר כך. יוסיפוס פלאביוס כותב על עצמו בספר חייו, שמשפחתו "איננה ממוצא כוהנים פשוטים". זאת אומרת, שהיו כוהנים פשוטים וכוהנים לא פשוטים, כוהנים אריסטוקרטים. וירמיהו מן הפשוטים היה, "מן הכוהנים אשר בענתות".
כיצד נתהוו השדרות גם בתוך שבט זה של הכהונה? אין ספק, שסיבות היסטוריות, עמוקות ונעלמות, הביאו לידי כך, ולא תמיד ניתן לחשוף את אשר נתקדש ונתגבש בתוך שכבת-דורות זו, ובייחוד שכאן נמשכת היא לשש מאות שנים לאחור עד לעלי הכוהן.
מה היה חטאו של עלי - הוא ראשון לאותם הכוהנים הירודים, הנקראים אחר כך בשם "כהני ענתות" - אין אנו יודעים. לא פורש בספר. רק על בניו, חופני ופנחס, מסופרות כמה עובדות של חטאים, ועליהם ניתכה קללה, שהכהונה תילקח מביתם לעולם.
אבל פתאום, כבהפתעה, מבצבץ ועולה שוב שמו של כוהן אחר ממשפחה זו, אלא שזו אינה מצויה עוד במקדש "שילה", כי אם בנוב, "עיר הכוהנים": אחימלך, שנתן לדוד הצעיר לחם וחרב.
ואחר כך אותה אפיזודה קטנה: עם הרג הכוהנים אשר בנוב נמלט אביתר, בן אחימלך זה, אל דוד ומביא "אפוד בידו" לשמש לו כוהן.
ולבסוף, גירוש המשפחה מירושלים ומן הכהונה על ידי שלמה, משום שאביתר הכוהן היה בצד אלה שנטו בחצר המלכות לא לשלמה (שביקש לקחת לו את המלוכה שלא לפי הירושה הנכונה של הדיאנסטיה), אלא לאדוניהו בן חגית, יורש המלוכה לפי החוק, לאחר שנהרגו שני הבנים הראשונים, אמנון ואבשלום.
"ענתות לך על-שדך!" - באה פקודת המלכות המשתלטת. ומכאן, ממומנט זה, מתהווה שדרה ירודה זו של "הכוהנים אשר בענתות", כלומר, כוהנים הנושאים עליהם רק את התואר כוהן, אבל אין להם הזכות לשמש במשרות של כהונה; משפחת כוהנים, שגורשה מירושלים ונשתלחה לעבודת אדמה לא בנחלה מובחרת ומבורכת ביותר.
ענתות נשקפת מצפון ירושלים למדבר יהודה. אדמתה שוממה וחררה, וחיי דלות ועוני מנויים מלכתחילה לתושבי המקום הזה. אבל אם אתה מתנשא שם במעט על הר או גבעה, או אם תלך ותתקרב עד לעיר הכוהנים השניה, נוב, שגם בה ישבו בודאי מאותה משפחה, אתה צופה פני ירושלים הבירה, המשתרעת קדושה ומלכותית למרחב, ממזרח למערב. ואתה מרוחק, מנודה. מעלי הכוהן ועד לירמיהו הכוהן מרחק של מאות שנים. אבל מרחק העתים והשנים, לא זה בלבד שאינו מטשטש את ההבדל שבשדרות, אלא מעמיקו עוד יותר, כרגיל בעובדות היסטוריות כגון אלו. עד לפלאביוס, כלומר שוב לאחר כשש מאות שנה, עוד נשמע הדו של אותו מאורע, ואף על פי שאין יודעים עוד היכן נעוץ שרשו. וגם זו מן התופעות ההיסטוריות הרגילות. ואם כן, רק ב"זכות" זו שירמיהו היה ממשפחת כוהנים מנודה, שלא שימשה בכהונה, עשוי היה להיות לנביא בארץ. וזהו שהפסוק בא להטעים כאן: כוהן ונביא כאחד עשוי להיות רק מי שאין לו זכות לשמש בכהונה.
ויחזקאל בן בוזי הכוהן? - הוא היה נביא בחוץ לארץ. הוא היה כוהן אריסטוקרט. עם הגולה הנבחרת - עשרת אלפים הנבחרים, "אילי הארץ" - הוגלה בימי יהויכין. ואילו לא הוגלה לא היה נעשה נביא. כי ירמיהו יכול להיות נביא גם בארץ, ויחזקאל רק בגולה.
והדברים טעונים בירור: הכהונה והנבואה, כידוע, (וכפי שהורה אחד העם במאמרו "משה" ו"כוהן ונביא" ועוד), לא רק שאינן הולכות יד ביד, אלא שני הפכים הן. וכוהן ונביא בתוך אישיות אחת - כפי שאנו יודעים ומכירים תפקידם של שניהם - אבסורד הוא. הכהונה פקידות היא, משרה; הסתגלות אל חיי יום יום. והנבואה - הפשטה, אידיאלים מרחפים, אשר לעולם אינם נעשים מציאות ואילו הכהונה מתווכת בין האידיאל לבין המעשה ההכרחי וכו'.
ויחזקאל בן בוזי לא היה עשוי לשמש כוהן למעשה בחצר בית המקדש בירושלים, במשמרות הכהונה של משפחתו, ולהיות עם זה נביא; כלומר להרוס בשמאל מה שהוא בונה בימין. ורק בגולה, במקום שנשאר "הכוהן" תואר בלבד, שאין לפניו מציאות חיים זו, שהוא מעורה בתוכה על כורחו, יכול היה להעשות נביא; כשם שגם חברו בן זמנו, הנביא אשר ביהודה, ירמיהו, כוהן היה רק לפי התואר בלבד, אלא מסיבות אחרות לגמרי.
כאן הם שווים. כאן משתלבות ידיהם. ואילו מעצם שרשם רחוקים היו שני הנביאים הללו - ומשום אותה סיבה, שהנביא שבבבל אריסטוקרט היה, מן הכוהנים אשר בירושלים, והנביא ביהודה דמוקרט היה, מן "הכוהנים אשר בענתות". ומכאן, ההבדל גם בצורת הנבואה, בסגנונה ובלשונה, ובייחוד בתכונתה הפנימית.
יחזקאל דיקאדנט הוא בכל אפיו. כאילו משוחרר הוא מכול הקטנות והגדולות מתוך אותה האצילות מדורי דורות. אציל-משורר גולה, יפה-קול ויפה-לשון, שעושה בחזיונותיו הנבואיים ככל העולה על רוחו ועל דמיונו המרקיע, ועד למידה כזו שלא נוכל להשיגם כמעט ולהאביר- כנף לתוכם יחד עמו. וכך הוא גם בסגנונו, המיוחד לו, המשוחרר מכל הטכניקה שלפניו (לא ב"מקבילים" הוא משמש, כנביאים שלפניו, אלא במעין עיגולי-סגנון הוא מגלגל; ריתמוס פרא של חזרה במתכוון על המשפט המרכזי, שנזרק כאבן בבריכת-מים ומהווה עיגולים על סביביו). וכך גם בלשון, שהוא לש בה צירופים וצורות משלו, מעבר לכל חוק ולכל דקדוק, ולמעלה- למעלה מזה.
ולעומתו ירמיהו הפנימי, העממי, האוהב את האנשים הקטנים, ה"דלים", ולא את "הגדולים", כביטויו שלו עצמו, ועם הקטנים והדלים הללו הוא משלים את חייו גם בשעה שניתנת לו הרשות מגבוה ללכת לבבל "כאזרח חופשי", או להישאר עם פקידו של נבוכדנאצר, גדליהו בן אחיקם. וקלאסי הוא, ממשיך מסורת-הנבואה של עמוס והושע ומיכה וישעיהו, וסגנונו אף הוא לא דיקאדנטי. ואיובי הוא, בלתי-מפויט, והצער האיובי גדול כאן ועמוק שבעתיים, כי נהפך מצער פרטי לצער-העם, שאינו כאן אלא צער-הפרט - חזיון שלא מצאנו ולא נמצא כמותו בשום משורר של שום אומה ולשון. כאילו בידים נעקרה הנפש העצמית והושלכה אל מאחרי הגו, ובמקומה נוטעה הנפש הכאובה של האומה, שהחורבן דופק עליה כגזירה.
וכלום לא נוכל למצוא את עקבותיו של הצער הראשוני הזה, שאין דמיון לו ומשל, שהוא מוחשי וגופני כמעט כגרגירי-הדם שבאברים, באותו צער-הדורות, שנמשך למעלה משש מאות שנים בתוך אותה משפחה מגורשת מנחלת-אלוהים אל השממה של מדבר-יהודה, בשעה שהלב יצא לירושלים ולבית-אבות מפואר, שנתנדה ממנו?
יחזקאל בן בוזי הכוהן נושא דבריו מן המרחק של הגולה, ומגבוה, גבוה מעל גבוה. ואילו הוא, הענתותי, מלמטה בא, מן המשפחה המושפלת והמדוכדכת, והוא רואה בהכרח רק צער, רק ייסורים וחורבן. כי את אלה ורק את אלה ראה מילדותו, מבית אבא. ועוד רב מזה: שש מאות שנים רובצת הקללה על ביתו ועל משפחתו. ומי יודע לקלל כמקולל? ועוד תהומי מזה: הכהונה והמלכות הן שהיו בעוכריהם; הן שהחריבו אותם, והאם לא יתכן שבגירוד הפצעים האיום הלזה, יהיה גם שמינית שבהנאה, של שמחה לאיד - ואם גם מעבר לכל ההכרות?...
וכך, מביתו, משרשו ומילדותו, מוכן היה אותו הנביא "מן הכוהנים אשר בענתות" להיות מקונן החורבן הגדול, כי בנפשו ובדמו, במסורת-המשפחה, היו הצער עם החורבן.