הנביא ירמיהו על רקע נופו ותקופתו (קטעים)
מבוא כללי לספר ירמיהו
מחבר: מיכל צדוק
ירמיהו א'
טללי אורות ז', התשנ"ז
תוכן המאמר:
המאמר סוקר את המצב הפוליטי בימי ירמיהו, מתוך מגמה להוכיח כי נתונים אלו מסייעים להבנת הנבואה ומסריה.
פוליטיקה עולמית בתקופת ירמיהו והשפעתה על יהודה
המאה השביעית לפנה"ס צפנה בחובה שינויים רבים בזירה המדינית של המזרח הקדום. האימפריה האשורית מתפוררת לאחר שלוש מאות שנים של שלטון על סוריה וארץ ישראל, ומתחיל מאבק ממושך בין הממלכה הבבלית שהולכת ומתעצמת ובין ממלכת מצרים על ירושת השלטון האשורי בשטח שבין הפרת לחצי האי סיני. יהודה בהיותה נתונה על צומת דרכים מרכזית במזרח הקדום, נקלעה בעל כורחה לתוך ההתמודדות הצבאית שבין המעצמות. מקרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס ועד לחורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס פקדו זעזועים בלתי פוסקים את ממלכת יהודה.
לקראת סוף מלכותו של אשורבניפל מלך אשור נחלשה הזיקה שבין הפרובינציות הרחוקות, ובתוכן יהודה, לבין המטרופולין. בפלשת גבר כוחה של מצרים ועל פי דברי הרודוטוס כבש פסמתיך הראשון, מלך מצרים, את אשדוד שהייתה עד אז תחת שליטה אשורית. במות אשורבניפל בשנת 627 לפנה"ס פרץ באשור משבר חמור. באותה שנה מרד נבופלאסר, נסיך כשדי, באשור - ובכך פתח במאבק קשה בין בבל ובין יורשיו של אשורבניפל. על רקע בינלאומי סוער זה , ובשל חולשתה של אשור, התעוררה ממלכת יהודה לפעול בכמה תחומים על מנת להשתחרר מעולה של אשור.
בתחום המדיני - יהודה מתפשטת ושולטת מחדש בחבלי ממלכת ישראל החרבה, שומרון והגליל. יאשיהו פושט גם לצפון פלשת ומחדש את השליטה בחלקה הצפוני של דרך הים.
בתחום הפנימי - יאשיהו עורך תיקון דתי - פולחני שמעבר לשינוי הדתי שבו, הוא מעיד על שחרור מעולה של אשור על ידי הפסקת הפולחנים האשוריים.
במאבק הקשה שבין אשור לבבל הכשדית גבר בהדרגה כוחה של בבל, בעיקר משום שזכתה לבני ברית חזקים, בני מדי. משנחלשה אשור בא פסמתיך מלך מצרים לעזרתה. בשנת 616 לפנה"ס לחמו צבאות פסמתיך לצד הצבא האשורי במסופותמיה, אך ברית זו עם מצרים לא הועילה לאשור ובשנת 614 לפנה"ס נפלה העיר אשור לידי המדיים, ובשנת 612 לפנה"ס נלכדה ננוה - בירת אשור. על חורבותיה של ננוה כרת מלך מדי המנצח ברית עם נבופלאסר מלך בבל. הצבא האשורי מוסיף להלחם לאחר שנסוג מערבה לחרן, אך גם זו נפלה בידי בבל ומדי. בשנת 609 לפנה"ס התבצר מלך אשור במפלטו האחרון - כרכמיש.
מלך מצרים חש לכרכמיש על מנת לסייע לאשור, יאשיהו יוצא מירושלים למגידו בראש צבאו כדי לחסום את דרכו של פרעה נכו (בן פסמתיך). יתכן שיאשיהו חרד היה מכוחה של מצרים או מתחייתה של אשור ויתכן, שכבר אז, היה בעל בריתם של הבבלים. יאשיהו מת בתחילת הקרב, הועבר לירושלים ושם מת. משחזר פרעה נכו, לאחר חודשים מספר, מן המצור על חרן אסר את יהואחז (בן יאשיהו שמלך תחתיו), והמליך את יהויקים תחתיו. הוא אף הטיל עונש על יהודה:
"והכסף והזהב נתן יהויקים לפרעה אך העריך את הארץ לתת את הכסף על פי פרעה איש כערכו נגש את הכסף ואת הזהב את עם הארץ לתת לפרעה נכה" (מל"ב כג, לה).
השלטון המצרי ביהודה לא ארך שנים רבות וכבר בשנת 605 לפנה"ס הובס צבא מצרים בכרכמיש על ידי נבוכדנאצר בן נבופלאסר, שחודשים מעטים לאחר מכן, במות אביו, היה למלך על בבל.
בשנת 604 לפנה"ס עלה צבא בבל לסוריה וארץ ישראל ויהודה נשתעבדה לממלכת בבל הכשדית. באותה שנה, בשנת מלכותו השניה, יצא נבוכדנאצר למסע מערבה ועמו צבא כבד, שהסתייע במגדלי מצור כמתכוון למערכה כבדה. הוא עמד לכבוש את אזור פלשת כולו ולהטיל את מרותו על יהודה, כל זאת כהכנה ליעדו הסופי - הכרעת הממלכה המצרית היריבה. הוא לכד את אשקלון, כבשה והגלה את תושביה. לצבא הבבלי היו מחדלים רבים ואבדות כבדות ונבוכדנאצר נאלץ לשוב לבבל כלעומת שבא. כשלון צבאי זה, שהתרחש לעיני כל תושבי יהודה, הוא שהביאם לפרוק עול בבל ולערוק אל המחנה המצרי, צעד שכעבור זמן הביא על יהודה את חורבנה.
למלך יהויקים שהומלך על ידי המצרים היו אשליות בדבר עוצמתה של מצרים והוא בטח בה שתירש את מקומה של האימפריה האשורית, לכן הוא מרד בבבל:
"בימיו עלה נבוכדנאצר מלך בבל ויהי לו יהויקים עבד שלוש שנים וישב וימרוד בו" (מל"ב כד, יא).
שלוש שנים לא התערב נבוכדנאצר במישרין בדיכוי המרד, ורק בשנת 598 לפנה"ס עלה על יהודה. יהויקים מת ובנו, יהויכין, עלה לשלטון בשנת 597 לפנה"ס. יהויכין החליט להיכנע בפני בבל ופתח את שערי ירושלים לפני נבוכדנאצר. כניעתו אמנם הצילה את ירושלים מחורבן, אך לא הצילה את יהודה ותושביה, עונשה של יהודה היה חמור מאד, נוסף על המס הכבד שכלל את "כל אוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך", הגלה מלך בבל:
"את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גיבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ" (שם כד, יד).
המלך יהויכין, אמו, נשיו וסריסיו הוגלו בבלה. נבוכדנאצר ממליך על יהודה את מתניהו בן יאשיהו, דוד יהויכין, ששמו שונה לצדקיהו (שינוי השם הוא אקט המעיד על התמסרותו המוחלטת של המומלך לממליכו).
כך מתואר המעשה בכרוניקה הבבלית:
"בשנת שבע בחודש כסלו, קבץ מלך אכד (הוא נבוכדנאצר) את חילו וילך לארץ חת ויחן על עיר יהודה (היא ירושלים) ובחודש אדר, ביום השני, לכד את העיר. את המלך (הוא יהויכין) תפס, מלך כלבבו בתוכה הפקיד (הוא צדקיהו) מס כבד לקח ממנה והעביר לבבל".
גלות יהודה התבצעה במספר שלבים:
שלב א' - ההגליה הראשונה המסופרת בספר ירמיהו, בעלת היקף מצומצם, חלה בעת המצור על העיר - בשנה השביעית למלכות נבוכדנאצר:
"זה העם אשר הגלה נבוכדנאצר בשנת שבע יהודים שלושת אלפים ועשרים ושלושה" (יר' נב, כח).
השבויים היו בעיקר מקרב ראשי המנהל והצבא של ערי השדה ביהודה, הפסוק בחר בכוונה בביטוי "יהודים".
שלב ב' - ההגליה השניה שכללה את כל "סלתה ושמנה" של ירושלים ומגיני העיר וכן "החרש והמסגר" בשנה השמינית למלכות נבוכדנאצר (מל"ב כד, יד-טו).
בשנת 594 לפנה"ס, לערך, זימן צדקיהו ועידה אנטי בבלית בירושלים, בה נטלו חלק מדינות עבר הירדן: אדום, מואב ועמון, וכן ערי החוף צור וצידון. החזית הזו לא הוותה איום רציני על בבל בעיקר עקב חוסר התאום בין המדינות השותפות בה. ניסיון המרד בבבל התארגן בעיתוי טוב, שכן באותם שנים פקדו צרות מבית ומחוץ את הממלכה הבבלית. בשנת 595 לפנה"ס התנפל מלך עילם על בבל - אך הובס, ובשנת 594 לפנה"ס פרצה מרידה בבבל, אך נבוכדנאצר הצליח לדכאה.
המרד האחרון שמרד צדקיהו בבבל קשור במסע ימי שערך פסמתיך השני, מלך מצרים, בשנת 591 לפנה"ס. מסע זה הצליח ועורר תקוות בלב אויבי בבל. צדקיהו בא בברית עם מלך מצרים, והעם נערך למלחמה בבבל. גם ניסיון מרידה זה נכשל ובשנת 588 לפנה"ס עלה נבוכדנאצר בחיל כבד על יהודה ושם מצור על ירושלים שנמשך שנתיים. בעת המצור הגיע חיל עזר מצרי לעזרת ירושלים ובראשו פרעה חפרע שעלה למלוכה באותה שנה.
צבא בבל חיזק את המצור וניתק כל מגע של ירושלים עם הסביבה עד שלבסוף גבר הרעב בירושלים הנצורה והיא הובקעה. צדקיהו נמלט ונתפס, בניו נשחטו לעיניו, עיניו נוקרו והוא הובל אסור לבבל.
"בחודש החמישי בשבעה לחודש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלים וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים... ואת חומות ירושלים סביב נתצו כל חיל כשדים אשר רב טבחים ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנופלים אשר נפלו על מלך בבל ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב טבחים ומדלת הארץ השאיר..." (מל"ב כה, ח ואילך).
זו הגלות השלישית שהגלו הבבלים מיהודה והיא התבצעה לאחר חורבן הבית.
על הישוב ששרד בארץ הופקד גדליהו בן אחיקם בן שפן (סבו של גדליהו, שפן, היה הסופר בימי יאשיהו שמצא את ספר התורה במקדש. עדות לקיומו נמצאה בשמו המוזכר על גבי בולות מאותם הימים). מקום מושבו היה במצפה בארץ בנימין. כעבור זמן קצר נרצח גדליה בידי איש ממשפחת המלוכה, ישמעאל בן נתניה, שנשלח מטעם מלך בני עמון. שרי החיילים שהיו עם גדליה, והעם אשר אתו, פחדו מנקמת הכשדים וברחו למצרים - הם לקחו עמם את הנביא ירמיהו.
"והעם הנשאר בארץ יהודה אשר השאיר נבוכדנאצר מלך בבל ויפקד עליהם את גדליהו בן אחיקם בן שפן... ויהי בחודש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה ועשרה אנשים אתו ויכו את גדליהו וימות את היהודים ואת הכשדים אשר היו אתו במצפה ויקומו כל העם מקטון ועד גדול ושרי החיילים ויבואו מצרים כי יראו מפני כשדים" (מל"ב כה, כב-כז).
רצח גדליה סימל בתודעת העם את סוף קיומה של יהודה.
חמש שנים לאחר מכן, בשנת 582 לפנה"ס, שב נבוזראדן שר צבאו של מלך בבל והגלה 745 איש מיהודה. זו הגלות הרביעית שהגלו הבבלים מיהודה שעמדה בחורבנה עד ראשית שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס.
הדגמה מתוך ספר ירמיהו פרק א' - ההיסטוריה בראי הנביא
פרק זה אמור להדגים מתוך ספר ירמיהו את המאורעות הפוליטיים וההיסטוריים שנסקרו בפרק הקודם.
כיוון שהפרק הקודם עסק בעיקר בעמים שמסביב ליהודה ראיתי חובה לעצמי להתייחס לעניין עקרוני מאוד הקשור בגויים בכל ספרי הנבואה, והוא, עניין שליחותם בידי ה' לעיצוב ההיסטוריה, עלייתם, חטאיהם, ונפילתם הנחזת מראש על ידי הנביא.
"ויהי דבר ה' אלי לאמור בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך" (א, ד-ו).
בפרק א' ישנן כמה הקדשות של ירמיהו לנביא, כל הקדשה מופנית לקהל יעד אחר, ולמרבה הפלא, ההקדשה הראשונה, זו שהובאה למעלה, היא הקדשתו לנביא לגויים. מכאן, שכבר מתחילת הספר ניתן להסיק שחלק לא מבוטל ממנו יוקדש לנבואות לגויים או על הגויים.
ישנן נבואות תוכחה לגויים וישנן התייחסויות של ירמיהו לגויים במקומות רבים בספר, בהן מזהיר הנביא את העם מפני הגויים הבאים לכבשם. הוא מתאר את חוזקם הרב ומזהיר את המלכים שמי שימרוד בגוי, (הכוונה העיקרית היא לבבל) סופו יהיה חורבן, ומי שייכנע לו ישב לבטח על אדמתו כי זהו רצון ה'. בפרק כה מזכיר ירמיהו למעלה מעשרים עמים שכולם מצווים, אף הם, להיכנע למלך בבל ולעבדו שבעים שנה, אם לא יעשו כן סופם יהיה השמדה.
מדוע מצווים העמים להיכנע לבבל? על פי התפיסה בספר ירמיהו הגויים הם עבדים ביד ה' לעשות רצוננו. עניין זה מודגש במיוחד אצל בבל שנקרא כמה פעמים בספר "עבדי". הגוי בעצם מגשים את תוכניותיו של הקב"ה והוא נענש משתי סיבות עיקריות:
א. הוא מתעלל בישראל מעבר לכוונה הראשונית של הקב"ה ונהנה לעשות זאת.
ב. הגוי לא מכיר בכך שהוא רק הגרזן המונף ביד ה' להעניש את עמו והוא מיחס לעצמו כוחות אלוהיים.
ירמיהו בנבואות הפורענות שלו, מזכיר כמה גויים וביניהם: מואב, עמון, אדום, ובעיקר בבל. חטאיהם המרכזיים הם: גאווה, שקר, ביטחון באוצרותיהם, ביטחון באליליהם, זדון לב, התגרות בה' והשחתת עולמו. בבל כשאר הגויים החוטאים תקבל את עונשה הראוי לה:
"כאשר עשתה כן עשו לה" (נ, טו).
ירמיהו מתפלל שהקב"ה יעניש את אומות העולם כפי המגיע להם:
"שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ויכלוהו ואת נוהו השמו" (י, כה).
עם זאת משאיר ירמיהו אפשרות לעמים להמשיך ולהיבנות, וזאת בתנאי, שיכירו במלכות ה' ובעמו:
"והיה אם למד ילמדו את דרכי עמי להישבע בשמי חי-ה' כאשר למדו את עמי להישבע בבעל ונבנו בתוך עמי ואם לא שמעו ונתשתי את הגוי ההוא נתוש ואבד נאם-ה'" (יב, טז-יז).
ירמיהו מנבא שבאחרית הימים, כאשר ישובו כל ישראל אל ה' יכירו גם העמים באלוקי ישראל:
"בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל גויים לשם ה' לירושלים ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע" (ג, יז).
מכל הפסוקים שצוטטו עד כאן מתוך הספר עולה תמונה של השקפת הנביא על ההיסטוריה: ישראל נענשים בידי הגויים מפני שהם חוטאים ולא שומעים אל דברי הקב"ה המנוסחים בפי הנביא. באחרית הימים, כאשר ישובו ישראל אל ה', ישובו אליו גם הגויים כולם. כל ההיסטוריה מכוונת על ידי הקב"ה והיא מושפעת מהתנהגותם המוסרית של בני אדם.
כבר בהקדשתו הראשונה מוקדש ירמיהו להיות "נביא לגויים", את התואר הזה קיבל רק ירמיהו ולא שום נביא אחר:
"ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד לבנות ולנטוע" (א, י).
גם נביאים אחרים ניבאו על הגויים, אך רק מתוך השפעתם על ישראל. ירמיהו מדבר על הגויים גם בצורה עצמאית ואוניברסלית הרבה יותר. חלק ממטרתו היא להביא את הגויים לזניחת אליליהם ולהכרה באל אחד. לכן לא נגזים אם נכנה את ירמיהו בתואר "נביא עולמי".
במראה השני נגלה לירמיהו סיר נפוח שפניו מפני צפון, מפרש את המראה:
"ויאמר ה' אלי מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה נאם ה' ובאו ונתנו איש כיסאו פתח שערי ירושלים ועל כל חומותיה סביב ועל כל ערי יהודה" (א, יד-טו).
מוטיב זה חוזר בנבואות ירמיהו פעמים רבות, בהם מתואר הגוי שיבוא מצפון:
"כי רעה אנוכי מביא מצפון ושבר גדול עלה אריה מסובכו ומשחית גויים נסע יצא ממקומו לשום ארצך לשמה עריך תצינה מאין יושב" (ד, ו-ז).
הגוי שיבוא לכבוש את הארץ
הגוי שיבוא לכבוש את הארץ מתואר כגוי הבא ממרחק:
"הנני מביא עליכם גוי ממרחק בית ישראל..." (ה, טו).
הוא גוי אכזרי ומתוחכם ואיש לא יעמוד בפניו. הוא ישחית כל העומד בדרכו ויחריב את הארץ, גם חומותיה של ירושלים לא יעמדו לה בשעת המלחמה:
"כה אמר ה' הנה עם בא מארץ צפון וגוי גדול ייעור מירכתי ארץ קשת וכידון יחזיקו אכזרי הוא ולא ירחמו" (ו, כ).
המאפיין את הגוי מצפון הם כלי המלחמה שלו: קשתות, חצים, כידונים, סוסים ומרכבות:
"קולם כים יהמה ועל סוסים ירכבו..." (ו, כג)
וכן:
"מדן נשמע נחרת סוסיו מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ ויבואו ויאכלו ארץ ומלואה עיר ויושבי בה".
ירמיהו מנסה להפחיד את העם השאנן, הבוטח בביצוריו ובמקדשו. כנראה שהייתה בעם תודעה של פחד מפני אויב שיבוא מצפון וירמיהו משתמש בתודעה זו כדי לעורר את העם לתשובה. רק בשלב מאוחר יותר בספר מזהה ירמיהו בוודאות את הגוי מצפון עם בבל:
"הנני שולח ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה' ואל נבוכדנאצר מלך בבל והביאותים על הארץ הזאת..." (כה, ט).
במבוא לפרק זה נוכחנו לדעת כי בימיו של ירמיהו מתחלפת מעצמת העל בעולם, אשור יורדת ובבל תופסת את מקומה. יתכן שבתחילה חשב ירמיהו את אשור כגוי הבא מצפון, אך כאשר חלו התמורות בזירה הפוליטית העולמית הוא זיהה בוודאות את בבל כגוי מצפון, יתכן גם שהקב"ה הוא שהורהו בפרוש על בבל כמקור הרעה.
בזירה הפוליטית של המזרח הקדום היוותה גם מצרים גורם חשוב, זכור לנו פרעה נכו שעלה לעזרת אשור בכרכמיש, ובדרכו הרג את יאשיהו שתמך בבבל וחסם את דרכו של פרעה לצפון. עדות לקרב זה אנו מוצאים בירמיהו מ, א:
"אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על הגויים למצרים על חיל פרעה נכו מלך מצרים אשר היה על נהר פרת בכרכמיש אשר הכה נבוכדנאצר מלך בבל בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה".
בתקופת יאשיהו חלו תמורות חשובות ומרחיקות לכת בממלכת יהודה, וזאת בשל התגוששות בין בבל לאשור ורפיון השלטון האשורי על הארץ.
יאשיהו המלך
הרפורמות שחולל יאשיהו היו הן בתחום הדתי, הסרת הגילולים, כריתת ברית מחודשת עם הקב"ה, קריאה בספר התורה וכו', וכן בתחום המדיני - יאשיהו כובש שטחים רבים בממלכת ישראל החרבה שהיו עד אז תחת שלטון אשורי. בתקופת יאשיהו היתה בעם צפייה לגאולה, שכן מימי מנשה ואמון צעד העם במסלול המוביל לחורבן, והרפורמות שחולל יאשיהו עוררו בלב רבים תקווה ששבטי ישראל ישובו מגלות אשור, שבית המקדש ישוב להיות המרכז הרוחני של עם ישראל ואף גויים רבים יכירו במלכות ה' וינהרו לבית המקדש. ירמיהו, ברוב נבואותיו, מנבא על חורבן, אך ישנן כמה נבואות בודדות של נחמה, של אחרית הימים. נבואות אלו נאמרו כנראה בתקופת יאשיהו בה היתה אפשרות מציאותית לגאולה. בפרק ג' מבקש הקב"ה מירמיהו ללכת צפונה ולנסות ולהשפיע על שבטי ישראל, הנמצאים בגלות אשור לשוב בתשובה, ואז ישיבם הקב"ה לארץ:
"הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה ואמרת שובה משובה ישראל... שובו בנים שובבים נאם ה' כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושניים ממשפחה והבאתי אתכם ציון... בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה' ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים" (ג, יב).
עם מותו של יאשיהו על ידי פרעה נכו במגידו, הוחמצה אפשרות לגאולה, שכן העם שב לסורו ולאליליו, והחורבן, מעתה הוא רק שאלה של זמן. מיד לאחר מותו של יאשיהו עולה נבוכדנאצר מלך בבל וירמיהו מזהה אותו עם הגוי שיביא את החורבן. תחת יאשיהו מולך בנו יהואחז וגם הוא מנסה למרוד במצרים, פרעה נכו אוסרו במצרים וממליך תחתיו את יהויקים.
מלכות יהויקים
יהויקים ידוע כמלך פרו מצרי, וירמיהו יצא נגדו ונגד הנהגתו. השקפת הנביא הייתה שיש להשתעבד לבבל למשך שבעים שנה מפני שזהו רצון ה', כעונש על חטאי העם. יהויקים לא אבה לשמוע לירמיהו ופעמים מספר ניסה למרוד בבבל ואף המריד את עמי האזור בעזרת מצרים לפרוק את עולה של בבל. ירמיהו נשלח לועידה זו לשים עול על צווארו ולהמחיש למשתתפים שסופם יהיה שעבוד לבבל:
"בראשית ממלכת יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היה הדבר הזה אל ירמיהו... עשה לך מוסרות ומוטות ונתתם על צווארך ושילחתם אל מלך אדום ואל מלך מואב ואל מלך בני עמון ואל מלך צור ואל מלך צידון" (כז, א-ג).
שליחותו זו של ירמיהו מבטאת שוב את תפקידו כנביא לגויים. יהויקים לא שמע לדברי הנביא והמשיך למרוד בבבל עד שהביא את החורבן על הארץ בימי יהויכין וצדקיהו. בתקופת יהויכין החלו השליטים הבבליים בהגליית תושבי הארץ. ההגליות נעשו בשלבים עד חורבן כל יהודה והמקדש. הגלות הראשונה היא של המלך יהויכין, כבודתו וכל החברה הגבוהה של ירושלים:
"ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה ואל הכוהנים ואל הנביאים ואל כל העם אשר הגלה נבוכדנאצר מירושלים בבלה אחרי צאת יכניה המלך והגבירה והסריסים, שרי יהודה וירושלים והחרש והמסגר מירושלים" (כט, א-ב).
בספר ירמיהו ישנה עדות לכך שהארץ נכבשה בשלבים:
"וחיל מלך בבל נלחמים על ירושלים ועל כל ערי יהודה הנותרות אל לכיש ואל עזקה כי הנה נשארו בערי יהודה ערי מבצר" (לד, ז).
ערי שפלת יהודה הבצורות החזיקו מעמד גם לאחר שערים אחרות ביהודה כבר נכבשו ונחרבו בידי הבבלים ובעת שהמצור על ירושלים כבר היה בעיצומו. לבסוף נפלה גם ירושלים:
"ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש ואת חומות ירושלים נתצו ואת יתר העם הנשארים בעיר... הגלה נבוזראדן רב הטבחים בבל ומן העם הדלים אשר אין להם מאומה השאיר נבוזראדן בארץ יהודה..." (לט, ח-י).
דלת העם הורשו להישאר בארץ בהנהגת גדליהו בן אחיקם (שהיה מתומכי ירמיהו ופרו בבלי). לאחר רצח גדליהו נעזבה הארץ לגמרי ודלת העם ירדו מצרימה יחד עם ירמיהו שהורד לשם בכוח. בפעולה זו בעצם הסתיימה תקופת בית ראשון והחלה גלות בבל שנמשכה שבעים שנה. אצל הגולים בבבל התפתחו שתי גישות מנוגדות: יש שסברו שהגלות זמנית ותסתיים מהרה, יהויכין ישוב למלוך בירושלים והכול ישוב לקדמותו. למגמהזו ניתן חיזוק מתמיד מפי נביאי השקר. האנשים שסברו כך "ישבו על המזוודות" ולא ניסו להתבסס בבבל. לעומתם היו אנשים שסברו שהגלות היא מצב סופני שאין חזרה ממנו, ולכן מסקנתם היתה כי הכל אבוד ואין עוד צורך לשמור על הזיקה ליהדות ולארץ.
ירמיהו הציג תפיסה מאוזנת - הוא טען כי הגלות היא "קביעות זמנית". מצד אחד יש להשתקע בבבל:
"כה אמר ה'... לכל הגולה אשר הגלתי מירושלים בבלה בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין קחו נשים והולידו בנים ובנות..." (כט, ד-ה).
מצד שני, יש לשמור על זיקה לארץ, כי ישובו אליה בעוד שבעים שנה:
"ונמצאתי לכם נאם ה' ושבתי את שבותכם וקיבצתי אתכם מכל הגויים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם... והשיבותי אתכם אל המקום אשר הגלתי אתכם משם" (כט, יג-יד).
ירמיהו לא שמח לאיד על כך שהתקיימו נבואותיו, שהעם לא אבה להאמין להן, הוא סבל וכאב את כאב עמו וניסה לעודדם כי יש אחרית ותקווה ועוד ישובו הנה בני בניהם ויבנו בארצם.