ימי זקנתו של דוד וצוואתו
מחבר: אברהם גרוסמן
מלכים א' א
מתוך: הוראת פרקים נבחרים בנביאים ראשונים,
בהוצאת האגף לתוכניות לימודים
ספר מלכים א' פותח בתיאור ימי זקנתו של דוד. חום הבגדים לא הספיק לו, עד שנאלצו לחפש לו נערה בתולה יפה "בכל גבול ישראל". התיאור הוא בדרך של ציור, כמצוי הרבה בספרי נביאים ראשונים. יש בתיאור זה כדי להמחיש בהדגשה יתירה ובקיצוניות רבה את התדרדרותו הגופנית של דוד בשנותיו האחרונות. די יהיה לעמוד על מלוא משמעות הדברים אם נצייר מול עינינו, ולו פרט אחד בלבד, מן התיאור שם: חיפוש הנערה היפה בכל גבול ישראל, כדי להבין עד כמה היה המצב מביך ועד כמה הכירו בני ישראל כולם במסכנותו של דוד ובתחושת אין האונים שלו. שהרי חיפוש נערה שתהלום את הנדרש למלך באותה עת ובאותו הקשר היה לו מטבע הדברים פרסום רב, ויש להניח כי היה שיחת היום באותם מקומות שבהם באו פקידי המלך לחפש נערה בתולה יפה.
הבעיה העיקרית בדיון בנושא זה היא: מהי תכלית הדברים ולמה נכתבו? מהו מוסר ההשכל לדורות הטמון בהם? מדוע יש לתאר את אותו איש גדול - "הגבר הוקם על, משיח אלהי יעקב, נעים זמירות ישראל" (שמואל ב, כג, א), אשר הובטח לו כי לא תסור המלוכה מזרעו עד עולם - במסכנות כה גדולה?
נחלקו המפרשים בפתרון שאלה זו. יש מהם שדרשו כתובים אלה לגנות, כלומר להדגיש את חולשתו הגופנית הגדולה של דוד כרקע להתנשאות אדוניה. לכן אף באה ההדגשה: "ולא עצבו אביו..." (מלכים א, א, ו). אחרים דרשו תיאור זה דווקא לזכותו של דוד. על אף חולשתו הגדולה בסוף ימיו, אצורים היו בו כוחות נפש גדולים. כאשר חש כי הבטחתו לבת-שבע כי שלמה בנה יהיה המלך עומדת בסכנה, הוא התאזר בגבורה ופעל בהחלטיות ובאופן נמרץ לתיקון העוול. ספק אם יש מקומות רבים בנביאים ראשונים שבהם ניתן להציב במלוא חריפותה את השאלה שנהגנו להציב במרכז דיוננו בנביאים ראשונים: שאלת המסר לדורות. למעשה, כבר חז"ל חשו בפליאה זו על שמקראות אלו נכתבו בתנ"ך והציעו שני פתרונות:
א) "ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט" (שמואל א, כד, ה) - אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל המבזה את הבגדים סוף אינו נהנה מהם, שנאמר: והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" (ברכות, דף סב, ע"ב).
ב) בראות דוד את המלאך וחרבו שלופה בידו (שמואל ב, כד) נבעת ונצטנן.
ייתכן כי ניתן להציע אפשרות נוספת, אשר מבחינה מתודית קשורה היא בדרכם של חז"ל, לנסות לראות את ירידתו של דוד בשנותיו האחרונות כפועל יוצא של אירועים שהיו לו בעבר. האירוע הקשה מכול הוא זה הקשור בחטאו עם בת-שבע. הדעת נותנת כי איש בעל נפש כה גדולה לא יכול היה לשכוח את כישלונו הרגעי והחד-פעמי. וכבר העיד הוא על עצמו בהתייחסו לחטא זה: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נא, ה). ייסורי המצפון שהיו לו "לא תסור חרב מביתך עד עולם" (שמואל ב, יב, י) הם שהחלישוהו ביותר. הקור הפיסי הנורא הוא תוצאה של מועקה פנימית קשה. תופעה זו, כי סערה נפשית גדולה עלולה להשפיע לרעה על הרגשתו הגופנית של האדם, מן המפורסמות היא. לפי זה באו הכתובים ללמדנו הן על חרטתו הגדולה של דוד כל ימיו על כישלונו ועל העונש הנורא שהוטל עליו ועל ביתו והן כמוסר השכל לדורות מה גדולה השפעתו של חטא שאדם נכשל בו - ובמיוחד אם איש המעלה הוא - ועד כמה קיימים פירותיו לשנים הרבה. אם פירוש זה נכון הוא, כי אז ייתכן כי ההדגשה המצויה בפסוק ד', "והמלך לא ידעה", יש בה גם ללמדנו על יסוד התשובה בהתנהגותו של דוד, שהתרחק מאותו הדבר שהכשילו. לפי דעת חז"ל עשה כן משום שכבר היו לו שמונה-עשרה נשים, ויותר מזה אסור למלך להרבות.
סיוע לראיה זו, כי מטרת הסיפור היא להדגיש את גודל העונש שגורר אחריו החטא, ניתן למצוא בהדגשת מקומה של אבישג השונמית בעניינים השונים שבראשית ספר מלכים. לכאורה עצם הזכרת שמה מיותר הוא, שהרי לא עליה נסב התיאור כי אם על דוד המלך. אך באמת נזכרת היא במקומות הקשורים קשר ישיר עם בת-שבע אותה אישה בה נכשל בשעתו דוד. כאשר מתחילה המרידה של אדוניה וניסיונו לתפוס את כיסא המלוכה, באה בת-שבע אל דוד המלך - לפי עצת נתן הנביא - כדי לשכנעו להתערב למען בנה שלמה. והנה באותו מקום נאמר: "ותבוא בת-שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאד ואבישג השונמית משרת את המלך" (פרק א, פס' טו). הזכרתה של אבישג במקום זה אין לה כל תכלית סבירה לכאורה. מה טעם לומר כי היא הייתה נוכחת באותו מעמד? לפי הסברנו הדברים בהירים ומובנים: מרד אדוניה אף הוא נתפס כחלק מן העונש שהוטל על דוד ועל ביתו בשל חטאו בבת-שבע. אבישג, הנערה היפה, מסמלת כאן את בת-שבע היפה שאותה חמד דוד בשעתו. בד בבד עם הסמל לירידתו הגדולה בעטיו של חטא זה.
אבישג נזכרת שנית מאוחר יותר, בעת הניסיון המחודש של אדוניה למרוד, בבקשו לו לאישה את אבישג השונמית (פרק ב, פס' יג ואילך). לא בכדי מחליט שלמה, בשומעו את בקשת בת-שבע אמו לתת את אבישג לאדוניה לאישה, לצוות על הריגת אחיו אדוניה. היה זה נוהג מקובל בקרב העמים במזרח הקדמון, והוא נמשך עד לימי הביניים, כי מלך חדש הוא הזכאי באופן חוקי לשאת לאישה את אשת המלך הקודם, ויש בכך סמל להמשכיות המלכות ולזכייתו החוקית בה. שלמה הבין כי אדוניה מנסה למצוא לעצמו זכות חוקית בעיני העם כולו לטעון שוב לכס המלוכה. והנה שתי הנפשות הנזכרות יחדיו בהקשר זה - שאף הוא בסופו של דבר תוצאה של חטאו של דוד - הן בת-שבע ואבישג השונמית. לכאורה גם כאן מיותר היה לספר כי בת-שבע היא זו שבאה אל שלמה כדי לבקש את אבישג לאדוניה. די היה לנו לדעת שהוא חפץ היה לשאתה. כיצד בוצעה השליחות הוא עניין שולי, אך באמת הוצמדו כאן יחדיו שתי הנשים כסמל בורר לחטא ולעונשו.
כללו של דבר, דמותה של אבישג השונמית משמשת בפרשת תיאור ימיו האחרונים של דוד כסמל לעיקרון של מידה כנגד מידה, ומסתבר שהיא הובאה כמסר חינוכי לדורות לנזקו המתמשך של החטא ולהשפעתו השלילית על נפש האדם.
ובאשר לצוואתו של דוד: שתי בעיות עולות מצוואה זו. דוד איננו מספק בהטפתו לשלמה בנו כי ילד בדרכי ה', אלא מבקש הימנו לגמול חסד עם מיטיביו ולמצוא הזדמנות להעניש את אלה שפגעו בו בימים עברו: יואב ושמעי בן גרא. והנה, אם היו שני אלה חייבים מיתה ועונש, מדוע לא עשה זאת דוד עצמו? והאם אין משום עורמה והפרת השבועה בצוואה לפגוע בשמעי בן גרא? דוד מעיד על עצמו כי בשל שבועתו לשמעי ראה עצמו מנוע מפגיעה בו. אך הרי שלוחו של אדם כמותו, ואם יעשה זאת שלמה כאילו פגע בו דוד עצמו והפר בכך את שבועתו. ובאמת, יש כאלה הסוברים שדוד לא נהג בעניין זה כשורה. במיוחד קובלים הם על הריגתו של יואב על-ידי שלמה כעביר זמן מה - לפי צוואת דוד - בשעה שאיש זה שימש למעשה כמצביא הגדול של צבאות דוד, כמי שעמד בראש הצבא של ממלכת דוד אשר הרחיב את גבולות ישראל. ומה עוד שיואב גילה נאמנות לדוד, ולפני כיבוש בני עמון מיהר להודיע לדוד שיבוא לרבת בני עמון, כדי שהכיבוש ייקרא על שמו (שמואל ב, יב, כז ואילך).
אך עיון בכתובים איננו מצדיק פליאה זו על דוד, ומלמד כי האנשים שביקש דוד משלמה בנו לפגוע בהם היו אויבים של ממלכתו. דוד בחכמתו הבין כי הם מחכים לשעת כושר - למותו של דוד - כדי לערער את סמכותו של המלך החדש, שלמה, ולהעביר את המלוכה לידיים אחרות. תמיכתו של יואב באדוניה - כמסופר בפרק א' של ספר מלכים - למרות שיואב ידע כי דוד מעונין להמליך את שלמה וה' הסכים עמו על כך ביד נתן הנביא, שימשה עדות ברורה למציאות זו. כוחו של יואב, במיוחד בשל שליטתו על צבא המילואים אשר לדוד, עשתה אותו לאיש מסוכן ביותר ליציבותה של הממלכה. אם בימי דוד הפר את רצונו של המלך, כפי שעולה מהריגת אבנר בן נר ועמשא בן יתר, ודאי שיהא מסוכן כפליים לשלמה.
הוא הדין בשמעי בן גרא. יציאתו של שמעי כנגד דוד לא הייתה מקרית. איש זה נמנה עם המיוחסים שבבני בנימין, ובהתקפתו על דוד בעת מרד אבשלום באה לידי ביטוי אי-הסכמתם של חלק מצאצאי שבט יוסף ובנימין (בני רחל) למלכותו של איש משבט יהודה עליהם. הדעת נותנת כי קני התנגדות אלה נמשכו כל ימי דוד. דוד הבין כי לאחר מותו אף ינסו להרים ראש ולחפש הזדמנות נאותה כדי לנסות להחזיר את "העטרת ליושנה", כלומר להשיב את המלוכה לאיש משבט בנימין. הם ראו בדוד כמי שלקח בעורמה ושלא כדין את המלוכה משאול המלך, שנמנה על שבטם. דוד מייעץ לשלמה להקפיד ביותר עם שני אויבים מסוכנים אלה לממלכתו, וברגע שייווכח שמנסים הם להרים ראש ראוי לו לחסלם.
סיוע לתפיסה זו מכמה עובדות ומקראות: שלמה איננו מכה מיד לא את יואב ולא את שמעי. על שמעי הוא ציווה לישב בירושלים ולא לצאת הימנה בשום מקרה, כדי שניתן יהיה לפקח על תנועותיו. לו היה שמעי נאמן להבטחתו ולא היה עוזב את ירושלים - לא היה שלמה מכהו. שבועת דוד שלא להורגו הייתה בשל הקללה שהוא קיללו, אך משהאיש הפר את הוראת המלך, אין אותה שבועה תקפה.
אף יואב לא הוצא מיד להורג. רק תמיכתו בחידוש הניסיון של אדוניה להשיג את המלוכה בעורמה, על-ידי בקשת אבישג השונמית לו לאישה (כנדון לעיל), היא שהביאה לפגיעה בו. הדעת נותנת שהוא היה אחד מראשי היועצים לאדוניה לעשות כן. אין זה מקרה שמיד לאחר הפגיעה באדוניה יואב נס ומנסה למצוא מקלט בקרנות המזבח.
לפי זה מובן מדוע בסיום פרק ב', לאחר סיפורי הריגת יואב ושמעי, נאמר: "והממלכה נכונה ביד שלמה". כל עוד שני אלה שימשו כאויביה היה חשש לביסוס שלטונו של שלמה. כללו של דבר, שניהם נהרגו לא רק על העבר אלא במיוחד בשל מעשיהם לאחר מות דוד בנסותם לערער את יציבות ממלכת שלמה.