עצי ארזים
מחבר: עזריה אלון
מלכים א' ה-ו
מתוך: שיחות במקרא, נביאים ראשונים ודברי הימים,
עורך: בנימין צביאלי, 1974
בבנין בית המקדש השתמשו בעצי ארזים, והשמוש בעצים אלה לא היה חדש: עוד מאות שנים לפני שלמה שימשו עצי ארז לבניין מקדשים ושאר מיבני פאר, ולא רק בארץ מוצאם, אלא גם במצרים, הרחוקה מן הלבנון הרבה יותר מאשר מארץ ישראל.
ארז הלבנון הוא עץ מחט, מסדרת המחטניים. סדרה זו תרמה לעולם הצומח כמה וכמה מינים של עצים גדולים - וביניהם ענק העצים בעולם, הסקוויה של קליפורניה, אשר גובהה עולה על 100 מטר, קוטר גזעה מגיע ל- 10 מטרים, וגילה ל- 2500 שנה.
הסוג "ארז" מונה שלושה מינים - הארז האטלנטי, הגדל בהרי האטלס בצפון אפריקה, הארז ההימלאי, הגדל בצידם המערבי של הרי ההימלייה, וארז הלבנון אשר מרכזו בהרי הלבנון, אולם הוא מתפשט גם צפונה עד דרום אנטוליה, ומערבה אל קפריסין. כאמור - הארז הוא עץ מחט והוא בלתי נשיר. מחטיו קצרים, מרובעים, ונישאים בקבוצות. פריו - אצטרובל. גידולו מזרעים, אטי מאד, אך תמורת זאת הוא מסוגל להגיע לגיל מופלג, ולממדים נכבדים: עצים זקנים מתנשאים עד לגובה של 40-50 מטרים, וענפיהם המאוזנים יוצרים כותרת רבת רושם. בארץ ישראל, ככל הידוע לנו, לא צמח העץ הזה בר אלא במורדות החרמון, אך ניתן לגדלו, ויעידו על כך ארזים אשר ניטעו בירושלים לפני כמה עשרות שנים, והם גדלים מתפתחים.
בתנ"ך, בספרות ובמליצה העברית משמש הארז סמל לכוח, עצמה ויופי. במקרא בלבד הוא נזכר שבעים פעם, יותר מכל עץ אחר.
יש לארץ כמה וכמה מעלות כעץ לבנייה ולנגרות: העצה שלו קשה ומוצק מאד, אינו נשבר ואינו נכפף בקלות. הוא רווי שרף, המקנה לו ריח נעים ושומר על העץ מפני רקבון. קורותיו ישרות וזקופות מן הקרקע ועד לצמרת, ובזה יתרון גדול להן על עצי בנייה אחרים, כגון אלון ושיטה, בהם רוב הקורות מעוקלות. מלבד זה נותן הארז קורות ארוכות ועבות, המאפשרות לפתור בעיות קשות בבנין אולמות גדולים. תכונות אלה של הארז לא נעלמו, כמובן, מעיני אנשי המזרח הקדום: כאמור - הקדימו מלכי מצרים את שלמה במסעות ללבנון, ולא נרתעו מקשיים - ובלבד להשיג את העצים היקרים הללו לארמנותיהם ומקדשיהם. השליטים החזקים ערכו לשם מסעי כיבוש, וקיבלו את העציים כמס, ואילו בתקופות של שלטון מצרי חלש - נאלצו לקנות את הארזים, ולעתים אף לספוג עלבונות מן הכנענים של צידון וגבל, אדוני שטח הארזים. כריתתם והובלתם של העצים הענקיים חייבו נסיון רב ושליטה טכנית, ואלה, לא פחות מן העצים עצמם, היו נחלת אנשי המקום, כפי שאף נאמר בפירוש בדברי שלמה אל חירם (פרק ה' 20): "ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר, כי אתה ידעת, כי אין בנו איש ידע לכרת עצים כצדונים".
המומחים של חירם מלך צור, יחד עם אלפי עובדי הכפייה שגייס שלמה, כרתו את העצים בלבנון, גררו אותם לחוף הים, קשרו אותם לרפסודות והשיטו אותם, כפי שמסתבר מן המקור המקביל בדברי הימים א' (ב' 15), עד יפו. אגב, דבר זה ממש התרחש בעת בניין הבית השני, כפי שמתואר בעזרא ג' 7. שלמה ייבא ארזים עד אשר היו "כשקמים אשר בשפלה לרוב", אך דבר זה לא עלה לארץ ישראל בזול: תמורת עסקותיו עם חירם שילם לא רק תשלום שנתי גדול של תבואה ושמן, אלא לבסוף אף תשלום טריטוריאלי - עשרים עיר בארץ כבול, היא עמק עכו של ימינו (מ"א, ט' 11).
בבנין המקדש, ארמון המלך ובית יער הלבנון שימשו הארזים בכמה צורות: קורות ניצבות להשענת התקרה, נדבכים בתוך הקירות לחיזוק האבן, קורות מאוזנות בתקרה - "ויספון את הבית גבים ושדרות בארזים" (ו' 9), לבסוף ציפוי פנימי של כל הקירות - "הכל ארז, אין אבן נראה" (ו' 18).
כריתת ארזי הלבנון, אשר נמשכה דורי דורות, בידי כל כובש ושליט של ארץ זו, לא עברה בלי להשאיר אותות: רוב הארזים נעלמו, ולא נותרו מהם אלא מעטים. בדור האחרון הוכרזו הארזים הנותרים כשמורת טבע ע"י ממשלת הלבנון, והם מוגנים בקפדנות. מפורסמת ביחוד החורשה ליד בישארת, אבן שואבת לכל תייר, בה ניצבים עדיין עצי ענק אשר אבותיהם, ואולי אף הם עצמם, היו עדים לבניין מקדש שלמה.