מי הרג את יהורם ואחזיהו?

מחבר: דניאל משה לוי

מלכים ב, פרקים ח-ט

תוכן המאמר:
הכתובת בדן
הסתירה בין המקרא לכתובת
הסברי החוקרים
חזאל לא מעיד שהרג את יהורם ואחזיה
מדוע לא נמצאו כתובות ממלכי ישראל?

הכתובת בדן

בין החוקרים ניטש ויכוח ארוך שנים אודות דוד המלך, הנזכר רבות במקרא, אך לא בשום מקור חיצוני מאותם ימים. היו שקיבלו את העדות המקראית המספרת על מלך בשם זה, והיו שטענו כי מדובר בדמות אגדית ש'הומצאה' בדורות מאוחרים.
ויכוח זה קיבל תפנית בשנת 1993, כאשר נמצאה בתל דן (שבגליל העליון) שבר כתובת של מלך ארמי המתפאר בהריגת מלך ישראל ו'מלך בית דוד'[1]. נמצאה אם כן עדות חיצונית מתקופת המקרא לדוד המלך.
היו שניסו עדיין לטעון כי דוד לא היה ולא נברא, והכתובת מדברת על מלך עיר הקרויה על שם האל 'דוד' (dod). אך בעונת החפירה הבאה נמצא שבר נוסף מאותה כתובת ובו השתמרו באופן חלקי שמותיהם של המלכים: '...רם מלך ישראל' ו'...יהו מלך בית דוד"[2]. הדבר תואם את שמות שני המלכים - מישראל ומיהודה - שנהרגו בעת המלחמה נגד חזאל מלך ארם: יהורם מלך ישראל ואחזיהו מלך יהודה.
לכן מוסכם כיום כי בכתובת זו אכן מדובר על בית דוד, והיא הוצבה על ידי חזאל מלך ארם לאחר שכבש את דן. המחלוקת על קיומו של דוד המלך הוכרעה, אך נפתחה בעיה חדשה: מי הרג את המלכים יהורם ואחזיהו?

הסתירה בין המקרא לכתובת

בספר מלכים מסופר על מותם של יהורם ואחזיהו את הדברים האלה: "אֲחַזְיָהוּ...מֶלֶךְ יְהוּדָה... וַיֵּלֶךְ אֶת יורָם בֶּן אַחְאָב לַמִּלְחָמָה עִם חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם ... וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת יורָם. וַיָּשָׁב יורָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל... וַאֲחַזְיָהוּ בֶן יְהורָם מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאות אֶת יורָם בֶּן אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל" (מלכים ב, ח, כה-כט). בינתיים שלח אלישע הנביא את אחד מתלמידיו אל קצין בשם יהוא כדי למשחו למלך חדש, ולצוות אותו להכות את בית המלוכה הקודם. יהוא עשה כפי שנצטווה: "וְיֵהוּא מִלֵּא יָדו בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת יְהורָם בֵּין זְרעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּו... וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה רָאָה וַיָּנָס... וַיִּרְדּף אַחֲרָיו יֵהוּא וַיּאמֶר גַּם אתו הַכֻּהוּ...וַיָּנָס מְגִדּו וַיָּמָת שָׁם" (ט, כד-כז בהשמטות).
מדברים אלו ברור כי יהורם וכפי הנראה גם אחזיהו הומתו בידי יהוא. מאידך, בכתובת שבדן מתפאר חזאל כי הוא הרגם: "קתלת אית יהורם בר אחאב מלך ישראל וקתלת אית אחזיהו מלך ביתדוד". (הרגתי את יהורם בן אחאב מלך ישראל והרגתי את אחזיהו מלך בית דוד). מי אם כן הרג את המלכים, יהוא או חזאל?

הסברי החוקרים

בסתירה זו שבין כתובת חזאל למקרא, יש המעדיפים את גירסתו של חזאל על פני האמור במקרא. לדוגמא נצטט את דבריה של א' ליפשיץ: "ספר מלכים מעונין לפאר ולהגדיל את חלקו של יהוא בהיסטוריה, משום התיקונים הדתיים שלו, ומוכן לייחס ליהוא את הריגת יהורם ואחזיהו, אף על פי שהמעשה היה מעשה חזאל"[3]. יש לציין כי מדובר בחוקרת המשתייכת ל'אסכולת ירושלים' ה'מגינה' כביכול על אמיתות המקרא.
חוקרים אחרים מעדיפים את גירסת המקרא, ולדעתם חזאל התפאר במעשים שלא עשה, כפי שמצוי - כך מודים כולם - בכתובות קדומות: "ידועים מקרים לא מעטים שבהם ייחסו מלכים לעצמם מסעות מלחמה והישגים שלאמיתו של דבר לא נטלו בהם חלק"[4].
יש גם הרוצים לומר כי כוונת חזאל במילה 'קתלת' (הרגתי) אינה כפשוטה, אלא לניצחון בקרב, אך כמובן שיש בהסבר זה דוחק.
אבל האם באמת קיימת סתירה בין כתובת דן לכתוב במקרא?

חזאל לא מעיד שהרג את יהורם ואחזיה

האם מספר חזאל בכתובתו כי הרג את יהורם ואחזיהו? התשובה היא לא, לפחות על פי הנוסח המצוי בידינו. ולשם כך נציג את האמור בכתובת, בצירוף ההשלמות שהושמו בסוגריים.

כתובת חזאל

שורה	מקור	תרגום
5	אנה ויהך הדד קדמי ואפק מן שבע...	אני וילך האל הדד לפני ואצא משבעת (?)
6	מלכי ואקתל מל(כן שב)ען אסרי אלפי ר	מלכים ואהרוג מלכים שבעים אוסרי אלפי ר
7	כב ואלפי פרש (קתלת אית יהו)רם בר (אחאב)	כב ואלפי פרשים. (הרגתי את יהו)רם בן אחאב
8	מלך ישראל וקתל(ת אית אחז)יהו בר (יהורם מל)	מלך ישראל והרג(תי את אחז)יהו בן (יהורם מל)
9	ך ביתדוד ואשם (אית קריתהם חרבת...	ך בית דוד. ואשים (את עריהם חורבה...

רואים אנו כי המשפט המדבר על הריגת אחזיהו הוא פגום: "וקתל... יהו", והושלם ל"קתלת אית אחזיהו" - הרגתי את אחזיהו. אך השלמה זו אינה הכרחית. ניתן גם להשלים "וקתל הדד לאחזיהו" - הרג האל הדד את אחזיהו, או "קתלהו לאחזיהו" - הרגוהו לאחזיהו, או "קתל ליה אחזיהו" - נהרג אחזיהו.
על סמך מה קבעו מפרסמי התעודה כי את המילה "וקתל" יש להשלים "וקתלת"? על כך הם עונים: "ההשלמה בשורה 8 "וקתל(ת)" (היינו והרגתי) מתבקשת מן העובדה, שגם הפעלים בשורה 6 ("ואקתל") ובשורה 9 ("ואשם") הם בגוף ראשון".[5]
אך ההשוואות עם שורה 6 ושורה 9 צריכות להוביל למסקנה הפוכה: חזאל לא מייחס את הריגת אחזיהו לעצמו. שכן בשורות 6 ו-9 שבהם הוא מתייחס לעצמו (גוף ראשון), הוא משתמש בבנין יפעל: "אקתל" "אשם", בשונה מן המילה שבשורה 8 העוסקת בהריגת אחזיהו: "קתל...". אם רצה חזאל לומר כי הוא שהרג את אחזיהו, היה משתמש באותה מילה שבה סיפר על הריגת 'שבעים המלכים': "ואקתל". אם בחר להשתמש במילה אחרת, אף שאין אנו יודעים להשלימה בוודאות, ברור הוא שאחזיהו נהרג בידיו של אדם אחר.
[הדבר מוכיח גם כי ההצעה שהעלנו: "וקתל הדד" אינה נכונה. שכן גם ביחס להדד הוא משתמש בבנין יפעל: "ויהך"].
לסיכום: ה'סתירה' בין ספר מלכים לכתובת חזאל היא סתירה מדומה. משום שהקביעה כי חזאל מעיד כי הוא שהרג את יהורם ואחזיהו, בניגוד לאמור במקרא, לא מסתמכת על נוסח הכתובת המצויה בידינו, אלא על השלמתה בידי מפרסמיה. השלמה זו, לא רק שאינה הכרחית, אלא קרוב לודאי שגויה. כלומר, חזאל לא טוען שהרג את יהורם ואחזיהו.
מאידך, מה שכן נוכל לומר בוודאות הוא, כי חזאל מספר שאחזיהו (וכפי הנראה גם יהורם) לא מת על מיטתו אלא נהרג, בדיוק כפי הכתוב במקרא. כתובת זו היא דוגמה נוספת להתאמה בין הארכיאולוגיה והמקרא.

מדוע לא נמצאו כתובות ממלכי ישראל?

עד כאן עסקנו בכתובת חזאל, שאיננה כתובת ההנצחה היחידה שנמצאה. מפורסמת ממנה היא מצבת מישע מלך מואב שנמצאה בדיבון שבעבר הירדן. בכתובת זו מספר מישע על נצחונותיו ופעולותיו: "אנכי בניתי... ואנכי עשיתי... ואנכי כרתי" וכו'[6]. [יש הסבורים כי גם בכתובת זו נזכר דוד[7]].
כתובות נוספות נשתמרו ממלכי עמון, ארם, חמת, פלשת ועוד, אך לא ממלכי ישראל. מדוע? יש סבורים שאך יד המקרה היא, כדברי נ' נאמן: "עד כה לא נתגלו כתובות של מלכים מישראל ויהודה, אבל יש מקום להניח, שגם הם הציבו מצבות וכתבו כתובות"[8]. אך דברים אלו קשים, שהרי ארץ ישראל נחקרת ביסודיות כבר למעלה ממאה שנה, ונערכות בה חפירות יותר מבכל מקום אחר בעולם. נראים יותר דבריו של י' מייטליס: "יש להניח כי היעדר הכתובות אינו מקרי אלא משקף תפיסת עולם של עם ישראל".[9] מה יכולה להיות הסיבה לשוני זה בין ישראל לעמים שמסביבם?
יתכן שהסיבה להבדל זה נעוצה באישיותו של מייסד בית המלוכה הישראלי (והיהודי), דוד המלך. במזמורים שהותיר ניתן למצוא בין היתר את המשפט: "וְאָנכִי תולַעַת וְלא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (תהלים כב, ז). לא יעלה על הדעת למצוא פתגם מעין זה בכתובות ההנצחה של מלכי קדם. אך דוד לא היה מלך רגיל, וגם כשעלה לגדולה לא שכח כי הוא בן תמותה רגיל עם כל חסרונותיו. בכך קיים דוד את צו התורה: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבו מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ).
אמנם לא כל ממשיכיו היו יראי שמים מובהקים, אך אופי המלוכה שהוריש דוד היה כזה, שמלך לא היה יכול להרשות לעצמו לרשום כתובות התפארות.
[כשם שכיום, אופי המשטר ברוב המדינות לא מניח למנהיגים לשכוח כי אינם שונים באופן מהותי מנתיניהם. ולכן אם שליט בן זמננו יכתוב בנוסח: "אנכי המלך הגדול, הגבר החזק" וכו', כפי שנהגו בימי קדם, ישים עצמו לבוז].
זו גם הסיבה לכך שבכתובת ההנצחה היחידה שנמצאה ביהודה - כתובת ניקבת השילוח - לא מופיע שמו של איש.
בארכיאולוגיה ניתן ללמוד מן הממצא, ולעתים גם מהעדר ממצא: חוסר כתובות מלכותיות בישראל וביהודה מעיד כי ההשקפה על המלוכה בישראל היתה שונה מבשאר העמים, וממלך נדרשה ענווה למרות מעמדו הרם, ולכן היה מנוע מלחקוק כתובות התרברבות.

[1]בירן ונוה, כתובת ארמית מתקופת בית ראשון בתל דן, קדמוניות 103, תשנ"ד, עמ' 76.

[2]הנ"ל, הכתובת מדן המצבות והחוצות, קדמוניות 109, תשנ"ה, עמ' 109.

[3]ליפשיץ, פולמוס בית דוד, בתוך: ברון וליפשיץ (עורכות), דוד מלך ישראל חי וקיים?, ירושלים תשנ"ז, עמ' 35.

[4]נאמן, הכתובת הארמית מתל דן בהארה היסטורית, ארץ ישראל כ"ו, תשנ"ט, עמ' 115.
למרות דברים אלו נאמן עצמו מעדיף את דברי חזאל על האמור במקרא.

[5]בירן ונוה, כתובת ארמית מתקופת בית ראשון בתל דן, קדמוניות 103, תשנ"ד, עמ' 80.

[6]בכתובת זו מתפאר מישע כי לקח את כלי ה' והביאם לפני אלילו כמוש. יש המסבירים בכך את דברי הנביאים ישעיהו וירמיהו: "שמענו גאון מואב גא מאד... כי על ה' הגדיל" (ישעיהו טז, ו. ירמיהו מח, כו-כט). ראה: אליצור, ישראל והמקרא, ר"ג תש"ס, עמ' 175-182.

[7]מישע מספר בכתובת כי גד היה יושב בארץ נבו, ובחורונן ישב 'בת ד( )ד', שיתכן שיש להשלימו ל'בת דוד'. (בכתובת מישע המילה בית נכתבת חסר: בת).
איזכור אפשרי נוסף הוא בדבריו כי שבה את 'אראל דודה' וסחבו לפני כמוש אלהיו. יש המפרשים את המילה 'אראל' - מזבח, ו'אראל דודה' הוא מזבח דוד. אך המילה 'שבה' מתייחסת לאדם ולא לחפץ, (וכך גם עולה מלשון הכתובת), וגם האות ה' לאחר המילה דוד אינה מובנת. כך שעדיין לא התחוור מה כוונת הצירוף 'אראל דודה'.

[8]נאמן, הכתובת הארמית מתל דן בהארה היסטורית, ארץ ישראל כ"ו, תשנ"ט, עמ' 113.

[9]מייטליס, לחפור את התנ"ך, ירושלים תשס"ו, עמ' 222.