עולת מישע
מחבר: יהודה אליצור
מלכים ב ג,כו-כז
נדפס ללא ההערות
תוכן המאמר:
מה טיבו של אותו קצף גדול על ישראל
יוסף בן מתתיהו
פירוש חז"ל
ה"קצף" הוא בהלה
קויפמן: "קרבן מאגי"
פירוש המילה "קצף" - עיקר הבעייה
"קצף" - מגפה
מקורו של קצף ה' הוא בהשגחה החופפת על המאורעות
תקציר: הקצף שיצא על ישראל הוא מגפה שנפלה בשורות ישראל. קצף זה הוא חוליה בהשגחה האלוהית על ישראל במלחמתם.
מילות מפתח: מישע מלך מואב.
אחת הסתומות הקשות בהיסטוריוגרפיה המקראית היא סוף פרק ג במלכים ב, המספר על סיומה של מלחמת ישראל (ובעלי בריתו יהודה ואדום) במואב:
"וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה ויקח אתו שבע מאות איש שולף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו, ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישובו לארץ" (פס' כו-כז).
מקרא זה מקפל בתוכו כמה עניינים קשים ותמוהים.
מה טיבו של אותו קצף גדול על ישראל
השאלה החמורה ביותר מבחינת ההגות המקראית ומבחינת מכלול הדעות המקראיות היא: מה טיבו של אותו קצף גדול על ישראל, מה לישראל ולקורבן זוועה שהקריב מלך מואב? דומה כי פשוטו של מקרא קשה זה לא יצא לאור, משום שמימי קדם ועד לפרשנות המודרנית הקיצונית לא נחלץ כתוב זה מכבלי מדרש ואגדה.
יוסף בן מתתיהו
יוסף בן מתתיהו הכוהן כותב:
"ועשה (מלך מואב) מעשה של יאוש ומצוקה נוראה, כי העלה את בנו בכורו, שעתיד היה למלוך אחריו, על החומה, עד שנראה לעיני כל האויבים, והקריבו עולה לאלוהיו. משראוהו המלכים בכך ריחמו עליו בשל מצוקתו ומתוך רגש רחמי אנוש הסירו את המצור וחזרו איש לארצו".
יש באינטרפרטציה זו משום בריחה מפני הפשט והתחמקות מן הבעיה העיקרית. הרי הקושי בפסוק הוא "הקצף הגדול על ישראל", ודווקא ממנו התעלם יוסף, ובכך הפך את המעשה לאגדה הומאנית-אפולוגטית ברוח זמנו.
פירוש חז"ל
פירוש חז"ל הולם יותר את לשון המקרא, אבל גם הוא אינו בגדר פשט:
"רב ושמואל. חד אמר לשם שמים (הקריב מישע את בכורו) וחד אמר לשם עבודה זרה. בשלמא למאן דאמר לשם שמים, היינו דכתיב 'ויהי קצף גדול על ישראל', אלא למאן דאמר לשם עבודה זרה, אמאי ויהי קצף? כדברי רבי יהושע בן לוי. דרבי יהושע בן לוי רמי: כתיב 'וכמשפטי הגויים אשר סביבותיהם לא עשיתם' (יחזקאל ה, י), וכתיב 'וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם עשיתם' (יחזקאל יא, יב), כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם".
לשונה של פיסקה זו בתלמוד לשון אגדה היא, והמשא ומתן המלווה אותה הוא מדרש בתוך מדרש (דברי ריב"ל).
דרך מדרשית דומה מובאת גם בפסיקתא:
"כנס (מלך מואב) כל איצטרולוגין שלו. אמר להם: עושה אני מלחמה עם כל אומה ומנצח, וכשאני עושה מלחמה עם היהודים הרי הם מנצחים אותי. אמרו לו: בזכות זקן אחד הוא (הקב"ה) עושה להם כך. אמר להם: ומי הוא אותו זקן? אמרו לו: אברהם. (אמר:) ומה עסקו?... (אמרו:) בן יחיד ניתן לו למאה שנה והקריבו, אמר להם... בן בכור יש לי שעתיד למלוך תחתי, אני מקריבו ואולי ייעשה לי נס".
גלוי לעין כי לפנינו סיפור אגדה מובהק, והריהו יוצא ללמד גם על המשא ומתן המקביל הנ"ל בתלמוד.
אשר לחדשים, הרי אדוארד מאייר מפרש בדומה לאגדה, כי מישע הקריב את בכורו לה'. ואילו אחרים, יש מהם שהפליגו מן הפשט - אמנם בכיוון ההפוך - יותר מן הקדמונים. קיטל וגם שאנדה טוענים, כי "בטכסט המקורי" היה כתוב ויהי קצף כמוש על ישראל, כלומר שלפנינו במקרא טכסט אלילי (!) בהשמטת מילה אחת. שאר החדשים ברובם אינם מוכנים להרחיק לכת עד כדי כך.
ה"קצף" הוא בהלה
אסכולה פחות קיצונית שלהם שאינה משנה את הנוסח, מבארת כי ה"קצף" הוא בהלה - פאניקה שאחזה בצבא הישראלי למראה המעשה המחריד של מלך מואב. מונטגומרי מוסיף הסבר והנמקה לפירוש זה, באומרו כי אמונות תפלות ופחדים המסו את לב הצבא "בארץ שאינה שייכת לאלוהיהם". הוא אף מביא ראיה לדבריו משופטים יא, כד: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש".
אבל ביאור זה רחוק מלהניח את הדעת, שהרי אפילו נניח שיפתח בדורו האמין באמת ובתמים כי בעמון ובמואב שולט כמוש (ולא אמר מה שאמר רק לטעמו של המלך הנוכרי ועל מנת לסבר את אוזנו) מניין שאותה אמונה היא נחלת כל ישראל שלוש מאות שנה ויותר אחרי יפתח? ואפילו הסכמנו לזאת, חוזרת הקושיה למקומה: מה ראה הכתוב להעלות אמונה זו על נס ולתלות את כישלון מסעם של ישראל בקורבן אדם לכמוש? נראה כי מונטגומרי חש בקשיים אלה, ולפיכך הוסיף כי "סיפור זה שייך לסדרה נבואית-פופולארית והוא מנוסח ניסוח פרימיטיבי דל". בזה קרב כמעט עד לדעת קיטל-שנדה, ורק הגירסה של "תיקון הנוסח האלילי" שגרסו הללו חוצצת ביניהם.
קויפמן: "קרבן מאגי"
באחרונה ראוי להזכיר כאן את דברי יחזקאל קויפמן. קויפמן מפריך תחילה את דעתם של החדשים הסוברים כי הכוונה לקצף כמוש: "לפי מושגי המקרא אלהי הגויים הם עץ ואבן ולא תפול בהם הרגשה או חוויה... הקצף הוא לא קצף כמוש". לדעתו לא הוקרב הקורבן לא לה' ולא לכמוש, אלא הוא סבור שהיה זה "קרבן מאגי", או כפי שהוא מסביר לקמן "מצע מאגי לקללה". תחולתה של אותה קללה ופגיעתה בישראל היא ה"קצף". מן הדין לציין, כי פירוש מעין זה פירסם זה מכבר אולברייט. אגב דיון בבעית קרבנות-אדם הוא אומר:
"The efficacy of the Moabite king's solemn oath (whatever it may have been) was so enhanced by the act of human sacrifice, that the besiegers were apalled by the possible consequence to themselves and superstitiously raised the siege".
אולם פירוש זה אין בו כדי ליישב את הקושיה העיקרית, שקויפמן עצמו ניסחה קודם בבהירות (אמנם כלפי אחרים), ש"אין... מקום במערכת המושגים המקראיים" לאמונות כגון אלו.
אמנם טוען קויפמן טענת "אין מקום במערכת המושגים המקראיים" כלפי כוחו של כמוש, ולעומתם לקסם ומגיה יש לדעתו מקום באותה מערכת, וראיה לדבר קללת בלעם, שאך ברחמי ה' ניצלו ישראל מכוחה. ואולם אין הנדון דומה לראיה כלל ועיקר. לא כאן המקום לגולל את היריעה הנרחבת של פרשת בשם על כל הפרובלימאטיקה הסבוכה שלה, ויש להדגיש בקיצור רק זאת בלבד: לפי פשוטם של המקראות בבמדבר כב-כה, סוד כוחן של ברכות בשם וקללותיו הוא "וישם ה' דבר בפי בלעם" (כג, ה). אותו נביא לאומות ה"שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה" (כד, ה) אינו דומה כלל למישע ולקרבנו. על אף הסברותיו של קויפמן קשה להסכים גם להנחה, כי המונח הברור "עולה" אינו קורבן לאל כי אם "מצע מגי לקללה". ואחרון אחרון: צודק קויפמן באומרו שאין מקום לקצף כמוש במערכת המושגים המקראיים; ואולם באותה מידה אין אף מקום במערכת המושגים המקראיים לקצף מגי.
חזרה אפוא הקושיה העיקרית למקומה: מה לסיפור כגון זה במקרא? קויפמן מעיר, בדומה למונטגומרי וחבריו: "הסיפור יש לו, כנראה, רקע נבואי-עממי מסוים". גם אולברייט נאלץ, כאמור למעלה, להסתייע ב"אמונה תפלה ובביעותים".
פירוש המילה "קצף" - עיקר הבעייה
ואולם אין לשכוח, כי אפילו נסכים לפירוש זה לגבי התנהגות צבא ישראל, אין הוא מיישב את נוסח הכתוב, שהוא הוא הקושי העיקרי. ראינו קודם כי יוסף בן מתתיהו, ברצותו להתחמק מקשיי המקרא הזה, סילק מסיפורו את ה"קצף" משום שהרגיש בחוש כי במילה זו טמון עיקרה של הבעיה. לפיכך ראוי לבדוק היטב את הביאור "קצף" - בהלה, אמונת פחדים (ולהסברת קויפמן קצף מגי), באשר הוא משמש אבן פינה בשיטתם הפרשנית-היסטורית של חוקרים רבים, המניחים כי אותה בהלה הבריחה את ישראל והנחילתם תבוסה. בעקבות התבוסה כבש מישע את כל "ארץ מידבא" וסביבותיה, עשה שפטים אכזריים בערי ישראל צפונה לארנון, טבח את יושביהן ומקצתם שבה והעביד בפרך, ככל הכתוב במצבת מישע.
ברם, תפיסה זו אינה מתיישבת עם לשון הכתוב: "ויסעו מעליו וישובו לארץ". נוסח זה אין משמעו
מפלה כי אם נסיגה, וכיוצא בו מצאנו בסנחריב: "ויסע וילך וישב סנחריב מלך אשור וישב בנינוה" (מל"ב יט, לו). ברור כי סנחריב לא ניגף בפני חוקיה אלא נסוג מפני המגפה המתוארת בפסוק הקודם.
"קצף" - מגפה
מכאן שהצדק עם החוקרים-הפרשנים המבארים גם כאן "קצף" - מגפה. בעניין וה די להצביע על במדבר יז, יא "יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף", ועל ההקבלה המאלפת בין שמ"ב כד ובין דהי"א כז: הדבר המכונה גם מגפה בשמ"ב נקרא בדה"א כו, מב בפירוש קצף. אמנם נכון כי למילה "קצף" יש גם משמעויות אחרות, כפי שציינו פרשנים שונים, אך ברצף זה של נסיגה, שתוארה בנוסח כמעט זהה לנסיגת סנחריב מיהודה, אפשר להניח בוודאות כי "קצף" הוא נגף.
הקשר המקראי-הסימאנטי בין שתי המילים מובן, שכן "מגפות הן הביטוי המובהק לזעמו של האל", כפי שציין ליוור בצדק. אך מדוע זה, לדעת הכתוב, קצף ה' על ישראל בגלל מעשה זוועה של מישע מלך מואב, שהוא עניין בינו לבין אלילו? בנקודת תורפה זו גלשה הפרשנות, החל מימי קדם ועד ימינו, מפסי הפשט אל מרחבי האגדה.
הצד השווה של רוב הפירושים, קדמונים וחדישים, הוא כי הקצף היה תגובה ישירה על קורבן מישע, וכי את משמעותו יש לבקש בספירה של רגשות ותגובות נפשיות-רוחניות.
המחלוקת היא בשאלה: של מי התגובה. אלה טוענים תגובה על-אנושית ואלה טוענים תגובה של ישראל. עם הראשונים נמנים חז"ל, שלדבריהם היה המגיב ה', ואילו שאנדה וקיטל סבורים בימינו כי הייתה זו תגובת כמוש. עם האחרונים נמנה יוסף בן מתתיהו, הסובר כי המגיבים על הקורבן היו בני ישראל ("שריחמו עליו... והסירו את המצור"), וכמוהו גורסים בימינו מונטגומרי ועוד מפרשים, אלא שהם תולים את התנהגות ישראל לא ברחמים כי אם בפחד ובעתה מפני כוחו של אותו פולחן (כיוון שהיו נתונים ל"אמונות תפלות ופחדים" בארצו של כמוש).
בצדק העיר מונטגומרי כי הפשט והכוונה הראשונית של מקרא זה נשתכחו עוד בימי קדם, ואולם הנחתו כי אותו פשט עתיק שאבד יש לחפשו תוך התכוונות אל "האימפליקאציה הפרימיטיבית" - בישראל ובמקרא - בטעות יסודה. אין יסוד של ממש לתיאוריה, כי אימת כמוש הייתה על ישראל בארץ מואב, שהיא ארצו של כמוש. הנה מישע מספר בכתובתו (שורות 18-17) כי "סחב כלי ה'" ממקדש ה' בנבו. אם מישע לא חשש מפני זעמו של ה' אלוהי ישראל בארצו, למה נניח כי בני ישראל חששו מפני כמוש בארצו?
לא נכונים, אפוא, ולא נחוצים להבנת העניין, הדברים שאומר בעניין זה ליוור, ברוח מונטגומרי וחבריו:
"האמונה בכוחו של אמצעי יאוש זה, שנועד לרצות את אלוהי מואב ולהביא על הצבאות הצרים על העיר את זעמו, היתה כנראה משותפת לצרים ולנצורים כאחד".
די לזכור ולהבין שהנצורים המואביים האמינו באותו קורבן, שהרי מלכם-מצביאם הוא שהקריב אותו. ולפיכך התאוששו המואבים, ידיהם הרפות חזקו, וחל מפנה במלחמה, אף התמשך המצור.
מעתה אין תימה במהלך המאורעות, הצבא הישראלי נהג פשוט בהתאם להיגיון שבנסיבות, השתלשלות המאורעות הביאה אותו לידי נסיגה בעל-כורחו. ובעצם מסביר ליוור עצמו את ההיגיון שבהשתלשלות זו בדרך הבהירה ביותר:
"מצור ממושך יש בו כדי להביא מחלות ומגפות לא רק על הנצורים כי אם גם על הצרים, שכן היה כרוך בחניה ממושכת של צבאות ללא תנאים סאניטאריים נאותים, בתנאי-חיים בלתי-תקינים. ואכן, מצבים מעין אלה גרמו פעמים רבות בהיסטוריה הקדומה לתחלואה קשה בצבאות פולשים ואף למגפות. אמור מעתה, ישראל נסוגו לא מפני זעמו של כמוש, כי אם מפני מגפה שנפלה בהם מחמת אורך המצור.
קל מעתה להבין את המואבים, שהאמינו באותו קורבן זוועה, ואף את ישראל, שאפשר להניח שלא האמינו בו. קשה עדיין בכל זאת להבין את המקרא: על שום מה מספר הוא את מעשה מישע, ועל שום מה הוא מכנה אותו נגף בשם "קצף"? ומדוע אפוא קצף ה' על עמו?
לפני שנשיב על שאלה זו עלינו לזכור את הכלל הגדול, שההיסטוריון הנבואי-המקראי רואה קורות עם ועולם בשני ממדים, המימד האנושי של סיבה ומסובב והמימד הטראנסצנדנטי של השגחת ה'. שליטים נוכרים עריצים עלי אדמות הם מטה זעמו של ה' ממעל, אף על פי שהם פועלים מתוך מניעים ושיקולים משלהם. הצלחתם של אויבי ישראל ושלבי השתלשלותה השונים אינם אלא ביטוי ארצי-אנושי לגזירת עליון.
עיקר טעותם של פרשנים רבים בנושא הנדון היא, שהחליפו וערבבו את שני התחומים-המימדים. קורבן מישע והשפעתו הם אמנם עניין טראנסצנדנטי באמונת המואבים, ברם לגבי המקרא, שבעיניו אלילי העמים אינם אלא תֺהו "אשר לא יועילו ולא יצילו" (שמ"א יב, כא), אותו קורבן ותוצאותיו אינם אלא חלק של המציאות האנושית העכורה.
קורבן מישע, התאוששות המואבים, הארכת המצור, המגפה ונסיגת ישראל הינם שרשרת אחת של סיבות ומסובבים, צד אחד של הקורות, ודווקא הצד הרציונאלי-החומרי-האנושי, ואילו המשמעות השנייה של הקורות היא קצף ה' על ישראל, שבכוחו פועלת כל אותה שרשרת מאורעות עלי אדמות.
מקורו של קצף ה' הוא בהשגחה החופפת על המאורעות
מקורו של קצף ה' הוא כמובן במחיצת ההשגחה האלוהית החופפת על המאורעות. אותה מחיצה והמתרחש בה מתוארים בפרטות ובאריכות בגרעינו של הפרק למעלה, בפסוקים י-כ. הנביא הזועם דוחה את מלך ישראל: "מה לי ולך? לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך!" לבסוף הוא מבשר ישועת ה' בזכות מלך יהודה וניצחון למען תת נקמת ה' במואב. נמצא מלך ישראל נישא על כנפי ישועת פלא שלא נועדה לו, והוא מבקש לקטוף פירותיו של ניצחון שאין הוא זכאי לו לפי תורת ההשגחה הנבואית. לכן יצא על ישראל קצף ה'. זהו הצד הטראנסצנדנטי של הפרשה. ביטויו של אותו קצף ה' עלי אדמות הוא שרשרת המאורעות: קורבן מישע לכמוש, התגברות המואבים (שהכתוב מצניע אותה מפני הכבוד, כדי לא לומר במפורש שלקורבן אלילי היו תוצאות כלשהן), הארכת המצור, המגפה. המגפה היא כאמור חוליה בשרשרת הרציונאלית של המאורעות, ורק כינויה "קצף" רומז לרקע האי-רציונאלי, הטראנסצנדנטי, של הפרשה. כינוי זה בא להזכיר ולהדגיש, כי כל אותה השתלשלות הגיונית ומובנת, לכאורה, שבסיומה נפל נגף בצבא המנצח, אינה אלא תוצאה של חרון ה' על ישראל.
מכאן, שקורבן מישע אינו הגורם של אותו חרון, כי אם חוליה בשרשרת תוצאותיו; ולפי פשוטו אין הכתוב מתכוון לומר כי אותו קורבן פעל בספירה אלוהית כלשהי, או כי עורר בבני ישראל תגובה רגשית-רוחנית.
פרק ג במלכים ב אינו כלל יחיד במינו, כפי שטוענים הפרשנים שנזכרו למעלה; יש במקרא עוד פרשיות הבנויות כתבניתו. ביהושע ז, למשל, מספר הכתוב כי ישראל נחלו מפלה בעי, וגוף התיאור כולו רציונאלי: יהושע שולח מרגלים מיריחו, המרגלים עולים ומגלים כי אנשי העי אינם מרובים. בשובם אל יהושע הם מודיעים כי אלפיים עד שלושת אלפים איש יספיקו כדי לכבוש את ארץ העי. מסתבר כי שיקול דעתם היה מוטעה, הם זלזלו יתר על המידה בכוחות העי: שלושת אלפי אנשי המלחמה לא היה די בהם, וישראל ניגפו לפני אנשי העי. הרי לנו עוד סיפור אנושי-רציונאלי, בדרך סיבה ומסובב. אלא שגם לסיפור זה מקדים בכתוב - בקטע מיוחד, בפתח הפרק - את המימד ההשגחתי: "וימעלו בני ישראל מעל בחרם... ויחר אף ה' בבני ישראל" (ז). הווה אומר, כל ההשתלשלות המתוארת לקמן אינה אלא ביטוי ארצי-אנושי לאותו חרון אף אלוהי.
כיוצא בזה בפרקנו: גוף המאורע מתואר בנוסח של השתלשלות הגיונית, והיא כוללת גם את עולת מישע. ואילו המתרחש במחיצת ההשגחה - והוא המחולל למעשה כל אותה השתלשלות - מתואר לחוד קודם לכן. עולת מישע אינה תופסת שום מקום - לפי פשוטו של עניין - בתחום הטראנסצנדנטי האלוהי. את הפרשנים הטעתה העובדה כי קורבן הוא בדרך כלל גורם שבין אדם למקום. ברם, כאן בעיני המקרא ובעיני ישראל אין קורבן אלילי אלא גורם צבאי-אנושי, בחינת "שטן לישראל" במערכות המלחמה.