חטאותיו של ירבעם
מחבר: פרופ' מנחם הרן
מלכים א', י"ב
שיחות במקרא, נביאים ראשונים ודברי הימים העורך בנימין צביאלי, 1974
חטאותיו של ירבעם מטילות את צילן על כל המלכים שמלכו במלכות הצפון עד האחרון שבהם. עובדה זו כשלעצמה כבר מעלה לפנינו שרטוט יסודי ביותר מחיי הדת והפולחן במלכות ישראל הצפונית. שרטוט שמבדיל מלכות זו מאחותה הדרומית והוא הד לזרמים מסויימים בדת ישראל שהמקרא פוסל אותם.
מה היו חטאותיו של ירבעם? הרי הם נמנו וסוכמו בסוף פרק י"ב מלכים א' ומספרם שלושה או ארבעה ואלה הם: ראשית, שני עגלי הזהב שהעמיד בבתי המקדש הקדומים של בית-אל ודן והעם החל לעלות אליהם לרגל. שנית, "בית במות" (או כפי שכתוב במקומות אחרים "בתי במות") שעשה ירבעם בערי שומרון; היו אלה לאו דוקא בתי מקדש אלא מקומות רכוז מיוחדים של מזבחות והיו משרתים בהם "כהנים מקצות העם", כלומר כהנים "אשר לא היו מבני לוי" כדברי הכתוב.
היה בזה חטא מכופל מאחר ש"בתי במות" אלה נחשבים לבלתי חוקיים ולא עוד אלא שבלתי חוקי הוא עצם השרות הפולחני של כהנים שאינם משבט לוי הואיל והתורה תובעת לרכז את כל הפולחן בירושלים. ולאחרונה, ירבעם עשה גם חג "כחג אשר ביהודה" בחודש השמיני, "בחדש אשר בדה מלבו", הכוונה, אפוא, לחג הסוכות שהעתיקו ירבעם לחודש מאוחר יותר.
העגלים של ירבעם הם, כמובן, המעשה הבולט והמפורסם ביותר שבין חטאיו. תיאור מעשה העגלים בספר מלכים מעלה לפנינו מיד זכר של מעשה דומה שגם הוא קשור בעגל, והוא העגל שעשה אהרון לאחר מעמד הר סיני כמתואר בשמות ל"ב. גם הקריאה החגיגית "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" משותפת לשני המקרים ורשות נתנה לנו להניח שסצינות הנזכרות במעשה העגל של אהרון נהוגות היו גם בעגלים של ירבעם.
יש לאמר מיד שאין אלה חטאים של אלילות כלומר, אין בכל המעשים ולא כלום מן העבודה לאלוהי נכר. ירבעם לא נתכוון אלא לאלוהי ישראל, אף שהמקרא מונה את מעשיו כבלתי חוקיים. בתי הבמות והכהנים מקצות העם והחג בחודש השמיני כלם נועדו לאלוהי ישראל. ולא עוד אלא שאף פסילי העגלים, כל כמה שיראה הדבר מתמיה במבט ראשון, נחשבו כסמלים של אלוהי ישראל. על דבר זה כבר עמד רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" (מאמר ד', י"ד). וציינו זאת פרשנים ראשונים ואחרים. בעבודת אלהי נכר ממש נכשל רק בית מלוכה אחד מתוך אלה שמלכו על שבטי הצפון והוא ביתו של אחאב. הדבר עורר, אגב, כחות של התנגדות בעם וגידל את דמותו של אליהו עד שהאלילות של בית אחאב טואטה סופית משומרון לכשנכרתה שושלת זו ע"י בית יהוא שהשמיד גם כל עובדי הבעל. אבל בחטאתם של ירבעם, חטא העבודה הבלתי לגיטימית לאלהי ישראל, החזיק גם יהוא עצמו וכל מלכי הצפון שלאחריו.
חוקרים שונים סבורים היו שסמל העגל הוא המקבילה הצפונית של סמל הכרובים. סמל הכרובים נחשב לסמל לגיטימי. אבל לאמיתו של דבר יש בין שני הסמלים האלה שינוי מהותי שאינו מתיר לנו לצייר אותם כאלטרנטיבות זה לזה. והשינוי שביניהם הוא שיעמיד אותנו על המיוחד שבסמל העגל. מקומם של הכרובים בחביון המקדש בקודש הקדשים, ואין עין רואה אותם. ואולם העגלים, כך עלינו להבין מן התיאורים, גלויים לכל והם עומדים, אפוא, בחוץ. דבר זה יש ללמד כבר מהקריאה: "אלה אלהיך ישראל" אלה - משמע שהצבור רואה אותם. ואם לא די בכך הרי כמעט במפורש נאמר בתיאור החג שנערך סביב העגל של אהרון שהעם מקדש שם את העגל בתרועות, ב"קול ענות" וברקודים. מכאן עלינו להניח, שמקומו של העגל, בנגוד לכרובים, היה בחצרות המקדש, זה שבבית-אל או שבדן. והוא אפוא מסמליו של הפולחן העממי ההמוני. ועוד מה שהוא מיוחד בעגל וזאת העובדה שהוא שמש סמל כביכול לאלוהי ישראל עצמו. הכרובים שמשו סמל של מרכבה בלבד, "מרכבת אלוהים", ונוכחותו של האל היתה מדומה מתוך ענן הכבוד שהיה תלוי מעל לכנפיהם של הכרובים בקדש הקדש. ואילו העגל הוא עצמו שמש בבחינת פסל של האל: "אלוהי מסכה". גם דבר זה יכולים אנו ללמוד מן הקריאה עצמה "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" פרושו של דבר, צלמים אלה המוצגים לפניך הם הם כביכול האלהים כלומר צלמי האלהים.
אף דבר זה אולי יכול להתמיה במראית עין ראשונה: מציאותם של פסילים בעבודת אלוהי ישראל. בעוד שכל חוקי התורה החל בעשרת הדברות וכל הנביאים והמשוררי המזמורים מתנגדים למציאותם של פסילים כאלה. ואמנם עלינו לאמר מיד שבדרך כלל היה הפולחן הישראלי בתקופת המקרא מה שקוראים אנאיקוני כלומר מחוסר איקונין, מחוסר צלמים, ואף על פי כן נמצאו באותה השעה כמה זרמים הפוכים שהתירו מציאותם של פסילים. עדות לכך המעשה במיכה שהקים בית אלוהים בהר אפרים ולא נמנע מלהעמיד בו פסל מסכה לאלוהי ישראל. זרמים כאלה הם שפרצו על פני השטח והם שהטביעו את חותמם על חיי הדת והפולחן במלכות ישראל הצפונית.
אבל לא כך עלה בתפיסה ההיסטוריוסופית של ספר מלכים והיא התפיסה שנתקדשה ביהדות.
ואל תתמיהנו עובדת מציאות של פסילים לאלהי ישראל בפולחן הרשמי במלכות הצפון, יותר מחטאו השני של ירבעם - חטא הבמות. שהרי הבמות, כלומר, המזבחות שמחוץ למקדש הותרו אפילו בכמה מחוקי התורה ובאמת הן היו מותרות אפילו ביהודה עד שהוקם בה בית המקדש בירושלים. ירבעם עצמו ועמו שבטי הצפון ודאי לא חשבו את הבמות, לחטא - ובודאי גם לא נחשבו בעיניהם כחטא - פסילי העגלים שבבית-אל ובדן.