אלישע ונעמן

מחבר: יהודה איזנברג

מלכים ב' פרק ה

תקציר: סיפור ריפוי צרעתו של נעמן, שר צבא ארם, על ידי אלישע הנביא.

מילות מפתח: נעמן; אלישע; מלכים ב, ה.

סיפור צרעתו של נעמן, ריפויו, והתנהגותו המבישה של גיחזי הנו סיפור מלא ניגודים, שהמעברים החדים שבו נותנים לו עומק ומשמעות.

נקרא את תיאורו של נעמן: "איש גדול... ונשוא פנים... גיבור חיל". והסיום: מצורע. לאחר שבנינו בדמיוננו את דמות שר הצבא המצליח, המפקד ש"בו נתן ה' תשועה לארם" - באה תוספת אחת קטנה, והרסה את הדמות: "גיבור חיל – מצורע".

גדודי ארם יוצאים למלחמה על ישראל. אנו מוכנים לשמוע על הנזק שגרם הקרב הזה. גדודים יוצאים למלחמה. הם לוקחים שבי. מה הם שובים? "וישבו מארץ ישראל נערה קטנה". זה כל ההישג של הצבא הגדול שיצא למלחמה.

והנערה הקטנה משרתת בבית נעמן, וממליצה בפני אשתו לבקש מן הנביא אשר בשומרון רפואה למצביא הגדול של צבא ארם.

מלך ארם מתלהב גם הוא מן ההצעה, והוא שולח את שר צבאו כפי שאמנם שולחים משלחת עם רמטכ"ל:

"לך בא ואשלחה ספר אל מלך ישראל, וילך ויקח בידו עשר ככרי כסף, וששת אלפים זהב. ועשר חליפות בגדים".

המשלחת הצבאית מגיעה לשומרון בכל הטקס הצבאי הראוי: "ויבוא נעמן בסוסיו וברכבו, ויעמוד פתח הבית לאלישע".

הנביא אינו מתרגש מן הטקס כל עיקר. הוא אף לא טורח לצאת מביתו. הפמליה עומדת פתח הבית, מחכה לנביא שיעשה אותות ומופתים בקולות וברקים. במקום כל זאת יוצא שליח, אולי היה זה גיחזי, ומוסר את דברי אלישע: "הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן, וישוב בשרך לך וטהר".

לא על חינם מתקצף נעמן. זה הכל? ובשביל זה הטריח אותו הנביא עד שומרון? והיכן כל כללי הטקס הצבאי של ביקור הרמטכ"ל? ובכלל, מה ערך יש לירדן, כאשר נהרות דמשק עומדים לרשותו?! "ויפן וילך בחמה".

עבדיו משכנעים אותו לעשות את דבר הנביא. ומשעשה - "וישב בשרו כבשר נער קטן". הסיפור התחיל בשבייתה של נערה קטנה. והוא מסתיים כאשר הרמטכ"ל המנופח של צבא ארם הופך להיות נער קטן. המעגל נסגר: תחילתו בנערה קטנה שבויה בידי רמטכ"ל ארם, וסופו בנער קטן השבוי בידי נביא ישראל.

התנהגותו של נעמן משתנית. הוא שב אל איש האלקים. אבל אם קודם עמד פתח הבית, וחכה שאלישע יצא לקראתו, הפעם הוא יודע את מקומו ואת מקום הנביא.

"וישב אל איש האלקים הוא וכל מחנהו, ויבוא ויעמוד לפניו, ויאמר: הנה נא ידעתי כי אין אלקים בכל הארץ, כי אם בישראל, ועתה קח נא ברכה מאת עבדך".

נעמן עומד לפני הנביא כנער קטן המבקש רשות לתת מתנה לאדם מבוגר.

הנביא מסרב. חייב הוא לסרב. אם ייקח ברכה מאת נעמן, הופך הוא את יחסם ליחס שבין שווים; ליחס שבין נותן שרות למקבל שרות; ליחס שבין מוכר וקונה.

הנביא ממאן לקחת את מתנת נעמן. לאחר שסרב אלישע לקחת את מתנת נעמן, מקבל נעמן על עצמו משמעת, ומבטיח לנביא "כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים, כי אם לה'". אם היה אלישע מקבל שכר תמורת פעולתו, הייתה העיסקה נגמרת בזה. משסרב, העמיד את יחסם על מישור אחר: על מישור של איש אלקים מול אדם הנזקק לו ואינו יכול לתת תמורה לנביא על מעשיו. יחס זה שבין השנים הביא את נעמן לעזוב את עבודת האלילים שבידו.

גיחזי לא הבין כל זאת. גיחזי אינו מבין מאומה. גיחזי, הנער השליח, שידו בכל ויד כל בו, רואה את קליפתם של הדברים: הנביא הפסיד הון רב; כדאי להציל את המעט שעוד אפשר להציל. והוא רץ. והוא מצליח לקבל מנעמן שני ככרות כסף. ורק מששב אל הנביא מבהיר לו אלישע כי הצרעת דבוקה בכסף זה. אין אדם יכול להיות גם נביא וגם סוחר. משקיבל את כספו של נעמן - קיבל גם את צרעתו; משהרס את מעמדו של הנביא בעיני נעמן - שם את עצמו במקומו של נעמן.