לא תראינה עיניך בכל הרעה
מחבר: יהודה איזנברג
דברי הימים ב', לד; מלכים א', יא; מלכים א', כא
שלושה מלכים זכו להבטחה עצובה: האסון העתיד לבוא על ממלכתם יידחה, ויגיע רק בימי בניהם. מלכותכם אתם, נאמר להם, תסתיים לפני בוא האסון. המלך הראשון שהתבשר בשורה זו היה שלמה. לאחר שבנה במה לכמוש ולמולך, והניח לנשותיו לבנות במות לאלהיהן, נאמר לו:
"יען אשר היתה זאת עמך, ולא שמרת בריתי וחקותי אשר צויתי עליך, קרוע אקרע את הממלכה מעליך, ונתתיה לעבדך. אך בימיך לא אעשנה, למען דוד אביך. מיד בנך אקרענה." (מ"א יא יב)
המלך השני שזכה להבטחה כזאת היה אחאב מלך ישראל.
"ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמור: הראית כי נכנע אחאב מלפני? יען כי נכנע מפני, לא אביא הרעה בימיו. בימי בנו אביא הרעה אל ביתו." (מ"א כא כט)
המלך השלישי שהתבשר בשורה כזאת, היה יאשיהו מלך יהודה. לאחר שדרש יאשיהו בדבר ה', ושלח שליחים לחולדה הנביאה, זכה לנבואה זו:
"כה אמר ה' אלהי ישראל... יען רך לבבך ותכנע מלפני אלהים בשמעך את דבריו על המקום הזה ועל יושביו, ותכנע לפני, ותקרע את בגדיך, ותבך לפני... הנני אוסיפך אל אבותיך.. ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה ועל יושביו.." (דה"ב לד כו – כז)
דחיית פסק דין היא בשורה טובה לנדון. בשורה טובה חלקית, בשורה טובה על תנאי, מה תחושתו של אדם השומע כי האסון אורב לפתחו, אבל הוא עצמו לא יינזק. לכאורה: יכול הוא להרגיש עצמו חופשי לעשות כל מה שבלבו: העונש לא יבוא עליו. אחריו המבול. אם נשווה את תגובת אחאב לתגובת יאשיהו, נבחין פעם נוספת מדוע כל כך משבח הכתוב את יאשיה ומדוע מגנה את אחאב. הבשורה על דחיית העונש מגיעה לאחאב אחרי חטאו בכרם נבות. הבשורה מתממשת:
"וישבו שלש שנים, אין מלחמה בין ארם ובין ישראל."
מיד אחר כך: קואליציה של מלך יהודה ומלך ישראל כדי לעלות על רמות גלעד. מלך ישראל מבקש מאחאב לדרוש את דבר ה', ואחאב מביא את ארבע מאות נביאיו המזמרים בקול אחד:
"עלה ויתן אדוני ביד המלך."
נביא אמת אחד מזהיר את אחאב מצאת למלחמה ואחאב פותר את חרדותיו בדרך אופיינית למלך בעל בטחון עצמי רב, רב מדי: כולא את הנביא בבית סוהר, על לחם צר ומים לחץ, עד "בואי בשלום". נבואת האסון, כמובן, מתגשמת. יאשיהו שומע את הבשורה. הוא מגיב. לא כשלמה המלך שאין אנו שומעים כל תגובה מצדו לבשורה. לא כאחאב הנהנה משלש שנות שקט ומיד מצטרף למלחמה מסוכנת בה הוא מאבד את חייו. יאשיהו מגיב. ניתן לו פסק זמן; החורבן נדחה. הוא מנצל את הזמן. הוא מכנס את כל זקני יהודה וירושלים, ואת כל איש יהודה ויושבי ירושלים, וקורא באוזניהם את כל דברי ספר הברית. מסיר את כל התועבות מכל הארצות אשר לבני ישראל, "ויעבד את כל הנמצא בישראל לעבוד את ה' אלהיהם, כל ימיו לא סרו מאחרי ה' אלקי אבותיהם." ומיד אחר כך הוא חוזר ומקריב קרבן פסח
"ולא נעשה פסח כמוהו בישראל מימי שמואל הנביא, וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו..."
עוד שלש עשרה שנים של שקט עוברות. האם בוטלה הגזירה? האם בוטל העונש? הלבבות חרדים, והתקווה מפעמת. אך לא. גזירת החורבן נגזרה. יאשיהו קבל דחייה. תשע עשרה שנים עברו מאז שמע את הבשורה על דחיית העונש. שלש עשרה שנים מאז הפסח הגדול שעשה. והנה מסע מלחמה של פרעה נכה מלך מצרים. הוא עובר בארץ, ללא כוונות תקיפה. יעד מסע המלחמה שלו - כרכמיש על פרת. אבל יאשיהו חושב כי הגזירה רחוקה. והוא גם זוכר את הבטחת התורה "וחרב לא תעבור בארצכם". אין ממשלה ריבונית יכולה להתיר מעבר של צבא זר בתחומה ללא רשיון. בבקעת מגידו נפגשים הצבאות. חץ נורה, יאשיהו נפגע. הוא מבקש לפנות אותו, "כי החלתי מאוד". מעבירים אותו למרכבת המשנה, ולירושלים מגיעה רק גופת המלך ההרוג. האסון הגיע. בנו עולה למלוכה, אבל מספיק למלוך שלושה חדשים בלבד. אחאב יוצא גם הוא למלחמה. גם שם נורה חץ תועה. אחאב נפגע. אחאב גיבור מיאשיהו. הוא עומד פצוע במרכבה, כדי לחזק את לוחמיו. הדם זב, המלך נחלש והולך, עד זוב דמו, עד מותו. לשומרון הובאה גופתו של המלך אחאב. על יאשיהו בכו וקוננו ירמיהו והשרים והשרות. את דמו של אחאב רחצו על בריכת שומרון. הכלבים לקקו את דמו, והזונות רחצו. כדבר ה' אשר דיבר. שני מלכים. שני אסונות הרובצים לפתח. האחד תופס את גורלו ומנצל את ימיו. השני בטוח בטחון יהיר בהצלחתו. האחד נקבר כאשר לב העם עמו; האחר גורם להתפוררות עמו.
"איש אל עירו ואיש אל ארצו".
שני מלכים; האחד ירא את האלהים, והאחר את דעת הקהל.