בחקר המקרא

 

 

כתוב במל"ב (יד כח):

 

 

המאורעות הנזכרים בפסוק זה מעוררים שאלות ודיונים, בין מצד עצמם ובין מצד הלשון שנאמרו בו. ראיתי אצל חוקרים מישראל ביאורים שונים, שנוגדים זה לזה פחות או יותר. כל אחד מהם מסביר לפי דעתו, שנראית לו יותר מקובלת ויותר פשוטה מאשר לזולתו, אע"פ שכל אחד מודה שמעט גמגומים נשארו עוד.

 

אעמוד על הקשיים שבדבר:

א. מה פירוש 'ליהודה בישראל'?

ב. מדוע קורא לכיבוש דמשק וחמת 'אשר השיב'? הלשון 'השיב' חל על השבת דבר לזה, שהיה שייך לו קודם (או על פעולה ההולכת ונשנית - מלכ"ב ג ד, ועוד) ודמשק וחמת הלא לא היו שייכים לישראל? כלום נאמר, שחושב את ארם כשייכת לישראל מפני שבמקצת ימי דוד ושלמה היתה להם 'ארם לעבדים נושאי מנחה' (שמ"ב ח ו)? ראשית, זמן זה לגבי קיומו של עם ארם היה מעט מזעיר, ומאז עד ירבעם כבר עברו יותר ממאתיים שנה, ובמשך זמן זה משלו הארמים בישראל זמן רב יותר, מאשר ישראל משל קודם בהם. ושנית - גם בימי דוד לא נספחה ארם להיות חלק מישראל, אלא שלמלך ישראל היתה שליטה עליהם. בתלמוד קוראים לשלטון דויד בארם: "כיבוש יחיד דלא שמיה כיבוש", כלומר, לא עם ישראל כבש את ארם לעשותה לארץ ישראל, אלא שלמלכים דויד ושלמה היה למשך זמן איזה שעבוד עליהם.

 

ניקח, למשל, מה שאחאב אמר אל עבדיו (מל"א כב ג): 'הידעתם כי לנו רמות גלעד', ולא הביע שום תביעה של 'כי לנו' על אי-אלו חלקים של ארם עצמה.

 

ועוד, חמת לא נכבשה על ידי דויד, אלא הביאה לו מנחה כהכרת טובה על שהיכה את הדדעזר הנלחם בה. לכל היותר הייתה ממגישי מנחה ליהנות מחסותה של ממלכת ישראל הכבירה אז, אבל לא נחשבה כחלק ממנה.

 

אם גם נדחק לומר ש'השיב' כאן בה במובן "סיפח" (ר' מל"ב טז ו), עומדת עוד השאלה - מדוע ליהודה? אפילו אם נאמר שהייחסים בין יהודה וישראל היו אידיאליים ביותר, ועזרו זה לזה במלחמותיהן, וירבעם נתן ליהודה חלק מכיבושיו - גם אז לא יתכן שנתן ליהודה את דמשק או חמת, הרחוקות ממנה מאוד ואין לה גבול אתן, רק דרך ארץ ישראל לכל אורכה, ולחמת - עוד דרך כל ארץ ארם לאורכה.

 

עצם הדבר, שירבעם כיבש בזמן קצר, לערך, את כל ארץ ארם וארץ חמת, מעורר תימה. אשור נלחם בארם במשך דורות, היכה אותה פעמים רבות, קרע ממנה שטחי אדמה והטיל עליה מס, אבל את דמשק לכד רק אחרי עבור שני דורות, ואחרי מצור ארוך, גם סנחריב, שהיה בדור שאחר לכידת דמשק וחמת, התפאר שאבותיו לכדו אותן; מכאן, שגם לכוחות האבירים של אשור היו - אגוזים קשים לפצח.

 

עומדת לפנינו עוד שאלה: איך התייחס אשור, החולש על גויים, לכיבושים הענקיים, כביכול, של ירבעם? יש מן החוקרים האומרים, שאשור בעל מלחמות של ארם, חפץ ותמך בזה. ויש שאמרו, שכל כך וודאי לא היה נותן לירבעם לכבוש ולייסד ממלכה אדירה כזו, אלא ירבעם מצא שעת הכושר, בזמן שאשור היה שקוע במלחמות גדולות במזרח גבוליו ולא התערב בענייני המערב. זמן זה קובעים לשבע שנות ירבעם האחרונות. אבל בזה גדל עוד הפלא, שירבעם עשה את כיבושיו הגדולים ביותר - נגד ארם, שהיתה תמיד חזקה מישראל ויהודה גם יחד, וגם - נגד בעלת בריתה חמת, דווקא בזמן שניתנה להן מנוחה מאשור, ועוד בזמן קצר כזה! ועוד - כלום השאיר אשור את עורפו במערב, בגבול עם ארצות שהיו לו אתן מלחמות וקרע מהן שטחים - חשוף לגמרי, ולא החזיק שם כוחות צבא מסויימים אפילו להגן? ואם היו לו כאלה, כלום לא הספיקו להתערב במלחמה הקשה בין ישראל לארם ולהכריע את הכף לטובת האחרונה? אני חושב, שאפילו איום בלבד מצד אשור היה מספיק לעצור בעד ישראל.

 

יש אומרים, שירבעם לא כיבש לחלוטין את שתי ארצות אלו ולא לכד את בירותיהן, רק הכריחן להיות כפופות לו ולשלם מס. אבל אז עוד יותר קשה הלשון 'השיב'.

 

במל"ב (יד כה) נאמר על ירבעם: 'הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה'. כנראה לפי העניין, כולל בזה את כל כיבושיו. יש חילוקי דיעות במובן 'לבוא חמת' ומקומו. נראה פשוט ש'לבוא' צריך להיות על גבול - או של חמת העיר, או - של המדינה, ואין להרחיק מקום זה הרבה מגבול ישראל הצפוני.

 

נאמר (במדבר לד ז-יא): 

 

מכאן, שהקו מלבוא חמת עד קצה הגבול הצפוני-מזרחי של ישראל הוא לא רחוק מקצהו הצפוני של ים כנרת. גם ביחז' (מו טו-יח; מח א) סומן אותו הגבול הצפוני, בשינוי קצת שמות המקומות שעל ידו, ובפחות בהירות, אבל יוצא שהיה על גבול דמשק וחמת. כפי שידועה לנו מקומה של העיר חמת, שהיא Chama של עכשיו, בצפון סוריה, איך נתאים כל זה?

 

ובכן צריכים לומר אחת משתי אלה:

א. שהיתה גם עיר ארמטית על גבול ישראל בשם חמת, כמו שהיתה עיר מבצר בשם זה בגבולות נפתלי (יהושע יט לה) ולכן נקראה העיר חמת בשם 'חמת רבה' (עמוס ו ב) להבדילה משאר "חמת".

 

ב. אפשר, שלפני עלייתה של ארם צובה בימי הדדעזר (בימי שאול עוד היתה נפרדת לממלכות קטנות, כמו שנראה משמ"א (יד מז), כי שאול נלחם 'במלכי צובה' - בלשון רבים) ועלייתה של דמשק מימי רזון בן אלידע, וביחוד - אחרי התפלגות ממלכת ישראל, היתה חמת הממלכה הראשית בסוריה, ולה היו כפופים מלכי ארם הקטנים, עד גבול ישראל.

 

ביהושע (יג ה) חושב את כל משפחות הכנעני והצידוני, וביניהם גם גבל, כמיועדות לישראל, וחושב כך עד 'הר חרמן עד לבוא חמת', וכן בשופטים (ג ג) - לפי דעה א צריך לומר שחושב מצפון-מערב, מערי הפיניקיים שעל שפת הים, לדרום-מזרח, עד לבוא חמת. ולפי דעה ב - אפשר שגם גבל היתה בעבר על גבול חמת הממלכה, אבל שם 'לבוא חמת' נשאר לגבול הצפוני של ישראל, אף אחר שבוטלה משם ממשלת חמת. וכן קורא לגבול זה יחזקאל, שהיה מאוחר הרבה, 'וגבול חמת' - על שם העבר.

 

בין כך ובין כך, כשמסמנים את גבול ישראל מלבוא חמת בצפון, אין גבול זה כולל את דמשק, וכל שכן את חמת, ואין הדעת נותנת שירבעם כיבש את דמשק ואת חמת. וכותב גם יוסף בן מתתיהו, שכיבושיו של ירבעם הגיעו עד גבולות ארץ כנען כפי שגיבלם יהושע.

 

ולכן יש לדעתי, לבאר את הפסוק במל"ב (יד כח) שהבאתי בראש פרק זה - אחרת: כשבאים במקרא משפטים אחדים בפסוק אחד או באחדים, הקשורים יחד, לא תמיד כל משפט מוסב על זה שלפניו. יש שמוסב על שלפני-פניו, וגם הרבה לפני פניו. חז"ל קראו לפסוק כזה: מסורס. ברש"י מצוי הרבה ביטוי זה וביחוד כשבא לפרש על דרך הפשט. גם כאן יש לבאר עניין הפסוק כך:

 

 

הספר מדגיש את שתי זכויותיו העיקריות של ירבעם: מלחמותיו המוצלחות בארם ובעלת בריתה חמת, וברית שלום אמת, שכרת עם יהודה והשיב לה מה שאביו יהואש לקח מאת אמציה - 'את כל הזהב והכסף ואת כל הכלים הנמצאים בית ה' ובאוצרות בית המלך ואת בני התערובות' (מל"ב יד יד). ואפשר שלקח אז גם אי-אלו ערי גבול, כי בלי שמשיבים את הגזילה אשר גזלו, אין שלום אמת; ובלי שלום כזה וברית עזרה, אי אפשרית היתה עלייתן הגדולה של שתי המדינות האחיות, כמו שהיתה בימי ירבעם ועוזיהו.

 

על דבר היחסים בין ישראל ויהודה בתקופה זו - בפרק הבא.

 

 

ספר מלכים מקדיש לשני המלכים הגדולים ביותר במלכי ישראל ויהודה, ירבעם ועוזיהו, רק פסוקים מעטים, בשעה שלמלכים שקדמו להם, הוא מרחיב את דבריו הרבה יותר. אפשר משום שאז היה מספר על דבר פעולותיהם של הנביאים, בייחוד של אליהו ואלישע, ובקשר עם זה הירבה גם לספר על שאר המאורעות. אבל בלא זה סמך על דברי הימים של המלכים עצמם, ששם ימצאו בפרוטרוט את כל מעשיהם והקורות אותם. אך דברי הימים ההם אבדו בשבילינו.

 

על מעשי ירבעם מסופר במלכים רק: 'הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה' (מל"ב יד כה) ועל עוזיהו: 'הוא בנה את אילת וישיביה ליהודה' (שם, כב). את החסר על עוזיהו מילא בהרבה ספר דבה"ב (כו ו-טו). שם מסופר עוד, שלכד את ערי הפלשתים גת, יבנה ואשדוד ויבן שם ערים; שניצח את העבריים ואת המעונים, ושהעמונים נתנו לו מנחה; שביצר את ירושלים וסיפק נשק משוכלל ביותר בזמנו לחומותיה ולצבאו; כי בנה מגדלים במדבר וחצר בורות לגידול מקנה ולכל עבודות האדמה 'ויצא שמו עד למרחוק כי הפליא להעזר'.

 

במה שהיה לו מוצא לים האדום במזרח ארצו, באילת, ולים התיכון בערי החוף של פלשתים, במערב ארצו - משל על דרך מסחר החשוב ביותר, שבין ארצות הקדם והארצות היושבות מסביב לים התיכון; אבל לא הוזכר אם השתמש באפשרות זו לנהל מסחר כזה, כמו שמסופר על שלמה. אך משאר מעשיו יש לשער, שלא הניח את ידיו גם מזה. דבר זה מאושר בישעיהו (ב ז): 'ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו'. ואין ספק שעושר זה בא ליהודה ע"י המסחר הרחב בתקופה ההיא. גם מתאונן הנביא, שיחד עם זה, חדרו אל הארץ מנהגים ואמונות זרים ומושחתים (שם ו): 'כי נטשתה עמך בית יעקב כי מלאו מקדם ועוננים כפלשתים'. כל זה נותן מקום לחשוב, כי בנה את אילת ואת הערים בפלשתים, במטרה למסחר בין הארצות.

 

העושר והמותרות פרצו בימים ההם גם בישראל, כמו שמעידים הפסוקים הנ"ל:

 

 

איך היה מצב שתי הממלכות בראשית מלכותם של שני המלכים הנ"ל? על יהודה לא הוזכר בפירוש.

 

אבל יש להבין, כיון שהובסה כה קשה ע"י יהואש מלך ישראל, ובמדינה פרץ קשר נגד המלך אמציהו עד שהרגוהו, בשלחם אחריו אל המבצר לכיש, שהתבצר בו, - מובן שהמצב הפנימי היה רע עד מאוד. וכידוע מכל מהלך ההיסטוריה של יהודה, שבשעה שנחלשה, פשטו עליה שכניה-צריה, פלשתים ואדום, בזזו והרגו בלי חמלה. מה שעמוס (א ו-ח) קורא בהתמרמרות כה רבה על פלשתים ועל אדום (שם יא-יב) יש להניח שמזכיר, לא פשעיהם מן העבר הרחוק, אלא מן העבר הקרוב (הסובר אחרת עליו להביא ראיה). ובכן יוצא, שהמלחמות שערך עוזיהו נגדם, אין להעריכן במלחמות כיבוש, לרשת ארצות לא לו, אלא כהכרחיות להציל את ארצו מיד שוסיו ולהתבסס שם, למען לא תחזור שוב הרעה מהם. ומה שחזק ע"י זה והעשיר - הוא תוצאה שממילא ושל אחר כך.

 

על המצב בישראל הוזכר בפירוש במל"ב (יד כה-כז), שצריך היה להשיב את גבול ישראל, כי היה 'עני ישראל מורה מאד', ונשקפה סכנה לעצם קיומו. גם בנוגע לישראל נראה לומר, שגם התמרמרות עמוס (א ג) על אכזריותן של ארם ועמון (שם יג) אינה מזכירה להם עוונות ראשונים, אלא מה שעשו קרוב לנבואתו זו. ואע"פ שבמל"ב (יג כה) מסופר, שיהואש אבי ירבעם הכה את ארם 'שלוש פעמים... וישב את ערי ישראל', וגם נראה שישראל גבר כבר בזמנו הרבה, מה שיש להבין מדבריו לאמציה, שנאמרו בגאווה מפורזת, וגם מן התבוסה שהביס אותו, וכנראה - בנקל; אבל אין זאת אומרת, שמאז הלך כבר המצב בישראל הלוך וטוב בקו ישר מבלי הטיות. אפשר שהיכה את ארם, בשעה שזו אחרונה הוכתה ע"י אשור בגבולותיה אתו, אבל לאחר שארם השלימה את אשור ושילמה את המס המוטל עליה, התאוששה ופשטה שוב על ישראל בחמת נקם; מלך אשור עמד מרחוק, כי מה איכפת לו מה שהארמים מקצים שוב בישראל? אלה יוכרחו לשלוח אליו ולבקש עזרה ולהביא לו תשורות מכל הנמצא עוד בידיהם, ותינתן לו הזדמנות להתערב שוב בדבר. מן הסיפור במל"ב (יג טו-יט) מדברי אלישע ליואש בנזיפה, יש רמז שנצחונותיו של האחרון לא היו מבוססים, ולא סולקה עוד הסכנה מצד ארם.

 

מה גרם לעלייתן המרובה של שתי המדינות האחיות בתקופה אחת ולזמן די ארוך יחסית, שכמותה לא היתה 'למיום סור אפרים מעל יהודה'? נאמר ששוב היתה יד אשור באמצע - אבל זה לבדו לא היה מספיק, כי על אשור נאמר: 'ויצר לו ולא חזקו' (דבה"ב כח כ) ולא יכלו שתי המדינות להגיע לגובה כזה אלמלא חיזקו את כוחותיה פנימה. אלמלי שררה איבה בין שתי המדינות, יהודה וישראל, לא היתה אפשרית עליה כזאת. לפיכך יש לשער ששררה אז ביניהם אחווה ועזרה הדדית. גם מן הפסוקים שהבאתי לעיל יש להוכיח כן:

 

מסופר, שהעמונים נתנו מנחה לעוזיהו; ליהודה לא היה גבול עם עמון רק דרך ישראל. ובכן יש לשער, שבשעה שירבעם עם כל חילו נלחם בארם, נלחם עוזיהו עם עמון, בעל ברית ארם נגד ישראל מאז, להבטיח לירבעם את עורפו ולהשיב לו את הערים שעמון לקח בעזרת ארם מישראל (עמוס א יג). וכן מ'מטות השן' ו'בתי השן' שהיו אז בישראל (חומר יקר המובא מארצות הקדם), ומזה שהושע המשיל את אפרים לצור. נראה שישראל כמו יהודה, השתתף במסחר העמים.

 

מה היה היחס של יהודה לישראל? ההיתה יהודה נכנעת לישראל, או היתה ביניהם ברית פאריטטית? ברית עזרה הדדית היתה בין שתי המדינות האחיות גם בימי שושלת אחאב, שעליה סופר במקרא בקצת הרחבה. אין שום רמז שיהודה היתה אז נכנעת לישראל, אבל יש לראות בעליל, שהיתה גרורה הרבה אחר אחותה הגדולה ממנה. שם מסופר על דבר התחתנות, על דבר ביקורי ידידות ועל השפעת ישראל על יהודה אף בענייני דעות ואמונה, שקיבלה אופי רשמי אחרי מות יהושפט. וכידוע, מהפכת דיעות אינה באה לפתע במחי-יד אחד, אם לא הוכשרה הקרקע קודם, אף כי לאחר מכן קמה מרידה חלקית: פשע לבנה (מל"ב ח כב).

 

משום כך התנגד הנביא הושע להתקרבות יהודה לישראל בימיו, אבל גם מדבריו יש ללמוד, שהתקרבות זו היתה למעשה, וכנראה - עוד יותר הדוקה וקשורה באהבה מאשר אז, בימי שושלת אחאב: 'לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל... ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' אלוקיהם ולא אושיעם בקשת ובחרב ובמלחמה בסוסים ובפרשים' (הושע א ו-ז). בזה הוא חפץ למנוע את יהודה להתקרב לישראל ולהושיע את עצמה במלחמה, בעזרתה. אבל התקרבות זו קמה ונהיתה, כמו שמעידים הפסוקים דלהלן (שם ד טו): 'אם זונה את ישראל אל יאשם יהודה ואל תבואו הגלגל ואל תעלו בית און ואל תשבעו חי ה''. מ'אל תבואו' וכו' הוא פונה ליהודה, שלא ילכו להשתתף בחגיגות בישראל בגלגל ובית אל ולא ישבעו שם בשם ה', כמו שנשבעים שם בני ישראל בכוונה על פסל העגל. וכן בעמוס (ה ה): 'ואל תדרוש בית אל והגלגל לא תבואו ובאר שבע לא תעבורו'. מכאן, שבני יהודה הלכו להשתתף בחגיגות ישראל בגלגל ובית אל, ובני ישראל עברו ליהודה לעשות חגיגה בבאר שבע, המקודשת כנראה לישראל ושהיו יחסי ידידות רבה ביניהם. ייתכן, שישראל עזר ליהודה נגד הפלשתים, אויבם המשותף, ומכאן החלה ההתקרבות. ועוד: 'וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו וילך אפרים אשור וישלח אל מלך ירב' (הושע ה יג). אין ספק, שהפניה לעזרה למלך אשור היתה נגד ארם, שונאו של ישראל, ויהודה ראתה צרת ישראל כצרתה היא. מכאן אנו למדים, שיחסיה לישראל היו, לא כנכנעת למכניעה, אלא כאל ידיד נאמן, ששיתוף פעולה אתו הוא לטובת שניהם.

 

הנביא הושע אינו מרוצה כלל מהתקרבות זו. בראשונה עודנו אומר (יב א): 'סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן'; אבל אח"כ (בלי מוקדם ומאוחר בסדר הפסוקים) אומר (ה ה): 'וישראל ואפרים יכשלו בעונם כשל גם יהודה עמם'. הנביא אינו שמח על הטוב המדיני והעושר, שחדר אל שתי הארצות. לדעתו היא שמחה 'ללא דבר', כביטויו של עמוס (ו יג). ואפשר גם כך כוונת הושע בביטויו (ו ד): 'וחסדכם (הטוב והחסד שעשיתי עמכם) כענן בקר וכטל משכים הולך' (כיון שלא שבתם אל ה'). מן העושר נהנו על פי רוב השכבות העליונות, וע"י כך גברה אצלם השאיפה לו, עד שדכאו וחמסו את המוני העם ועשו עושר על חשבונם, על מה שצווחים גם עמוס, גם ישעיהו. לכן ניבא קשות גם על ישראל גם על יהודה. דברי נחמה אצלו מעטים, ואלה - בתנאי אם ישנו את חייהם שינוי מוחלט לפי ייעוד הנביאים. אבל בנוגע לנושא שלי - היחסים שבין ישראל ויהודה אז - מוצאים אנו, שרוב דבריו שניהם דבוקים ושלובים יחד (ראה הושע ה ט-יד; ו ד י-יא; ח יד; י יא, ועוד).

 

 

דעת אחדים מחוקרי ישראל, שעוזיהו פרש את ממשלתו על ישראל ועל העמים הכפופים לו בצפון. המסמכים:

א. בכתובות מגלת פלאסר השלישי מלך אשור אנו מוצאים, שנלחם נגד ברית של ארצות רבות בסוריה וחוף הים, שבראשן עמד אזריאו מארץ יאוד, וניצח אותם. בין הארצות ההן נמצאות גם דמשק וחמת, כבעלי ברית פאריטטיים עם ישראל, ואחרות. מי הוא אזריאו מארץ יאוד? בזה נחלקו החוקרים, אבל רובם, וביחוד חכמי ישראל, מוכיחים שזה עוזריהו-עזריה מלך יהודה. מהי הסיבה שעוזיהו עמד בראש ברית צבאית גדולה כזו ורחוקה מארצו, מעבר לישראל וארם? מכאן, שהוא השתלט על ישראל ועל ארם וחמת, שהיו כפופות לו. ובכן, היה המלך הגדול ביותר של ארצות אלו, מלחמה זו נתקיימה כארבע שנים אחרי מותו של ירבעם, נמצא שעוזיהו תפס בינתיים את רסן הממשלה על ממלכתו של ירבעם.

 

ב. בהושע (ה י-יא) כתוב: 'היו שרי יהודה כמסיגי גבול, עליהם אשפוך כמים עברתי. עשוק אפרים רצוץ משפט'. הרי, שיהודה הסיגה את גבול ישראל ותפסה את השייך לו ורצצה משפטו...

 

אתחיל מן האחרון:

1. אלמלי היתה כוונת הפסוק, שיהודה הסיגה את גבול ישראל, לא היה צריך לומר 'שרי יהודה', אלא: 'יהודה', או: 'מלך יהודה'; ולא 'מסיגי גבול', אלא; 'למסיגי גבול'.

 

2. מסופקני מאוד אם על זה היה הנביא מתמרמר כל כך? הרי מעולם ייעוד הנביאים היה ששתי המדינות תתאחדנה תחת מלך אחד מבית דוד? גם הושע עצמו אומר (ב ב): 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד'. ושם ג ה: 'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דויד מלכם'.

 

3. אלמלי תפס עוזיהו את רסן הממשלה בישראל, כלום היה נותן שישררו שם דברים כאלה, רציחות מלכים ומלחמת אזרחים אכזרית, ולא התנגד לכך כלל?

 

ובכן, צריך להניח שעוזיהו לא משל בישראל, וייעוד הנביאים הנזכר לעיל לא היה לפי המציאות של הימים ההם.

 

יש מן החוקרים המרחיקים לכת ואומרים, שמה שנאמר (הושע ה יג): 'וירא אפרים את חליו... וילך אפרים אל אשור' ז"א שאפרים ביקש עזרה מאשור נגד יריבתו העיקרית - ממלכת יהודה (כי לדעתם עדיין היה ארם כפוף לישראל וסר למשמעתו, אלא שיהודה היתה חזקה משתיהן יחד).

 

איני יודע, איך מבארים חוקרים אלה את המשפטים הסמוכים אל המובאות הנ"ל באותו פסוק:

 

 

שמשמע - אם לא נשבש משום מה את הכתוב - שהיתה כאן צרה משותפת לשניהם ושיתוף פעולה ביניהם (ראה בפרק הקודם) והפסוק מסיים: 'והוא לא יוכל לרפוא לכם ולא יגהה מכם מזור' - בלשון רבים.

 

אבל חוץ מזה - נראה את המסופר אחרי שנים לא רבות, כימי דור אחד, בראשית ממלכת אחז: 'אז יעלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל וירושלים למלחמה' (מל"ב טז ה). בינתיים, הוכו שתי ממלכות אלו קשות מאשור. עד שהנביא ישעיהו (ז ד) המשילם ל'זנבות האודים', ויהודה עוד היתה, יחסית, בתוקפה הקודם כל ימי יותם (ראה דבה"ב כז ג-ו); ואם ניגף עוזיהו לפני אשור במלחמת מלכי הברית, ניגפו כמו כן שאר מלכי הברית. אדרבה, בכתובות תגלת פלאסר הוא מונה את העמים המנוצחים במלחמה ההיא, שהעלו לו מס, ביניהם: ישראל, ארם, חמת, ועוד כעשרה, אבל יהודה אינה נימנית עמהם, שעד יהודה לא הגיע עוד, ובכל זאת נאמר בישעיהו (ז ב): 'ויוגד לבית דוד לאמר, נחה ארם על אפרים, וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער מפני רוח'... מכאן אנו למדים על יחס הכוחות בין יהודה לבינם אפילו כשהיתה בתוקפה, ואין לתלות בה גוזמאות.

 

את הכתוב (הושע ה י) יש לפרש כמו שפירשו כל המפרשים, ישנים וחדשים, עד ימינו, היינו, שהנביא מוכיח את שרי יהודה המטים משפט ומדכאים את העם במסים כבדים בלתי חוקיים, שבזה הם חומסים את העם 'כמסיגי גבול' - ביטוי עתיק לחזק שחומס את החלש. ופסוק יא שם: 'עשוק אפרים רצוץ משפט', הוא מאמר כמקביל לתוכחת שרי אפרים ושופטיו, שעושקים ורוצצים את עמם לא פחות מזה, כדרכו של הושע, כשמזכיר עוון האחד מזכיר גם עוונו של השני.

 

ממה שעמד עוזיהו בראש צבאות ארצות הברית נגד אשור, יש רק להביא ראיה, ששמו יצא לתהלה כמצביא ואיש מדיני מוכשר, שלולא זה וודאי לא היו בוחרים בו, אבל לא שהוא השתלט כבר על המדינות מיהודה עד לב סוריה. להיפך, כיון שהיה מצביא מוכשר ויחד עם זה מלך לארץ קטנה יחסית ורחוקה - בחרו בו לעמוד בראש, מפני שממנו לא נשקפה להם סכנה, שאחרי הניצחון תהיה לו ההגמוניה וישתלט עליהם. דבר כזה פוגשים אנו לא מעט בדברי ימי העמים.

 

מודה אני, שגם בי יש תשוקה להרים את יהודה ומלכה. היה גם לי מזה עונג ורגש של גאווה לאומית, אבל נוקט אני את הכלל שלמדונו חז"ל: "תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט - תפסת": אם עומד אתה בפני עובדה וודאית, אבל אינך יודע את כמותה - תפוס את המועט הבטוח, ואל תתפוס את המרובה, שבו הדמיון כמעט תמיד יתר על המציאות.