מלחמות אשור וישראל
מחבר: א. מלמט
"היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא", יעקב ליוור (עורך)
בהוצאת משרד הבטחון, וברשותם
אופייה של האימפריה האשורית
בלב שליטי אשור קיננה מאז ומעולם אידיאה של שלטון עולם, שניתן לה ביטוי במידה הולכת וגוברת מאז שלהי האלף השני ועד למאה השביעית לפסה"נ. האימפריה האשורית שבימי שיא עצמתה, במאות השמינית והשביעית לפסה"נ, נתייחדה בעצמתה ובארגונה מכל האימפריות שהיו לפניה במזרח הקדמון, קמה ונתגבשה הודות לארגון הטוטאלי של הממלכה האשורית, ארגון שהצבא במרכזו. עם התרחבות האימפריה האשורית נשארו האשורים עצמם מיעוט בקרב האוכלוסיה של קיסרותם; בדומה לכמה משטרים אחרים בדברי ימי העולם, נתבססה שליטת האשורים בקרב עמי קדמת אסיה על אצולה צבאית ועל הפקידות הממלכתית. המנגנון האימפריאלי האשורי הצליח לרכז באורח תכליתי את כוחה ואונה של הממלכה לצורך הקמת מכונה צבאית אדירה. צבא אדיר זה נועד להגן על המיעוט האשורי, המוקף אויבים, אך בעת ובעונה אחת לרמוס עמים וארצות ולשעבדם. על הרמה הטכנית הגבוהה של הצבא האשורי וכלי-נשקו ניתן לעמוד בבהירות רבה על יסוד המקורות האשוריים: עדות מתעודות בכתב, ובמידה רבה יותר מאלפי התבליטים המתארים את צבא אשור במסעיו ובמלחמותיו. הכושר הטכנולוגי המעולה של האשורים, יחד עם הכשרון לארגון יעיל ולתכנון המנהל, עשו את אשור למעצמה הצבאית הראשונה- במעלה בין ארצות המזרח העתיק. בניגוד לממלכות אחרות, כגון מצרים וחת, לא נקטו האשורים יחס של סובלנות כלפי העמים הנכבשים. אדרבא, הם הנהיגו לראשונה אמצעי דיכוי אכזריים, כגון ההגליה ההמונית, דרך שיטה, שנועדו לשבור לחלוטין את כוח העמים שנכבשו. תאוות הכיבושים הולבשה באיצטלה דתית ומעשי האכזריות נעשו בשם האל אשור, הזכאי, לפי השקפת האשורים, לשלוט בכל אתר ואתר.
מגמת התפשטותה של האימפריה האשורית הייתה בראש-ובראשונה כלפי מערב. סוריה וחבלי-הארץ הסמוכים לה מצפון ומדרום היו בעלי חשיבות ראשונה-במעלה לאימפריה האשורית. כאן צומת דרכי המסחר מאנטוליה וממצרים, מערב הצפונית ואף הדרומית, דרכים שהשלטון עליהן היה בו כדי להבטיח שגשוג כלכלי. יתר על כן, בניגוד למסופוטמיה גופה, מצויים בסוריה חומרים החיוניים למפעלי-בניה וביצור, הלא הם העץ והאבן. באמצעות נתיבי-הסחר שבסוריה ניתן היה לקבל מתכת מאסיה הקטנה, וקטורת ובשמים מחצי האי ערב. אין איפוא תימה אם הוליכו שליטי אשור מפעם לפעם את גייסותיהם מעבר לפרת, שיעבדו את מדינות סוריה ואף ניסו להבטיח את שלטונם בסוריה מכיוון צפון ומכיוון דרום, על ידי הטלת מרות על אזור הטאורוס מזה ועל ארץ ישראל מזה.
ראשיתם של המסעות האשוריים למערב
דורות רבים לפני המגע הראשון בין אשור וישראל, שאירע באמצע המאה התשיעית לפסה"נ, בימי המלך אחאב, הגיעו צבאות אשור לחוף ים-התיכון, משאת נפשם של שליטי מסופוטמיה מקדמת-דנא. כבר במאה הי"ג פושטים האשורים אל מעבר לפרת. אולם רק בימין של הכובש האשורי הגדול תגלת-פלאסר הא' (1076-1114 לפסה"נ) חדרו צבאות אשור עד ללבנון ועד לערי החוף הפיניקי. וכך מספר מלך זה באחת מכתובותיו:
"להר הלבנון הלכתי; קורות ארזים בשביל בית אנו ואדר, האלים הגדולים, גדעתי (ואשאם לאשור). לארץ אמר עברתי. את ארץ עמר לכל היקפה כבשתי. מס של ארץ-גבל, ארץ-צידון וארץ ארוד קיבלתי. בספינות של העיר ארוד בארץ אמר הפלגתי...".
פשיטתם של האשורים על ערי-הנמל הפיניקיות הביאה לביטולה של השפעת מצרים בחבל- ארץ זה, שנתמעטה בלאו הכי בפרק-זמן זה. מבחינה זו מאלפת עדותה של מגילת ון-אמון המצרית, המתייחסת ממש לאותו פרק-זמן. שיעבודה של גבל על ידי תגלת פלאסר חושף ביתר בהירות את הרקע ליחס הזלזול שבו נתקל השליח המצרי, אפשר שנים מעטות בלבד לאחר מכן, בחצרו של זכרבעל, מלך גבל. במגילה אף מובא פרט מאלף על גורלם המר של שליחים מצריים קודמים בגבל. כדי להטיל אימה על ון-אמון מספר לו מלך גבל על מותם של שליחים אלה מקץ שבע עשרה שנה לשבתם במקום; ואין הוא משאיר מקום לספק, כי מתו שלא בדרך הטבע. האם קשור מותם, לאחר שהייה כה ממושכת בעיר, בשיעבודה של גבל לאשור? מכל מקום ניתן למצוא זיקה בעקיפין בין מגילת ון-אמון (המספרת על סחורות שונות שנהגו להביא ממצרים לגבל) ובין כתובות תגלת-פלאסר, גם בידיעה שמלך אשור קיבל בגבל ובערים פיניקיות אחרות חיות נדירות שהובאו ממצרים. בשתי תעודות נוספות נאמר במפורש שחיות אלה ניתנו למלך אשור כמנחה מפרעה. אולם אין לדעת בברור אם עלינו לייחס מקורות אלה לתגלת-פלאסר עצמו או אפשר לבנו אשור בלכלא (1056-1073 לפסה"נ). מכל מקום העובדה לכשעצמה מעידה בוודאי על נסיון מצד מצרים לקשור קשרים עם אשור, המופיעה עתה כגורם מדיני וצבאי עולה, באזור שהיה נתון לפנים למרותה של מצרים.
אף כי היו כיבושים אשוריים אלה במערב עראיים בלבד, ובדורות הבאים נצטמצמה שוב ממלכת אשור בגבולות ארצה שלה, הרי הותוותה כאן לפני האימפריאליזם האשורי הדרך להשתלטות על חבלי-הארץ שבין הפרת לבין ים-התיכון. הכוח הצבאי העיקרי, שניצב על דרך ההשתלטות האשורית במערב בימי תגלת-פלאסר ויורשיו למשך מאתים שנה, היו שבטי הארמים. הללו נזכרים בפעם הראשונה במקורות האשוריים העוסקים במסעו של תגלת- פלאסר בשנתו הרביעית, כאשר חצה את הפרת בקרבת ברך-הנהר. בהמשך רדיפתו אחר שבטים אלה כבש תגלת-פלאסר שש מעריהם ברכס הר בשר, המשתרע דרומית לברך-נהר פרת. אולם שבטי הארמים חמקו מציפורני האשורים על ידי נקיטת טקטיקה של נסיגה אל מרחבי המדבר. לפיכך נאלץ מלך אשור לחזור ולערוך מפעם לפעם מסעות-צבאיים נגד שבטי הארמים. וכך מספר תגלת-פלאסר בתעודה מסוף ימי מלכותו:
"בפעם ה-82 אחרי (שבטי) האח'למו הארמיים לארץ-חת (כלומר סוריה)-בשנה אחת שתי פעמים-עברתי, מרגל הר הלבנון, העיר תדמור, אשר בארץ אמר, (עד העיר) ענת, אשר בארץ שוח, ועד העיר רפק, אשר בארץ כרדוניאש (=בבל), הכיתים מכה".
עניין מיוחד יש בנאמר שתגלת-פלאסר נלחם בארמים "מרגל הר הלבנון". זוהי הידיעה הקדומה ביותר (מן הרבע הראשון של המאה הי"א לפסה"נ) על מציאותם של שבטי הארמים באזור הלבנון. כשלושה דורות לאחר מכן נזכרים הארמים באזור זה במקורות המקרא בקשר למלחמותיהם של שאול ודוד.
המלכים שעלו כל כס-המלכות באשור אחרי תגלת-פלאסר הא' לא עצרו עוד כוח לבלום את התפשטותם של שבטי הארמים בסוריה ובארם-נהרים. עתה איימו אף על עצם קיומה של הממלכה האשורית. לשפל המדרגה הגיעה ממלכת אשור בימיהם של אשוררבי הב'(972-1012 לפסה"נ) ותגלת-פלאסר הב' (935-966 לפסה"נ), בני דורם של דוד ושלמה. בימי אשוררבי כבש מלך ארם - והכוונה כנראה להדדעזר מלך ארם-צובה - את חבל הפרת, דרומית לכרכמיש. חולשתם של מלכי אשור יצרה את התנאים הנוחים לצמיחתה של האימפריה הישראלית בימי דוד ושלמה ולהתפשטותה עד לעבר הפרת. מצד אחר, מותר אולי לשער שניצחונותיו של דוד על הארמים, שמולם ניצבו האשורים בחוסר-אונים, ושליטתו ושליטתו ושליטת בנו בסוריה, הביאו בעקיפין לעליה מחודשת של הכוח האשורי.
בימי שלטונם של אשורדן הב' (912-932 לפסה"נ), ובייחוד בימי בנו התקיף אדדניררי הב' (890-911 לפסה"נ), עלתה שוב קרנה של אשור. בצד התיקונים בשטח הכלכלי והחברתי, שבהם אחזו שני המלכים האלה, הייתה מכרעת בשביל מהלך תולדותיה של ממלכת אשור הריאורגניזציה הכללית של הצבא, שהושתתה על גיוס מוגבר של כוחות הממלכה לצורכי המלחמה והפכה את האימפריה האשורית המתחדשת, במשך דורות מעטים, לגורם הצבאי החשוב ביותר בקדמת-אסיה.
עיקר החידוש במבנה הצבא בימיהם היה, בלי ספק, ה"מיכון" - בלשון המקצועית של ימינו - של הצבא האשורי ע"י ריבוי מרכבות. עם חיזוקו של חיל-הרכב בימי אדדניררי - חיל שתפס מקום מכובד עוד בצבא תגלת פלאסר הא' - קם כוח-המחץ שהנחיל תהילה לצבא אשור בשדה-הקרב והכשיר את הקרקע לכיבושים נרחבים. מאז החשיבו האשורים ביותר את גדודי הרכב, ואין לתמוה שהם נזכרים בכתובות תמיד לפני שאר סוגי הגייסות, אף אם נפלו מהם במספר.
בשטח הטכניקה של קרבות מצור הנהיג אדדניררי, על פי עדות עצמו בכתובותיו, חידוש חשוב. הוא הקים סביב המקום הנצור "ערים... בחכמת לבי אשר לא היו בימי קודמי". הכוונה, כנראה, לשכלולים בהקמת דייק וסוללות; ואילו הנצורים, מצדם, חפרו חפיר עמוק, ויש שמילאוהו מים.
ואמנם נחל אדדניררי, בעזרת הצבא החזק שהקים, ניצחונות מכריעים על הבבלים והארמים, ניצחונות שהבטיחו את שלום הממלכה והרחיבו את גבולותיה. סיפוח חבלי- ארץ נרחבים לאשור סיפק כוחות אדם נוספים לצבא האשורי. וכך הוכשרו התנאים לקראת ההסתערות המחודשת של האשורים לצד מערב.
אך עבר דור אחד ואשורנצרפל הב' (859-883 לפסה"נ) ערך מסע-צבאי לעבר הר הלבנון והחוף הפיניקי. מלך זה נקט בשיטות חדשות כדי להטיל מרות מוחלטת על אויבי הממלכה. על מנת לתת לכיבושיו תוקף של שעבוד-קבע, לא הסתפק עוד בקבלת מנחה חד- פעמית מידי העמים המנוצחים, כקודמיו, אלא חייב אותם במס-שנתי קבוע, שנגבה על ידי נציבים אשוריים. למלך זה יצאו מוניטין כאחת הדמויות האכזריות ביותר בהיסטוריה העתיקה. הוא לא נרתע מלהטיל עינויי-מוות על השבויים, פעמים הוקיעם על יתדות ופעמים השליכם, על טפם, אל תוך האש; את עיניהם של שבויים אחרים עיור ואת איבריהם קיצץ.
אשורנצרפל הגיע להר הלבנון, בפלסו לו דרך בתחום המדינות הניאו-חתיות שבסוריה הצפונית והתיכונה, ומשם המשיך עד "הים הגדול של ארץ אמר", הוא ים התיכון. בין ערי- החוף הפיניקי שעליהן הטיל מס נזכרות צור, צידון, גבל וארוד. שעבודן של ערי החוף הפיניקי קירב את הכוח האשורי האדיר אל גבולות הממלכה הישראלית בפעם הראשונה בתולדותיה. אולם לפי שעה לא נשקפה סכנה של ממש לממלכת הצפון, הודות לקיומה של הממלכה הארמית של דמשק, שהייתה איתנה למדי בימים ההם וחסמה את הדרך בפני הכובש האשורי. ההתמודדות הצבאית עם ארם-דמשק, שנתחזקה והלכה מאז ימי שלמה והייתה ל"גברת" הממלכות הארמיות בסוריה, התחילה בימי יורשו של אשורנצרפל, שלמנאסר הג'. הסברה שהיה מגע ישר בין אשורנצרפל ובין עומרי אין לה על שתסמוך, ואין להביא ראיה לסברה זו גם מכינויה של מלכות ישראל בתעודות האשוריות כארץ "בית עומרי". כינוי זה אך מעיד על שמו של מייסד השושלת במלכות-הצפון, שעמה באו האשורים האשורים לראשונה במגע, והוא הוסב אף על מלכי השושלת הבאה; וכך מכונה בתעודות אשוריות גם יהוא כ"בן-עמרי".
צבא אשור ודרכי מלחמתו
בינתיים הוסיפה ונשתכללה מכונת המלחמה האשורית, ותהליך זה שיוה לממלכה כולה יותר ויותר צביון של מדינה צבאית. אשורנצרפל ושלמנאסר הג' (824-858 לפסה"נ), הוסיפו לפתח את הטכניקה הצבאית ופיתחו אורחי-לחימה תכליתיים ושיטתיים, כפי שמתברר הן מן העדויות שבכתב והן מן התבליטים המרובים מן הזמן ההוא. נראה, כי במאה הט' לפסה"נ היה עדיין רוב רובו של הצבא עממי, ולא חיל-שכירים סדיר כמו בזמנים מאוחרים יותר. עם זה נתמלאו שורותיו של הצבא האשורי, שנשאר כחיל-מצב בערים כבושות שהיו בעלות חשיבות אסטרטגית, ע"י גייסות זרים מן העמים הנכבשים. כך מעיד אשורנצרפל אפילו בעניין הרכבו של חיל-הרכב, כי הגדיל את מספר המרכבות האשוריות ע"י צירוף יחידות מן המלכויות הארמיות והחתיות הנכבשות, כגון מבית בחין ובית עדן, שבאזור ארם נהרים, מכרכמיש ומארץ חתין שבסוריה הצפונית.
החל בימי אשורנצרפל נשתכלל ארגונו וציודו של חיל הרכב האשורי שכלול ניכר, ולחיל זה הייתה נתונה דאגתו המיוחדת של המלך. המרכבה עצמה חוזקה באמצעות מתקנים שונים, אך על קלותה היחסית מעידים עדיין גלגליה, שהיו בעלי ששה חישורים - ואילו בזמן מאוחר יותר נעשתה כבדה יותר, כשלגלגליה שמונה חישורים. בעוד שצוות המרכבה כלל קודם לכן שני אנשים בלבד, הרי מופיע בתבליטים מימי אשורנצרפל איש שלישי במרכבה, נושא צינה, בצד הרכב והלוחם (הקשת), ששימש תחילה כמגונן על מושב המלך במרכבת המלך בלבד, אבל אח"כ הופיע גם בכלי רכב אחרים. בימי אשורבנפל (במאה הז' לפסה"נ) נוסף למרכבת המלך אפילו איש רביעי (מכאן, שהיו בה נושאי-מגן משני צמדי המלך). לרשות כל מרכבה עמדו שלושה סוסים; ויש לשער כי שנים מהם נרתמו אליה והשלישי שימש כסוס החלפה. בתבליטים של אשורנצרפל דוהר הסוס השלישי בצד המרכבה, ואילו באילוסטרציות מימי שלמנאסר הג' נראה רק צמד הסוסים הרתומים למרכבה. יחס מספרי זה בין הסוסים וכלי-הרכב נשתנה אולי כבר בסוף המאה הט' לפסה"נ ל:4-1 (קרוב לודאי שני סוסי רתימה ושני סוסי-החלפה), כפי שאנו למדים מתעודה מן העיר גוזן. ועל כל פנים כך היה המצב בימי תגלת פלאסר הג'.
אולם ההפיכה העיקרית באורח המלחמה של האשורים בימי אשורנצרפל היתה ביסודו של חיל רוכבים. הלחימה מעל הסוס (באמצעות חנית ועוד יותר באמצעות קשת) דרשה אימון רב, אך העניקה ללוחם יתרונות טקטיים מרובים, כגון ניידות רבה - ואף בשטח הררי הייתה לחיל רוכבים ניידות רבה יותר מזו של חיל-רכב. יתרונותיו הטקטיים של חיל- הרוכבים הורגשו במיוחד במסעות-המלחמה של שלמנאסר הג' נגד ארצות "עבר-הנהר", שהעמידו פלוגות רוכבי-סוסים רק בתקופה מאוחרות יותר.
אשורנצרפל ושלמנאסר פעלו גדולות גם בשטח הטכניקה הצבאית. חשיבות מיוחדת נודעת כאן לא רק לאמנות-הביצור שלהם, כי אם גם, ובעיקר, לפיתוח שיטות של קרבות המצור. ארבע הדרכים שלפיהן נהגו האשורים לגבי כיבוש ערי-מבצר לא נשתנו ביסודן עד לתקופות המאוחרות ביותר: א) הסגר על עיר והרעבתה; ב) הבקעת החומות במכשירים מיוחדים; ג) חתירה מתחת לחומות (וגרימת מפולות); ד) כיבוש העיר בהסתערות על החומות. התבליטים מזמנו של אשורנצרפל ושלמנאסר מתארים מכונות-מצור חדשות, שהוכנסו אז לשימוש ובמהותן לא נשתנו כל ימי האשורים. אף אצל היוונים והרומאים, בשיאי התפתחות טכניקות-המצור שלהם, חזרו אותן צורות-היסוד כאצל האשורים, פרט אולי לניצול מושכל- יותר של כוח-התנופה בקרקור החומה ומכונות משוכללות בהרבה. מכונות המצור הללו הן הכרים הגדולים, המונעים על גבי גלגלים ושבאמצעותם קרקר צוות-החיילים את החומה. על שירותי הקשר של צבא אשור ניתן ללמוד בייחוד מן התעודות שנתגלו בתל-חלאף, היא גוזן העתיקה השוכנת על מרוצו העליון של נהר החבור. תעודות אלה מאוחרות כדור אחד לזמנו של שלמנסר הג'. הן מדגימות את הרכבו של הצבא האשורי בפחוות האשוריות ואת דרכי-הקשר שלו עם המטרופולין. מסתבר שסידורי הקשר והמודיעין היו דומים לסידורים שנהגו במלכות פרס. קשרים מיוחדים היו מעבירים את פקודות מלך אשור לקצווי מדינתו, וכן היו קצינים מיוחדים (ששימשו בתפקידי קשר) מעבירים, לפי הצורך, סוסים ונשק. הם היו מתחלפים בתחנות ביניים - כאלה שימשו בודאי ערי-השדה, ואף מחנות צבא מיוחדים שהוקמו לצידי הדרכים הראשיות. אנו שומעים על גדודי-צבא שחנו ב"דרך-המלך" (כינוי זה מבהיר את השם המקביל במקרא), ומתפקידם היה לפקח על רשת התחבורה ברחבי המדינה, והם בודאי אף שימשו כתגבורת לצבא-הלוחם בשעת מסעות-המלחמה של הצבא האשורי.
מסמך צבאי יחיד במינו מגוזן הוא רשימת הציוד ליחידה צבאית בת עשרה אנשים, שהייתה היחידה הקטנה ביותר בצבא אשור. בראשה עמד מפקד שתוארו רב-העשרה. רשימה זו מונה בזה אחר זה: 1 מרכבה, 4 סוסים, 2 חמורים, 10 קשתות, 10 חרבות, 10 חניתות (או אלות?), 10 שריוני חזה, 10 אשפות, 10 כותנות, 10 חגורות עור, 10 חגורות-בד, 1 פרה, 10 כבשים. מהרכבו של הציוד יש ללמוד שחיילי היחידה היו קשתים ואנשי-לחימה בנשק-הלם כאחת. מתמיה העדרם של קובעי-הקרב (ייתכן שנכללו במינוח הכללי לשריוני- המגן). תעודה זו מבהירה גם את ארגון שיירות ההובלה והאספקה ביחידות. אל עשרת החיילים נלווים שני חמורים, כבהמות-משא, ופרה אחת להספקת חלב וחמאה, ועשר הכבשים למאכל. מעניין ביותר שאפילו יחידה קטנה זו צוידה בכלי-רכב אחד. ייתכן כי קווים בלתי רגילים אחדים בחימושה וציודה של יחידה זעירה כזו, טעמם היה בכך שלפנינו חיל מצב בפחווה מרוחקת ומבודדת.
קרב-קרקר
אין לתמוה שבנו של אשורנצרפל, שלמנאסר הג', יכול היה להפעיל ביתר הצלחה וביתר התמדה מקודמיו את המכונה הצבאית האדירה של הממלכה האשורית נגד אויביו - ובכללם המדינות שב"עבר-הנהר". במסעותיו הצבאיים המרובים אל מעבר לפרת מערבה קנה לו שלמנאסר שם של הכובש הגדול ביותר במאה הט' לפסה"נ. לעומת זה מעיד דווקא ריבוי מסעות-המלחמה לארצות שבין הפרת והים-התיכון על כוחן המדיני והצבאי של המדינות שבחבל ארץ זה. בראשונה התנגש שלמנאסר בברית של מדינות שבאזור הפרת ובסוריה הצפונית ("הברית הצפונית"); אך לאחר מפלתן התייצבו נגדו בריתות מקיפות של מדינות שהשתרעו בסוריה התיכונה ודרומית לה ("הברית הדרומית"). ההתנגשות הראשונה עם ארצות אלה הייתה ליד העיר קרקר בארץ-חמת, והיא אחת המערכות החשובות והנודעות ביותר בימי קדם.
כששם שלמנאסר את פניו מערבה בשנת 853 לפסה"נ, בצאתו - בעקבות מלכי אשור שקדמו לו - בראש צבא גדול מנינוה בירתו, כמעט שלא נתקל בהתנגדות מזוינת עד שהגיע לסוריה התיכונה. בעיר פתור, שעל הגדה המערבית של הפרת, מקבל שלמנאסר את המס מן הממלכות הארמיות והחתיות שבצפון-סוריה, ובשורה הראשונה ממלך כרכמיש. והנה, בהמשך המסע לעבר הלבנון ולחוף ים-התיכון, לאחר הכנעת ארץ-חלב, נעצר הצבא האשורי בקרבת העיר קרקר (בשלהי הקיץ של אותה השנה) ע"י ברית חזקה של "21 מלכים" בראשות הדדעזר מלך ארם-דמשק, הוא בן-הדד של מקורות המקרא. החשיבות המיוחדת הנודעת למאורע זה בתולדות ישראל היא בהופעתו של אחאב כאחד מבעלי- הברית. כאן נזכר לראשונה במקורות אשוריים מלך ישראל.
צבאות הברית כללו חילות-רכב, ואולי אף רוכבים, וחילות-רגלים. מאלפת במיוחד הידיעה הבאה בכתובת על הרכב-הצבא של מלכי הברית ועל המקום שתפסו בכלל זה הכוחות הישראליים. לפי המספרים המפורטים בכתובת הגיע היקפו של צבא הדדעזר, מלך ארם דמשק, הנזכר בראש הרשימה ל-1,200 מרכבות, 1,200 "פרשים" (סוסי-רכיבה או סוסי מרכבה) ו-20,00 רגלי. אחריו נזכר ארחלני מלך חמת עם 700 מרכבות, 700 פרשים ו-10,000 רגלי. ובמקום השלישי מופיע אחאב הישראלי, איתו 2000 מרכבות ו-10,000 רגלי. אלה הם שלושת מנהיגי הברית. גודל הצבא של יתר בעלי הברית אינו מגיע אף בקירוב לשיעור המספרים הנקובים כאן. רק לשניים מהם (לערי-המלוכה הפיניקיות ערק ושאנ) היה בכלל חיל רכב- אלא שמנה רק מרכבות ספורות. בסך-הכל מנו כוחות-הברית קרוב ל-4,000 מרכבות ו-60,000-70,000 רגלי. ראויה לציון מיוחד החטיבה של רוכבי- גמלים, שמנתה 1,000 גמל, אשר העמיד גנדבו הערבי. את הגייסות הזעירים ביותר, 200 רגלים, חלצו ארוד ואסנ, ערי החוף הפיניקי.
בברית, שעמדה נגד שלמנאסר, השתתפו, נוסף לחמת, ארם-דמשק וישראל, שהיוו כאמור, את "ציר" הברית, ערי-החוף הפיניקי ושבטי הערבים. נוסף לאלה נזכר עוד בעשא בן-רחוב מהר-האמנה, וכנראה אין הכוונה למלך עמון אלא לארם בית-רחוב, שהשתרעה באזור מול- הלבנון. ארצות כל בעלי הברית השתרעו בתחום שמדרום לעיר קרקר, ולפיכך אין זה מסתבר, כפי הנחה שהייתה רווחת, שאחת מבנות-הברית הייתה קוה, היא קיליקיה שבדרום-מזרח אנטוליה. אפשר כי גירסתה הנכונה של ארץ זו אינה אלא גבל, העיר הנודעת שבחוף הפיניקי; ואילו הממלכה הנזכרת אחריה אינה אלא מצרים (מצרי באשורית).ממלכה אחרונה זו בודאי הייתה מעונינת להושיט יד לברית נגד אשור, שהחלה מאיימת על האינטרסים של מצרים באסיה, ובייחוד בחוף הפיניקי. לפיכך שיגרה מצרים גדוד רגלי של 1,000 חיל, כמחוה של רצון טוב. הכתובת מוסרת את אבדות בעלי-הברית במספר 14,000 איש. על היקפו של הצבא האשורי שעמד כנגדם אין כל ידיעה בכתובת; אבל לגבי מסע מאוחר יותר לאותן הארצות נשתמרה ידיעה אשורית האומרת שמספר חילותיו של שלמנאסר היה 120,000 איש.
עליונותו של הצבא האשורי על יריביו התבטאה לאו דווקא בכמותו כי אם באיכותו - כפי שמעידים בייחוד תבליטי הברונזה שבשערי ארמונו של שלמנסר הב', שנתגלו בבלואת. בתבליטים אלה, שהם מקור לא-אכזב להכרת צבא אשור, מתוארים תיאור מפורט סוגי הנשק של האשורים וניתן אף ללמוד מהם על דרכי הטקטיקה של האשורים וכן על ארגונם של מחנות הצבא האשורי ושל שירותי-העזר שלו. בין השאר מתארים התבליטים את מלחמותיו של שלמנאסר בארץ-חמת ואף את העיר קרקר. תיאור כיבושה של אחת מערי חמת מעמידנו על סוגי החיל והנשק הערוכים בזה אחר זה, לפי הסדר הבא: סמוך לחומות העיר נראות מכונות-המצור (כרים), שהן קטנות יותר מאלו שבתקופה הקודמת, מה שמגביר את זריזות הפעלתן בשעת פעולות ההבקעה. אחריהן צועדות פלוגות ההתקפה, המורכבות בייחוד מקשתים המחפים על פעולת הכרים; ומאחריהן נראה חיל-הרכב. סמוך לו באים גדודי-הרוכבים. במקרה שני אנו מוצאים אותו מערך-קרב, אלא שהפעם נכבשת העיר בדרך הסתערות, על ידי זינוק אל מעבר לחומה בסולמות. במקרים אחרים נעדר אחד מסוגי החיל המנויים כאן. נדירים הם תאורי פלוגות של רמחים.
אחד היתרונות הטקטיים המובהקים של הצבא האשורי על מתנגדיו היה, כנראה, חיל- הרוכבים המפותח. בתבליטים האשורים מתואר זוג רוכבים צמודים. רוכב אחד נראה כשהוא לוחם בקשת וחצים - ואותה שעה מגן עליו רעהו, אגב נהיגת שני הסוסים. אמנם, בתבליטי בלואת נראות לרוב פלוגות-הרוכבים סמוכות למרכבות, מאחור; אבל אין להסיק מסקנה חפוזה על טיב הקשר הטקטי בין שני סוגי החיל הללו, כי הרי יתכן שמרכבות המלך ושאר הנכבדים נלוו ע"י צמדי פרשים. אולם מסתבר על יסוד התבליטים - המראים בין השלל שנלקח מערי חמת גם סוסי-רכיבה - כי אף בצבאות סוריה לא נעדרו לגמרי גדודי-רוכבים, אלא שמספרם היה מועט באופן יחסי, כפי שמסתבר גם מן התיאור האשורי של מערכת-קרקר. גם מכמה בחינות אחרות אפשר למצוא דמיון רב בין החילות שבשני הצדדים. על פי אחד מתבליטי הברונזה, המתאר כפי הנראה את מערכת קרקר (אגב, הוא יחיד במינו, כיוון שהוא מציג לפנינו, בניגוד למקובל, את האשורים במצב של התגוננות מפני גדודי אויביהם המסתערים), ניתן לעמוד על קווי-הדמיון שבין הצבאות - כגון הלבוש וחגור הקרב, ובייחוד הרכב.
במערך-הכוחות שנלחמו במערכת-קרקר תפס מקום בולט הצבא הישראלי. אמנם, עדיין חסר בצבא אחאב חיל-רוכבים מיוחד, שהונהג בישראל רק בזמנים מאוחרים יותר. הדברים אמורים בחטיבה צבאית - ולא ברוכבים בודדים שהיו משמשים כקשרים; הללו היו מצויים כמובן בצבא אחאב ויהוא (מל"ב פרק ט). לעומת זאת מפתיע מספרן הרב של המרכבות שהעמיד מלך ישראל, ואשר עלה לא רק על אלה שהעמיד כל אחד משותפיו לנשק, אלא אף על אלה שהעמידו כולם יחד. עובדה זו מעידה עדות נאמנה על עצמתה הצבאית של הממלכה הישראלית בימי אחאב. מאז ימי שלמה נודעה בישראל חשיבות מרובה לפיתוח חיל-הרכב, ומסורת צבאית זו עברה בירושה בעיקר לממלכת הצפון, שעל חיל הרכב שלה מעיד המקרא בכמה הזדמנויות. יש לשער כי ביצורן ושכלולן של ערי-הרכב היה אחת מאבני הפינה במדיניות הצבאית של אחאב, שכנראה שקד גם להגדיל את מספרן (מל"א כב, לט). עדות חשובה לכך מצויה לנו מבדיקה ארכיאולוגית מחודשת של מגידו, המעלה שאת אורוות- הסוסים הנודעות שנחשפו במקום יש ליחס לזמנו של אחאב, ולא לימי שלמה. כדי לעמוד על משמעות המספר של 2000 המרכבות שעמדו לרשות אחאב בקרב קרקר די להשוותו לממצא שנתגלה במגידו. במקום נחשפו בשעתו אורוות ל-450 סוסים, שנועדו למאה מרכבות בקירוב, אם נניח שנזקקו ל-4 עד 5 סוסים למרכבה אחת, או ליחידה של 150 רכב אם היחס המספרי בין הסוסים היה 1:3. אם אמנם הגילויים במגידו מייצגים את כלל האורוות שהיו במקום, הרי שאחאב נזקק ל-15 עד 20 ערי רכב מסוגה כדי להעמיד את צבא הרכב שבו נלחם בקרקר.
עם כל עצמתה הצבאית של ישראל בימים ההם אין המספר הגדול של 2000 מרכבות שהכתובת האשורית מייחסת לאחאב מסתבר על נקלה. ואכן אין דומה לו, לא רק בין בעלי הברית שנלחמו בקרקר אלא אף בקרב מדינות סוריה וארץ-ישראל בזמן מאוחר יותר. לפיכך יש להניח שאחאב היה למעשה ראש של ברית צבאית של מדינות בארץ-ישראל ועבר הירדן המזרחי, שחילותיהן נכללו בצבא ישראל במערכת קרקר.
להשתתפותה של ממלכת יהודה בצבא אחאב ניתן למצוא סמך במקורות המקראיים. במלחמת ישראל נגד הארמים ברמות-גלעד, שנה אחת לאחר מערכת קרקר, משתתף גם צבא יהודה, הן בחיל-רגלים והן בחיל-רכב, כפי שעולה מדברי יהושפט לאחאב: "כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך" (מל"א כב, ד). מתוך טפסי האמנות מן המזרח הקדמון אנו למדים שהגשת סיוע צבאי היא מן התנאים העיקריים הן בברית הפריטטית (היא ברית בין שווים) והן בברית הוואסאלית. ואכן התיאור המקראי על ימי אחאב ויהושפט מלמד בברור שיחסי ישראל ויהודה היו אז מושתתים על ברית (והשווה גם מל"א כב, מה). זו אף חוזקה על ידי נישואיה של עתליה בת אחאב (או בת עומרי) ליהורם מלך יהודה (מל"ב ח, יח), שנערכו שנים רבות לפני מערכת קרקר. סיוע צבאי של יהושפט לאחאב במערכת קרקר היה, איפוא, מחיובי הברית המדינית שכרתו ביניהם, בין אם נניח שהייתה זו ברית בין שווים ובין אם נניח שיהודה הייתה ממלכה גרורה לישראל.
אמנם אין בידינו סימוכין על השתתפותן של מדינות נוספות בצבא אחאב, אך קרוב לשער השערה מעין זו בייחוד לאור העובדה שכמה מדינות היו כפופות אז לישראל וליהודה ונתחייבו כתוצאה מכך בהגשת סיוע צבאי, בין אם בחיל-רגלים ובין אם בחיל-רכב, במידה שהיה מצוי ברשותן. ממקורות המקרא מסתבר שמואב הייתה כפופה לישראל בזמן מערכת קרקר (מל"ב א, א; ג, ה), ואילו על גרורותיה של יהודה נמנו אדום (מל"א כב, מח; מל"ב ח, כ-כב) וחלקים מפלשת (מל"ב ח, כב; דה"ב יז, יא). מדינות אחרות שייתכן כי צבאותיהן נלוו אל אחאב הן צור, שהייתה קשורה בישראל בברית ומקומה נעדר ברשימת בעלי הברית שנלחמו בקרקר, ועמון, שככל הנראה אינה נזכרת (כאמור לעיל) בתעודה האשורית על מלחמת קרקר.
גם צבא הדדעזר, מלך ארם-דמשק, שנלחם בקרקר, כלל חילות של מדינות ארמיות שונות שבסוריה ובעבר-הירדן הצפוני. אמנם כאן בא האיחוד הצבאי כתוצאה ממהפכה מדינית מקיפה, שערך הדדעזר ערב קרב קרקר ושבעקבותיה בטלה עצמאותן של המדינות הכפופות לשלטונו. שונה היא מערכת היחסים המדיניים שבין אחאב לשכניו. אולם, בדומה להדדעזר בסוריה, היה אחאב השליט החשוב ביותר בארצות דרומה לארם-דמשק. דומה איפוא שבתורת שליט בעל המעמד ההגמוני באזור זה נזכר אחאב לבדו בכתובת האשורית כראש צבאות ארץ-ישראל ועבר-הירדן. בין שני הגושים המדיניים, שבראשם עמדו הדדעזר ואחאב, שמר על מעמד של אי-תלות בעשא בן-רחוב, ששלט על אזור בקעת הלבנון ומול- הלבנון. אלו נבלעו בוודאי במהרה בממלכת ארם דמשק ולפיכך אינן נזכרות עוד בקשר למסעותיו של שלמנאסר לאזור הלבנון שנערכו בזמן מאוחר יותר.
מדיניותו הצבאית של אחאב, שהשיבה במידה מסוימת את ימי הזוהר שחלפו עם התפלגות הממלכה הישראלית, עמדה במבחן רציני במלחמות הממושכות שנלחם עם ארם-דמשק על ההגמוניה באזורים הצפוניים של ארץ-ישראל ועבר-הירדן ובסוריה הדרומית. משאנו נותנים דעתנו על הסכסוכים התמידיים בין הארמים ובני ישראל, מתמיהה, לכאורה, הברית הצבאית שכרתו שני העמים בשנת 853 לפסה"נ. נצחונו של אחאב על בן-הדד (הוא הדדעזר שבמקורות האשוריים) במערכת אופק, בשנה שקודם לברית הצבאית בין שני המלכים, מלמד שאין להסביר ברית זו ע"י איזו תלות של ישראל בארם (כמקובל על כמה חוקרים); אדרבא, מתקבל על הדעת שאחאב היה אחד היוזמים של הברית המכוונת נגד אשור, ודבר זה מעיד על תבונתו הפוליטית המרחיקה ראות של מלך ישראל, שהעריך כראוי את חומרת השעה נוכח הסכנה האשורית. יש רק לתמוה על שאין המקרא מזכיר את מלחמת קרקר, המאורע החשוב ביותר מבחינה מדינית בימי אחאב, שאולי קבע את גורלה של ממלכת ישראל ליותר ממאה שנה. כדאי לציין, בסיכום, שתוצאותיה של מערכת קרקר הצדיקו לפחות לזמן-מה את הפעולה המשותפת של בעלי-הברית. בניגוד לדברי ההתפארות של שלמנאסר על ניצחון גדול שנחל כביכול, נאלץ, כנראה, לשוב לארצו כלעומת שבא. קרב קרקר הוא אחת המערכות המעטות מאלו הידועות לנו, שבהן נלחם צבא ישראל הרחק מארצו (בסוריה הצפונית). האחרות הן מסעותיהם ארוכי הטווח של דוד ושלמה (דה"א יח,ג; דה"ב ח, ג) ושל עוזיהו, שאף הם הוליכו לארץ חמת.
המסעות האשוריים נגד ארם-דמשק לאחר מערכת קרקר
בזמן מאוחר יותר צריך היה שלמנאסר לצאת שוב ושוב לסוריה, ונתקל מחדש בברית צבאית של "21 המלכים" בשנות 845 ,848 ,849 ו-841 לפסה"נ, ופרט למערכה של שנת 841 עמדה ברית מלכי סוריה בהצלחה במבחן נגד האשורים. אולם אין לדעת אם ישראל נטלה חלק בבריתות אלה נגד אשור. מהעדר שמה של ישראל באנאלים האשוריים אין להסיק מסקנה לכאן או לכאן מאחר שהמקורות האנאליסטיים (פרט לאסטלת המונולית מכורח') אינם מזכירים את אחאב הישראלי אפילו בתיאור מערכת קרקר. על כל פנים, אף אם ישראל השתתפה בבריתות אלה אין להניח שאחרי מפלת רמות גלעד ומות אחאב בשנת 852 לפסה"נ אצרה כוח לשגר לסוריה כוחות צבא ניכרים.
התבונה המדינית, שהוכיחו בשעתם שני היריבים אחאב ובן-הדד, לא עמדה ליורשיהם - תופסי השלטון, יהוא וחזאל - כעבור שתים-עשרה שנים, כשנמצאו בנסיבות דומות לאלה של שנת 853 לפסה"נ. שלמנאסר, במסעו לסוריה התיכונה בשנת 841 לפסה"נ, לא נתקל עוד בחזית מוצקת של ארם וישראל. להיפך הוא מצא את שני העמים מפורדים ומסוכסכים ביניהם. ארם דמשק, אם גם לא נכבשה, הרי סבלה הרבה מחילות האשורים, שהגיעו עד לשערי דמשק ממש והחריבו אף את הכרמים שבסביבותיה. הוא הדין במסע של שנת 838 לפסה"נ. ואילו מלך ישראל - שוודאי ביקש להסתייע באשורים מפני הסכנה הארמית - מיהר בשנת 841 לפסה"נ, כמו ערי-החוף הפיניקיות להכיר בריבונותו של שלמנאסר. על כך למדים אנו מן ה"חירה (אובליסק) השחורה" של מלך אשור, שבה מתוארים, בין שאר משלחות מעלות מס למלך אשור, יהוא ומשלחתו כשהם מביאים מס כבד לשלמנאסר. וזו לשון הכתובת שמעל התיאור של המשלחת של יהוא:
"מנחת יהוא בן-עמרי: כסף, זהב, ספל-זהב, קערת-זהב, גביע-זהב, דליי-זהב, בדיל, שרביט למלך ו... עשוי עץ-קיבלתי ממנו".
שלמנאסר היה הראשון בין מלכי אשור ששם את פעמיו אל אזור המיושב גם ישראלים; במסעו לארץ-דמשק בשנת 841 לפסה"נ הגיע מלך אשור עד להרי החורן והחריב, כדבריו בכתובתו, ערים אין-ספור בגלילות הצפוניים של עבר-הירדן, ערים שכבר קודם לכן סיפחה מלכות ארם דמשק מידי ישראל. בחדירה זו אל תחום ההתיישבות הישראלית היה משום אות מבשר סכנות שהורגש בכל כובד משקלו כעבור מאה שנה בימי תגלת פלאסר הג'. אבל לפי שעה ירדה קרנה של הממלכה האשורית, שבפרק זמן זה כמעט לא הוסיפה להדריך את מנוחתן של מלכויות סוריה וארץ-ישראל. לעומת זה, כתוצאה מרפיונה של האימפריה האשורית, הלך וגבר הלחץ של ארם דמשק על מלכות ישראל. לכן מתאר הסופר המקראי כאילו קם לו לישראל "מושיע" שהצילם משעבוד ארם (מל"ב יג, ה) - והמכוון הוא, אל נכון, לאדדניררי הג' מלך אשור (783-810 לפסה"נ), שחידש את מסעותיו לסוריה, בשנת 805 לפסה"נ, והצליח להכות מכה ניצחת את מלכות דמשק, ועל ידי כך יכלה ישראל להיחלץ מתחת יד ארם. ואמנם מיהר, כנראה, יהואחז מלך ישראל להכיר בריבונות אשור; וארצו - "ארץ עומרי" - נזכרת בכתובתו של אדדניררי בצד שאר המדינות השכנות, הנתונות למרותו של מלך אשור.
אולם מלכי אשור שקמו אחרי אדדניררי הג' לא הספיקו ליהנות מפרי הניצחונות במערב- וזאת מחמת התחזקותה של ממלכת אררט, והסכנה שנשקפה ממנה לאשור. ועל כן לא באו אחרי מסעו של אדדניררי הג' מסעות אשוריים נוספים, שעשויים היו לפגוע בממלכת ישראל. ואף נגד דמשק יודעים אנו במחצית הראשונה של המאה הח' רק על מסע יחידי, הוא מסעו של שלמנאסר הד' משנת 773 לפסה"נ, שנודע עליו רק מרשימת-האפונימים האשורית. לאחר שסולקה הסכנה הארמית מגבולותיה הצפונים של ארץ-ישראל, נתאוששה ממלכת ישראל ונתעצמה בעצמה מחודשת שלא הייתה לישראל כמותה מאז דוד ושלמה; וכמו דוד ושלמה כן מטיל עתה ירבעם הב' את מרותו על ארם-דמשק ועל ארץ- חמת (מל"ב יד, כה, כח). אבל תקופת ההתחזקות והפריחה של ממלכת ישראל, שנמשכה כיובל שנים והגיעה לגיאות בימי ירבעם הב', דמתה לשעת השקט לפני הסערה. סערה זו לא איחרה לבוא עם הופעתו של תגלת-פלאסר הג'.
ראשית מסעותיו של תגלת-פלאסר הג' לסוריה ולארץ-ישראל
עם עלייתו של תגלת-פלאסר הג' (727 -745 לפסה"נ) על כסא-המלוכה מתחיל שלב חדש בתולדות המזרח הקדמון. כובש גדול זה, שהיה אחד המארגנים המעולים שבהיסטוריה, הפך את אשור למעצמה עולמית אדירה, שהשתלטה על רוב המדינות בקדמת-אסיה. נזכיר כאן רק שניים מן ההסדרים המדיניים שפיתח, ואשר הביאו למהפכה בחייהם של עמים שלמים וביניהם של עם-ישראל: ההסדר האחד - הגלית תושבים מבני האומות המנוצחות בהמוניהם דרך שיטה לארצות מרוחקות; וההסדר האחר - ייסוד פחוות אשוריות באותן ארצות. על ידי הפעלת שתי השיטות האלו גם יחד - שבהן שימש מלך אשור מופת ליורשיו, ואף לממלכת בבל שקמה אח"כ על הריסות הממלכה האשורית - ביקש תגלת-פלאסר למנוע כל אפשרות של התקוממות מצד העמים הנכבשים.
כשנתיים לאחר עלייתו לשלטון (743 לפסה"נ) פתח תגלת-פלאסר (או פול, כפי שהמקרא גם קורא לו, בכינוי שנקרא במעמדו כמלך בבל) במסעותיו הצבאיים למערב. מאז ואילך הוליכה מדיניות ההתפשטות את תגלת-פלאסר שוב ושוב אל הארצות שמעבר לנהר פרת. הממלכות החיתיות והארמיות השונות בסוריה הצפונית והתיכונה, שלא קיבלו את עול אשור מרצונן, הודברו בכוח הזרוע בזו אחר זו והפכו לפחוות אשוריות, ותושביהן הוגלו למרחקים.
במסע של שנת 743 לפסה"נ סחף תגלת-פלאסר את צפון-סוריה והנחיל מפלה לסרדור, מלך אררט, ובעלי-בריתו שבסוריה, שבראשם עמדה ארפד. מלך אררט נסוג אל מעבר לפרת, ובעלי-בריתו נותרו כשהם עומדים נגד אשור. ארפד עמדה בפני לחצה של אשור עוד שלוש שנים ונכנעה לתגלת-פלאסר בשנת 740 לפסה"נ. בשנה שלאחריה, משערך תגלת-פלאסר מסע לכיוון אחר, ניצלו מלכי המערב הנותרים את שעת הכושר והתמרדו. בראש המלכים המתמרדים עמד הפעם עזריהו-עוזיהו מלך יהודה, שהיה אותו זמן הדמות הבולטת בין מלכי סוריה וארץ ישראל. עם מותו של ירבעם הב' ועקב המרידות ומהפכות-החצר, שפקדו תכופות את ממלכת ישראל, ירדה ממלכה זו מגדולתה, ונראה שעוזיהו השכיל להטיל את מרותו לא עליה בלבד כי אם אף על ארם דמשק וארץ-חמת, שנשתעבדו לישראל בימי ירבעם הב' (מל"ב יד, כח). כך מופיע עתה מלך יהודה, הדרומית שבארצות סוריה וארץ- ישראל, בראש הכוחות הנלחמים באשור במערכה שהתנהלה בארץ-חמת שבצפון-סוריה, הרחק מגבולות יהודה. במסע מלחמה שערך תגלת-פלאסר בשנת 738 לפסה"נ הנחיל מפלה קשה לצבאות עוזיהו ובעלי-בריתו והצליח להשליט את מרותו על סוריה כולה. מלכות עוזיהו איבדה את מעמד ההגמוניה שלה הן בסוריה והן בארץ-ישראל, ומדינות סוריה השונות מיהרו להכיר במרותו של תגלת-פלאסר והעלו לו מס.
המשחית האשורי עמד בשערי ארץ-ישראל. כדי להינצל מן הגורל המר מיהר מנחם, מלך ישראל, לקנות את חסותו של מלך אשור במחיר יקר (מל"ב טו, יט ואילך). בין השליטים השונים המעלים מס כבד לתגלת-פלאסר, במסעו לסוריה משנת ,738 נזכר גם מנחם משומרון (בכתב-היתדותMinihimmu a Samerinai - ) את גובה המס מעריך המקרא ב-1000 כיכר כסף (שהם 3,000,000 שקל-כסף), שתשלומם הוטל על כל גיבורי החיל, חמישים שקלים כסף לאיש אחד (מל"ב טו, יט-כ). ידיעה זו מאפשרת לנו לעמוד בקירוב על היקף הצבא הישראלי, בשים לב שהמעמד של "גיבורי-החיל" מהוה את עיקר הכוח הלוחם. המספר של 60,000 חייל, המתקבל לפי החישוב, אולי איננו מתאים למציאות ממש, אבל בכל אופן יש בו נקודת אחיזה להערכת עצמת הצבא של ממלכת בצפון בתקופה זו.
המס הכבד שהטיל מלך אשור על הממלכה הישראלית עורר התמרמרות ושאיפות מרד. הביטוי הגלוי להתמרמרות זו, שהופנתה בראשונה נגד מבצעי המדיניות האשורית במלכות ישראל עצמה, ניתן בשנת 734 לפסה"נ ע"י הפיכת חצר, שבה קיפח את חייו פקחיהו בן- מנחם בידי שלישו, פקח בן-רמליהו. עם עלייתו של המלך החדש על כסא המלכות נשתנתה מדיניות החוץ של המדינה הישראלית תכלית שינוי. במקום מדיניות הפיוס של מנחם כלפי אשור באה עתה אוריינטציה חדשה כלפי ארם-דמשק, במטרה לכונן ברית מוצקה ("נחה ארם על אפרים", יש' ז,ב), ביחד עם עוד מדינות שכנות, נגד תגלת-פלאסר. ואולם הפעם היה החשבון מוטעה מלכתחילה, כי בעלי הברית איחרו את השעה ההיסטורית, שבה יכלו עוד אולי לעמוד בחזית-משותפת בפני המשחית האשורי.
המסעות לעבר-הירדן ולגליל
אכן, תוצאות ההתקוממות היו גורליות. כבר בשנת 734 ערך תגלת-פלאסר מסע מהיר דרך השטחים הישראליים למערב והכניע את ערי פלשת. בשנות 732-733 לפסה"נ ערך תגלת- פלאסר מסעות-מלחמה נגד ארם-דמשק; מסעות אלה שמו קץ לממלכת ארם-דמשק, שהפכה מעתה להיות פחווה אשורית, ומלכה רצין שילם בחייו על התקוממותו. במסעות אלה המשיך תגלת-פלאסר גם בתחומיה של מלכות ישראל, שמרדה אף היא באשור. יש בידינו עדות כפולה על מלחמה זו. וכך מתאר הכתוב המקראי את המאורע:
"בימי פקח מלך ישראל בא תגלת-פלאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית-מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ-נפתלי ויגלם אשורה" (מל"ב טו, כט).
המקורות האשוריים לא זו בלבד שהם מאשרים את הכתוב המקראי, אלא אף מביאים פרטים נוספים על המסע. על אף ליקוין וקיטוען של התעודות האשוריות, הרי על ידי צירוף הנתונים שמן המקרא עם התעודות האשוריות יכולים אנו להתוות בקירוב את קו-המסע האשורי מבקעת-הלבנון לכיבוש הגליל, בתחילה דרומה לאורך הגליל המזרחי דרך עיון, אבל בית-מעכה וקדש, ואח"כ דרך עמק-בית-נטופה בכיוון לחוף הים. מצד שני המשיך צבא אשור דרומה, לחצור ואל ים-כנרת - ומשם לעבר הירדן המזרחי וכבש את ארץ הגלעד, שהייתה, אל נכון, מרכז ההתנגדות לעול אשור, כפי שאפשר ללמוד גם מן החלק שנטלו אנשי הגלעד בהתקוממותו של פקח בן-רמליהו. על מסע זה לעבר-הירדן דרומה ולאזור שבט ראובן מעיד גם המסופר בדה"א ה, ו, על הגלית נשיא לראובני.
כדרכו הגלה תגלת-פלאסר רבים מתושבי המקומות הנכבשים משני עברי הירדן
)מל"ב טו, כט; דה"א ה, כו), ואף יסד את הפחוות האשוריות החדשות: הגלעד (Gal'aza),
החורן(Haurina) וקרנים(Qarnini) - בעבר-הירדן מזרחה; ומגידו(Magiddu) ,שכללה גם את
ארץ-הגליל, ודאר(Du'ru) ,שאפשר כללה גם את השרון-בעבר-הירדן מערבה. על ידי פעולות
אלו חרץ מלך אשור למעשה את גורלה של מלכות הצפון, שהמשך קיומה עד לשנת 722/1
לפסה"נ לא היה אלא בחינת גסיסה איטית, שהובילה לקראת הקץ הוודאי. לאחר כשלון
המרד של פקח בן-רמליהו וגלות צפון ממלכת-ישראל, קשר הושע בן-אלה על פקח בן-
רמליהו ומלך תחתיו (מל"ב טו, ל); ותגלת-פלאסר מציין באנאלים שלו, כי לאחר שהדיחו
אנשי שומרון את פקח מינה הוא את A-u-si(הושע) למלך וקיבל ממנו מנחה. מכאן שהושע
עלה למלוכה בתמיכתם של האשורים.
שארית הממלכה הישראלית נצטמצמה מעתה בגבולותיה של ארץ-שומרון בלבד, והייתה
נטולת כושר חיים. ניתוק החבלים העשירים מעל המדינה הישראלית, מזה, והלחץ הכבד
של המסים שהטיל תגלת-פלאסר על הושע, מזה - הביאו לידי התרוששות מוחלטת של
משק המדינה. אין לתמוה, איפוא, על נסיונותיו של מלך ישראל, ועמו של רבים מן המלכים
המשועבדים לאשור בארץ-ישראל ובסוריה, לפרוק את העול הכבד של מלך אשור. שעת
הכושר להתמרדות גלויה נראתה עם מותו של תגלת-פלאסר, הכובש האדיר, שהפיל את
אימתו על כל ארצות המזרח במשך 20 שנה בקירוב.
ימיה האחרונים של ממלכת ישראל הצפונית וגלות אשור
נראים הדברים, שהמלך האשורי החדש, שלמנאסר הה' (722-727 לפסה"נ), לא הצליח
בראשית מלכותו לדכא את ההתנגדות לשלטון אשור במערב - ונאלץ כעבור שנתיים ימים
לעמוד מחדש בפרץ בפני ברית-מלכים בסוריה ובארץ-ישראל. ברית זו עמדה הפעם בקשר
עם מצרים וכנראה קמה בעידודה (השווה מל"ב יז, ד). שלמנאסר לא עצר כוח לכבוש את
בירת ישראל בהסתערות וצר על שומרון למעלה משנתיים, וכנראה מת באמצע המצור. אם
כך כבש את שומרון מלך אשור שאחריו, הוא סרגון (705-722/1 לפסה"נ), שהגביר את
המצור על שומרון מיד עם תפיסת השלטון בידיו. לאחר מצור ממושך זה נפלה שומרון
העיר מקץ 3 שנים, בין סוף שנת 722 וחודש ניסן 721 לפסה"נ.
הניצחון על ישראל וכיבוש בירתה, שומרון, נחשב בעיני סרגון לאחד מהישגיו הצבאיים
והמדיניים החשובים, כפי שמוכיחים לנו דברי התפארותו בכמה וכמה מכתובותיו. מסתבר
שסרגון לא החריב את שומרון; ואכן הממצא הארכיאולוגי אינו מלמד על שרידי חורבן
בשכבה המתאימה. ואפשר אף שסרגון שיכלל את ביצורי העיר, ועשאה למרכז-שלטון
אשורי, כדבריו שלו: "את (שומרון) בניתי מחדש ועשיתיה יפה מקודם". בין פעולותיו
האדמיניסטרטיביות והצבאיות עקב כיבוש שומרון מציין סרגון במיוחד, שלקח שלל
חמישים מרכבות-מלחמה מצבא ישראל וסיפחן לחיל הממלכה האשורית. חיל-הרכב
שנותר בעיר שומרון בשלהי המצור היה, איפוא, מועט ביותר וגדלו היה כגודל יחידה קטנה
ביחס; ואין אנו שומעים כלל על גייסות-רוכבים שנפלו בידי מלך אשור. אכן, ייתכן דווקא
המצור הממושך הוא שגרם לחיסולם ההדרגתי של הסוסים (ונראה כי אף המרכבות
בנפלן בידי האשורים, כבר היו מזמן ללא שימוש).
המהלומה הקשה ביותר הונחתה על ארץ-שומרון על ידי הגליית המונים מבין אוכלוסיתה,
בייחוד מקרב השדרות העליונות. גולי-אפרים, אשר את מספרם קובעים המקורות
האשוריים במספר 27,290 נפש, פוזרו באזורים המרוחקים שבארם נהריים ואפילו מעבר
לגבולה, בערי מדי (מל"ב יז, ו; יח, יא); ותחתיהם הושיבו האשורים בארץ שומרון תושבים
מארצות כבושות אחרות; כפי שלמדים אנו מן המקרא (שם יז, כד), וכן מ"כתובת-הגליל"
של סרגון (שורה 20-19), שבה הוא מונה שבטי ערבים שונים שהושיב בארץ "בית-עומרי".
על גורלם של גולי-ישראל בארצות הנכר, שהמקרא אינו מודיע לנו ולא כלום, נתגלו בשנים
האחרונות פרטים חשובים ורבי עניין במקורות האשוריים. אמנם, לפי שעה ידיעותינו
לקויות עדיין. לעומת זה מביא המקרא מסורת מפורטת על מצבה וישובה של ארץ-שומרון
לאחר שנת 721 לפסה"נ, ועל התהוות עם השומרונים (מל"ב יז, כד ואילך).
כנראה פרצו בארץ-שומרון מפעם לפעם מהומות נוספות נגד הכובש האשורי, כמו
ההתקוממות בשנת 720 לפסה"נ (בפרק-זמן הסמוך לחורבן העיר), שעה שתושבי ארץ-
שומרון הצטרפו למרד האנטי-אשורי בהנהגתו של מלך חמת (אנאלים, שורה 23). התוצאה
של מרידות כאלו מצד האוכלוסיה המקומית הייתה הבאת גלים נוספים של תושבים זרים
לארץ-שומרון. אל נכון, פרצו מרידות מעין אלה בשומרון עוד בימי אסרחדון ואשורבנפל,
כפי שיש ללמוד מן הידיעות שבספר עזרא, כי אבותיהם של יושבי שומרון הובאו לשם בימי
אסרחדון (עז' ד, ב), ובימי אסנפר (עז' ד, ט-י), הוא כנראה אשורבנפל. עם זאת נשארה
שומרון פחווה אשורית עד להתפוררותה של האימפריה האשורית, במחצית השנייה של
המאה הז' לפסה"נ.