עליית אליהו

מחבר: אלחנן סמט

מלכים ב ב, יא-יב

תוכן המאמר:
1. הפרֵדה
2. "וֶאֱלִישָׂע ראֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי..."
3. "... רֶכֶב יִשְׁרָאֵל וּפָרָשָׂיו"
4. נספח: "במה היו עוסקין?"

1. הפרֵדה

יא

יב

וַיְהִי הֵמָּה הלְכִים הָלוךְ וְדַבֵּר
וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם
וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם
וֶאֱלִישָׁע ראֶה.

ובכן: נתקיים התנאי "אִם תִּרְאֶה אתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ". לא מראה עין חיצונית היה זה, אלא חזון נבואי. "רכב אש וסוסי אש" אלו, נתגלו לאלישע מאוחר יותר (ו', יד-יז) כשהם באים להגן עליו בדותן מן הסוסים והרכב הממשיים ומן החיל הכבד של מלך ארם, אשר באו להקיפו בלילה ולתופסו. נערו המשכים בבוקר ורואה את חיל ארם המקיף את העיר, קורא אל אלישע:

טו
טז
יז

אֲהָהּ אֲדנִי אֵיכָה נַעֲשֶה?
וַיּאמֶר: אַל תִּירָא, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אותָם.
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיּאמַר: ה', פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה!
וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר
וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׂ סְבִיבת אֱלִישָׁע.

גם במקומנו אפוא יש צורך בפקיחת עין, הצופה אל המציאות הנסתרת, העליונה, שהיא לעילא לעילא מן המציאות המוחשית, הנתפסת במראה עין רגילה.

אף עלייתו של אליהו (החי) בסערה השמיים, על אותם "רכב אש וסוסי אש" שנשלחו לכבודו להביאו, היא חזון שאין לראייה החושית הרגילה אחיזה ותפיסה בו. זר כי היה עומד שם, לא היה רואה את רכב האש ואת סוסי האש הללו.

הדגשת הכתוב כי 'אלישע ראה' בעלות רבו השמיימה ברכב אש וסוסי אש, באה לקבוע כי בכך נתגלה אלישע כראוי להיות יורשו הנאמן של אליהו. בקשתו מאליהו "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" התמלאה בזאת: "אִם תִּרְאֶה אתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן" - "וֶאֱלִישָׁע ראֶה...".

אלישע אשר עתיד לשוב לבדו ממקום עלייתו של אליהו, הוא ממשיך דרכו של רבו כיורש נאמן, אך גם כמְתקנה וכממתיקה של דרך זו מחמת דבר זה עצמו: מחמת היותו יורשו של הנביא "שלא טעם טעם מיתה וקבורה"[1] ושדרכו מבקשת המשך ותיקון. התפקיד להמשיך את דרכו של הנביא הגדול תוך המתקתה ותיקונה - הוא הדבר שנתגלה לאלישע בראותו את רבו הגדול עולה חי בסערה השמיים. זו צוואת אליהו לאלישע.

2. "וֶאֱלִישָׂע ראֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי..."

שתי קריאות צער קרא אלישע בעת שאליהו עלה מעמו השמיים, וכל אחת מהן מבטאת התייחסות אחרת לרב הגדול. הקריאה הראשונה היא צעקתו הכפולה "אָבִי אָבִי". כאן מובע היחס האישי, האינטימי, שחש אלישע כלפי אליהו, כיחס הבן לאביו. אנו נזכרים כאן בפגישתם הראשונה, בעת שאלישע אמר לאליהו (י"ט, כ) "אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ". אלישע עזב אז את אביו ואת אמו הממשיים "וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ", ודמות רבו הנערץ הפכה להיות לו דמות אב חדשה.[2]

יחס 'אבהות' זה בין רב לתלמידו, ראו אותו חז"ל כיחס קבוע בין כל רב לתלמיד ולא כדבר המיוחד רק לאלישע.[3] ובכל זאת, נדמה שבצעקתו של אלישע "אָבִי אָבִי" נשמע ביטוי לכאב אישי מיוחד, על איבודו של אדם שהיה קרוב לו כאָב ממש. הנה, בני הנביאים בדברם עם אלישע אודות אליהו, כינוהו בכל פעם "אֲדנֶיך", הן לפני עליית אליהו (פסוקים ג, ה) והן לאחריה (פסוק טז). אף שהם 'בנים - תלמידים' אין הם חשים עצמם כה קרובים לאליהו רבם הגדול עד שיכנוהו 'אבי'. ואף כשהם מבטאים בדבריהם את יחסו של אלישע כלפי אליהו אין הם מעיזים לכנות את הרב הגדול אחרת ממה שהיו הם עצמם מכנים אותו: 'אדון'.

ואכן, שונה יחסם של בני הנביאים לנביא הדור אליהו, מיחסו של האחד המיוחד שיצק מים על ידיו והלך אחריו לשרתו. האחד הזה זכה לקרבתו הבלתי אמצעית, ועל כך הרי נאמר: "גדול שימושה יותר מלימודה".[4] על פי יחסו זה של אלישע לאליהו כבן אל אביו, נתבארה לנו בקשתו מרבו "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" כבקשת הבן הבכור מאביו, שיכיר בבכורתו ויורישנו שני חלקים בירושתו.[5] עוד בטרם נשמעה צעקת אלישע "אָבִי אָבִי", כבר בא לידי ביטוי יחסו אל אליהו כאביו הרוחני, בעצם בקשתו ממנו ובדרך ניסוחה.

3. "... רֶכֶב יִשְׁרָאֵל וּפָרָשָׂיו"

בחלקה השני של קריאת הצער שלו, מכנה אלישע את אליהו "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו", ובכך הוא מביע את ערכו של אליהו לעם ישראל כולו.

מה משמעו של כינוי זה?
בתרגום יונתן ניתן תרגום-פירוש זה:

דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין (- שטוב להם לישראל בתפילתו מרכב ופרשים).

רש"י ורד"ק הביאו את דברי התרגום הארמי כלשונו, ואילו מפרשים אחרים ניסחו את הדברים בלשונם, בדרך רחוקה או קרובה לדברי התרגום.

בעל המצודות מציין את הדמיון בין רכב ופרשים לבין הנביא:

שהיה לישראל לעזור מול האויב כמו רכב ופרשים, כתרגום יונתן.

רלב"ג מזהה את הרכב והפרשים עם אליהו:

וקראו "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו", כאילו יאמר שהוא התקֶף והחזֶק של ישראל במלחמה, ולזה הוא הרכב והפרשים אשר בהם יגברו במלחמה.

ואילו ר"י אברבנאל רואה יתרון לנביא ולקיומו בקרב ישראל, על פני הרכב והפרשים הארציים, ופירושו הוא הקרוב ביותר לתרגום:

ואמר "רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" להגיד שהוא היה העומד על בני עמו ומצילם מהאויבים יותר מהרכב ומהפרשים.[6]

מניין לקח אלישע כינוי כה מיוחד זה לאליהו, המתארו כמגן על ישראל במלחמותיהם? הרי לא מצאנו את אליהו קשור במלחמות ישראל![7] הנה, דווקא בפרקים העוסקים במלחמות ישראל בתקופת פעילותו של אליהו, פרקים כ' וְ-כ"ב במל"א, שבהם מתוארות שלוש מלחמות בין ישראל לארם, נפקד שמו של אליהו, ונביא אחר, מיכיהו בן ימלה, פועל בהם. האם תיאור זה של אליהו כ"רֶכֶב יִשְרָאֵל וּפָרָשָׁיו" הולם את אופי פעולתו כפי שהוא מתואר בפרקים הקודמים?

ראשית, יש להצביע על המקור לדימוי מיוחד זה של אליהו. המקור מצוי בפסוק הקודם:

יא	וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׂ וְסוּסֵי אֵשׂ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם.

כבר רד"ק הצביע על הקשר בין קריאתו זו של אלישע לבין המראה שקדם לה, וכך הם דבריו בפירושו לפסוק א:

ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע, להודיע בו כי בהֵעלותו, עלה מישראל רכבו ופרשיו, כמו שאמר אלישע "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".[8]

רכב ופרשים הם כלי מלחמה,[9] לפיכך גם "רכב אש וסוסי אש" הם סמל הקשור במלחמות. את פשרו של סמל זה ניתן לברר יפה מהמשך ספרנו (ו', יד-יח), כאשר מלך ארם שולח את חילו אל דותן, מקום שבתו של אלישע, כדי לתופסו:

יד
טו

טז
יז

יח

וַיִּשְׁלַח שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל הָעִיר.
וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלהִים לָקוּם
וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סובֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב
וַיּאמֶר נַעֲרו אֵלָיו: אֲהָהּ אֲדנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה?
וַיּאמֶר: אַל תִּירָא, כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אותָם.
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיּאמַר: ה', פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה!
וַיִּפְקַח ה' אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא
וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׂ סְבִיבת אֱלִישָׁע. וַיֵּרְדוּ אֵלָיו...

למדנו מכאן, כי "סוסים ורכב אש"[10] הם דימוי נבואי לַכוח האלוהי הנסתר המגן על ישראל (ובפרק ו' - על אלישע ונערו), שהוא עדיף על פני הכוח הממשי של "סוס ורכב" כפשוטם (טו), שהרי "סוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלא רוּחַ" (ישעיהו ל"א, ג) ועל כן - "כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אותָם" (טז). רכב האש וסוסי האש כביטוי להגנה אלוהית, קשורים הם לנביא וניתנים בזכותו. כך הם מתגלים לנערו של אלישע "וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבת אֱלִישָׂע. וַיֵּרְדוּ אֵלָיו". וכך גם בפרקנו, יורדים רכב אש וסוסי אש לקבל את אליהו ולהעלותו השמיימה. מכאן הדימוי של אליהו בפי אלישע 'רכב ישראל ופרשיו', ופירושו כתרגומו: 'דטב להון לישראל... מרתיכין ופרשין' - אליהו לישראל הוא רכב אש ופרשי אש העדיפים מרכב ופרשים ממשיים.[11]

כאן חוזרת ומתעוררת שאלתנו: האם זהו דימוי התואם את אופי פעולתו של אליהו כפי שראינוהו בפרקים הקודמים? האם נקשרת שם דמותו של אליהו במלחמות שנלחמו ישראל ובניצחונות שניצחו?

אפשר שדווקא משום שאליהו אינו נקשר לאירועים המדיניים והצבאיים הגדולים שאירעו בדורו, בא אלישע לחשוף בדבריו את האמת הנסתרת מן העין: אליהו זה, המוכיח את דורו והמביא עליו לעתים סבל, הוא הוא המזכה את דורו גם בניצחונות והצלחות. בעצם נוכחותו בדורו מהווה אליהו מקור לעָצמה רוחנית פנימית של ישראל, וזו עדיפה על פני כל עָצמה צבאית ריאלית.[12]

על פי מה שנתבאר לנו בעיון הקודם, אודות תפקידו של אלישע כיורשו וכממשיכו של אליהו בכך שיחל ב'תיקון' דרכו של רבו, ניתן לראות בקריאתו זו של אלישע את ראשית דרכו לשם ריכוך והמתקה של דרך רבו. זאת הוא עושה לא רק מכאן ולהבא, בפעולותיו כנביא עצמאי היורש את תפקידו של רבו, אלא אף באופן רטרואקטיבי: אלישע חושף בקריאתו זו את הפן הנסתר בדמותו של אליהו רבו כמי שהגן בעצם נוכחותו על ישראל מפני אויביו. פן זה עתיד להתגלות בהמשך דרכו של אלישע כיורשו של אליהו, כשם שהוא עתיד להתגלות בזמן רחוק יותר, בהופעתו של אליהו עצמו בהמשך תולדות ישראל.

אלישע עצמו, מתחילת דרכו כנביא, כשהוא עדיין בלתי מוכר כל צרכו (ג', יא), ועד ליומו האחרון, בהיותו חולה את חוליו אשר ימות בו, עוסק בגלוי ובמרץ רב בישועתם של ישראל ובקידום ניצחונם על אויביהם, ולכך מוקדשות רבות מפעולותיו.[13] לפיכך, כאשר מגיע יום מותו, מבכה אותו יואש מלך ישראל באותן מילים שצעק אלישע בהיפרדו מאליהו רבו:

י"ג, יד

וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיו אֲשֶׁר יָמוּת בּו,
וַיֵּרֶד אֵלָיו יואָשׁ מֶלֶךְ יִשְרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו
וַיּאמַר: אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְרָאֵל וּפָרָשָׂיו.

מטבע שטבע אלישע התלמיד בבואו לתאר את הפן הנסתר מעיני הבריות של רבו אליהו, חוזר אליו עצמו ביום פטירתו, כהכרה גלויה בו, מפי נציג האומה כולה, מפי מלך ישראל.

4. נספח: "במה היו עוסקין?"

יא	וַיְהִי הֵמָּה הלְכִים הָלוךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם.

על מה דיברו הרב ותלמידו ברגעם המשותף האחרון בטרם נפרדו?

לפי פשוטו של מקרא, נראה שכוונת הכתוב להסמיך את בואם של רכב האש וסוסי האש לדו-שיח שקדם לכך, כלומר להדגיש כי מייד לאחר הצבת התנאי על ידי אליהו - "אם תראה אתי לקח מעמך" - הוא נתקיים באלישע.

ואולם, חז"ל פירשו את המילים "הָלוךְ וְדַבֵּר" כעדות על דיבורים אחרים שהיו ביניהם באותה שעה. ואם כך הדבר, ודאי מתכוון הכתוב לרמוז כי דיבורים מיוחדים היו ביניהם בשעה ההיא, ולא דיבורים בעלמא, שאם לא כן, מדוע מציין הכתוב עובדה זו: מה לי אם רכב האש וסוסי האש הפרידו ביניהם בעודם הולכים הלוך ודבר, או בהולכם בשתיקה?[14] על כן יש לפרש לְמה רומז הכתוב בציינו את דיבורם של אליהו ואלישע בשעה הגדולה ההיא, ולהסיק זאת מסברא או מדיוק הכתוב.

כך פירשו זאת חכמינו בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ה ה"א, ח ע"ד):

אל יפטר אדם מתוך חבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר של תורה... אף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך דבר של תורה: "ויהי המה הלכים הלוך ודבר". במה היו עוסקין?
ר' אחווא בר' זעירא אמר: בקרית שמע היו עוסקין, היך מה דאמר (- כמו שהוא אומר): "ודברת בם" (דברים ו', ז).
ר' יודה בן פזי אמר: בבריאת עולם היו עוסקין, היך מה דאמר: "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים ל"ג, ו).
ר' יודן בריה דר' אייבו אמר: בנחמות ירושלים היו עוסקין, כמה דאמר: "דברו על לב ירושלם" (ישעיהו מ', ב).
ורבנן אמרין: במרכבה היו עוסקין, היך מה דאת אמר: "והנה רכב אש וסוסי אש וגו'".

לכל ארבעת החכמים הללו ברור, שלא רק שהיו עוסקים בדברי תורה ברגע נורא-הוד זה, אלא שדברי התורה הללו היו בעניינים העומדים ברומו של עולם. ויושם לב: למרות האופי האישי והמתוח קמעא של הדו-שיח שקדם לדבריהם כאן ("שְׁאַל מָה אֶעֱשֶה לָּךְ... וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי... הִקְשִׁיתָ לִשְׁאול...") ולמרות מתיחות השיא השוררת בסיפור בשלב זה (כיצד יילקח אליהו מעל אלישע? היזכה אלישע לראות זאת?) מבינים חכמים אלו שהרב ותלמידו מתעלמים מכל שעבר, ומן המתיחות לקראת העתיד, ועוסקים בעניין 'אחר' לכאורה, עניין שאינו קשור בהכרח לזמן זה ולמקום זה, וכל מחלוקתם היא: מהו העניין החשוב ביותר לעיונו של אדם ברגע התעלות כמו זה.

שתיים מן הדעות, אלה של ר' יודה בן פזי ורבנן, מצביעות על 'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה' - אותן שתי סוגיות שהן 'הדבר הגדול' שבתורה,[15] כבשונה של תורה: בירור הזיקה בין ה' לעולמו כפי שנתגלתה במעשה הבריאה, והעיסוק בתורת האלוהות. ר' אחווה סובר כי "בקרית שמע היו עוסקין", היינו, בקבלת עול מלכות שמיים.[16] ואילו ר' יודן בריה דר' אייבו סבר, כי ב"נחמות ירושלים היו עוסקין", בעתיד המרנין של עם ישראל וארצו בבוא עת הגאולה המובטחת. כאן, בנקודת החיבור הזו שבין אליהו של ספר מלכים לאליהו שלעתיד לבוא - זה שיבוא לפני בוא יום ה' הגדול להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם - מתחיל לדעת חכם זה העיסוק בנחמות ירושלים, כמפרעה על חשבון הופעתו העתידית של אליהו. וכך פירש דעה זו פרשן אגדות הירושלמי ר' אליהו הכהן בספרו 'אגדת אליהו':[17]

כיון שהיה מסתלק למרום, הוצרך להודיע לאלישע שאינו כחנוך בן ירד, שמשעה שנסתלק לשמים (- בראשית ה', כד: "וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אתו אֱלהִים") שוב אינו חוזר לזה העולם עוד, אבל הוא (- אליהו) עתיד לחזור, לבוא כדי לבשר בנחמות ירושלים, דכתיב "הִנֵּה אָנכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו' ".

[1]מן הפיוט "אליהו הנביא" הנאמר במוצאי שבת, ומחברו אינו ידוע.

[2]מעין זאת כותב ר"י אברבנאל: "לפי שהוא עזב את אביו ללכת אחריו והוא היה לו במקום אב ובמקום הרב, היה אומר שני פעמים 'אבי, אבי' "

[3]חז"ל בספרי דברים (ואתחנן פרק ו' פסוק ז) הכלילו את המשתמע מפרקנו ביחס לכל מערכת היחסים בין רב לתלמידו: " 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ' - אלו תלמידיך. וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר (פסוק ג) 'וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע'. וכי בני נביאים היו? והלא תלמידים היו, אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים... וכשם שהתלמידים קרויים בנים כך הרב קרוי אב שנאמר: 'וֶאֱלִישָׁע ראֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי...'".

[4]ראה בעיון ג1 לעיל את דברי רלב"ג שהבאנו מפירושו לפרק י"ט פסוק כא, ואת דברי הגמרא בברכות ומדרש אליהו רבה המובאים שם בהערה 5.

[5]ראה בעיון ד2 לעיל את פירושיהם של ריב"ג, ראב"ע, אבי רד"ק ורלב"ג.

[6]יש לציין הבדל אחד בין התרגום הארמי לבין שלושת המפרשים שדבריהם הובאו כאן: התרגום בפירושו, הכניס את תפילת אליהו לתוך דברי אלישע, ואילו הפרשנים לא הזכירו זאת, ומשמע שהם ראו את עצם נוכחותו של הנביא בקרב עמו כהגנה על ישראל.

[7]ראה מה שכתבנו על כך במאמרנו "המלחמות הראשונות בין אחאב ובן-הדד (מל"א כ')", מגדים טז (אדר ב תשנ"ב), עמ' 58.

[8]א. החל מר' יונה אבן ג'נאח (ספר השרשים, ערך 'פרש') ועד לבלשנים בני ימינו (מילון בן-יהודה ערך 'פָּרָשׁ', כרך י עמ' 5252 וטור-סיני בהערותיו שם) נטענה הטענה כי המלה 'פָּרָשׁ' במקרא, משמעה לעתים 'סוס' ולעתים 'רוכב הסוס', ולכל משמעות כזאת הובאו פסוקים המאשרים אותה (לעומתם, ראה שטיינברג, 'משפט-האורים' ערך 'פרש'). מדברי רד"ק הללו נראה כי רכב האש וסוסי האש הם סמל נבואי לאליהו עצמו המזוהה עמם. נראה אפוא כי רד"ק הבין 'פרשיו' - סוסיו. שינוי הלשון בפי אלישע, מן הסוסים שראה זה עתה ללשון 'פרשים' שהיא דו-משמעית, אולי נועד כדי לא לכנות את אליהו בכינוי שיש בו שמץ גנאי.
ב. רי"א ומלבי"ם קשרו אף הם בין מראה החזון של רכב אש וסוסי אש לבין קריאת אלישע "רכב ישראל ופרשיו", אולם שלא כרד"ק, הללו לא זיהו את אליהו עם המראה של רכב אש וסוסי אש, אלא הלכו בשתי דרכים אחרות:
רי"א: "ואולי אמר רכב ישראל ופרשיו על רכב האש וסוסי האש אשר ראה. כלומר: הלא אלה הבאים לקבל פניך הם רכב ישראל...".
מלבי"ם: "כאומר: הנה ברכב אש ופרשי אש האלה רוכבים כל ישראל, כי אליהו שקול נגד כולם".

[9]והם אופייניים לממלכת ישראל בדור זה. ממקורות חיצוניים (כתובת שלמנאסר השלישי על קרב קרקר) אנו יודעים כי אחאב מלך ישראל פיתח וריבה את חיל המרכבות והפרשים של ישראל, והפך את אלו לעיקר כוחו הצבאי. בדורות קדומים יותר, היה עיקר כוחם של ישראל בחיילים רגלים.

[10]'סוסים ורכב אש' היינו סוסי אש ורכב אש. הסומך 'אש' סומך את שני נסמכיו. טעם צורה זו (שלא כמו בפרקנו 'רכב אש וסוסי אש') הוא מפני הצירוף 'סוסים ורכב' 'סוס ורכב' בתיאור החיל הארמי.

[11]פירוש זה מתאים לפירוש רי"א שהובא לעיל, בראש סעיף זה.

[12]רעיון זה, שדור מנצח במלחמות בזכותו של אדם אחד הנראה מובדל מכל האירועים, מופיע במדרש (איכה רבה ב, ד; מהדורת בובר עמ' 102-101; ירושלמי תעניות פ"ד ה"ה, סח ע"ד) בסיפור על כיבוש ביתר. אדריאנוס קיסר לא הצליח לכבוש את העיר בגלל תפילתו של רבי אלעזר המודעי שהתפלל עליה יום יום. בן כוזיבא שלא האמין בכך, הרג את רבי אלעזר המודעי, ועל כך "יצתה בת קול ואמרה: ... אתה סימית זרוען של ישראל וסימית עין ימינן. לפיכך 'זרעו - של אותו האיש - יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה' (זכריה י"א, יז). מייד גרמו עוונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא".

[13]פרק ג'; ה', א-יט; ו', ח-כג; פרק ז'; ח', ז-טו (על משיחת חזאל ראה בסוף עיון חורב ח2); י"ג, יד-יט, וְ-כה. (אפשר שגם פסוקים כ-כא בפרק י"ג נועדו להראות את ההצלה שמביא אלישע לישראל מיד גדודי מואב אף לאחר מותו).

[14]דוגמאות נוספות לדרך דרש זו של חז"ל: בשמ"א ט' מסופר על פגישתו הראשונה של שאול, שיצא לחפש את אתונות אביו, עם שמואל - פגישה שבסופה נמשח שאול למלך. נאמר שם (פסוקים כה-כו) "וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׂאוּל עַל הַגָּג. וַיַּשְׁכִּמוּ...". מה היה נושא שיחתם באותו לילה שאחריו נמשח שאול? רש"י פירש: "מוכיחו ומלמדו ליראה את הקב"ה".
בבריחתו של דוד מפני שאול הוא מגיע לשמואל, אל עירו הרמה (שמ"א י"ט, יח): "וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בנוית [בְּנָיות קרי]". מה חשיבותו של פרט זה, שהשניים יצאו מעירו של שמואל, וישבו במקום סמוך? "באותו הלילה... למד (דוד) משמואל מה שאין תלמיד ותיק למד למאה שנה" (מדרש שמואל כ"ב). "היו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם (- מציאת מקום המקדש)" (זבחים נד ע"ב).

[15]"דבר גדול - מעשה מרכבה" - סוכה כח ע"א. "לך ה' הגדולה - זו מעשה בראשית" - ברכות נח ע"א.

[16]מעניין כי במקום אחר אנו מוצאים דעה דומה: ברגע הדרמטי שבו נפגש יעקב עם יוסף בנו האהוב במצרים נאמר: (בראשית מ"ו, כט) "וַיֶּאְסר יוסֵף מֶרְכַּבְתּו וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוד". שואל 'מדרש אגדה' לפסוק זה: "ולמה לא נשק יעקב ליוסף? לפי שהיה קורא באותה שעה בקריאת שמע" (ראה פירוש רש"י). גם כאן המגמה דומה: להעלות את המצבים האנושיים הדרמטיים ביותר, ספוגי הרגש האישי העמוק ביותר, לספֵרה דתית עליונה: לקבלת עול מלכות שמיים.

[17]איזמיר תקט"ו. המחבר הוא בעל 'שבט-מוסר'.