"הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׂתָּ?!" - אחריותו של אחאב
מחבר: אלחנן סמט
מלכים א, כא, יז-כט
הפסוק שאותו העמדנו בראש עיוננו, פותח את התוכחה הנבואית העומדת במרכז מחציתו השנייה של פרקנו (פסוקים יז-כט), מחצית העוסקת בעימות הדרמטי שבין אליהו לאחאב.
כדי שתהא תוכחה זו מובנת לנו כל צורכה עלינו לברר את השאלה הבאה: הרי לא אחאב הוא שהביא להירצחו של נבות, אלא איזבל היא שעשתה זאת. הוא לא העלה על דעתו רעיון כזה בתחילה (פסוק ד), וגם כשאיזבל הבטיחה 'לתת' לו את כרם נבות, היא לא הבהירה לו את הדרך שבה תנקוט לשם כך.
אמנם בנקודה זאת, סובר ר"י אברבנאל אחרת:
"קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי" (פסוק ז) - ואין ספק שמייד הגידה לו מה שהיה בלבה לעשות שכתבה ספרים בשם אחאב אל הזקנים וכו'.[1]
אולם, אם כדבריו, מדוע מעלים הכתוב מאתנו חוליה חיונית כזו במהלך הסיפור? הלא פרט זה מבהיר את תוכחת הנביא "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ"?![2]
אף בהמשך הפרק, כשאיזבל מביאה במעשיה לרצח נבות, אין היא משתפת כלל את אחאב במעשיה. את הדיווח על מות נבות מקבלת איזבל לבדה. וגם כשהיא מבשרת לו (פסוק טו): "קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבות... כִּי אֵין נָבות חַי כִּי מֵת", אין היא מודיעה לו את הנסיבות למותו, ואחאב אינו שואל על זאת.
מובן שאין להפריז בהצדקתו של אחאב: היה עליו לברר בשלבים השונים של המעשה מה מתכוונת איזבל לעשות, או מה עשתה. אולם, האם אי בירור ואי ידיעה, חמורים ככל שיהיו, לרצח יֵחשבו? האם לא היה מדויק יותר להאשימו 'הירשת את אשר רצחה איזבל אשתך'? ומדוע עומד אחאב כנענש המרכזי, ואילו איזבל רק במקום משני:"וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה'..." (פסוק כג)?
הבה נתבונן במבנה המחצית הראשונה של פרקנו (פסוקים א-טז). יש בה חמש תמונות הנקבעות על פי הנפשות הפועלות ועל פי מקום העלילה בכל אחת מהן:
|
|
א. בקשתו של אחאב
ב. הבטחתה של איזבל
ג. 'המשפט'3
ד. קיום הבטחת איזבל
ה. מימוש רצונו של אחאב
|
(ב-ג)
(ד-ז)
(ח-יד)
(טו)
(טז)
|
אחאב - נבות
אחאב - איזבל
איזבל - הזקנים
אחאב - איזבל
אחאב - כרם נבות
|
יזרעאל
שומרון
שומרון - יזרעאל
שומרון
יזרעאל
|
ברור שמבנה זה נועד להבהיר את חשיבותה של תמונה ג, שהיא לב לבו של המסופר, וממנה פינה ויתד לכל המסופר לפניה ולאחריה; מבנה זה רומז לכך שתמונות א-ב מהוות הכנה לתמונה ג, ואילו תמונות ד-ה הן תוצאותיה.
במילים אחרות: רצונו של אחאב, וליתר דיוק: תאוותו לשדה נבות, היא שהולידה את הבטחתה של איזבל, והבטחה זו הובילה בהכרח למשפט השקר. משפט השקר ורצח נבות הם שאפשרו לאיזבל לקיים את הבטחתה והם שאפשרו לאחאב לממש את תאוותו.
בין התמונה השנייה והרביעית, שבהן איזבל היא הדמות הפעלתנית, נמצאת זו השלישית - 'המשפט', שהוא פרי יזמתה ומעשיה. אולם שלוש התמונות הללו, כלולות הן במעגל הרחב יותר - מעגלו של אחאב כדמות המרכזית, בתמונות א וְ-ה. כלומר: כל ההתרחשות בחלק הפנימי של הסיפור נועדה לממש את תאוותו של אחאב, ואחאב הוא האחראי אפוא לכל ההתרחשויות.
אולם, האם אחריותו היא ממשית עד כדי האשמתו כרוצחו של נבות, או שמא זוהי 'אחריות על' בלבד?
מתרשים המבנה ניכר כי הדמות החוזרת בארבע מתוך חמש התמונות, דמותו של אחאב, נעדרת מן התמונה המרכזית, שבה מתואר 'המשפט'.[4] לא רק שאין הוא דמות פעילה בתמונה זאת, אלא שגם בתמונה שלפניה לא נאמר דבר העשוי לשתפו בידיעת העומד להתרחש, ואף בתמונה שאחריה אין מדווחים לו לאחר מעשה על מה שאירע.
מעובדה זאת ניתן היה לכאורה להסיק כי אחאב נקי משותפות ממשית ברצח נבות. אולם נראה כי אין הדבר כה פשוט. מהיותו של אחאב דמות מרכזית בכל ארבע התמונות החיצוניות (א, ב, ד, ה), ומ'היעלמותו' המפתיעה בתמונה המרכזית (ג), שהיא לב הסיפור, ניתן ללמוד על מגמה מכוונת של הנפשות הפועלות (אחאב, איזבל והזקנים) להשאיר את אחאב 'מחוץ לתמונה' של רצח נבות, לשמור את ידיו נקיות. רק מן ההישג הסופי יֵהנה אחאב, בלא שיהא מעורב בתהליך שיוביל לאותו הישג.
כוונתם זו מוּדעת היא כמובן, אף שאינה מתנסחת במילים מפורשות. הרי אי אפשר לאומרה בפירוש! היא בוקעת ועולה ממה שלא נאמר בתמונה השנייה והרביעית, אף שהקורא היה מצפה שיֵאמר - פריסת תכניתה של איזבל בפני אחאב ודיווחה על הגשמת תכנית זו.[5] גם מן העובדה שהזקנים דיווחו לאיזבל על ביצוע הוראותיה, אף שהוראות אלו היו חתומות בידיה בחותמו של אחאב - ניתן ללמוד על כוונת הנפשות הפועלות להשאיר את אחאב מחוץ לתמונה.[6]
אם כן, אי שותפותו של אחאב ואי ידיעתו על רצח נבות, לא היו בתום לב, אלא היו תוצאת קשר מכוון מצד כל הנוגעים בעניין, לא לשתפו ולא לידעו.
ועדיין עלינו לשאול: האם לאחר כל זאת, באמת לא ידע אחאב ולא יכול היה לשער את העומד להתרחש,[7] או שמא יכול היה להבין את כוונותיה של איזבל, ואז עובדת אי שיתופו במעשה ובידיעתו אינה אלא ניסיון למלט אותו בדרכי מרמה מאחריות פורמלית לרצח?
כדי להגיע לתשובה, עלינו לברר תחילה פרט חשוב במהלך האירועים: כיצד הוביל רצח נבות לכך שאחאב יכול היה לרשת את כרמו? עניין זה נדון בברייתא המובאת במסכת סנהדרין מח ע"ב:
תנו רבנן: הרוגי מלכות (- רש"י: שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו) נכסיהן למלך. הרוגי בית דין - נכסיהן ליורשין.
בהמשך הברייתא מובאת ראיה לדין זה מפרקנו, שבו נאשם נבות כמי ש'בירך' אלוהים ומלך, ועל כן ירד אחאב לרשת את כרמו, כדין מורד במלכותו.[8] כך מתבהרת לנו תכניתה של איזבל, כיצד חשבה לממש את הבטחתה: "אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי", תוך ניצול מערכת החוקים הקיימת בישראל.
אולם, מה היה סבור אחאב, כששמע את הבטחתה זאת? כיצד חשב שתממש את דבריה? הרי ודאי היה לו, שמה שנמנע ממנו לעשותו באופן חוקי, מנוע מאיזבל אשתו לא פחות. לפיכך ברור היה לו, שכוונתה לפעול בדרכים בלתי חוקיות לשם השגת הכרם. אולם דרכים אלו הרי חייבות להֵראות כלפי חוץ, כלפי העם, כשרות ומעוגנות בחוק ובמשפט.[9]
במסגרת מגבלות אלו, נראה שקיימת באמת רק דרך אחת להשגת הכרם, והיא הדרך שהלכה בה איזבל. אולם חשבון זה יכול היה להיעשות גם על ידי אחאב עצמו! להלן נראה, שאכן הבין אחאב את כוונותיה הבלתי מדוברות של איזבל. אולם הוא אינו שואל ואינו מתעניין בכך, אלא שותק.
אותה שתיקה נמשכת אצל אחאב אף כשמבשרת לו איזבל:
|
טו
|
קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבות... כִּי אֵין נָבות חַי כִּי מֵת.
|
אחאב אינו שואל מדוע וכיצד מת נבות. אולם כאן אין שום ספק שמבין הוא את נסיבות מותו, שכן ירושת הכרם אפשרית עתה רק מטעם זה שנבות מת כמורד במלכות, ואין משמעות אחרת לדבריה של איזבל!
ואכן, לכך ציפה אחאב, למותו של נבות כמורד במלכות, כדי שתיסלל הדרך לירושת כרמו. ואת ציפייתו זאת מגלה הכתוב ברמיזה, בלשון זאת:
|
טז
|
וַיְהִי כִּשְׂמעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבות
וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּו.
|
אך שמע על מות נבות - מייד ירד לרשת את כרמו. בשתיקה, אך כדבר המובן מאליו. לכך ציפה, והדברים התגלגלו בדרך המתוכננת. התנהגותו זאת מהווה אימות והוכחה לכך שמלכתחילה ידע אחאב את העומד לקרות, והסכים לכך בשתיקה.
עתה, נוסיף לאחריותו של אחאב עוד תוספת משקל:
|
ח
|
וַתִּכְתּב סְפָרִים בְּשֵׂם אַחְאָב וַתַּחְתּם בְּחתָמו.
|
מפסוק זה מתברר כי סמכותו של אחאב היא העומדת מאחורי העלילה השפלה של איזבל. אמנם היא לא נועצה באחאב ולא קיבלה את אישורו לעשות מה שעשתה, וגם הזקנים מבינים מי העומד בפועל מאחורי האמור בספרים, אולם כל זאת הוא במסגרת הקשר שקשרו כולם להסיר מעל אחאב אחריות פורמלית לעלילת הרצח.
כך הופך אחאב לשותף סמוי אך נחוץ, אף באותה תמונה שבה הוא נעדר כדמות פעילה. רק בגופו נעדר הוא מתמונה זאת, אך שמו נמצא בה, ושֵׁם זה מייצג את הסכמתו שבשתיקה, ואף את מקור הסמכות הפורמלי לכל העלילה הנתעבת המתרחשת בתמונה זאת.
לאחר תיאור זה של מהלך הדברים בפרקנו, נוכל להבין ביתר עמקות מדוע נשלח אליהו להביא את דבר ה' לאחאב, רק ביורדו לרשת את כרם נבות. שם מתבררת אחריותו של אחאב לרצח נבות בלא פקפוק, במלוא הבהירות. כל עוד לא ירש אחאב את הכרם, יכול היה להתנער ממעשה הרצח ולגלגלו על איזבל. יכול היה לטעון שלא ידע ולא שיער שלכך התכוונה איזבל. אולם עתה, כשירד לרשת את הכרם, מתבהרת שותפותו ברצח למפרע, מתברר שהוא העומד באמת מאחורי הרצח.
מהו לקחו של פרקנו, לאור ניתוח אשמתו של אחאב?
אחאב אינו נאשם רק ב'אחריות על', למעשה רצח של איזבל אשתו שנעשה שלא על דעתו, כפי שעשוי הקורא הלא-מעמיק לסבור. אך גם אינו מואשם באחריות פעילה, בעצה ובמתן הוראה, כפי שסבר ר"י אברבנאל. הוא נאשם על הניסיון השפל לברוח מאחריות ממשית, אל 'אחריות-על' בלתי מחייבת כל כך.
ניסיון זה, לזכות בפֵרות הפשע, בלי ללכלך את הידיים בעשייתו בפועל, ובכך להתחמק מן האחריות ומן העונש, נוהג רווח הוא במעשי בני האדם, וביותר, במעשי מלכים וראשי עם. ואף שעשוי הוא להצליח ביחס לבני האדם השופטים רק למראה עיניהם, לא יצלח הדבר בחשבון האמיתי שבין האדם לאלוהים. שכן לפני מי שאין נסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב, המבין גם את שתיקותיו ורמיזותיו של האדם, גלויה אחריותו האמיתית של החוטא, וגלוי גם ניסיונו להסתתר ולהימלט מעונשו.
|
ירמיהו י"ז, ט-י
|
עָקב הַלֵּב מִכּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ.
אֲנִי ה' חקֵר לֵב בּחֵן כְּלָיות
וְלָתֵת לְאִישׁ כדרכו ]כִּדְרָכָיו קרי] כִּפְרִי מַעֲלָלָיו.
|
למרות כל האמור על אחריותו של אחאב לרצח נבות, יש לסייג את הנאמר בנקודה אחת: הרעיון לרצוח את נבות כדי לרשת את כרמו, לא בראשו של אחאב נהגה, ואף לא עלה בתחילה במחשבתו. אחאב, השוכב על מיטתו בלא לאכול לחם ובחוסר אונים נוכח סירובו של נבות, נראה בעינינו רחוק מכל מזימת רצח. מזימה זו, איזבל היא ההוגה אותה. שותפותו של אחאב ואחריותו נובעות מן ההסכמה שבשתיקה, מתוך שנוח לו הדבר. ולכשנעיין בדבר, נמצא, שרמת אחריותו למעשה הרצח הולכת ועולה במהלך הפרק:
בתחילה בתמונה א, חוסר כל כוונה ותכנון. אחר כך, בתמונה ב, קבלת הבטחה סתומה מאיזבל, שיכול היה לשער את דרכי מימושה. בתמונה ג - נעשים המשפט והרצח כבר בשמו ובחותמו של אחאב, דהיינו בהשראתו, אך עדיין בלא ידיעתו שהדברים אכן מתרחשים. בתמונה ד - הוא כבר יודע על רצח נבות ואינו מוחה, משמע: מסכים. ובתמונה ה - מגיעה אחריותו (למפרע!) לשיאה, בירידתו לרשת את כרם נבות שנרצח.
וכאן עלינו לשאול: כיצד זה הידרדר אחאב לידי כך? כיצד עבר ממצב שבו לא עלה בלבו אף שמץ הרהור של רצח, עד לידי שותפות בהסכמה ולבסוף אף במעשה, לרצח שבוצע?
כך לימדנו הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פ"א הי"א):
התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל. שאם לא רצו הבעלים למכור, אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבוא לידי גזל, שנאמר "וחמדו שדות וגזלו" (מיכה ב', ב). ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם, או מנעוהו מלגזול, יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות!
[1]וכן בהמשך פירש, שלא על דרך הפשט, את שאלתו של אחאב: "הַמְצָאתַנִי איְבִי" ואת תשובת אליהו: "מָצָאתִי" (פסוק כ):
על זה (- על "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ") השיבו אחאב: "הַמְצָאתַנִי איְבִי" רוצה לומר: המצאתני חייב והורג נפש בדבר הזה, אויבי? כאילו אמר שלא היה הוא בהריגת נבות, ולא ידע ממנו דבר, כי אם איזבל, ולכן הוא, להיותו אויבו, היה חושד אותו במה שלא עשה.
ולכן אמר אליהו: 'מָצָאתִי' וידעתי האמת, שהיא עשתה הדבר בעצתך ובדעתך.
על פירוש זה לדו-שיח שבין אחאב לאליהו נדון בפירוט בעיון ה.
[2]ואכן נראה שרי"א כתב מה שכתב (ראה דבריו גם בהערה הקודמת) בגלל השאלה שהצגנו למעלה ביחס לתוכחה זו. אולם דרכו אינה נראית לנו, מן הטעם האמור, שלא מסתבר שהכתוב ישתוק בעניין כה מרכזי.
[3]את תמונה ג ניתן לחלק לשלושה חלקי משנה: ג1 (ח-י) - השליחות ששלחה איזבל לזקנים (שומרון - יזרעאל); ג2 (יא-יג) - המשפט בעיר יזרעאל; ג3 (יד) - השליחות ששלחו הזקנים לאיזבל (יזרעאל - שומרון).
[4]אמנם שמו של אחאב נזכר אף בתמונה זו: "וַתִּכְתּב סְפָרִים בְּשֵׂם אַחְאָב וַתַּחְתּם בְּחתָמו" (פסוק ח) אולם נראה שדבר זה נעשה שלא בידיעתו. ראיה לדבר - הזקנים מקבלי הספרים מדווחים על ביצוע ההוראות שבספרים לאיזבל ולא לאחאב. משמע שמבינים הם, שאחאב אינו מעורב בפועל במעשה זה. בהמשך העיון נחזור ונדון בפסוק זה.
[5]ולעיל דנו בדעתו של ר"י אברבנאל כי אכן נאמרו הדברים.
[6]בכך יש ליישב את הכפילות בפסוק יא: "וַיַּעֲשוּ... כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם". מפסוק זה נראה כי מלבד הספרים ששלחה איזבל לזקני יזרעאל היא שלחה אליהם דבר מה נוסף - כנראה דברים שבעל-פה. מהו דבר זה? דבר זה היה הוראה שלא לדווח לאחאב ולא לערבו כלל במעשה, אף שהספרים כתובים בשמו וחתומים בחותמו.
[7]ואף שוודאי היה לו שעומד להֵעשות כאן מעשה בלתי חוקי, אולי לא צפה שיהא חמור כל כך וכרוך ברצח.
[8] אמנם שם מובאת גם דעת ר' יהודה, הסובר ש"אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין", ואחאב ירש את כרם נבות כיוון שהיה בן אחי אביו, ולשם כך נרצחו גם בניו של נבות (ראה מל"ב ט', כו). לפי דעה זו מחמירה התביעה מעם אחאב שיִּצְפה את תכניותיה של איזבל, שהרי אחאב יודע כי הוא יורשם החוקי של נבות ובניו.
אולם נראה שפשוטו של מקרא הוא כדעה המובאת למעלה, מכיוון שלעובדה שאחאב היה בן דודו של נבות אין כל רמז בפרק, והרי בלעדיה אין להבין את מהלכו! מאידך, החוק שהרוגי מלכות נכסיהן למלך, כרקע להבנת הפרק, אינו צריך ציון מיוחד, שכן חוק זה היה ידוע ומפורסם לא רק בישראל (כך גם פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ד ה"ט), אלא גם בכל העמים במזרח הקדום, והוא נוהג בכמה ארצות גם בימינו.
[9]ראה את דברי רד"ק המובאים בעיון הקודם המבארים עניין זה.