הדו-שיח מעבר לירדן

שינוי יחסו של אליהו לאלישע לאחר שהלה נשבע את שבועתו בשלישית לפני מעבר הירדן, שעמדנו עליו בעיון הקודם, בא לידי ביטוי ברור וגלוי עוד יותר לאחר שעברוהו שניהם:

ט	וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע: שְׁאַל מָה אֶעֱשֶה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ.

שים לב: זו הפעם הראשונה ש'סודו' של אליהו יוצא מפורש מפיו שלו. אמנם תכלית הליכתו של אליהו הייתה נהירה לאלישע, כשם שהייתה גלויה לבני הנביאים[1], אולם דבר זה היה בגדר סוד, שאף שהוא ידוע לכולם, אין משיחים בו בקול רם, ודאי לא עם אליהו שהסוד אמור בו. זו הסיבה שבגללה אין אלישע מנמק באוזני אליהו את שבועתו התקיפה שלא יעזבנו בדרכו, אף ששניהם יודעים את סיבת הדבר. מחמת כן, פנו בני הנביאים, הנרגשים מידיעת הסוד, אל אלישע ולא אל אליהו, ולפיכך גם מצווה עליהם אלישע "החשׁוּ!". והנה, בדו-שיח אחרון זה שבין הרב לתלמידו, בסמוך למקום עלייתו של אליהו, מוּסר הלוט מעל הסוד, ואליהו מדבר בו בגלוי עם אלישע.

אולם חשוב מכך הוא תוכן דבריו של אליהו לאלישע: "שְׁאַל מָה אֶעֱשֶה לָּךְ". רגש אבהי רך מתגלה כאן ביחסו של הרב לתלמידו בטרם ייפרד מעליו. נראה כי אליהו שמח בלבו על דבקותו של תלמידו הנאמן בו, והוא חפץ לגמול לאלישע על נאמנות זו, שלא תהא שיבתו מהליכתו עם רבו שיבה ריקנית. אילו היה אלישע נעתר לבקשותיו של רבו "שֵׁב נָא פה..." לא היה זוכה לנדיבות לב זו של אליהו כלפיו.

מה טיבה של התשובה, אשר לה ציפה אליהו מאת אלישע? קשה לענות על כך, משום שמייד יתברר שתשובת אלישע לא תאמה את כוונת אליהו בהצעתו. אולם בכל זאת יש לדייק מדברי אליהו שאמר "מָה אֶעֱשֶׁה לָּךְ", שכוונתו הייתה למעשה מסוים, כמו האצלת ברכה או נתינת דבר לאלישע.

בתשובתו, שב אלישע ומתגלה לרבו (וגם לנו) כמי שדעת אחרת עמו, והוא שואל מרבו מה שהלה לא פילל:

ט	וַיּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי.

מהו פשר בקשתו זו של אלישע? לפרשנים כמה דרכים בביאור דבר זה:

א. מפרשים אחדים פירשו כי "פי שנים" משמעו 'כפליים' (כפי השימוש הרגיל כיום בפינו) ועל כן תהא משמעות בקשת אלישע כדברי בעל-המצודות:

 

 

נראה כי גם רש"י, אע"פ שלא כתב דבר על פסוקנו, פירשו באותה דרך, שהרי על תגובתו של אליהו בפסוק הבא "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאול" כתב רש"י:

 

 

פירוש זה מעורר קשיים חמורים. כך שואל הזוהר (וישב, חלק א, קצא ע"ב):

 

 

ובתרגום:

 

 

ר"י אברבנאל שואל אף הוא שאלה זו בראש פירושו לפרקנו (השאלה השמינית), אך הוא מוסיף עליה ממד של חומרה:

 

 

ב. בכמה מקומות בדברי חז"ל נתפרשה שאלתו של אלישע מאליהו כבקשה שיינתן לו כוח לחולל נִסים מרובים בכַמּוּתם כפליים מאלו שחולל רבו. לראשונה אנו מוצאים תפיסה זו בספר בן-סירא, באותו חלק בספר שכותרתו היא "שבח אבות עולם":[4]

 

 

בקיצור נמרץ אנו מוצאים תפיסה זו בברייתא דל"ב מדות מדה א:

 

 

בכמה ממקורות חז"ל נאמר, שאליהו החיה מת אחד, ואילו אלישע בזכות אותו "פי שנים" החיה שני מתים[6]: את בן השונמית (ד', לד-לה) ואת המת שקם על רגליו בעת שנגע בעצמות אלישע (י"ג, כא), או לחילופין את נעמן שריפויו מצרעתו חשוב כהחייאת מת, שכן המצורע חשוב כמת.

אלא שקשה לראות בדעה זו על שני גווניה פירוש על דרך הפשט לשאלת אלישע. ראשית, האם כמוּתם המספרית של הנסים שמחולל נביא היא עדות לרוחו הנבואית? והרי מה שביקש אלישע הוא שיהא פי שניים ברוחו של אליהו אליו. שנית, האם אלישע 'אספן של נסים' הוא? הנסים שחוללו אליהו ואלישע לא נעשו לשם עצמם, אלא היו צורך הדור, צורך השעה וצורך התפקיד הנבואי שמילאו. ממילא, קשה לתאר שהדבר שאותו מבקש אלישע מאליהו הוא ריבוי מופלג של נסים. ושלישית, מקשה רי"א על פירוש זה: "ולדבריהם לא ידעתי למה ישיבהו אליהו 'הקשית לשאול'? האם היה אפשר רחוק שיעשה אלישע נסים רבים מאליהו?".[7]

ג. מבלי לשנות את פירוש הצירוף "פי שנים" במשמעות כפליים, משנה רלב"ג בכל זאת את פירוש הפסוק כולו, בכך שהבסיס להכפלה לדעתו, אינה רוחו של אליהו, אלא רק מה שנאצל מרוחו של אליהו לכל אחד מבני הנביאים. ואלו דבריו:

 

 

הקושי בפירושו של רלב"ג הוא בכך שהוא מכניס לפסוקנו את מה שאינו נרמז בו כלל - את בני הנביאים ואת היותם, אף הם, יורשי רוחו של אליהו. הדוגמה שהביא מירושת הבכור אינה דומה למקומנו: שם (כ"א, טז) הושוו בפירוש בן האהובה לבן השנואה לעניין הירושה: "וְהָיָה בְּיום הַנְחִילו אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לו לא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכר". על כן ניתן לומר שם, כי הבסיס להכפלת הירושה "פי שנים" לבן השנואה הבכור, הוא מה שיורש בן האהובה - הפשוט. אולם אצלנו, לא נזכרו בני הנביאים כלל ביחס לאלישע.

ד. הראשון שפירש את פסוקנו בדרך שונה, מתוך הבנה כי הצירוף "פי שנים ב..." אין משמעותו כפליים, הוא המדקדק ר' יונה אבן ג'נאח בספר השורשים שלו. אחריו פירשו כן ראב"ע בפירושו לתורה, ור' יוסף קמחי, שפירושו מובא בדברי רד"ק בנו במקומנו.

בטרם נביא את דברי המפרשים הללו. נבחן את שלושת המקומות היחידים במקרא שבהם מופיע הצירוף "פי שנים". מלבד במקומנו ובפרשת ירושת הבכור בספר דברים, מופיע הביטוי עוד בספר זכריה:

זכריה י"ג, ח

וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ נְאֻם ה' פִּי שְׂנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׂית יִוָּתֶר בָּהּ.

ניכר בפסוק זה כי 'פי שנים בה (- בארץ)' אינו כפליים, אלא שני שליש מתוכה. דבר זה מתחייב מסופו של הפסוק 'וְהַשְּׁלִשִׁית - השליש הנוסף - יִוָּתֶר בָּהּ'. פירוש כזה מתאים מאוד גם לפרשת הבכור, העומד בפרשה זו אל מול אח פשוט (אחד): "לָתֶת לו פִּי שְׁנַיִם בְּכל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לו" - לתת לו שני שליש מתוך כל הירושה.[8]

ועתה הבה נעיין בדברי הפרשנים, וראשון לכולם הוא ר' יונה אבן ג'נאח בשורש 'פה' ('ספר השורשים', מהדורת בכר עמ' 395):

 

 

לדבריו "פי שנים" אפוא, הם שני חלקים מן השלם, בין אם השלם מתחלק לשלושה, שאז הוא שני שליש, ובין אם מתחלק ליותר משלושה חלקים שווים. את פסוקנו "וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי" - מפרש ריב"ג דווקא במשמעות שני שליש, כלומר אלישע מבקש כי שני שלישים מרוחו של רבו (והכוונה בוודאי לְרוב) יחולו עליו. מה שהיה נראה לפי הפירוש הראשון "עזות וזדון גדול שיבקש מרבו שיהיה גדול ומעולה ממנו" (כלשון רי"א שהובאה לעיל) הופך להיות ביטוי לענווה אמיתית של תלמיד, שאינו מתיימר להיות אפילו כמו רבו, אלא פחות ממנו.

נעיין עתה בדברי ראב"ע בפירושו לדברים כ"א, יז:

 

 

פירושו של ראב"ע לספר מלכים לא הגיע לידינו, והפרשן המפרש בדומה לכך את פסוקנו, הוא רד"ק בשם אביו:

 

 

השוואה זו שהשוו שלושת הפרשנים את בקשת אלישע לדין הבן הבכור תסייע בידנו להבין את המסתתר מאחרי בקשת אלישע. רי"א מקשה על כל הפירושים שהובאו עד עתה קושיה חזקה:

 

 

והנה, הַנְחלת הבן הבכור פי שניים היא מצוַת עשה: "אֶת הַבְּכר... יַכִּיר לָתֶת לו פִּי שְׁנַיִם...". אולם אין זאת אומרת שאם האב מתנכר לבנו הבכור ומשווה אותו לשאר אחיו יפסיד הבכור. האב מְצֻוֶּה לאשר ולהכיר במה שאמרה התורה, שהבכור עדיף על שאר אחיו ויורש פי שניים. הַנְחלת האב ירושה כפולה לבכור, היא בגדר אקט פורמלי של הכרה בו כבכור. אולם את עצם הדין קבעה התורה, ואין ביד האב לשנותו.[10] משמעותו של דין זה היא הכרה בכך שהבכור הוא הבן העיקרי הממשיך את אישיותו של אביו, והוא המנהיג את המשפחה במקום אביו לאחר מותו.[11]

על פי ההקבלה בין דין הבכור שבספר דברים לבקשת אלישע יש לומר שכך הדבר גם בפרקנו: מידתה של רוח הנבואה שתנוח על אלישע כיורש תפקידו של אליהו, היא אכן ביד ה' ולא ביד אליהו, כטענת רי"א. מה שמבקש אלישע מרבו הואכי אליהו יכיר בו כיורשו העיקרי, כממשיכו, ובכך עונה אלישע לשאלת אליהו "מָה אֶעֱשֶׁה לָּךְ".

היחס אשר לו זכה אלישע מרבו במהלך מסעם המשותף עד ליריחו, היה כפי שראינו יחס דומה במקצת לזה שניתן לשאר בני הנביאים: "השתדל שישאר (- אלישע בבית אל וביריחו) כאחד מהם" (לשון רי"א). לא נעלמו מעיני אליהו כמובן דברי ה' "וְאֶת אֱלִישָׁע... תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". ידוע גם ידוע לשניהם שאלישע יירש את מקומו של אליהו כנביא הדור. השאלה העומדת ביניהם לבירור היא האם אליהו יכיר באלישע כיורשו, כממשיכו, או שעלייתו של אלישע למעמד נביא הדור תהא תוצאה של תהליך עצמאי שיחל אחר הסתלקות אליהו; האם אלישע יהא נביא המתחיל דרך חדשה, או שדרכו תהא בהמשך וברציפות לזו של אליהו. על כך התנהל הוויכוח הסמוי בין אליהו לאלישע בשאלת התלוותו של אלישע לרבו בדרכו למקום הֵעלותו.

זהו אפוא הדבר שמבקש עתה אלישע בגלוי: הכרת אליהו בו כיורשו וכממשיך דרכו בישראל, ממש כהכרת האב את בנו הבכור כממשיכו בהנהגת המשפחה המתבטאת בנותנו לו שני חלקים בירושה. 'כל אשר ימצא לו' - לאליהו, אינו כסף וזהב ואף לא נחלת קרקע, אלא רוחו הנבואית. בנוח רוח אליהו על אלישע, יכירו הכול כי אלישע הוא יורשו וממשיך דרכו של רבו הגדול שהוא גם אביו הרוחני.

"הִקְשִׁיתָ לִשְׁאול" - עונה אליהו לשאלתו הגלויה של תלמידו לזכות בהכרת אליהו בו כיורשו וכממשיך דרכו. מכאן אתה למד, שהפקפוק של אליהו ביחס להיות אלישע ממשיך דרכו, לא הפסיק לקנן בו. אף שאליהו הסכים שאלישע ילווהו למקום הֵעלותו, עדיין אין הוא בטוח שנוכחותו הפיזית של אלישע במקום עלייתו משמעה בהכרח קביעת היותו ממשיכו ויורש רוחו. בהרשותו לאלישע להתלוות אליו עד קץ דרכו, אמנם קירב אליהו את אלישע לעמדת היורש, אך עדיין לא קְבעה. והנה עתה, מבקש אלישע שאליהו יקבע זאת בגלוי. אולם שאלת אלישע מרבו שאלה קשה היא: הייתכן שאיש בעל תכונות כה שונות ומנוגדות לאלו של אליהו יהא יורשו וממשיך דרכו?

למלבי"ם פירוש שונה מן הפירושים שהבאנו בסעיף הקודם לבקשת אלישע פי שניים ברוחו של אליהו:

 

 

אף שפירוש זה אינו הולם את פשט המילים (שהרי 'פי שניים ב...' אינו כפליים, אלא שני חלקים מתוך הדבר, כפי שנתברר בסעיף הקודם) מתארים דברי מלבי"ם להפליא את הסיטואציה: אלישע מבקש את הכרתו של אליהו בו כיורשו, אף שברור לשניהם כי לאלישע יש 'השגות' אחרות מאלו של רבו, והוא אינו מוכן לבטלן. הוא מבקש שרוח אליהו תנוח עליו בנוסף לרוחו שלו העצמאית והשונה.

"הִקְשִׁיתָ לִשְׁאול" - האפשרי זיווג זה בין רוחו של אליהו לרוח אלישע? האפשרי שאדם השומר על השגותיו העצמאיות השונות כל כך מהשגות רבו, יוכל גם להיות יורשו וממשיך דרכו של רבו, עד שרבו יכיר בו ככזה?

אליהו מוסר את ספקו לשמיים. לא הוא יכריע בשאלה מורכבת זו, אלא הבוחר באלישע כ'נביא תחתיו' הוא יכריע מה יהא טיבה של ההמשכיות בין שני הנביאים: האם 'תחתיו' משמעותו רק 'זה שיבוא אחריו' בַּזמן, או שמא גם זה שיבוא מחמתו, כיורשו וכממשיך דרכו. אליהו עונה לאלישע: "אִם תִּרְאֶה אתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לא יִהְיֶה".

אין מדובר פה רק בסימן חיצוני אשר יעיד על הכרעת ה' ביחס לאלישע, אלא זהו המבחן הפנימי לשייכותו של אלישע למעמד זה ולמה שמשתמע ממנו. על כך הרי ניטש הוויכוח מתחילת הסיפור: האם מעמד נשגב זה של עליית אליהו בסערה השמיימה הוא סופה של דרכו? האם יהא זה מעמד מסתורי שרק הנביא ואלוהיו יהיו שותפים בו, כפי שחשב אליהו, או שמא יהא זה מעמד בעל משמעות לאומית-ציבורית, ובו יתבטאו חילופי המשמרות בין הנביא העוזב את דורו ועולה השמיימה, לנביא החדש העולה על במת הדור, כממשיכו, כפי שהתכוון אלישע? הרי זו הייתה תכלית שבועותיו החוזרות ונשנות של אלישע, תכלית דבקותו העקשנית ברבו בדרכו אל מקום עלייתו: להיות נוכח במעמד הגדול הזה, כדי להֵחשב לממשיך דרכו ונבואתו של רבו. אליהו אִפשר זאת לאלישע, אולם את עצם האפשרות שאלישע יהא נוכח במעמד זה לא רק בגופו אלא גם ב'ראייתו' - בחזונו הנבואי, זאת לא אליהו הוא שיקבע, אלא מי שעתיד להעלותו השמיימה, ומי שקבע זה מכבר את היות אלישע נביא תחתיו.

אולם מה יש בה בראיית עלייתו של אליהו, שעשוי להפוך את אלישע ליורשו וממשיכו? מהו סודה של עליית אליהו, וכיצד מתקשר סוד זה למעמדו של אלישע?

בעיון ז נדון בהנחה שעלייתו של אליהו בגופו השמיימה משמעה כי אליהו לא מת. טעמו של דבר זה הוא בכך שאליהו לא סיים את תפקידו. עליו לשוב אל הארץ הזאת, אל בני עמו באשר הם, בדורות שיבואו, ולהמתיק את קנאותו.

אותה 'המתקה' שנועדה להופעתו העתידית של אליהו,[12] מצויה כבר במקרא גופו, בדור הנושק לדורו של אליהו, בדמותו של אלישע. אלישע כמשרתו של אליהו וכבנו הרוחני היורשו וממשיך את דרכו, כמי שרוח אליהו נחה עליו והוא פועל מכוחה את פעולתו הנבואית, מתקן וממתיק את דמותו של אליהו, דווקא בשל השגתו העצמאית השונה מזו של רבו. אולם את זאת הוא עושה בשל היותו תלמידו וממשיכו של אליהו רבו, והרי הוא כבן המזכה את אביו במעשיו.

 

 

אם יפקח ה' את עיני אלישע, והוא יַראה לו את החזון המופלא של עליית אליהו השמיימה כשהוא חי ואת משמעו של דבר זה: שתפקידו של אליהו לא תם, ויש להמשיך את דרכו בעולם בשינוי כיוון, בהמתקתה של הדרך, 'יהי לו כן' - כאשר ביקש: יהא הוא יורשו וממשיכו של אליהו, יהיה לבכורו הרוחני היורש פי שניים ברוחו הנבואית, וגם יכירו בו הכול כיורשו של הנביא המורם מעם.

 

 

ואם לא יזכה בכך אלישע, וחזון עלייתו של אליהו החי השמיימה יֵעלם מעיניו (כפי שנתעלם מעיני בני הנביאים, אשר רק ידעו כי אליהו איננו, בלא לדעת כיצד נעלם), אז יתברר שאין ה' חפץ שאלישע יהיה ממשיכו של אליהו. אז ייוודע שמידתו של התלמיד, השונה כל כך ממידתו של רבו, עצמית היא לו, וקיומה העצמאי אינו מהווה המשך לזו של רבו.

האם דרכו הכל כך שונה של אלישע, נביא הדור הבא, תהא בגדר מהפכה ומחלוקת על דרך רבו, או שמא תהא בגדר המשכה של דרך רבו דווקא בשל שונותה? זו השאלה הנבחנת מעבר לירדן.

בסעיף 2 של עיוננו ראינו כי שלושה מגדולי הבלשנות העברית הקדומה, ריב"ג ראב"ע ור' יוסף קמחי, פירשו כי "פי שנים" פירושו 'שני חלקים'. מהו הביסוס הלשוני לפירוש זה?

במילון בן-יהודה בערך 'פֶּה' השני[13] הובאה משמעות שאינה שכיחה למילה זו: צד, כיוון. והוסיף העורך (נ"ה טור-סיני) שם בהערה 1: "ונראה שאין פֶּה זה אלא שינוי צורה של פֵּאָה". הפסוקים המובאים שם, שבהם משמש 'פה' בהוראה זו הם: "אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחור וַיּאכְלוּ אֶת יִשְרָאֵל בְּכָל פֶּה" (ישעיהו ט', יא); "וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה" (- מקצה לקצה, מל"ב י', כא); "מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַם פֶּה לָפֶה" (שם כ"א, טז); "אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל פֶּה" (עזרא ט', יא).[14]

בהמשך אותו ערך במילון הובאה משמעות נוספת: "וכמו פֵּאָה במשמעות חלק, בצֵרוף 'פי שנים' בדבר, שני חלקים בדבר, שני שלישים בו". וכאן מובאים שלושת הפסוקים שבהם מופיע הצרוף 'פי שנים ב...'. בהערה 3, כותב העורך (הנ"ל):

 

 

בהמשך אותו ערך במילון הובאה גם המשמעות הנפוצה בפינו ל'פי שנים' - כפליים. בעיוננו ראינו כי כבר בדורות קדומים הובן כך הצירוף (כך בבן-סירא ובמקורות שונים בדברי חז"ל). העורך מעיר על כך: "בימינו נהוג אף 'פי שלושה' 'פי אלף' 'פי כמה', או בנקבה 'פי שתים' וכדומה. ואין לשימוש זה יסוד בלשון הקדומה".

החל מתחילת המאה העשרים, מאז חפירת הארכיאולוג הבריטי מקאליסטר בתל גזר (חפירה שהחלה ב-1902 ונתפרסמה ב-1912) ועד עתה, התגלו בחפירות הארכיאולוגיות בארץ אבני משקל רבות ומטילי כסף, ועליהם כתוב באותיות עבריות עתיקות 'פים'. שקילתן של הללו (שנתגלו באזור יהודה) העלתה שמשקלן הממוצע הוא 7.6 גרמים. דהיינו 'פים' = שני שליש שקל (שמשקלו בארץ ישראל בתקופת הבית הראשון כ-11.4 גרם).[16]

ערך כספי זה הוא שנזכר כנראה בשמ"א י"ג, כא: "וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשׁת וְלָאֵתִים", פסוק שהקדמונים התקשו בפירושו, ואילו המפרשים החדשים, שהיו מודעים לתגליות הארכיאולוגיות, פירשוהו כמין חומר: מחיר ההשחזה (- 'הפצירה' שהוא שם פעולה) של כלֵי העבודה (- מחיר שאותו גבו הפלישתים מן העברים שבאו אליהם ללטוש את כלי העבודה החקלאיים שלהם, כמבואר בפסוק שלפני כן) היה 'פים' - שני שליש השקל כסף, וזהו כנראה מחיר מופקע.[17]

לדעת טור-סיני[18] יש לנקד את הכתובת שנתגלתה על גבי אותן אבני משקל ומטילים 'פַּיִם' "שהרי בכל הכתובות הקדומות כותבים את הסיום ים חסר (שמרִם = שומרִים), ולפי משקלו של הפים... הוא שני שלישים השקל, פי שניים בשקל, ולפי זה יש לבטאו 'פַּיִם', כלומר שני חלקים".

נמצא לסיכום כי "פִּי שְׁנַיִם" אינו אלא 'פִּים שנים' (או: 'פַּיִם'), שהם שני פִּים - שני פֵּאִים או שתי פאות, ובקיצור: שני חלקים.

---