אליהו מְחַיֶּה את בן הצרפית

מחבר: אלחנן סמט

מלכים א יז, יז-כד

תוכן המאמר:
1. השוואת פסקה זו לקודמותיה
2. ראיות מתוך פסקתנו להיותה 'סיום משברי' לקודמתה
3. זיקת מות הילד אל הבצורת
4. הוויכוח התלת-שלבי בין ה' לנביאו - הייתכן שישראל ייפגעו בגללו?
5. נאום האלמנה - הוויכוח עם אליהו מגיע לשיאו
6. תגובת אליהו
7. מדוע לא נענתה תפילתו הראשונה של אליהו?
8. "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׂלשׂ פְּעָמִים"
9. התפילה השנייה וקבלתה - משמעות הדבר מבחינת נושאו של הסיפור
10. תגובת האישה
11. מבנה הפסקה
12. היחס בין מבנה פסקתנו לבין מבנה קודמתה
13. נספח: השוואת סיפורי ההחייאה של אליהו ושל אלישע
א. מערכת היחסים בין האישה לנביא בכל אחד מן הסיפורים
ב. החייאת הבן על ידי אליהו ועל ידי אלישע - ההבדלים ומשמעותם

1. השוואת פסקה זו לקודמותיה

על אף הזיקה הגלויה לעין בין פסקתנו לבין קודמתה, מבחינת הדמויות, הזמן והמקום המשותפים לשתיהן,[1] קשה מאוד להלום את מקומה של פסקה זו בהקשר הכללי של הסיפור השלם. שלא כמו שתי הפסקאות שקדמו לה (בנחל כרית ובצרפת) אין היא מטפלת בבעיית קיומו וכלכלתו של אליהו בעת הבצורת. נושא אחר, וזר לכאורה, הוא הנידון כאן: מותו ושיבתו לחיים של בן האלמנה הצרפית, ילד שגם בו וגם באמו לא נפגוש יותר בהמשך. והרי עלייתם על בימת הסיפור בפסקה הקודמת, לא נועדה אלא לצורך הארת מעשיו ודמותו של אליהו העומד במרכז. אף תיאור הבצורת והרעב כשלעצמם נעדר מפסקתנו ואינו נזכר בה ולוּ ברמז. לא ייפלא אפוא, שרוב המילים המרכזיות המקשרות בין שתי הפסקאות הקודמות[2]אינן מצויות בפסקתנו: אין אנו מוצאים בה את הפועל 'שתה', או את הצירוף 'צויתי לכלכלך שם', וגם לא את שמות העצם 'לחם' ו'גשם'. כללו של דבר: כל המילים הקשורות לבצורת ולבעיות שהיא מציבה בפני הבריות בכלל ובפני אליהו בפרט אינן מופיעות כאן.[3]

נציין כאן עוד שני הבדלים בין פסקתנו לבין שתי קודמותיה, אולם הללו ישמשו לנו כבר כגשר לדיון על שילובה בנושאן.

א. שתי הפסקאות הקודמות בנויות באופן דומה: הן פותחות בדבר ה' לאליהו (ב-ד; ח-ט), וממשיכות בתיאור הדרך שבה התקיים דבר ה' הזה, הן על ידי אליהו שעשה מה שנצטווה, והן על ידי ה' שקיים את מה שהבטיח לנביאו. פסקתנו אינה בנויה כלל באותו 'דגם',[4]ואדרבה: ההתרחשות העומדת במרכזה - מותו של בן הצרפית - נראית כעומדת בסתירה לדבר ה' שהנחה את אליהו בראש הפסקה הקודמת לשבת בבית האלמנה הצרפית ולהתכלכל על ידה. זאת, משום שטענותיה של האלמנה כנגד אליהו (בפסוק יח) מביאות את יחסיהם עד משבר, ומאיימות על המשך ישיבתו של אליהו בביתה, כפי שיוסבר להלן.

בפסקתנו אין ה' מורה לאליהו מה עליו לעשות, אלא אליהו הוא המבקש מה' שיעשה את רצונו, ומפציר בו לשם כך בתפילה. בפסקה זו לא אליהו הוא העושה את דבר ה', אלא ה' שומע בקול אליהו ועושה את רצונו (פסוק כג).

ב. בכל אחת משתי הפסקאות הקודמות מתוארת תקופה בת שנה. האירוע המתואר בפסקתנו, לעומת זאת, הוא אירוע חד פעמי, והתרחשותו היא לשעתו בלבד.

שני ההבדלים הללו בין פסקתנו לבין קודמותיה, מובילים אותנו למסקנה הבאה: פסקתנו משמשת סיום לפסקה הקודמת, סיום משברי, אשר דווקא הוא היוצר דמיון בין תולדות שהייתו של אליהו בבית האלמנה בצרפת לשהייתו בנחל כרית. הרי הפסקה הראשונה - 'בנחל כרית' - נסתיימה בסיום משברי:

ז וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל, כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ.

סיום זה אינו חלק מן המבנה (הכללי) המשותף לפסקה אודות אליהו בנחל כרית ולזו שאודות אליהו בצרפת, שהרי זו האחרונה מסתיימת בהתקיימות דבר ה' ללא כל מכשול והפרעה:

טו-טז

וַתּאכַל הוא [הִיא קרי] והיא [וָהוּא קרי] וּבֵיתָהּ יָמִים...
כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.

סיום זה של הפסקה השנייה, יכול היה לאפשר את התמשכות המצב המתואר בה ללא כל הגבלה. נדמה כי הכול מרוצים כעת: האלמנה ובנה ניצלו ממוות ברעב, אליהו מצא מקום מתאים לשבת בו ולמצוא בו את מִחייתו, אמנם בצמצום, אך ללא כל איום שהדבר ייפסק. אלא שזוהי כמובן אשליה: הבעיה של הסיפור השלם שאנו מצויים בו, אינה מציאת פתרון מניח את הדעת לאליהו, אלא הבצורת שהביא הנביא על עמו. ומבחינתו של נושא זה הכול זמני וחייב להשתנות. ישיבתו 'המוצלחת' והשְׁלֵווה של אליהו בבית האלמנה, אינה בגדר 'פתרון' בסיפור, אלא ההיפך מכך: היא בגדר הפרעה להמשך זרימתו. על כן היא חייבת להגיע לנקודת שבר שלא תאפשר את המשך ישיבתו בשלווה, כי אם תחייב את המשך התנועה והסיפור. הצורך בדבר זה והיותו עומד לקרות, נרמז כבר בסוף הפסקה הקודמת:

טו וַתּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים.

מדוע נקצב זמן זה לישיבתו של אליהו בשלווה בבית האלמנה? ומה אירע בסיומם של אותם 'ימים' (- שנה)? הקורא זוכר כי גם ישיבתו של אליהו בנחל כרית נמשכה 'ימים', ובסופה בא משבר אשר אילץ את אליהו לשנות את מקומו ואת אורח חייו, והוא מצפה למשבר דומה שיביא סוף גם על ישיבתו בצרפת. הפסקה השלישית נועדה למלא ציפייה זו. אלא שבניגוד למשבר בסיומו של סיפור נחל כרית, שאין תיאורו משתרע אלא על פני פסוק אחד, מהווה הסיום המשברי של ישיבת אליהו בבית האלמנה נושא לפסקה קצרה העומדת בפני עצמה. זאת משום התגובה שהגיב אליהו על משבר זה, לעומת חוסר תגובתו למשבר הקודם.

2. ראיות מתוך פסקתנו להיותה 'סיום משברי' לקודמתה

כיצד עולה תפיסה זו של האירוע המתואר בפסקה שלנו מתוך הכתוב עצמו? היא נרמזת בו בדרכים שונות. הבה נעיין בכתוב וניווכח בדבר:

א. מילות הפתיחה של פסקתנו "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"[5], מעלות את השאלה: אחר אֵלו דברים? או במילים אחרות: בזיקה לאיזה אירוע קודם (או: לאיזה פרט באירוע הקודם) מצויה פסקתנו? שאלה זו מוצדקת כאן, משום שפסקתנו עומדת בזיקה הדוקה מאוד לקודמתה (מבחינת הדמויות, הזמן והמקום, כפי שצוין לעיל), ושתיהן גם יחד מהוות חלק מסיפור רחב יותר. ובכן: אחר אֵלו דברים "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה..."? נדמה כי התשובה מתחייבת מציון הזמן האחרון שפגשנו בסוף הפסקה הקודמת (פסוק טו) - "ימים". ובכן: אחר אותם "ימים", דהיינו שנה, "חלה בן האשה". ברור אפוא, שכוונת הפתיחה של פסקתנו לרמוז לקטיעתה של אותה תקופת זמן 'אידילית' שתוארה בפסקה הקודמת.

ב. יש והכינוי שבו מכנה הכתוב (או אחד הדוברים בו) דמות מדמויותיו של הסיפור, הולך ומשתנה לאורך הסיפור. בדרך כלל משקפים הכינויים השונים הללו נקודות תצפית שונות על אותה דמות. לעתים השינוי בנקודת התצפית נובע מהתחלפות האישים הניצבים בסיפור אל מול אותה דמות, ולעתים שינוי הנסיבות בעלילה הוא הגורם לכך.[6] הבה נבדוק את כינויֶיהָ של האלמנה, המשמשת אחת הדמויות הראשיות בשתי הפסקאות שאנו עוסקים בהן.

פעמיים בפסקה הקודמת מופיע כינויה של אישה זו (בראש הפסקה בפסוקים ט וְ-י), ובשתיהן זהה הכינוי: 'אשה אלמנה'. כינויה בלשון זו נועד לאפיין את מעמדה הכלכלי-חברתי הנמוך, ובכך להכין אותנו לקראת הקושי הגדול שעתיד להתגלות בהמשך הפסקה: כאישה אלמנה (מטופלת בילד) אין היא מסוגלת לפרנס את עצמה ואת בנה בעת הרעב, קל וחומר שאינה יכולה לפרנס אדם זר.
ארבע פעמים בא כינוי לאישה זו בפסקתנו, שלוש בדברי הכתוב ואחת בפי אליהו, ובכל פעם הוא שונה:

א.     (יז)     ... חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת.
ב.     (כ)     ... הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׂר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ...
ג.     (כג)     ... וַיִתְּנֵהוּ לְאִמּו
ד.     (כד)     וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ...

מעניין שאפיונה בפסקה הקודמת כ'אשה אלמנה' אינו מופיע בפסקתנו כמות שהוא. ללמדך, שאלמנותה (כביטוי למעמדה הכלכלי-חברתי הירוד) אינו עניין עתה לפסקתנו. קל להבין מדוע מכנה הכתוב את האישה 'אמו' של הילד בפסוק כג: שמחת ההשבה שמשיב לה אליהו את הילד החי, היא בראש ובראשונה שמחת האם ששבה להיות אם לבנה. אף כינויה בסוף הפסקה 'האשה' מובן: לא כאם בנה היא אמרה את דבריה האחרונים לאליהו, ולא כאלמנה, אלא כ'אשה' - כלומר כאישיות המבטאת את מסקנתה מכל האירועים: כי דבר ה' בפי אליהו - אמת. את כינויה המורכב בפי אליהו בתפילתו הראשונה "הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ" - נבאר בהמשך, כשנתייחס לתפילתו בפירוט.

כינויה הראשון בפי הכתוב בתחילת הפסקה, "הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת" הוא תמוה. מה ראה הכתוב להבליט דווקא צד זה באישיותה, שהיא 'בעלת-הבית'? האם לא מתאים יותר היה להבליט את היותה אלמנה? כך היה הדבר מגדיל את המשמעות הטרגית של מות בנה. אולם מה למות הבן ולהיות אמו 'בעלת הבית'?

התשובה הנראית היא כי מחלת הבן ומותו נבחנים בסיפורנו לא במשמעותם המשפחתית-האישית ביחס לאמו האלמנה, אלא במשמעותם המעשית ביחס לאליהו. באמור הכתוב כי האישה היא 'בעלת הבית', הוא מתכוון לכך שהיא בעלת הבית שאליהו מתאכסן בו כדייר משנה, ועל כן מות הבן משמעותי גם לאליהו. דבר זה מתברר מדברי אליהו בתפילתו, כשהוא מתאר את האישה כ"הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ".

אולם מדוע מקשר הכתוב בעקיפין את מחלת הבן ואת מותו לאליהו? התשובה לכך ברורה: מחלתו ומותו של הבן מהווים משבר במערכת היחסים שבין אליהו לבעלת הבית. מות הבן מאיים על המשך ישיבתו של אליהו בביתה של בעלת הבית, כפי שיתברר בהמשך.

ג. לְמה מתכוונת האישה באומרה לאליהו (יח) "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים"? 'מה לי ולך' הוא ניב החוזר במקרא עוד חמש פעמים.[7] מעיון בהופעות אלו ובהקשרן ניתן להבין את משמעו המדויק. המכנה המשותף לכל חמש הופעותיו הללו של הניב הוא הקריאה לניתוק מגע. המשתמש בו כלפי זולתו מתכוון לומר לו: 'הנח לי, עזבני במנוחה ואל תפריע לי, הרי אין בינינו דבר'. ברוב המקרים הדבר נאמר כלפי מי שמתכוון להרע (בזדון או בשגגה) לאומרו של ניב זה.

על פי זה נבאר את כוונת האישה במקומנו: באומרה לאליהו בהמשך דבריה: "... בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי", היא מאשימה אותו באחריות למות בנה. אין היא מתכוונת בכך לבקש ממנו שיחַייה את בנה, כפי שאירע בפועל לאחר מכן. נראה כי דבר זה לא עלה על דעתה כלל, ורק אליהו הוא שיזם זאת. אך מאידך, היא גם אינה משמיעה דברים בעלמא, שאין תכלית מעשית בצדם. להאשמתה את אליהו ישנה מטרה מעשית, וזו מובעת במילים המקדימות את האשמתה: "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים". כוונת שאלה רטורית זו בפי האישה בעלת הבית, היא כמו בכל שאר הופעותיה במקרא: 'אנא, הניחני לנפשי. אין בינינו כל קשר, ומדוע אתה נטפל אלי להרע לי?'. במילים פשוטות: 'כיון ש"בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי" צא מביתי!'.

מובן אפוא, כי מות הבן אכן מהווה סיום משברי לשהייתו של אליהו בבית האישה בעלת הבית, שהרי בעקבותיו היא קוראת לו לצאת מביתה.

3. זיקת מות הילד אל הבצורת

מות בנה של האישה בעלת הבית התברר לנו כגורם למשבר יחסים בין האישה לבין אליהו, משבר הקוטע את האפשרות של אליהו להמשיך ולשבת בביתה. עתה עלינו לשוב ולהשוות את הסיום המשברי של ישיבת אליהו בנחל כרית לסיום המשברי של ישיבתו בבית האלמנה:

בנחל כרית		בבית האלמנה
ז	וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ.	יז	וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (אחר "וַתּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ יָמִים") חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיו חָזָק מְאד עַד אֲשֶׁר לא נותְרָה בּו נְשָׁמָה.

המשבר בשני המקומות, אינו מונע את המשך קיומו של הנס המאפשר את אכילתו של אליהו בכל מקום: העורבים יכולים היו להמשיך ולהביא לאליהו לחם ובשר בכל יום גם לאחר התייבשות הנחל, וכד הקמח וצפחת השמן לא חסרו גם לאחר מות הבן. דווקא את המשך הקיום 'הטבעי' של אליהו בכל מקום שבו שהה מונעים המשברים: את שתייתו ממי נחל כרית, ואת המשך היחסים התקינים עם האלמנה המארחת אותו בביתה בצרפת. ניתן לומר, כי בשני המקומות 'מתקוממת' האכסניה על האורח השרוי בה, ומונעת ממנו את המשך ישיבתו בה. הנחל - אכסנייתו של אליהו בפסקה הראשונה - מפסיק להתקיים ובכך מפסיק לשמש כאכסניה לאליהו. בצרפת, אכסנייתו של אליהו היא אנושית, בדמותה של אישה אלמנה, ועל כן התקוממותה על אורחה היא מילולית: "מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים...".

המשבר בשני המקומות אינו פתאומי. הוא תולדה של תהליך מתמשך שקדם לו, והדבר מצוין בשני הפסוקים המובאים בטבלת ההשוואה. הסיבה להתייבשות נחל כרית היא: "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". הבצורת המתמשכת כל אותה שנה, פגעה אט אט בזרימתו של הנחל, עד שבסוף אותה שנה הוא התייבש לחלוטין.[8] למותו של בן האישה האלמנה קדמה מחלה שהלכה וגברה: תחילה "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה..." אחר כך "וַיְהִי חָלְיו חָזָק מְאד" ולבסוף: "עַד אֲשֶׁר לא נותְרָה בּו נְשָׁמָה"[9].

מה פשרן של הקבלות אלו שבין שני המשברים אשר קטעו את שהייתו של אליהו באכסנייתו? נדמה, כי ההקבלות הללו מובילות למשוואה הבלתי נמנעת, כי כריתת מי הנחל והתייבשותו מקבילים לכריתת הנשמה מגופו של בן הצרפית.

התייבשות הנחל אינה דומה להפסקת זרימת מים בצינור סגור. היא תהליך של מיתה איטית לצומח ולחי המתקיימים על גדותיו של הנחל הזורם. על כן, גם תהליך כריתת המים מן הנחל, מהווה במובן מסוים, שאינו רק מטאפורי, תהליך של גסיסה ומוות. המים הם יסוד החיים בעולם. כאשר נתינתם הסדירה נפסקת, משול הדבר למניעת נשמת חיים מן היקום: מן הצומח, מן החי ואף מן האדם.[10]

נמצא אפוא כי סיפור מותו של בן האלמנה קשור קשר אמיץ לנושא הנידון בסיפור כולו: הבצורת. אליהו נוכח בסיפורנו כי הפסקת המטר על פני הארץ על פי דברו, מכריתה חיים מעל פני האדמה, ובהגיעה למלוא חומרתה, נכרתים מחמת הבצורת אף חיי אדם. דרכו של עולם היא, כי הראשונים שחייהם מתקפחים בעת כזאת הם החלשים ביותר: ילדים יתומים.

דבר זה שאמרנו, כי מותו של בן האלמנה הוא תוצאה ישירה או עקיפה מן הבצורת, אינו עולה רק מן ההשוואה שערכנו כאן בין כריתת הנחל לכריתת הנשמה מן הילד, אלא הוא גם מסתבר לאור נתוני הסיפור: אמנם זכתה האישה האלמנה בכך שחייה וחיי בנה ניצלו ממוות מיידי ברעב, עקב נס כד הקמח וצפחת השמן שגזר עליו אליהו. אולם קיומם כל אותה שנה בחברת אליהו, היה קיום מינימלי: תמיד עמדו על סף הרעב, ואת סעודתם הדלה והחד-גונית חלקו עם אדם נוסף. ילד רך אינו מוסיף בריאות ואון בקיום אורח חיים כזה. בעת בצורת ורעב, גוברת החולשה בעולם, ומחלות ומגפות שונות פורצות בנקל. לא ייפלא, כי בן האלמנה החלוש והרעב, חלה אף הוא "וַיְהִי חָלְיו חָזָק מְאד עַד אֲשֶׁר לא נותְרָה בּו נְשָׁמָה".

בתחילת העיון עמדנו על כך שהמילים המקשרות בין שתי הפסקאות הראשונות, והמציינות את הבצורת ואת הבעיות שהיא מציבה, נעדרות מפסקתנו. והנה אנו טוענים עתה, כי למרות זאת גם היא קשורה לבצורת. האם ניתן להצביע על מילים מקשרות בין פסקתנו לבין קודמתה, אשר יאשרו טענה זו?

המילים המקשרות בין שתי הפסקאות הללו הן 'מוות וחיים'.[11] צמד מילים אלו מופיע לראשונה בפסקה הקודמת, בנאומה של האלמנה (פסוק יב). היא פותחת את דבריה בשבועה:

חַי ה' אֱלהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוג...

ומסיימת אותם ב:

וַעֲשִיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ

בניגוד שבין המילים הראשונות בדבריה 'חי ה' ' למילה האחרונה 'ומתנו', נרמז כי רק מי שהוא חי עולמים ובידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש, בידו להציל נפשות רעבות ממוות.

בפסקתנו מופיעה כל אחת משתי המילים המקשרות הללו פעמיים: בתחילתה מופיע פעמיים השורש 'מות':

זיקה לשונית זו בין שתי הפסקאות, אינה מילולית גרידא. חששה של האלמנה בפסקה הקודמת המובע במילה "ומתנו" מתממש למחצה בפסקה שלנו. האלמנה חשה שהרעב הכבד יביא למותה ולמות בנה, ומימושו החלקי של תרחיש זה בפסקתנו מלמד על כך שהרעב הוא זה שאכן בסופו של דבר הביא למות הילד, כפי שצפתה אמו בדבריה בפסקה הקודמת. אין מדובר כאן במחלה פתאומית ומקרית שפקדה את הילד, אלא על מוות שאותו צפתה האם מראש מתוך ראייה מפוכחת של המציאות הקשה. הנס שגזר אליהו, אמנם אִפשר את קיומו שלו ואת קיומה של האלמנה, אך לא הציל בסופו של דבר את בנה ממוות.

את המוות הזה, הבא מחמת הבצורת, יש לרפא ולהסיר. העולם זקוק לחיים!

4. הוויכוח התלת-שלבי בין ה' לנביאו - הייתכן שישראל ייפגעו בגללו?

במהלך שלוש הפסקאות המתארות את אליהו בעת הבצורת, דואגת ההשגחה להפגישו עם שלוש תוצאות חמורות שנגרמו לעולם מחמת הבצורת. שלוש אלה, ההולכות ומחמירות, נוגעות אף לאליהו עצמו, באשר הן מחייבות אותו לפעול ולהגיב בדרכים שונות.

מפגשו הראשון של אליהו עם תוצאות הבצורת היה בנחל כרית אשר יבש "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". שם חזה אליהו בגוויעתו האיטית של הנחל עד להתייבשותו הסופית כעבור שנה, ובכך נפגש עם התוצאות ההרסניות של הפסקת הגשמים ביחס לארץ - לנחליה, לצמחייתה ולבעלי החיים שבה. אלא שהתייבשות הנחל הייתה משמעותית אף לאליהו עצמו שהיה תלוי במי הנחל, ולמרות זאת היא לא הביאה אותו לשוב בו משבועתו. על כן הוא נצרך לִגלות למקום אחר שבו יוכל להתקיים. צו ה' משלחו אל צרפת, על מנת ששם ייפגש אליהו עם תוצאות נוספות של הבצורת.

המפגש השני של אליהו עם תוצאות הבצורת היה בשערי צרפת. שם חזה אליהו במשמעות הבצורת ביחס לאדם, ודווקא ביחס לאומללים שבבני האדם: אלמנה ויתום. אולם גם כאן: סבלם של האלמנה והיתום מחמת הרעב והבצורת, אף שהוא נוגע לאליהו עצמו, שהרי בהם תלויה גם כלכלתו שלו, לא הביא אותו לשוב משבועתו. כדי להתגבר על הבעיה שהתגלתה לפניו, הוא גזר על נס שיאפשר לו להמשיך ולהתקיים שנה נוספת בבית האלמנה בצרפת.

המפגש השלישי של אליהו עם תוצאות הבצורת, נעשה כעבור השנה ששהה בביתה של 'האשה בעלת הבית', עם מות בנה. אז נפגש אליהו עם התוצאות החמורות ביותר של הרעב: מותו של ילד יתום ועני, המדגים מותם של רבים כמותו. אף כאן, אין האירוע מנותק מגורלו האישי של אליהו: אמו של הילד המת, מאשימה את אליהו באחריות למותו, ומבקשת ממנו להניחה לנפשה, דהיינו: לעזוב את ביתה.

שלושת מפגשיו אלה של אליהו עם תוצאות הבצורת הם חלק מוויכוח מתמשך שבין ה' לנביאו. ויכוח זה שבין ה' לאליהו מעורר תמיהה: אם "היה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין ברעב" (כדברי רש"י לפסוק ז) מדוע הוא לא הפסיק את הרעב באופן חד-צדדי? הרי התמשכות הוויכוח עם הנביא הביאה להמשך הרעב, וגרמה למותם של ילדים רכים שלא חטאו? לעיל ראינו כי בנה של האלמנה שבביתה התארח אליהו מת מחמת הבצורת השוררת בארץ זו השנה השלישית. האם מותו של ילד ראוי לשמש 'טיעון' בויכוח?

שאלה זו מחזירה אותנו לדיון שנעשה במבוא לספר בשאלת מידת עצמאותו של הנביא בקביעת המדיניות שבה הוא פועל בקרב ישראל. אליהו הוא מגדולי הנביאים שהמקרא מספר לנו על פעולתם להשיב את ישראל בתשובה, ובידו הופקדה המשימה להיות נביא הדור הפועל לתקנת דורו על פי שיקול דעתו.

סמכות רחבה זו שהפקיד ה' בידי גדולי נביאיו הופכת את מעשיהם לכאלו הנעשים בדבר ה', אף כאשר לא צֻוּוּ עליהם בפירוש. אולם, כפי שביררנו בסעיף האחרון של המבוא לספר, חופש הפעולה הזה הניתן בידי הנביא, עשוי להביא לכך שהנביא יפעל פעולה שאינה תואמת את הכוונה האלוהית, ואז אין לומר על פעולתו של הנביא שנעשתה בשם ה'.

במקרה קיצוני, שבו פעולתו של הנביא מנוגדת באופן החלטי לרצון ה', יֵאמר לו לנביא בפירוש כי עליו לחזור בו ממעשיו (וראה בדוגמאות שהובאו במבוא לספר). אולם במקרה שבו פעולתו של הנביא אינה מהווה טעות גמורה, ובכל זאת היא אינה רצויה בעיני ה', ייתכן מצב שבו ה' יקיים את דברו של הנביא, אך ינסה להביא את הנביא עצמו לשינוי תפיסתו ומעשיו כך שיהיו תואמים לאלו של משלחו.

לוּ היה אליהו נשבע להביא בצורת על ישראל בשעה שלא חטאו בחטא החמור של עבודה זרה, ובשעה שלא היו ראויים כלל לעונש זה, ודאי היה ה' מורה לו לחזור בו משבועתו, ועל כל פנים לא היה נענה לו בכך.

אולם לא כזה הוא המצב בסיפורנו: הבצורת שהביא אליהו בשבועתו לא הייתה מעשה בלתי צודק. הרי על חטאים של עבודה זרה הזהירה התורה כי ה' יעצור את השמיים ולא ייתן מטר, והאדמה לא תיתן את יבולה, ואליהו בשבועתו אך מימש את אזהרת התורה. כמובן שבשעה שבצורת קשה פוגעת בישראל, כפי המתואר בתורה, אין היא פוגעת רק באלו שחטאו ועבדו עבודה זרה, אלא היא פוגעת בכול, ואף באלמנות ויתומים שלא חטאו.

אליהו בשבועתו מייצג אפוא את מידת הדין שעליה הזהירה התורה את ישראל. ואף על פי כן, מטעמים שאינם מפורשים בסיפורנו, לא כיוון אליהו במעשה זה לרצון ה', שכן "היה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרויין ברעב". וככל שהתמשכה הבצורת יותר, כך היה הדבר קשה יותר בעיני הקב"ה. ניתן להעלות השערות שונות מדוע ריחם ה' על דור חוטא זה, ומדוע היה קשה בעיניו סבלם המתמשך של ישראל מחמת הרעב, אך על כל פנים אין בכך כדי להפוך את דרכו של אליהו לטעות גמורה.

ובכן, יֵאמר הדבר במפורש: הכוח הניתן בידי הנביא לפעול לתקנת דורו, עשוי להביא לכך שמדיניותו של הנביא אכן תביא סבל על בני עמו. ובמקרים שסבל זה אינו בלתי מוצדק, לא ימנע ה' סבל זה, שכן הוא שנתן ביד נביאו את הסמכות לפעול בקרב עמו.

זהו אפוא המצב בסיפור שלפנינו. שבועתו של אליהו על הבאת הבצורת אמנם לא נעשתה בדבר ה', אלא ביזמת הנביא, אך היא נעשתה בצדק, ומתוך שיקול דעתו של אליהו שהבצורת הדרסטית תשיב את ישראל אל ה'. נראה שדבר זה לא התרחש כפי שציפה אליהו, ובעיני הקב"ה היה קשה שישראל שרויין ברעב. אף על פי כן, ה' לא כפה על אליהו לשוב בו משבועתו, עד שהנביא עצמו יסכים לכך - עד שגם בעיניו יקשה הדבר שישראל שרויין ברעב.

5. נאום האלמנה - הוויכוח עם אליהו מגיע לשיאו

מהו פשר האשמתה של האלמנה את אליהו "בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי"? הרי אליהו הציל את חייה ואת חיי בנה ממוות ברעב?[12]

אופי שהייתו של אליהו בביתה משך כל אותה שנה ("עֲשִי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשׂנָה וְהוצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִי בָּאַחֲרנָה") מלמד אותה בבירור, כי לא מחמת רחמים עליה ועל בנה חולל אליהו את נס כד הקמח וצפחת השמן. היא ובנה משמשים לגביו רק מכשירים לכלכלתו, והנס - לא למענם נועד, אלא למען עצמו. נראה כי באינטואיציה חשה אישה זו כי עצמת אישיותו של אליהו, המייצג תביעה חמורה כלפי סביבתו, צופנת בחובה פורענות לסובבים אותו. אין היא מציינת, ואפשר שגם אינה יודעת, מהו 'עוונה' שבגללו מת בנה. אולם היא מרגישה כי מותו קשור בדרך כלשהי באישיותו המכונסת בתוך עצמה של איש האלוהים הזר והמוזר שבביתה.

מסתבר שאין האלמנה יודעת מי הוא איש זה שמתארח בביתה, ומה מידת אחריותו לרעב, שממנו סובלים היא ובנה וכל אנשי עירה. אולם בלא דעת, צדקה בדבריה: אכן אליהו הוא הסיבה למות בנה. שבועתו על הפסקת הגשם מן הארץ, היא שהביאה, במישרין או בעקיפין, לרעב ולמוות. האינטואיציה שלה לא רחקה מן האמת. כיוון שכך, מהווה נאום האישה בפסקתנו, כמו גם נאומה בפסקה הקודמת, נאום קטרוג כלפי אליהו. אלא שבפסקה הקודמת, בשערי צרפת, היה נאומה, בַּהֶקשר הפשוט של הדברים, נאום התנצלות על אי יכולתה למלא את בקשתו של ההלך הזר. רק באוזני אליהו, המודע לאחריותו למצב המשתקף בדבריה (וכן באוזנינו, הקוראים) נשמע נאומה כנאום האשמה. אולם בפסקתנו אכן מתכוונת האישה להשמיע באוזני אליהו נאום קטרוג. ההבדל בין כוונתה שלה לבין מה שאמור אליהו (ואנו עמו) לשמוע בדבריה, הוא רק ההבדל בין מי שמאשים מתוך אינטואיציה מעורפלת, לבין מי שיודע עד כמה צודקת האשמה זו, עוד יותר ממה ששיער המאשים.

נאומה השני של האלמנה דומה לנאומה הקודם בדבר נוסף (מלבד היותו נאום קטרוג) - גם הוא מעמיד את אליהו בפני בעיה מעשית: כיצד יתקיים בביתה של זו?

בבעיית קיום שכזו כבר נתקל אליהו פעמיים בעבר. בעומדו לפני נחל כרית היבש הוא גלה בדבר ה' לצרפת, ובשערי צרפת הוא גזר על נס כד הקמח וצפחת השמן לאור הבנתו את דבר ה' אליו.

והנה ניצב אליהו בפעם השלישית בפני משבר הבצורת, המונע אף ממנו עצמו את המשך קיומו. והפעם, חמור המשבר במיוחד, ונדמה כי אין לאליהו מפלט מפניו, ואין לו דרך לפתור אותו. הפעם אין דבר ה' מנחה אותו למקום חדש שבו ימצא אפשרות להתקיים, כפי שהיה בנחל כרית. הפעם גם אין באפשרותו לגזור על קיומו של נס שיפתור את מצוקתו - כפי שהיה בשערי צרפת. שהרי שם, הובטח לאליהו בדבר ה' כי אישה אלמנה תכלכלהו, ועל כן הסיק אליהו כי על מנת להתגבר על חוסר יכולתה לעשות כן, עליו לגזור על נס שיאפשר זאת. אולם מות בנה של האלמנה אינו עומד בסתירה ישירה לאותו דבר ה', וגם אין להעלות כלל על הדעת שאליהו יגזור מדעתו להחיות את המת, כפי שגזר על המשך קיומם של הקמח והשמן בכלים.

בשלב הזה של הסיפור, עם החמרת הבצורת והרעב בשנה השלישית, מחמיר גם הוויכוח עם אליהו, והטיעון החדש הנטען בו - מותו של ילד יתום מחמת הרעב השורר בארץ - דוחק את אליהו לפינה חסרת מוצא. כיצד ינהג אליהו עתה? הַיְוַתֵּר על שבועתו ויסיים בכך את הוויכוח, או שמא יתמיד בעמדתו אף אל מול הבן המת, ואף אל מול דרישתה של האם כי יעזוב את ביתה? לאן ילך וכיצד יתקיים בעת רעב זו, וה' לא הנחה אותו ולא הבטיחו דבר?

6. תגובת אליהו

יט	וַיּאמֶר אֵלֶיהָ: תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתו.

מפסוק זה ומהמשכו מתבררת תגובתו המפתיעה של אליהו לנוכח משבר מותו של בן האלמנה. אליהו מנסה לתקן את המעוות על ידי נס נוסף, גדול מכל קודמיו, ולהשיב את הילד המת לחיים. מעשה זה, שאין לו תקדים במקרא עד עתה, מפתיע אותנו הקוראים, כפי שהוא בלתי צפוי על ידי האם: לא לשם כך באה אליו זו בתלונתה כשבנה המת בחיקה, ואף לאחר שהוא מורה לה "תְּנִי לִי אֶת בְּנֵך" אין היא משתפת פעולה עמו, ועל כן "וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ". אליהו הוא היוזם ניסיון נועז זה, והוא הפועל את הפעולות הנדרשות בעצמו, בהחלטיות נמרצת: " וַיִּקָּחֵהוּ... וַיַעֲלֵהוּ... וַיַּשְׁכִּבֵהוּ...".

פעלתנות נמרצת זו של אליהו, מגלה כי זהו אינטרס מובהק של הנביא לפתור את הבעיה. אולם מהו אינטרס זה? האם הוא נובע מידיעתו כי צדקה אישה זו בהאשימה אותו באחריות למות בנה, ומתוך נקיפות מצפון הוא חפץ לרצותה? קשה לומר כן. שהרי בן זה, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא על כל דומיו, הנמקים ברעב ואף מתים מחמתו ומחמת המחלות המתלוות אליו. החייאתו של בן זה הרי לא תְרצה את כל אותן אִמהות אומללות, שהאלמנה הצרפית שימשה להן לפה, בהאשימה את אליהו באחריות למות בנה.

ואולי האינטרס של אליהו הוא בהשבת האיזון הקודם - 'הסטטוס קוו' - שיאפשר את שהייתו בבית האלמנה הצרפית? שמא חפץ הוא בנס דומה לנס כד הקמח וצפחת השמן, אשר יאפשר לו לשוב לשלוותו באמצעות 'תיקון טכני' של הבעיה? אם כך הדבר, לא למען האם ובנה פועל אליהו, אלא שוב (כמו בנס כד הקמח) למען עצמו. אך האם סבור אליהו שה' יֵענה לבקשתו לנס כה גדול, אשר יאפשר לו לשוב ולמצוא מפלט מן הבצורת ומן הוויכוח המתמשך על דרכו?

מן העובדה שה' נענה לבסוף לתפילתו של אליהו, והילד הושב חי אל אמו, אין ללמוד תשובה לשאלותינו. שכן דבר זה קרה רק לאחר שאליהו עבר תהליך מורכב בעמידתו לפני ה'. רק בירורו של תהליך זה על שלביו השונים, ייתן בידנו תשובה על שאלת מניעיו של אליהו.

7. מדוע לא נענתה תפילתו הראשונה של אליהו?

כ	וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי! הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?!

על מנת להבין את כוונתו של אליהו בקריאתו זו אל ה', ואולי אף על מנת להבין את חוסר היענות ה' לקריאתו זו, עד אשר קרא אל ה' קריאה אחרת, עלינו לעמוד תחילה על משמעה של מילה קטנה אחת: "הֲגַם...". בדרך כלל מילה זו באה לְרבות (וכך הוא ברוב רובן של הופעותיה במקרא). אם נפרשנה גם כאן במשמעות הרווחת הזו (ואין בפסוקנו כל סיבה לשונית או עניינית להידחק ולפרשה במשמעות נדירה אחרת) הרי כוונת אליהו היא מעין זו: 'על כך שהרעות לפלוני עוד ניתן להבליג (או אולי: להסכים), אולם על כך שהרעות גם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה, להמית את בנה, על זאת איני יכול שלא לתמוה ולמחות'. ומעתה, חובתו של הפרשן להשלים את הנתון החסר, מיהו הפלוני שעל גביו בא אליהו לרבות את אסונה של האלמנה. השלמת דבר זה היא שתקבע את אופיו של המשפט כולו, ועל פיה גם נוכל להבין מדוע לא נענתה תפילתו, כפי שנראה בדברי הפרשנים הבאים:

א. נפנה תחילה לרד"ק:

"הגם על האלמנה" - כלומר: אפילו על האלמנה פקדת העון כמו שאתה פוקד היום עונם לישראל בעצירת הגשמים?
ואפילו על זאת האלמנה פקדת עונה להמית את בנה, לא תחייהו בזכותי, שאני מתגורר עמה?

תשובת רד"ק אפוא: 'הגם על האלמנה' בנוסף לישראל. הן לא בעוונה הפרטי של אמו מת בנה (כפי שסברה היא לתומה), אלא בעוונם של ישראל שנענשו בבצורת. כיוון שהחטא והעונש משותפים לכול, הרי שגם ילדים רכים כבנה של האלמנה נפגעים מהרעב. אלא שכאן, טוען אליהו, צריך הדין להיות שונה. לטענתו, אין הקב"ה מתחשב בו עצמו - באליהו - בהביאו על האלמנה את העונש הכללי. אליהו, לפי רד"ק, ממאן לקבל את עובדת מות הבן בגלל היותה פוגעת בו עצמו. זאת למד רד"ק מן המילים 'הנוספות' בפי אליהו, הבאות לתאר את האלמנה, וכביכול אין בהן צורך שהרי אין הן מוסיפות כל מידע חדש: "הָאַלְמָנָה אֲשֶׂר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ" ומהן הסיק רד"ק את טענת אליהו:

לא תחייהו בזכותי ש'אני מתגורר עמה'?

לטענת אליהו, יש להוציא את האלמנה המעניקה לו מקום מגורים מכלל החשבון הרגיל של שכר ועונש, כפי שהוא נהוג ביחס לכל עם ישראל. זאת בזכותו של אליהו ולמענו: כדי שיהא לו מקום מגורים ואמצעי קיום. ואכן יש לתביעתו תקדים להסתמך עליו: אף נס כד הקמח וצפחת השמן הוציא את האלמנה הזו ואת בנה מכלל עם ישראל ומן העונש הראוי להם בעת הבצורת, לא מחמת צדקתה של האלמנה אלא כדי שיהא מי שיכלכל את אליהו בעת הבצורת. אליהו ממשיך אפוא, ותובע את היחס המועדף כלפיו, ובזכותו גם כלפי מי שאמור לשרתו.[13]
לפי פירוש זה, רומז אליהו לסתירה לכאורה בין הנס שהתרחש לאלמנה זו ולבנה "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ" בכד הקמח וצפחת השמן, לבין מות הבן מחמת הרעב.[14] במה נשתנו הנסיבות עתה מן הנסיבות שהיו אז ובמהלך כל אותה שנה? מדוע אז הציל ה' את האלמנה ואת בנה ממוות ברעב - למענו של אליהו, ועתה אין הוא מתחשב בו עוד?

התשובה לכך היא, כמובן, שהנסיבות השתנו: הבצורת המתמשכת מכבידה יותר ויותר, והעולם כבר אינו יכול לעמוד בכך. לפיכך מתחדש הוויכוח עם אליהו על שבועתו, ואף מחריף. אין עוד מקום לכך שאליהו יֵשב בשלווה בבית האלמנה. הקיום המועדף אשר ניתן לו בשנה זו - תם זמנו, ועל כן גם האלמנה ובנה אינם עדיפים עוד על שאר בני האדם הסובלים מחמת הבצורת. עתה הודפים המאורעות את אליהו, ודברי האישה בעלת הבית דוחפים אותו אל פינה שאין ממנה מוצא. בעל כורחו הופך אליהו לשותף בסבל הבצורת.

אולם תלונתו של אליהו בקוראו אל ה', מעידה (על פי פירוש רד"ק) כי הוא אינו מוכן להכיר בטיעון זה של מות בן האלמנה כהמשך הוויכוח עמו.[15] אליהו 'מפטיר כדאשתקד' ומבקש לעצמו ולסובבים אותו, גם עתה, את הזכות לקיום מועדף. אין תימה אפוא, כי בקשתו מושבת ריקם. קריאתו אל ה' לא נשמעה, ובן האלמנה לא שב לתחייה.

ב. ר' שמואל לניאדו בפירושו 'כלי יקר' מבאר את קריאתו של אליהו כך:

ומה שאמר "הֲגַם" הוא במה שזכרתי, שנחל כרית נכרת כדי לצער את אליהו, ויהיה הוא גם כן בצער עם כל העולם.[16] וזהו שאמר "הֲגַם" - כמו שעשית אל הנחל, שלהיותי שם נתייבש, הגם אל האלמנה, להיות שאני מתגורר עמה, הרעות להמית בנה? זר הוא מעשה כזה, כי אדרבה: היה ראוי להיטיב לכל אשר היו לי אכסניא, כי כן קרבו אלי בברחי מפני אחאב, בלכתי במלאכות ה'.

תפיסתו של פרשן זה את מות בן האלמנה כמקבילה ברורה להתייבשות הנחל, וכשני שלבים באותו ויכוח שמתנהל עם אליהו על דרכו, עולה בקנה אחד עם מה שכתבנו לעיל. אלא שפרשן זה מוצא מקור להקבלה זו בדברי אליהו עצמו: "הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות" - כמו שהרעות לנחל אשר בו נתגוררתי?

שתי רעות נעשו לו לאליהו על מנת לצערו "בצער עם כל העולם": על הראשונה, התייבשות נחל כרית, עבר בשתיקה. זאת, הן משום ששום אדם לא שילם את מחיר הוויכוח שמנהל ה' עם אליהו (ורק הנחל הוא שהתייבש), והן משום שדבר ה' הנחה אותו למקום חדש שבו ימצא פתרון להמשך קיומו. אולם על הרעה החדשה שהרע לו ה' - בהמתת בן האלמנה - אין הוא מחשה. הוא קורא אל ה' ותובע שני עלבונות. ראשית את עלבונו שלו: מדוע עליו להצטער בשעה שהוא ממלא את מלאכוּת ה'? אך לא פחות מכן, הוא תובע את עלבונה של האלמנה, אשר שילמה את מחיר הכנסת האורחים שנהגה בו: "להיות שאני מתגורר עמה - הרעות להמית את בנה". ובאמת היא ראויה לשכר על מעשיה: "ראוי להיטיב לכל אשר היו לי אכסניא".

באמת, אין טענתו של אליהו צודקת. נחל כרית לא התייבש מפני היות אליהו שם, אלא, כעדות הכתוב, "כִּי לא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ". אף בנה של האלמנה לא מת מפני שאליהו מתגורר עמה. אף הוא מת מפני הבצורת שהביאה חולשה ומחלות לעולם, וממחלה כזו מת הבן. אם כן, אין ה' מֵרֵעַ באופן מיוחד לאליהו, אלא מראה לו מה הן תוצאות הבצורת שהביא לעולם. מובן אפוא מדוע אין ה' נענה לתפילתו זו.

ג. פרשנים אחדים ביארו את הריבוי שבדברי אליהו ("הגם על האלמנה...") בדרך שונה מהדרכים שהובאו לעיל.

רבי משה אלשיך ב'מראות הצובאות'[17]:

"ויקרא אל ה' ויאמר, ה' אלהי" - אם על שקנאתי על כבודך נגד ישראל אני גולה ומצטער ממקום למקום, על כי הענשתי את עמך ישראל - "הגם על האלמנה שאני מתגורר עמה" - הגיע מזה - משכינותי, שהרעות לה? הלא גם אם היה ראוי כך (- שתענישני על קנאתי) לא תהיה הדעת [נותנת] שהיא - באגב - יותר מֵהרעתי (- מהרעה הבאה עלי). כי זה הוא - "להמית את בנה" - שהוא הרעה גדולה משלי, עם היות אני העיקר.

לדעתו ה'גם' בא להוסיף על אליהו עצמו, שה' חפץ לצערו על שבועתו. יש להודות כי פירוש זה הוא המסתבר ביותר מבחינה לשונית ועניינית. מבחינה עניינית קרוב פירוש זה לפירושו של בעל 'כלי יקר' שהובא לעיל. לפי שני המפרשים הללו יש בדבריו אלו של אליהו התייחסות כמעט מפורשת מצדו לאירועים שעברו עליו מאז נחל כרית ועד עתה, שהם בבחינת ביטויי הסתייגות של ה' מדרכו ומשבועתו. מה שאנו טורחים להוכיחו מרמזים בכתוב מאז סיפור נחל כרית ועד למקומנו, נאמר כאן בפירוש מפיו של אליהו עצמו, לדעתם של המפרשים הללו.

לעומת פירוש רד"ק הרואה בדברי אליהו תלונה שעיקרה על כך שהוא עצמו נפגע, סבורים שני הפרשנים האחרים שהבאנו שעיקרה של טענת אליהו היא על חוסר הצדק שנעשה לאישה הצרפית. ונראה פירושם מן הטעם הבא: אליהו מכנה את האישה בדבריו "הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ". זו הפעם היחידה בפסקתנו שאישה זו מכונה 'אלמנה' (זאת בניגוד לפסקה הקודמת, שבה זהו כינויה היחיד). דבר זה בולט על רקע כינויה הראשון בפסקתנו: "הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת". בהתאמה לכינוי זה היה אליהו יכול לומר 'הגם על האשה אשר אני מתגורר עמה', ומסתבר שכך היה אומר אילו עיקרה של תלונתו הייתה סובבת על עצמו. בכנותו אותה 'האלמנה', מתכוון אליהו להתלונן על העוול שנעשה לאישה אלמנה שבנה היחיד מת.

מאידך, גם לפי דברי ה'כלי יקר' ו'מראות הצובאות', קיים יסוד אישי תועלתי בתפילתו: אליהו חפץ לנקות את מצפונו מן האחריות לרעת האלמנה. אנו טוענים זאת משום שהבסיס הלשוני והענייני לקריאתו של אליהו אל ה' הוא העימות הקשה בינו לבין האישה, אשר קדם לקריאתו זו. ההקבלה בין דבריה לבין דבריו, הן במבנה הכללי והן במילים, תוכיח זאת:

דבר האלמנה לאליהו		קריאת אליהו אל ה'
יח	... אִישׁ הָאֱלהִים! בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי?!	כ	ה' אֱלהָי! הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?!

מה משמעותה של הקבלה זו? ביסוד קריאתו של אליהו אל ה' עומד הלחץ שנלחץ מן הדברים הקשים שהטיחה בו האלמנה. אליהו 'מגלגל' את טענת האלמנה נגדו, ומפנה אותה אל ה' במילים דומות. בכך הוא מנסה לפרוק את האחריות מעצמו.

מכל מקום ברור שבשלב זה אליהו ממשיך להגן על עמדתו ומתעקש להחזיק בה אף עתה, ועל כן בקשתו המשתמעת, להחיות את בן האלמנה, אינה נענית.

8. "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׂלשׂ פְּעָמִים"

לאן יש לשייך את פעולתו זאת של אליהו: האם היא סיום לקריאתו הראשונה אל ה' אשר לא נענתה, או שמא היא פתיחה לקריאתו השנייה שנענתה? במילים אחרות: מתי חש אליהו שה' אינו נענה למאמציו להחיות את הילד ושעליו לשנות את כיוון מאמציו, האם לפני התמודדותו על הילד, או לאחריה? אם אליהו חש בחוסר התגובה לפני ההתמודדות, כי אז יש לראות אף בהתמודדות על הילד עצמה, ולא רק בתפילה השנייה שנשא אליהו, מסקנה מכישלון תפילתו הראשונה. אולם אם כאפשרות האחרת, כי אז יש לראות בהתמודדות על הילד מעשה מיותר, שלא הועיל בהצטרפו לתפילתו הראשונה של אליהו, ולא נצרך כלל בתפילתו השנייה.[18]

במה נבדלת התפילה השנייה מן הראשונה? על שאלה זו נענה תשובה מפורטת בסעיף הבא. בסעיף זה נבליט רק נקודה אחת, אשר תסייע בידנו בהכרעת הספק שהסתפקנו בו. במרכז תודעתו של אליהו בתפילתו הראשונה עומדים שניים: האלמנה והוא עצמו: "הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ...". בקשתו המשתמעת של אליהו בתפילה זו להחיות את הבן המת, באה להיטיב עם השניים הללו, ולשקם את מערכת היחסים הפגועה שביניהם (זאת אנו אומרים לפי כל הפירושים שהובאו בסעיף הקודם; אלא שיש מהם הרואים בתיקון העוול שנעשה לאלמנה את עיקר תפילתו של אליהו, ויש מי שרואה את העיקר בבקשת טובת עצמו). בתפילה השנייה, לעומת זאת, מסתלק כל חשבון שאיננו נוגע ל'ילד הזה' עצמו. לא טובת אמו ולא טובתו של אליהו, ולא מערכת היחסים בין השניים הללו, אלא רק "תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו" - משום שכך טוב יותר, שילד זה יהא חי ולא מת.

מתי חל המעבר הזה אצל אליהו? מתי החל להתרכז בילד לבדו, ולא בשום דבר שמחוצה לו? הווה אומר: בהתמודדותו על הילד שלוש פעמים. בתפילתו הראשונה לא חשב אליהו אלא על אמו של הילד ועל התחייבותו כלפיה ("אני מתגורר עמה"), וקריאתו זו לא לוותה בשום פעולה הקשורה בילד. משלא נענתה קריאתו הראשונה, מסמנת פנייתו של אליהו אל הילד לשם התמודדות עליו - שינוי תפיסה: אליהו חש עתה אחריות על הילד המת, והוא חפץ להזרים אליו כוחות חיים מגופו שלו. וכך מפרש רד"ק בפירושו הראשון התמודדות זו:

"ויתמודד" - מענין 'מדה'... כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו כענין שנאמר באלישע (מל"ב ד', לד) 'וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו'.[19]

על כן יש לראות בהתמודדות זו על הילד פעולה שנעשתה לאחר כישלון הקריאה הראשונה אל ה', כמסקנה מחוסר היענות ה' לקריאה זו. ממילא מהווה פעולתו זו של אליהו מבוא לתפילתו השנייה. ושוב נביא את המשך דברי רד"ק על התמודדותו זו של אליהו:

והענין הזה, שתהיה תפילתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו. ועל דרך זו (בראשית כ"ה, כא) "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנכַח אִשְׁתּו", כלומר שהיתה אשתו לנגדו בעת תפילתו כדי שיכוון תפילתו עליה "כִּי עֲקָרָה הִיא".

לסיום סעיף זה ננסה לבסס את טענתנו ביסוס סגנוני. כבר ראינו בסעיף 2 לעיל (אות ב) כי שינוי בכינויה של דמות במהלך סיפור במקרא, צופן בחובו משמעות. בדרך כלל מבטאים הכינויים השונים והמתחלפים עדות לנקודות תצפית שונות, או זיקות שונות, כלפי מושא הכינויים הללו, מצד הדמויות השונות הפועלות בסיפור. אך יש ושינויי הכינויים, מלמדים על שינוי התייחסות כלפי מושא הכינויים אשר התחולל רק בקרב דמות אחת בסיפור.[20]

בפסקה הקודמת מכונה הבן פעמיים 'בנה' של אמו.[21] פעם בפי האם: (יב) "וַעֲשִיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי" ופעם בפי אליהו: (יג) "וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִי בָּאַחֲרנָה" (בפעם שלישית נרמז קיומו בלשון הכתוב: (טו) "וַתּאכַל הִיא וָהוּא וּבֵיתָהּ"). אף בפסקה שלנו, בתחילתה, הוא מכונה ארבע פעמים 'בנה' של אמו:

א. בפי הכתוב (יז): "חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה...".
ב. בפי אמו (יח): "... וּלְהָמִית אֶת בְּנִי".
ג. בפי אליהו (יט): "תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ".
ד. בפי אליהו (כ): "... הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ".

לאחר ארבע הופעות הכינוי 'בנה' של אמו, הן בפיה שלה, הן בפי אליהו והן בפי הכתוב - כינוי צפוי שאינו מעורר שום קושי - חלה תפנית בכינויו בפסקה, ומכאן ואילך הוא מכונה 'הילד' ארבע פעמים, מתוכן אחת בפי אליהו.

א. בפי הכתוב (כא): "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד...".
ב. בפי אליהו (כא): "תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו".
ג. בפי הכתוב (כב): "וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּו וַיֶּחִי".
ד. בפי הכתוב (כג): "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד...".

מהו פשר שינוי זה בכינוי? ניכר שאין זה 'גיוון' מקרי, אלא תופעה שיטתית מכוונת. סיבת השינוי ברורה: החלפת הכינוי מבטאת שינוי ביחסה של הדמות הראשית בסיפור - אליהו - אל הילד. אליהו מפסיק להתייחס אליו רק כאל 'בנה' של בעלת הבית שהוא מתגורר עמה, ומתחיל לראותו כמות שהוא: 'ילד' רך בשנים, שחייו נקטעו שלא בזמנם, והדבר מעורר צער בלבו. וכשם שבפי אליהו הוא מכונה עתה 'הילד הזה', כך מכנה אותו גם הכתוב בתארו את המעשים שבהם נכרכים אליהו והילד הזה.[22] מתי חל השינוי בכינויו? לא בתפילתו השנייה של אליהו, אלא במעשה שקדם לה: "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים". בסעיף 11 בעיון זה (בחלקו השני), ניתן יתר תוקף לטענתנו כאן, תוך התבססות על מיקומן של מילים אלו במבנה הפסקה.

9. התפילה השנייה וקבלתה - משמעות הדבר מבחינת נושאו של הסיפור

כא

כב

וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר:
ה' אֱלהָי, תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו.
וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ
וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּו וַיֶּחִי.

במה נשתנתה קריאתו השנייה של אליהו אל ה' מזו הראשונה, ומדוע נענתה זאת הפעם? ומהי משמעות הדבר מבחינתו של הוויכוח המתמשך בין הנביא לאלוהיו?

אין צורך במאמץ ניכר כדי להבחין בהבדלים העמוקים בין שתי התפילות. רק פתיחתן זהה: "וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי", ובכך נרמז הצורך להשוותן זו לזו כדי לעמוד על הניגוד שביניהן.

א. הקריאה הראשונה של אליהו אל ה' - "הגם על האלמנה..." - אינה תפילת בקשה אלא במשתמע בלבד. ברובד המילולי שלה היא תלונה שמתלונן אליהו על מעשה ה' שהרע להמית את בן האלמנה. משום כך היא מנוסחת כשאלה רטורית, לשם הבעת התמיהה על מעשה ה'.

קריאתו השנייה של אליהו אל ה' מנוסחת בבירור כבקשה נמרצת, אף ברובד המילולי הפשוט. אין היא מסתיימת בסימן שאלה כקודמתה, ונימת התחנון ניכרת בה: "ה' אלהי, תשב נא...".

ב. בכל דרך אשר נפרש את קריאתו הקודמת של אליהו ברור שהנביא מעמיד עצמו במידה זו או אחרת במוקד התפילה. בסוף סעיף 7 ראינו שיש מי שפירש כי בעיקר על עצמו נשא אליהו את תפילתו,[23] ולעומתו אחרים המפרשים שעיקר עניינו הוא באלמנה, שלא ייעשה לה עוול, שהוא - אליהו - מהווה את סיבתו.

שונה הדבר לגמרי בתפילתו השנייה: כאן אין אליהו מזכיר את עצמו כלל, ואף לא את האם, שתביעתה כלפיו הדהדה בתפילתו הראשונה. רק 'הילד הזה' עומד במוקד תפילתו. אין בקשתו של אליהו להשיב את נפש הילד על קרבו מנומקת בשום גורם חיצוני. ואם כן משמעה של תפילתו הוא רק כי טובים חיי 'הילד הזה' ממותו, ואליהו מבקש חיים למענו. ההתרכזות ב'ילד הזה', ורק בו, מובעת בשינוי הכינוי שלו, ועמדנו על כך בהרחבה בסוף הסעיף הקודם.

מה משמעה של בקשת חיים זו למען הילד המת? בסעיף 3 לעיל ראינו כי ילד זה במותו, אינו אלא מייצגם של הסובלים והמתים מחמת הרעב והשלכותיו, והוא מהווה מקבילו החמור יותר של נחל כרית שיבש. המעבר שעשה אליהו מבקשת החייאה משתמעת של הילד למענו של אליהו עצמו ולמען אם הילד הקשורה בנביא בדרכים שונות, לבקשת החייאה שכל מטרתה היא 'הילד הזה' עצמו, הוא מעבר דרמטי מבחינת הוויכוח המתנהל עם הנביא. הרי ברגע שאין בקשת החייאת הילד בגדר בקשת פריבילגיה לנביא, היא הופכת לבקשה משתמעת לביטול הבצורת! שהרי מעתה, כל ילד שמת ברעב אמור לעורר את הנביא לתפילה דומה. ומה משמעה של תפילה להשיב חיים לעולם, אם לא להשיב את הגשם לארץ?

בתפילתו זו של אליהו אל ה', ובהיענות ה' לאליהו במאור פנים ("וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ") מתחוללת התפנית בסיפורנו: הוויכוח עם הנביא הגיע אל סיומו, לאחר שהוכשר הנביא, צעד אחר צעד, לביטול גזרת הבצורת. מעתה, לא יהא הדבר כפוי עליו כפייה חיצונית, אלא נובע מראייתו החדשה את המציאות העגומה שנגרמה כתוצאה משבועתו. ממילא מובן הדבר, כי על אף הריצוי שנתרצתה האם שבנה הושב אליה חי, אין מקום להמשך ישיבתו של אליהו בביתה. הכָּרתה החדשה של האישה באליהו (כד): "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת", מחייבת את אליהו לצאת מביתה, ולשוב למקום שממנו יצא לפני זמן רב, על מנת לאפשר את שיבת הגשם על הארץ.

אמנם השינוי שחל עתה באליהו הוא רק משתמע. אליהו מצוי בתהליך של השתנות, ותהליך זה החל לא עתה, אלא עוד בנחל כרית. הרשמים מצטברים אט אט בתודעתו, והולכים ומשפיעים עליו עד שישנה את דעתו. זמן יעבור, ובו עתידים להיעשות מעשים גדולים, עד אשר יתחנן אליהו לפני ה' כי ישיב את הגשם על הארץ. בינתיים, מגלה תפילתו להשבת נפש חיים לילד זה, כי הוכשר אליהו להסכים להשבת הגשם על הארץ. אולם נחוץ לו לאליהו עוד צו חיצוני, אשר ידחוף אותו למעשים בתחום זה. צו זה ניתן מייד להלן:

י"ח, א

ב

וַיְהִי יָמִים רַבִּים[24]וּדְבַר ה' הָיָה אֶל אֵלִיָּהוּ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לֵאמר:
לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
וַיֵּלֶךְ אֵלִיָּהוּ...

קריאתנו בסיפור החייאת הילד, נעשתה בעקבות מדרשם של חז"ל, ואינה אלא ניסיון לתרגם את לשונם הציורית-מדרשית לפרשנות על פי פשוטו של מקרא. נציג עתה את דברי חז"ל בלשונם (באגדה המובאת בסנהדרין קיג ע"א, אגדה שחלקה הראשון הוזכר לא אחת בעיונינו):

... "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר..." בעי רחמי והבו ליה אקלידא דמטרא וקם ואזל. "ויהי דבר ה' אליו לאמר: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית... והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר..." "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ". כיון דחזא דאיכא צערא בעלמא כתיב: "ויהי דבר ה' אליו לאמר: קום לך צרפתה..." וכתיב: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית...". בעא רחמי למיתן ליה אקלידא דתחיית המתים אמרי ליה: שלש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה, ושל גשמים ושל תחיית המתים. יאמרו שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב. אייתי הא ושקיל האי. דכתיב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר...".

ובתרגום:

... "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב: חי ה' אלהי ישראל אם יהיה השנים האלה טל ומטר..." ביקש רחמים ונתנו לו מפתח של מטר ועמד והלך. "ויהי דבר ה' אליו לאמר: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית... והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר..." "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ". כיון שראה[25] שיש צער בעולם כתוב: "ויהי דבר ה' אליו לאמר: קום לך צרפתה..." וכתוב: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית...". ביקש רחמים שיינתן לו מפתח של תחיית המתים אמרו לו: שלוש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה (- יולדת), ושל גשמים ושל תחיית המתים. יאמרו שתים ביד תלמיד (- אליהו) ואחת ביד הרב (- הקב"ה). הבא זה (- של גשמים) וקח זה (- של תחיית המתים). שכתוב: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר...".

'שלושת המפתחות' אינם אלא שלושה מפתחות של נתינת חיים לעולם, חיים בגילוייהם השונים במעגל חיי האדם: לידתו, קיומו על פני האדמה (פרנסתו על ידי הגשם המאפשר את עבודת האדמה), ושיבתו לחיים לאחר מותו (דבר הכולל גם את רפואתו של החולה במציאות העכשווית). הנוטל מפתח אחד מן השלושה, ומונע את השימוש בו מלפתוח אוצרות חיים - מביא מוות לעולם לא רק בתחום המסוים של אותו 'מפתח' - אלא גם בתחומים אחרים. על כן, מי שהוא חפץ חיים לעצמו ולעולם כולו, אינו יכול למנוע לאורך זמן את השימוש באחד המפתחות. הפיקדון שה' מפקיד לעתים את אחד משלושת המפתחות בידי נביאו,[26] על מנת שינעל בו את מתנת טובו של ה' לָעולם, אי אפשר לו שיהא מתמשך יתר על המידה. כאשר הוכח הדבר כי אליהו אינו חפץ ברעתו של עולם, והוא מעוניין בהשבת חיים לילד המת, ממילא מתחלפים המפתחות בידיו: ניתן לו מפתח תחיית המתים, וכדבר הברור מאליו ניטל ממנו המפתח הנועל את הגשמים. אין מושג החיים ניתן לחלוקה. החפץ בחיים לילד המת, חפץ בחיים לאנשים החיים כולם, והללו לא יתאפשרו אלא בהשבת המטר על פני האדמה.

לסיום, נביא את פירושו של מלבי"ם לאגדת חז"ל זו:

(י"ח, א) "ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אליהו..." דברי חז"ל ידוע, שכאשר הוצרך למפתח של תחיה היה מוכרח להחזיר מפתח של גשמים. ועל פי דרכי הנה... בעת החיה את הילד, היה מוכרח לשוב מדרכו זה, העוצר וסוגר בעד השפע. נהפוך הוא: כי הוצרך להוריד שפע חיות וחיים על הילד, ובזה נפתחו כל מקורות החיים, אשר נסגרו על ידי עצירת הגשמים שמביאים חיים לעולם, על החי ושיח השדה, ולכן אמר ה'
(- לאליהו) כי עתה יתן גם מטר (- בנוסף לחיים שנתן לילד) כי כבר אמר 'לאסורים פקח-קוח' (- ישעיהו ס"א, א).

10. תגובת האישה

כד	וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ: עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת.

האמנם רק עתה נודע לה כי אליהו הוא 'איש אלהים'? והרי גם בתלונתה נגדו, בטרם החיה את בנה, אמרה לו:

יח	מַה לִּי וָלָךְ אִישׂ הָאֱלהִים...

האמנם רק עתה נוכחה כי דבר ה' בפי אליהו אמת? והרי במשך שנה שלמה ראתה כי:

טז	כַּד הַקֶּמַח לא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׂר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ.

ומחמת התגשמותו של דבר ה' שבפי אליהו[27] חייתה היא ובנה כל אותה שנה![28]
אכן, ידעה האישה כי איש אלוהים הוא אליהו, וכי גזרתו בשם ה' נתקיימה. אולם בכל אלה, לא זיהתה 'אמת'. 'אמת' - לא במובן המצומצם - במשמעות של קיום מה שהובטח, אלא במובן הרחב: של מי שנושא את ה'אמת' כחותמו של הקב"ה (ראה שבת נה ע"א). ה' מנהיג את עולמו בשיתוף שתי מידות שיש ביניהן סתירה פנימית: מידת הדין ומידת הרחמים. אולם ה' עושה השלום במרומיו, הוא המשלים ביניהן ומשתף את שתיהן בהנהגת עולמו.[29] שיתופן של שתי מידות אלה הוא שהופך להיות חותם האמת של הקב"ה[30].

אליהו אמנם נתגלה לאישה הצרפית כאיש אלוהים, אולם כמייצגה של מידת הדין האלוהית החמורה בלבד. נוכחותו בשערי צרפת, כמו גם בביתה במשך כל אותה שנה, נוכחות תובענית הייתה:

יג	עֲשִי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשׂנָה וְהוצֵאת לִי, וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִי בָּאַחֲרנָה.

גזרתו על כד הקמח וצפחת השמן שלא יִכלו, אמנם נתקיימה, ובכך הוכח בוודאות כי איש אלוהים הוא, וכי דבר ה' שבפיו - אכן מתקיים. אולם גזרתו של נס זה על ידי אליהו, לא במידת הרחמים נעשתה, רחמים על אלמנה ויתום הגוועים ברעב, אלא כדי לאפשר את קיומן של תביעותיו. ותביעות אלו נוגעות אל עצמו של איש האלוהים.

את תחושתה ביחס לאליהו כאיש אלוהים המייצג אך את מידת הדין החמורה והתובענית, ביטאה האלמנה בבהירות, באומרה לו:

יח	מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי.

נמצא, כי אין אליהו מייצג את שולחו בשלמות: הוא מייצגו באופן חד צדדי, ועל כן אין חותם ה'אמת' מאפיין את דבר ה' שבפי אליהו, ואין שליחותו שלמה.

אולם עתה, לאחר שאליהו החיה את בנה המת של האישה לשם עצמו של ילד זה ("תָּשָׁב נָא נֶפֶשׂ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו") ללא חשבון תועלתי כמו שהיה בנס כד הקמח וצפחת השמן, וללא הצגת כל תביעות שהן בקשר לכך, מתגלה איש האלוהים לפניה בפנים חדשות שלא ראתה בו עד כה: כמי שמייצג את מידת רחמיו של ה' בעולם, ומחולל נסים במידה זו. התקיימות גזרת כד הקמח וצפחת השמן - הוכיחה כי דבר ה' שבפי אליהו אכן מתקיים (והוא אכן 'איש אלוהים'). התגשמות נס החייאת הילד, מוכיחה כי הוא איש אלוהים שדבר ה' שבפיו אמת. אישיותו של אליהו נתגלתה לפני האישה בנס זה כמי שמייצגת את שולחה באמת - ולא בדרך חד צדדית ופגומה.[31]

נסיים סעיף זה באמרנו שגם לתגובת האישה הנידונה בזאת יש שייכות לוויכוח המתמשך בין אליהו לבין ה'. הכיצד? לעיל ראינו בשני נאומיה של האלמנה - הן בדבריה בשערי צרפת והן בתלונתה המרה על אליהו בטרם החיה את בנה - נאומי קטרוג על דרכו של הנביא. שלא מדעת, פועלת האישה בשליחות אלוהית, להשמיע באוזני אליהו האשמה נסתרת על כך שהוא מחזיק בשבועתו המביאה רעב וכיליון לעולם. באותה מידה עלינו לומר גם על דבריה האחרונים: השבח הזה לאליהו על היותו נושא דבר ה' באמת, ולא באופן חד-צדדי, הוא מעין הסכמה של מעלה עם מה שמסתמן כדרך חדשה של אליהו, דרך שבה הוא מייצג את שולחו הן במידת דינו והן במידת רחמיו.

11. מבנה הפסקה

פסקה זו בת שמונה פסוקים, והיא מתחלקת לשני חלקים שווים של ארבעה פסוקים כל אחד. קו ההפרדה בין שני חלקיה, כמו בסיפורים רבים במקרא הבנויים באופן דומה, מצוי בנקודת התפנית הדרמטית, וזו אינה בתחיית הילד בפסוק כג, כפי שעשוי לשער הקורא, אלא בתפילתו השנייה של אליהו, אשר קדמה לה התמודדותו על הילד שלוש פעמים. לא נפלאות ה' הן הנידונות בפסקתנו ועל כן הנס אינו העיקר. דרכו של נביאו ויחסיו עם סביבתו האנושית מחד, ועם אלוהיו מאידך, הם הנידונים בפסקתנו ועל כן מעשי אליהו הם העיקר. המעבר מקריאתו הראשונה של אליהו אל ה', שיש בה תלונה והעמדת עצמו במרכז, לקריאתו השנייה אל ה', שיש בה התרכזות רק בהטבת גורלו של 'הילד הזה', מבטא שינוי דרמטי בדרכו של אליהו. שינוי זה שחל בנביא (ושעליו עמדנו בסעיפים הקודמים), הוא המבדיל בין שני חלקי הפסקה.[32]

בסעיף זה, נצביע על מערכת הניגודים בין שתי המחציות שמהן הפסקה בנויה. אין לך משפט במחצית הראשונה של הפסקה שאין לו מקבילה ניגודית במחציתה השנייה. הבה נציב את מערכת ההקבלות הניגודיות הללו, כאשר כבסיס להשוואה נרשום את המחצית הראשונה כסדרה, ולעומתה יוצבו ההקבלות מן המחצית השנייה:

מחצית ראשונה כסדר: (יז-כ)			הקבלות ניגודיות מן המחצית השנייה: (כא-כד)
1.	יז	... חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיו חָזָק מְאד עַד אֲשֶׁר לא נותְרָה בּו נְשָׁמָה.	כב	... וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּו וַיֶּחִי.
2.	יח	וַתּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ: מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי.	כד	וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ: עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת.
3.	יט	וַיּאמֶר אֵלֶיהָ: תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ	כג2	וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּו וַיּאמֶר אֵלִיָּהוּ: רְאִי חַי בְּנֵךְ.
4.		וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתו.	כג1	וַיִּקַח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה.
5.	כ	וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ.	כא	וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קְִרבּו.

הניגודים בין שתי המחציות של פסקתנו, מצויים בכמה רבדים של הסיפור המשלימים זה את זה: ברובד העלילה: מכאן, מוות שאינו מתהפך, תפילה המושבת ריקם, מרירות והתרסה של הכול נגד הכול, במחצית הראשונה; ומאידך - היענות ה' ושמיעה בקול דברי הנביא, חיים מוּשבים, שמחה כללית ופיוס של הכול עם הכול, במחצית השנייה.

ברובד המילולי בא לידי ביטוי הניגוד שבין שתי המחציות בכך שפעמיים במחצית הראשונה מופיע השרש מו"ת ("להמית את בני" "להמית את בנה") ולעומתו פעמיים במחצית השנייה מופיע השורש חי"ה ("ויחי" "ראי חי בנך"). ועוד: ארבע פעמים במחצית הראשונה מכונה הילד 'בנה' של אמו, ולעומתן ארבע פעמים במחצית השנייה הוא מכונה 'הילד' (על משמעות הדבר עמדנו בסעיף 8 לעיל).

אף השוואת הכינויים של האישה בשתי המחציות, יש בה כדי ללמד על הניגוד ביניהן:

במחצית הראשונה:
במחצית השנייה:

(יז) 'האשה בעלת הבית'
(כג) 'אמו'

)כא) 'האלמנה אשר אני מתגורר עמה'
(כד) 'האשה'

כינוייה מלמדים על מעבר מן התפיסה הרואה אותה אך ורק בהקשר לאליהו ומצוקתו במחצית הראשונה, לתפיסתה כאישיות עצמאית, אשר פתרון מצוקתה כאם, והכרתה העצמית כאישה, הן הנידונות במחצית השנייה (אף על כך כבר עמדנו בסעיף 2 לעיל).

ברובד הסגנוני הרחב יותר מתאפיינת המחצית הראשונה בשתי שאלות רטוריות הבאות לבטא מתיחות בלתי פתורה. פנייתה של האלמנה לאליהו, ופנייתו שלו אל ה', מסתיימות בסימן שאלה ובמילים זהות: "... להמית את בני?" "... להמית את בנה?". המחצית השנייה לעומת זאת, מתאפיינת בשתי קריאות, שבסופן סימן קריאה: קריאתו של אליהו אל ה': "תשב נא נפש הילד הזה על קרבו!" ופנייתו לאם: "ראי, חי בנך!" שני משפטי הקריאה הללו הם ניגודיהם הסגנוניים והענייניים של שני משפטי השאלה הרטורית שבמחצית הראשונה, בסדר כיאסטי:

ועוד: קיים הבדל ניכר בסיומיהן של שתי המחציות: המחצית השנייה מסתיימת במשפט חיווי נינוח שאין כל סימן בסופו, לא לשאלה ולא לקריאה ("... ודבר ה' בפיך אמת"). נינוחותו זו עומדת בניגוד ברור למתיחות שבה מסתיימת המחצית הראשונה (... "הרעות להמית את בנה?").

כל מערכות הניגודים הללו שבין שתי המחציות, במישור העלילה, בהופעת המילים החשובות ובתחום הסגנון, הִנן תולדה של דבר אחד: השינוי שהתחולל בנפשו של אליהו בעמדו אל מול הילד המת המושכב על מיטתו, ובנותנו אל לבו מי ומה גרם למותו.

המעיין בטבלת ההשוואה של שתי מחציות הפסקה שהובאה לעיל, ייווכח על פי ציוני הפסוקים, כי חוץ מההקבלה הראשונה שבאותה טבלה, סדר ההקבלות הוא מהופך. כלומר: לפסוק המוקדם במחצית הראשונה מקביל הפסוק המאוחר במחצית השנייה, ולמאוחר בראשונה מקביל המוקדם בשנייה. דבר זה מעלה במחשבה שמא אף פסקה זו, בדומה לקודמתה (ראה עיון ה7), בנויה כמערכת הקבלות סימטרית סביב ציר מרכזי. הצבת פסקתנו להלן תמחיש, כי אכן כך היא בנויה (אלא שהמבנה הסימטרי אינו מושלם).

ארבע הקבלות ניגודיות במבנה סימטרי זה:
א. דברי ההתרסה של האישה אל אליהו בתחילת הפסקה כשבנה המת בחיקה, ולעומתם, דבריה אליו בסוף הפסקה, שבהם היא מביעה את הכרתה החדשה בו, לאחר שהושב לה בנה החי.
ב. דברי אליהו לאישה בשעה שבנה המת בחיקה ("תני לי את בנך"), ולעומתם, דבריו אליה כשהוא נותן לה את בנה החי ("ראי, חי בנך!"). השורש נת"ן מהפך כיוונו בין שני המקומות: "תני לי את בנך" (המת) - "ויתנהו לאמו" (כשהוא חי).
ג. מעשיו של אליהו בדרכו להחייאת הבן המת, ולעומתם, מעשיו בדרכו להשיבו חי לאמו: "ויקחהו מחיקה" (כשהוא מת) - "ויקח אליהו את הילד" (מעל מטתו, כשהוא חי). "ויעלהו אל העליה" (מת) - "וירדהו מן העליה" (חי).
ד. קריאתו הראשונה של אליהו אל ה', אשר לא נענתה, ולעומתה קריאתו השנייה אשר נענתה (בשתיהן פתיחה זהה: "ויקרא אל ה' ויאמר: ה' אלהי...").[33]

מה מוסיפה חשיפת המבנה הסימטרי שנוכחנו בו כאן, על מה שידענו על מבנה פסקתנו כבר בתחילת הסעיף, בטרם נחשף מבנה זה? מבנה זה מבליט את הסדר ההפוך של האירועים במחצית השנייה בהשוואה לזו הראשונה. המשברים המופיעים בפסקתנו במחציתה הראשונה, באים בהדרגה לידי תיקון בעקבות השינוי שחל באליהו, אך בסדר הפוך להופעתם: בהופעתם הם מסודרים מן הקל אל החמור, מן המשבר ביחסי אליהו עם האלמנה, ועד למשבר ביחסיו עם אלוהיו, שמיאן לקבל את תלונתו בקריאתו הראשונה אליו. בפתרונם, הם מסודרים מן החמור אל הקל. תחילה מתרפא השבר החמור בין הנביא לאלוהיו, המקבל את תפילתו ונענה לה במאור פנים. כתוצאה מכך, מתרפא אפילו אותו אי אמון כואב שהביעה האלמנה כלפי אליהו, ומתחלף בהצהרת אמון ברורה.

חשיבות נוספת למבנה הפסקה כפי שתיארנו אותו עתה, בהיותו מבליט את הציר המרכזי שלה ומעניק לו חשיבות יתרה כלוּז הפסקה. מתברר אפוא כי חמש המילים "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים" מהוות את שיאה של הפסקה. זאת מדוע? משום שבמשפט זה מתואר השינוי הדרמטי שחל באליהו בעצם התרחשותו. שינוי זה הרי הוא המפתח לכל המהפך שחל במחצית השנייה של הפסקה וכפי שביררנו בסעיפים הקודמים.

12. היחס בין מבנה פסקתנו לבין מבנה קודמתה

למבנה הסימטרי של פסקתנו ישנה חשיבות נוספת: מבנה זה יוצר זיקה מעניינת למבנה הפסקה הקודמת - אליהו בשערי צרפת. זיקה זו אינה רק בעצם העובדה ששתי הפסקאות הסמוכות בנויות בדרך דומה של מבנה סימטרי סביב ציר מרכזי. לעובדה זו כשלעצמה חשיבות מועטה, לנוכח המכנה המשותף הרחב שבין שתי הפסקאות בממדי הזמן, המקום והדמויות. לכשנשווה את המבנה הסימטרי של שתי הפסקאות הללו, נגלה כי חל ביניהן היפוך מעניין: מה שהיה בגרעינה של הפסקה הראשונה, הופך להיות למסגרתה החיצונית של השנייה, ומה שהיה במסגרתה של הראשונה נכנס פנימה, סמוך לגרעינה של השנייה.
נדגים זאת:

נאום הסירוב התקיף של האלמנה המצוי כציר המרכזי בפסקה הראשונה (והוא דיבורה היחיד באותה פסקה), 'הופך' בפסקה השנייה לשני נאומים שלה המקיפים את הפסקה ויוצרים את מסגרתה, כשבראשון היא מדברת קשות אל אליהו, ובאחרון מדברת אליו דברי פיוס.

דרישות אליהו מן האלמנה בפסקה הראשונה, מקבילות בפסקה השנייה למעשים שהוא עושה בנטילת בנה ובהחזרתו. אלא שבעוד שבפסקה הראשונה דרישות אליהו הן שהולידו את נאום האלמנה (ונאומה חזר וגרם לניסוחן מחדש של הדרישות), הרי בפסקה השנייה נאום האלמנה הפותח, הוא שהוליד את מעשיו של אליהו. באומרו לה "תני לי את בנך" אין אליהו 'דורש' מן האלמנה, אלא מגיב על תביעתה כלפיו. אליהו, התובע מן האלמנה בפסקה הראשונה, הופך להיות הנתבע שלה בשנייה.

מסגרתה החיצונית של הפסקה הראשונה היא בדבר ה' שנאמר לאליהו, המתגשם ללא כל עיכובים בסופה של הפסקה. בפסקה השנייה 'נכנסת' מערכת היחסים שבין הנביא לאלוהיו קרוב לגרעין הפסקה, והיא מקיפה את הציר המרכזי משני צדדיו. אלא שגם כאן יש שינוי פנימי: לא ה' הוא הדובר אל אליהו ומקיים לו את הבטחתו, אלא אליהו הוא הפונה אל ה' בתפילה, וה' נענה לתפילתו לבסוף.

מה פשר 'מערכת ההיפוכים' הזאת בין שתי הפסקאות הצמודות, היפוכים המצויים במסגרת ספרותית-מבנית דומה, אשר נראה כי נועדה להבליטם? התשובה היא כי 'היפוך המבנים' רומז לכך ששתי הפסקאות הללו אכן הפוכות זו מזו מבחינת הנושא המשותף לשתיהן. נושא זה הרי הוא הבצורת והוויכוח עם אליהו אודות התמשכותה.

האמצעים לניהולו הוויכוח, זהים בשתי הפסקאות: האלמנה משמשת בשני המקומות שלוחת ה' להאשים את אליהו באחריות למצוקתה (גם כשהיא עושה זאת בלא יודעין או בלא הבֵן). המצוקה המתגלה בשני המקומות היא תולדת הבצורת הנמשכת, והיא מעמידה את אליהו בניסיון כפול: ניסיון מוסרי - בהצביעה עליו כעל האחראי להבאת הסבל לעולם, וניסיון אישי - בכך שהיא דוחקת את אליהו מן האפשרות למצוא לעצמו פתרון לקיומו בעת הבצורת.

אולם למרות הדמיון הרב, הפוכות שתי הפסקאות הללו זו מזו בָעיקר הגדול: בתוצאה של הוויכוח המתקיים בהן. בראשונה 'ניצח' אליהו כביכול. הפסקה מעוצבת סביב נאום הקטרוג של האלמנה, והיא באה להראותנו כיצד התגבר אליהו על 'מכשול' נאומה, וכיצד פעל על מנת לזכות בשנה של 'דו-קיום מאוזן' עם האלמנה ועם דבר ה' שהעמידו בניסיון. על כן בפסקה זו אליהו הוא הדורש מן האלמנה, ועומד על דרישותיו אף לאחר נאום הסירוב והקטרוג שלה. בפסקה זו ממצה אליהו את 'זכויותיו' לפני ה', וגוזר על נס אשר יאפשר את המשך קיומו בעת הבצורת, ואת המשך הימלטותו מן הוויכוח על דרכו.

בפסקה השנייה תמו האפשרויות של אליהו להימלט מן הוויכוח. הפסקה פותחת הפעם בנאום קטרוג של האלמנה, והיא באה להראות כיצד אליהו, הנתבע על ידיה זאת הפעם, הולך ונסוג מעמדתו התקיפה שבפסקה הקודמת, עד להתמודדותו על הילד ועד לתפילתו השנייה אל ה'. צירה המרכזי של הפסקה הפעם, אינו התביעה כלפי אליהו (כבפסקה הקודמת), אלא היענותו לתביעה זו. מסגרת הפסקה אינה הפעם, כיצד הצליח אליהו לגבור על התביעה כלפיו (כבפסקה הקודמת), אלא: מה הביאו לשינוי עמדתו, ומה היו התוצאות של שינוי עמדתו.

נדמה כי שוב נוכחנו, עד כמה מהווה מבנה הסיפור עיצוב נאמן לרעיונותיו, כך שההליכה מן הפרטים שבסיפור אל מסגרתו המבנית, או מן המסגרת אל הפנים, מובילה את הלומד ואת המעיין אל אותו מחוז חפץ.

13. נספח: השוואת סיפורי ההחייאה של אליהו ושל אלישע

בנספח זה נעסוק בהרחבה בהשוואת שני סיפורי ההחייאה שבספר מלכים - סיפורנו שבו מחייה אליהו את בן הצרפית והסיפור המקביל לו (מל"ב ד') שבו מחייה אלישע תלמידו את בן השונמית.

א. מערכת היחסים בין האישה לנביא בכל אחד מן הסיפורים

גם האלמנה הצרפית וגם האישה השונמית האשימו את איש האלוהים המתגורר בעליית ביתן, ואשר נהגו בו הכנסת אורחים, באחריות לשברון הלב שנגרם להן במות בנן היחיד. אולם קווי הדמיון הברורים בין שני הסיפורים, אין בהם כדי לטשטש את השוני המהותי שביניהם.

יחס האשה לנביא
האישה השונמית אינה מאשימה את אלישע באחריות למות בנה, אלא על כך שֶנְתנו לה בלא שביקשה, ובכך גרם בעקיפין לאכזבה המרה שבמותו:

מל"ב ד', כח

וַתּאמֶר: הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדנִי, הֲלא אָמַרְתִּי לא תַשְׁלֶה אתִי!

האלמנה הצרפית, לעומת זאת, מאשימה את אליהו בפירוש באחריות למות בנה:

יח	בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲונִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי?!

סיפורה של השונמית, מתחילתו ועד סופו, הוא סיפור של אמונה גדולה באיש האלוהים, בקדושתו ובכוחו לחולל נסים. תלונתה שהתלוננה בפני אלישע, אינה בגדר הבעת אי אמון בו וקריאת תיגר כנגדו, אלא אדרבה: היא בגדר דרבון לאיש האלוהים שיחוש אחריות לפעול לתיקון המצב. על כן היא באה אליו להר הכרמל, על מנת להשיבו לביתה שיפעל להשיב את בנה לחיים:

מל"ב ד', ל

וַתּאמֶר אֵם הַנַּעַר: חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ,
וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ.

האלמנה הצרפית, לעומתה, מבטאת בהאשמתה את אליהו על מות בנה אי אמון בו. זאת אנו למדים מתגובתה האחרונה, כשהשיב לה אליהו את בנה החי. אז אמרה:

כד	עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלהִים אָתָּה וּדְבַר ה' בְּפִיךָ אֱמֶת.

משמע: קודם לכן, בעת שהתלוננה כנגדו, לא סברה כי דבר ה' בפיו אמת (ראה סעיף 10 לעיל).

תלונתה-התרסתה של הצרפית כנגד אליהו המצוי בביתה הפוכה ממש ממטרתה של השונמית בתלונתה, והיא נועדה לנמק את דרישתה ממנו לעזוב את ביתה:

יח	מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלהִים...

וכבר ביארנו לעיל (סעיף 2ג), כי משמעה של קריאה זו הוא בקשה לניתוק מגע ולהסתלקותו של המפריע.

משמע, בשני הסיפורים הללו מעוצבות שתי מערכות יחסים הפוכות בתכלית בין האישה-האם השכולה לבין הנביא שכנגדה.

מעשי האם
מכאן להבדל במעשי שתי האימהות: השונמית אשר צפתה את יכולתו של אלישע להשיב את בנה לחיים, ולשם כך כיוונה את כל מעשיה, מגלה זאת כבר במעשיה הראשונים.

מל"ב ד', כא

וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלהִים וַתִּסְגּר בַּעֲדו וַתֵּצֵא.

לעומתה, האלמנה הצרפית, אשר באה אל אליהו על מנת לקרוא אליו שיעזוב את ביתה, אינה מעלה על דעתה כי יש ביכולתו או ברצונו של איש אלוהים מחמיר זה להחיות את בנה. היא מחזיקה את בנה המת בחיקה, כעדות מרשיעה המאשרת את תלונתה כנגד איש האלוהים האחראי למותו.

אליהו, לא רק שאינו מתבקש על ידה לפעול להשבתו לחיים, אלא שיזמתו לעשות כן נתקלת כנראה באי אמון מצדה, ואולי אף בסירוב לשתף פעולה:

יט	וַיּאמֶר אֵלֶיהָ: תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ...

לא נאמר 'ותתן לו', אלא 'ויקחהו'. משמע שהאישה אינה מאמינה באליהו ואינה ממהרת להפקיד בידיו את גופת בנה.

בהמשך נאמר:

וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב שָׁם וַיַּשְׂכִּבֵהוּ עַל מִטָּתו.

והניגוד למעשה השונמית, שעשתה פעולות אלו בעצמה, בולט:

מל"ב ד', כא

וַתַּעַל וַתַּשְׂכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׂ הָאֱלהִים.

יחס הנביא לאישה ותגובתה על קבלת הבן החי
בהתאמה להבדל שראינו ביחסן של שתי הנשים הללו לנביאים שמולן, כך נבדלים שני הנביאים ביחסם לנשים שלמולם, הן לפני החייאת הבנים והן לאחר מכן.

אצל אליהו ניכרת השתדלות רבה לפייס את האלמנה ולזכות מחדש באמונה. ראינו כבר את המעשים שעשה ביזמתו: הוא נטל את הבן המת מחיק אמו, העלהו בעצמו אל עלייתו והשכיבהו על מיטתו. לאחר שהחייה אותו בתפילתו ובמעשיו שעשה, פועל אליהו, שוב בעצמו, פעולות הפוכות:

כג	וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּו.

בהמשכו של פסוק זה מובא דברו של אליהו במוסרו את הילד החי לאמו, דבר שניכרת ממנו שמחתו הרבה, או מוטב, שותפותו המלאה בשמחתה שלה:

וַיּאמֶר אֵלִיָּהוּ: רְאִי חַי בְּנֵךְ!

ואכן, מאמציו נשאו פרי, והאישה מזכה אותו בתגובה המביעה אמון ושינוי יחס כלפיו.

אלישע, אשר שב לבית השונמית כשהוא מושבע על ידה לעשות כן (זאת לאחר שניסה לסייע בידה באמצעות גיחזי וללא נוכחותו!) נכנס לעליית הבית "וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׂכָּב עַל מִטָּתו" (פסוק לב). לאחר החייאת הבן, אין אלישע מזדרז להשיבו לאמו, ואף אינו עושה כן בעצמו. האֵם שהעלתה את בנה לעליית איש האלוהים נקראת להורידו משם. לא אלישע יורד מן העלייה הביתה, אלא השונמית היא העולה אליו:

מל"ב ד', לו

וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיּאמֶר: קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזּאת
וַיִּקְרָאֶה וַתָּבוא אֵלָיו.

גם בהמשכו של פסוק זה מובא דברו של הנביא, אך אל מול קריאת השמחה של אליהו "רְאִי חַי בְּנֵךְ" בולטת הוראתו הצוננת של אלישע:

וַיּאמֶר: שְאִי בְנֵךְ.

שלא כמו האישה הצרפית, אשר ביטאה את הכרתה החדשה באליהו לאחר שהשיב לה את בנה החי, לא הוציאה השונמית מילה מפיה כשקיבלה את בנה:

מל"ב ד', לז

וַתָּבא וַתִּפּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא.

זאת משום שלא נשתנה דבר ביחסה הבסיסי לאלישע. הרי היא צפתה מראש שכך יהיה, על כן מסתפקת היא בהודאה דמומה זו (ואולי נובע הדבר גם מיחסו של אלישע כלפיה...).

ההבדל הגדול הזה בין שתי מערכות היחסים שבין הנביא לאישה העומדת מולו בכל אחד מן הסיפורים נובע מן ההבדל המהותי בין שניהם: בסיפורנו משמשת האישה שלוחה שלא מדעת של ה' בביקורת על אליהו ובמאמץ להביאו לשינוי עמדתו ביחס לבצורת הממושכת. מכאן המתח המאפיין את היחסים בינה לבין הנביא ומכאן שינוי יחסה אל הנביא לאחר שחל בו עצמו השינוי.

האישה השונמית לעומת זאת, היא דמות ראשית בסיפור שבו היא עומדת אל מול אלישע. תפקידה בסיפור אינו לשנות את הנביא ולבקר את מעשיו, אדרבה, היא מעריצה גדולה שלו ומאמינה ביכולתו המופלאה. תפקידה בסיפור הוא להשתנות בעצמה במה שנוגע לאימהותה לבנה.[34]

ב. החייאת הבן על ידי אליהו ועל ידי אלישע - ההבדלים ומשמעותם

לצורך השוואת מערכות היחסים שבין הנביא לבין האם העומדת מולו, היה עלינו להשוות את המסגרת של שני סיפורי ההחייאה. עתה נשלים את מעשינו בהשוואת הגרעין של שני הסיפורים, היינו תיאור ההחייאה עצמו (פסוקים יט-כב בפרקנו, ופסוקים כט-לה במל"ב ד'). בשני המקומות מתייחד הנביא בעלייתו עם הילד המת המושכב על מיטתו, בעוד האם נשארת בבית למטה, ובשניהם מכיל תיאור ההחייאה שלושה מרכיבים:

• תפילת הנביא לה'
• פעולה מעשית של מגע עם הילד המת
• תחיית הילד

ועוד צד שווה בין שני הסיפורים: בשניהם נִסיונו הראשון של הנביא להחיות את הילד אינו עולה יפה.

עד כאן הצדדים השווים בין שני התיאורים. במה הם נבדלים?

בין שני התיאורים הללו מתהפך היחס בין תפילתו של הנביא לה' לבין פעולתו המעשית להחייאת הבן. כתוצאה מהיפוך זה, שונה גם אופיו של המרכיב השלישי, תיאור תחיית הילד, בכל אחד מן הסיפורים. ובעצם, היפוך זה קובע את אופיו השונה לגמרי של כל אחד משני תיאורי ההחייאה בשלמותו. בטרם נפרש את דברינו נציג טבלת השוואה זו:

	אלישע		אליהו
תפילה	(כ) וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּורֵר עִמָּהּ הֲרֵעותָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ.	מעשה	(לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׁם אֶת הַמִּשְׂעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קול וְאֵין קָשֶׁב... וַיַּגֶּד לו לֵאמר: לא הֵקִיץ הַנָּעַר.
מעשה	(כא) וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים	תפילה	(לב) וַיָּבא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה... (לג) וַיָּבא וַיִּסְגּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'.
תפילה	וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּו.	מעשה	(לד) וַיַּעַל וַיִּשְׂכַּב עַל הַיֶּלֶד, וַיָּשֶם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַר הַיָּלֶד. (לה) וַיָּשָׂב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזורֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים
תחיית הילד	(כב) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּו וַיֶּחִי.	תחיית הילד	וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו.

אמנם שני הנביאים התפללו אל ה'. אולם בתיאור אלישע, מסתפק הכתוב בציון עצם העובדה שהתפלל, ולכך הוא מקדיש שלוש מילים, ואינו מוסר את תוכן תפילתו. מכאן ואילך לא שב הסיפור עוד לנושא זה. נראה כי תפילתו של אלישע אינה עניין מרכזי כלל בנס ההחייאה, והוא נושא אותה רק כפתיחה למעשה ההחייאה, משום שנס כה חריג מחייב הקדמת תפילה לפניו (וזהו אולי אחד הלקחים מכישלון גיחזי להחיות את הילד).

עד כמה שונה הדבר בתיאור ההחייאה שעל ידי אליהו! קריאתו אל ה' היא העניין המרכזי בתיאור הנס. לא תפילה אחת נושא אליהו, אלא שתיים. התפילה הראשונה לא השיגה את מטרתה והילד נותר מת, ועל כן חידש אליהו את תפילתו בשנית במילים אחרות. הכתוב מתאר את שתי התפילות כ'קריאה אל ה' '. לשון זו מלמדת על אופייה של תפילתו שאינה פורמאלית, אלא מביעה את מצוקתו של המתפלל. אין הכתוב מסתפק בציון עצם העובדה שאליהו התפלל, כפי שעשה אצל אלישע, אלא הוא מביא את לשונן של שתי התפילות במלואה. וכך, לעומת שלוש מילים המוקדשות לתפילתו של אלישע, אנו מוצאים שלושים מילים המוקדשות לכך בסיפור על אליהו.

הפוך הדבר בתיאור הפעולות המעשיות שעשו שני הנביאים. מעשיו של אליהו ביחס לילד מתוארים בחמש מילים: "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים".

לעומת זאת, בסיפור על אלישע מתוארות בפירוט רב שתי פעולות מעשיות ביחס לילד. הראשונה היא המעשה שעשה גיחזי במצוַת רבו - ששם את משענת אלישע על פני הנער. פעולה זו לא השיגה את מטרתה - "לא הקיץ הנער", ועל כן פעל אלישע בעצמו (לאחר שהתפלל) פעולה מעשית ביחס לנער, וזו מקבילה עקרונית לפעולתו של אליהו שהתמודד על הילד. אלא שהמעשה שעשה אלישע מתואר לפרטי פרטיו, ולא פעם אחת הוא מתואר, אלא פעמיים:

מל"ב ד', לד
לה

וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד... וַיִּגְהַר עָלָיו
וַיָּשָׁב... וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו

כפילות זו בתיאור המעשים שעשה אלישע, עומדת בהקבלה ניגודית לכפילות בתיאור תפילתו של אליהו:

כ כא	וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי... וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיּאמַר: ה' אֱלהָי...

אמנם בפועל גם אליהו עשה את מעשיו שלוש פעמים, אולם הכתוב מסתפק בציון מספר זה, ואינו מתאר אפילו התמודדות אחת של אליהו על הילד לפרטיה. אצל אלישע מתוארות גהירותיו על הילד פעמיים, תוך פירוט מעשיו, ואף תוצאותיהן ההדרגתיות מתוארות: תחילה (לד) "וַיָּחָם בְּשַר הַיָּלֶד", ואחר כך (לה) "וַיְזורֵר הַנַּעַר" (- ויתעטש). מספר גהירותיו של אלישע הוא, כמצוין בכתוב: "עַד שֶׂבַע פְּעָמִים", ואף כאן בולט הריבוי בהשוואה להתמודדותו המשולשת של אליהו על הילד.

כתוצאה מהבדלים אלו, מתבאר הטעם להבדל במרכיב השלישי שבשני התיאורים - תחיית הילד. כיוון שאצל אליהו, התפילה היא הדומיננטית בנס ההחייאה, מתוארת תחיית הילד כהיענות ה' לתפילתו:

כב	וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ.

ואף התיאור הריאלי של התחייה, מכוון מבחינה לשונית לתפילתו (השנייה) של הנביא:

התפילה:
ההיענות:

כא
כב

תָּשָׁב נָא
וַתָּשָׁב

נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה
נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד

עַל קִרְבּו.
עַל קִרְבּו וַיֶּחִי.

לעומת זאת, בתיאור החייאת הילד על ידי אלישע אין כל זיקה בין תיאור תחייתו בפועל לבין תפילתו של אלישע שפתחה את התהליך. מאידך, מדגיש תיאור תחיית הנער את הביטוי המעשי הפיזי של תחייתו:

מל"ב ד', לה

וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו.

וכך מעמיד הכתוב את תחייתו בזיקה ברורה למעשיו של אלישע בגהירתו על הנער: "וַיָּשֶם... וְעֵינָיו עַל עֵינָיו". פקיחת עיני הנער כשלב הסופי בתחייתו, מתקשרת לשלבים הקודמים במעשיו של אלישע: גהירתו הראשונה על הנער הביאה לידי "וַיָּחָם בְּשַר הַיָּלֶד". גהירתו עליו בהמשך הביאה לידי "וַיְזורֵר הַנַּעַר", ואילו לאחר הפעם השביעית נשלם תהליך ההחייאה "וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו".

מה משמעותם של הבדלים כה ברורים בין שני תיאורי ההחייאה המצויים במסגרת כללית דומה? נדמה כי אין צורך במאמץ ניכר כדי להגיע לתשובה: בכל אחד מתיאורי ההחייאה מעוצבת התמודדות של הנביא, שעל מנת להצליח בה הוא חייב לגייס את כוחותיו. ההבדל ביניהם הוא בשאלה עם מי מתמודד הנביא: אליהו מצוי בהתמודדות עם ה', ואילו אלישע מצוי בהתמודדות עם הנער המת עצמו.

סיפור ההחייאה של אלישע אינו קשור במתיחות כלשהי בין הנביא לבין אלוהיו. לפיכך אין תפילתו של אלישע אל ה' מובלטת כלל בתיאור ההחייאה. מאידך, ברור כי אלישע נושא באחריות מסוימת למות הילד הזה, אשר נולד בגזרתו ואשר את דבר מותו העלים ממנו ה' (שם פסוק כז). תיאור החייאתו של הילד על ידי אלישע הוא תיאור התמודדותו של הנביא עם האחריות הזאת כלפי הילד. כאשר שלח אלישע את גיחזי להחיות את הילד לא הצליח המעשה - משום שלא הייתה בו קבלת אחריות של הנביא על הילד ועל קיומו. מעשיו של אלישע בגהירתו על הילד, באים לבטא את יחסו החדש, העדכני, אל ילד זה, והם מביעים נטילת אחריות, פריסת חסות של הנביא על הילד. בשימו "פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו" נותן הנביא מנשמת החיים שלו עצמו אל גופו של הילד ('וכל הנופח - משלו הוא נופח'[35]). לפיכך מודגשים בתיאור זה דווקא מעשיו של הנביא, המחייבים מאמץ ניכר ומתמשך מצדו, משום שבהם מצויה ההתמודדות עם בעייתו של הסיפור: מותו של הילד הנובע בין השאר ממחדליו של אלישע ביחסו לילד זה ולאמו.[36]

סיפור ההחייאה על ידי אליהו מהווה התמודדות בין הנביא לאלוהיו, על כן עיקרו של תיאור ההחייאה הוא בתפילותיו של הנביא אל ה'. הבעיה המעוצבת בתיאור זה אינה בין אליהו לבין הנער המת, וגם לא בין אליהו לאמו (זאת, אף שתיאור המסגרת של נס ההחייאה מלמד על רצונו העז של אליהו לְרצות את האם). בתיאור ההחייאה מעוצב מתח ברור בין הנביא לאלוהיו, ועל כן נצרך אליהו לתפילה השנייה, לאחר שהראשונה לא נענתה. רק התפילה השנייה היא שזכתה ל"וַיִּשְׁמַע ה' בְּקול אֵלִיָּהוּ". ואכן, תיאור ההיענות בפועל מתואם לשונית דווקא עם תפילתו השנייה של אליהו, כפי שהראינו לעיל.

[1]הדמויות - אליהו, האלמנה ובנה. בפסקה הקודמת אין הבן נוכח אלא ברקע הסיפור. נוכחותו בפסקתנו, כשהוא חי או מת, היא עניין מרכזי בעלילה, ואף על פי כן גם בה אין הבן דמות פעילה אלא אובייקט בלבד.
הזמן - "אחר הדברים האלה" - אחר "ותאכל היא והוא וביתה ימים" (פסוק טו).
המקום - בית האלמנה בצרפת.

[2]רשימת מילים אלו (שבע מספרן) הובאה לעיל בעיון ה1.

[3]רק הצירוף 'דבר ה' ' המופיע פעמיים בכל אחת מן הפסקאות הקודמות, חוזר ומופיע בסיומה של פסקתנו (כד): "ודבר ה' בפיך אמת". קישור זה שבין שלוש הפסקאות על ידי הצירוף 'דבר ה' ', אף שהוא נוגע ישירות לדמות העומדת במרכז כל השלוש, דמותו של אליהו, אינו נראה בשלב זה נוגע בנושא המרכזי של הסיפור השלם: הבצורת.

[4]לפיכך חסרים בפסקתנו הצירוף 'דבר ה' ' בראשה והפועל 'הלך'. פועל זה משמש כאחת המילים המקשרות בין שתי הפסקאות הקודמות (ראה הערה 2), והוא מצוי בשתיהן הן בצו ה' לאליהו, והן בתיאור קיומו על ידי הנביא.

[5]מילות הפתיחה "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" משמשות אמנם בכמה מקומות במקרא (בעיקר בספר בראשית) כציון פורמלי לתחילתו של סיפור חדש המצוי בתוך מחרוזת סיפורים. אולם יש לשים לב כי הבחירה בלשון פתיחה זו (מבין כמה לשונות אפשריות אחרות הרווחות במקרא, כגון 'ויהי היום' ועוד) מדגישה דווקא את זיקתו הכרונולוגית של סיפור זה למה שקדם לו. על כן בצדק רגילים חז"ל והפרשנים שהלכו בעקבותיהם לשאול: אחר אֵלו דברים? (ראה לדוגמה רש"י לבראשית ט"ו, א).

[6]ראה נ' ליבוביץ, "כיצד לקרוא פרק בתנ"ך", בתוך: 'נפש ושיר', ירושלים תשי"ד, עמ' ק-קא, ולאחרונה בספרה 'ללמוד וללמד תנ"ך', ירושלים תשנ"ה, עמ' 10-9. וראה מה שהוספנו על דבריה בספרנו 'עיונים בפרשות השבוע', ירושלים תשס"ב, כרך א עמ' 57-55.

[7]ואלו הן: שופטים י"א, יב; שמ"ב ט"ז, י; שם י"ט, כג; מל"ב ג', יג; דה"י ב ל"ה, כא.

[8]את התהליך הזה תיארנו בעיון ד3. ועיין בהמשך הדברים כאן ובהערה 10.

[9]מותו של בן הצרפית לאחר מחלה הדרגתית, אינו כמו מותו של בן השונמית שבא עליו ועל אמו בתוך זמן קצר מאד (מל"ב ד', יט-כ).

[10] תהליך המוות המקיף כול, הבא בעקבות הפסקת הגשמים, והפוגע בחי ובצומח, הן אלו המטופחים בידי האדם והן אלו המתקיימים בטבע, מתואר להפליא בנבואת ירמיהו י"ד, א-ו:

(א) אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ עַלדִּבְרֵי הַבַּצָּרות:
(ב) אָבְלָה יְהוּדָה, וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ, קָדְרוּלָאָרֶץ
(ג) וְאַדִּרֵיהֶם שָׁלְחוּ צעוריהם [צְעִירֵיהֶם קרי] לַמָּיִם
שָׁבוּ כְלֵיהֶם רֵיקָם
(ד) בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּהכִּי לא הָיָהגֶשֶׂם בָּאָרֶץ
(ה) כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוב
(ו)וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם, שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים, כָּלוּ עֵינֵיהֶם

וְצִוְחַת יְרוּשָׁלַם עָלָתָה.
בָּאוּ עַלגֵּבִים לא מָצְאוּ מַיִם
בּשׁוּ וְהָכְלְמוּ וְחָפוּ ראשָׁם
בּשׁוּאִכָּרִים חָפוּ ראשָׁם.
כִּי לא הָיָה דֶּשֶׁא.
כִּי אֵין עַשֶב

בפסוק ג מתוארים בעלי העדרים (ה'אדירים') שאינם מוצאים, לא הם ולא צעיריהם, מים לבעלי החיים שבעדריהם, ובפסוק ד מתואר שברונם של האיכרים שאדמתם יבשה מחוסר גשם. תגובתם של שני 'הסקטורים' הללו היא "בושו... חפו ראשם". שים לב למילים "כי לא היה גשם בארץ" שבפסוק ד, המצויות גם בפסוק ז בפרקנו. בפסוקים ה-ו מתוארות תגובות הייאוש של אילת-השדה והפראים (חמורי הבר) על חסרון המרעה הטבעי שחייהם תלויים בו.

[11]המילים המקשרות בין שתי הפסקאות הראשונות, כגון 'לחם' 'שתה' ועוד כיוצא בהן, אינן מתאימות לפסקתנו, כיוון שבה לא נידונה בעיית ההתמודדות עם קושיי הבצורת, אלא עם התוצאה הסופית שלה: המוות.

[12]חז"ל פירשו את דבריה כמכוונים לעצם נוכחותו של אליהו בביתה (בראשית רבה נ, יא): "עד שלא באת אצלי, היה הקב"ה רואה מעשי ומעשי אנשי עירי, והיו מעשי רבים על אנשי בני עירי והייתי צדקת ביניהם. עכשיו שבאת אצלי, 'באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני' ".

[13]נוסח דבריו של אליהו נראה כתלונה על מה שאירע בעבר, ברעה שהביא ה' על האלמנה להמית את בנה. אולם ההקשר שבו קורא אליהו אל ה', לאחר שהשכיב את הילד המת על מטתו, מחייב לראות בדבריו תפילה המכוונת לעתיד. לפיכך מנסח רד"ק את הבקשה המשתמעת בדברי אליהו: "לא תחייהו בזכותי, שאני מתגורר עמה?".

[14]כמובן צריך לציין, כי מותו של בן האלמנה אינו סותר ממשית את מה שהובטח לאליהו שנה לפני כן (ט) "הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ". תיאורטית, לא הייתה מניעה לכך שהאלמנה תמשיך לכלכל את אליהו גם לאחר מות בנה.

[15]דבר זה יש בו קושי לדידנו: ביחס לאירועים, המהווים טיעונים בוויכוח עמו בשתי הפסקאות הקודמות שבסיפור, הגיב אליהו, במשתמע, תגובה שיש בה התרככות. אולם באמת אף כאן, עתידה תגובתו של אליהו להשתנות (בתפילתו השנייה).

[16]זוהי פרפרזה על פירוש רש"י ל'וייבש הנחל': "כדי שידע צורך הגשמים ויטריח לגלות, שהיה קשה בעיני הקב"ה שישראל שרוין ברעב". כזכור מעיון ד, הרחיב ר"ש לניאדו את פירוש רש"י זה והחיל אותו על כל סיפור נחל כרית.

[17]גם בעל המצודות ומלבי"ם פירשו את דברי אליהו בדרך דומה, אם כי אינה זהה לחלוטין.

[18]בעובדה שהמילים "וַיִּתְמדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים" מצויות בפתיחת הפסוק המתאר את תפילתו השנייה של אליהו, ולא כסיום הפסוק הקודם המתאר את תפילתו הראשונה, אין די. יש לחתור לראיות לשוניות וענייניות שיכריעו את הספק שהעלינו.

[19]סיפור החייאת בנה של אישה שבביתה התגורר נביא חוזר בהמשך ספר מלכים אצל אלישע הנביא, תלמידו של אליהו. בנספח לעיון זה נערוך השוואה מדוקדקת בין שני הסיפורים לפרטיהם במגמה לענות על השאלה מה הוא הנושא של כל אחד משני סיפורים אלו.

[20]דוגמה לשינויים בכינויה של דמות אנונימית במהלך סיפור בהתאמה לשינוי היחס אליה מצד הדמות הראשית בסיפור הבאנו במאמרנו "המלחמות הראשונות בין אחאב ובן הדד - עיונים במלכ"א כ' ", מגדים טז, אדר ב תשנ"ב, עמ' 100-96.

[21]בסעיף 2 נידונו השינויים שחלו בכינויה של האלמנה בשתי הפסקאות הסמוכות, ועתה נשלים זאת בבדיקת הכינויים השונים שמכונה בנה במהלכן של שתי הפסקאות הללו.

[22]רק בפעם האחרונה שכינויו מופיע בסיפורנו, חוזר הילד להיות 'בנה' של אמו: (כג) "וַיּאמֶר אֵלִיָּהוּ: רְאִי חַי בְּנֵךְ". שיבה זו לכינויו הראשון מובנת, באשר במשפט זה פונה אליהו אל האם ומתאר את האירוע מנקודת התצפית שלה - שהיא שבה להיות אם לבנה.

[23]הכוונה לדברי רד"ק שהובאו לעיל. וראה גם בדברי בעל המצודות.

[24]"ימים רבים" אלו נמנים מתחילת הבצורת, אולם נראה שצו ה' זה ניתן מייד לאחר החייאת הבן.

[25]מיהו נושא המשפט? הפירוש המיוחס לרש"י פירש שהקב"ה הוא שראה שיש צער בעולם, ועל כן ציווהו ללכת לצרפת "לגלגל הדבר שיחזיר לו מפתח של מטר" כמפורש בהמשך האגדה. אולם אפשר כי אליהו הוא שראה (במשמעות: נוכַח) כאן לראשונה שיש צער בעולם ועליו לגלות למקום שיש בו מים. הפסוק בהמשך, הוא צו ה' שבא לחלץ את אליהו מצער זה של הבצורת.

[26]כמבואר במדרש תהלים למזמור ע"ח: "שלשה מפתחות הן שלא מסרן הקב"ה ביד שליח... וכשרצה הקב"ה נתן להן לצדיקים".

[27]דווקא עתה, כשהחייה את בנה, לא נזכר דבר ה' בפי אליהו בדברו אל האישה, וזו הרי לא שמעה את תפילתו של אליהו אל ה'.

[28]שתי השאלות ששאלנו הובאו בדבריו של ר"מ אלשיך.

[29]רש"י לפסוק הראשון בתורה ד"ה ברא אלהים כתב (ומקורו בבראשית רבה יב, טו): "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, והקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין". וכך גם אליהו. בתחילה עלה במחשבתו להשתמש במידת הדין בלבד. בפסקה זו שבה חל המהפך, גילה אליהו לראשונה שאין העולם מתקיים, ועל כן התחיל לשתף בעצמו גם את מידת הרחמים.

[30]כך נאמר בזוהר משפטים (קיז, א): "דֵין אמת עמודא דאמצעיתא" (- זו האמת העמוד האמצעי), ובהמשך שם (קיח, ב): "עמודא דאמצעיתא דאיהו כליל דינא ורחמי" (- העמוד האמצעי שהוא כולל דין ורחמים).

[31]כך מבאר פרשן התורה רבנו בחיי את שמו של אליהו (בפירושו לפרשת פינחס, במדבר כ"ה, יב):
... נקרא 'אליהו' שהוא כולל שני שמות: דין ורחמים, 'אל' - הוא הדין... יו"ד ה"א וא"ו
(- משמו של אליהו) הוא הרחמים והוא השלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים... ולכך העניש שר החמישים וחמשיו (מל"ב, א') - מכח הדין, והחיה המת - מכח הרחמים.
וראה גם בפירושו של ר"מ אלשיך לפסוקנו.

[32]דבר זה נכון לא רק בהקשר המצומצם, שבו נבחנת עתה פסקה אחת בסיפור, אלא גם ביחס לנושאו של הסיפור השלם כולו (דבר זה הוסבר לעיל בסעיף 9). ואכן, השינוי שחל באליהו בפסקתנו מביא להחלפת הכיוון של הסיפור כולו: הנביא שנשבע על עצירת המטר ואשר הלך והתרחק מבני עמו וממרכז הממלכה - משומרון, עובר בעקבות השינוי שבפסקה תפנית: הוא שב לשומרון ולאחאב המולך בה, במגמה לפעול להשבת המטר.

[33]אף שלפסוק זה (כב) לכאורה אין מקבילה במבנה הסימטרי, הרי שבעצם נוכחותו הוא מדגיש את העדר התגובה במקום המקביל לו, לאחר הקריאה הראשונה של אליהו אל ה' בפסוק כ. אילו לאחר פסוק כ היה מיתוסף פסוק מעין זה: 'ואין קול ואין קשב כי לא הקיץ הנער' (כעין האמור בכישלון גיחזי להחיות את בן השונמית - מל"ב ד', לא), הייתה ההקבלה הניגודית מושלמת. אלא שאין הכתוב בסיפורנו מעוניין להבליט את כישלון קריאתו הראשונה של אליהו יתר על המידה (שלא כמו בסיפור על גיחזי).
הצנעת כישלון הנביא אופיינית לכל אותם מקומות במכלול הסיפורי הגדול (המשתרע על פני הפרקים י"ז-י"ט) שבהם מבצבצת מתיחות בין הנביא למשלחו. אמנם דווקא בנקודות אלו ישנה חשיבות רבה ביותר לזיהוי המתיחות הנסתרת: בהן נמצאת הראיה לוויכוח המתמשך בין אליהו לה', ובהן מתרחשות בדרך כלל תפניותיו הדרמטיות. אלא שה'ויכוח' המתנהל במהלכם של פרקים אלו הוא עניין פנימי ועדין שבין ה' לנביאו, ועל כן כישלונותיו של הנביא וחזרתו מדרכו אינם מובלטים בכתוב, ובכך נשמר כבודו של הנביא. אך יש לכך מטרה נוספת: הוויכוח בין הצדדים אינו מוחלט. יש צד של אמת בדרכו של אליהו, ואף כשהוא חוזר בו, אין זו חזרה מוחלטת. וראה עוד חורב ח1 בחלקו האחרון.

[34] מבנה זה אינו מכיל בתוכו את הפסוק הראשון בפסקה (ועל כן אמרנו כי אין המבנה מושלם):

יז	וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּהחָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיו חָזָק מְאד עַד אֲשֶׁרלא נותְרָה בּו נְשָׁמָה.

ננסה לנמק דבר זה: הפסוק הזה משמש כעין 'מצג' לפסקה, ועל כן הוא נמצא מחוץ למבנה. פסוק זה מציג את הבעיה שתידון בפסקה, בעיה אשר תשמש עילה לבחינתן של שתי מערכות יחסים: זו שבין אליהו לאישה, וזו שבין אליהו לה'. כל ארבע ההקבלות הניגודיות במבנה הסימטרי שבפסקתנו, קשורות לשתי מערכות יחסים אלו, שעברו שינוי מהותי בין חלקה הראשון לחלקה השני. כיוון שנושא הפסקה אינו החייאת הילד כשלעצמה, עובדת מותו אינה חלק מן המבנה הכיאסטי המתאר את שתי מערכות יחסים אלו.

[35]דברים אלו זכו להרחבה ולביסוס במאמרנו "החיבוק הכפול - הסיפור על אלישע והאישה השונמית ופשרו", מגדים יג, תשנ"א, בייחוד בסעיפים ו-ח עמ' 94-92 שם.

[36]השווה לדברי רמב"ן בראשית ב', ז. וראה מה שכתב הרב שעוועל במהדורתו על אודות מקורו של משפט זה.