ההתגלות בקול דממה דקה

מחבר: אלחנן סמט

מלכים א יט, יא-יד

תוכן המאמר:
נספח: "קול דְּמָמָה דַקָּה" - "קל דמשבחין בחשאי"

יא יב	וַיּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עבֵר וְרוּחַ גְּדולָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה', וְאַחַר הָרוּחַ - רַעַשׁ, וְאַחַר הָרַעַשׁ - אֵשׁ, וְאַחַר הָאֵשׁ - קול דְּמָמָה דַקָּה.	לא בָרוּחַ ה' לא בָרַעַשׁ ה' לא בָאֵשׁ ה'
יג	וַיְהִי כִּשְׁמעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּו וַיֵּצֵא וַיַּעֲמד פֶּתַח הַמְּעָרָה...

כל הקורא את פרקנו חש שנקודת השיא בו היא תיאור התגלות ה' לאליהו בקול דממה דקה, שקדמו לה הרוח, הרעש והאש. שיאו זה של פרקנו בפסוקים יא-יב, מצוי גם במרכזו של הסיפור: לפניו עשרה פסוקים ואחריו תשעה[1]. אולם מוקד זה של סיפורנו, המעורר בנו רושם עצום, אפוף תעלומה. זהו החלק היותר מסתורי והפחות מובן בסיפור: מהו המְכֻוָּן בהתגלות זו לאליהו, וכיצד היא משתלבת במהלכו הרחב של הסיפור? מה טעמה של חזרת השאלה "מַה לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ" אחרי ההתגלות הזאת? איזה טעם חדש נתנה ההתגלות בשאלה זו, ומה המשמעות של חזרת אליהו על תשובתו אף לאחריה?

בטרם נתייחס לשאלות אלו, עלינו לברר ראשית לכול את המשמעות המילולית הראשונית של הנאמר כאן. בתחילת פסוק יא מובא דבר ה' לאליהו: "צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' ". היכן מסתיים ציטוטו של דיבור זה? האם המילים הבאות "וְהִנֵּה ה' עבֵר", הן עדיין חלק מציטוט דבר ה', או שהן סיפור הכתוב? והאם המילים "וְרוּחַ גְּדולָה... לִפְנֵי ה' " הן תיאור הכתוב, או שמא עדיין הן ציטוט דבר ה'? ואם הן תיאור הכתוב, מי הוא האומר "לא בָרוּחַ ה' "? שתי השאלות האחרונות מתייחסות גם לרעש ולאש.

בפסוק יג נאמר "וַיְהִי כִּשְׂמעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּו...". ובכן, מה שמע אליהו? אם נאמר שפסוקים יא-יב כולם הם ציטוט דבר ה', אפשר לפרש שאליהו שמע את דבר ה' הארוך הזה, המודיעו על מה שצפוי לו לכשיצא מן המערה, עד תומו, ואז הליט פניו באדרתו, ויצא לעמוד בפתח המערה כפי שנצטווה. במקום זה, באמצע פסוק יג, כשאליהו עומד בפתח המערה ופניו מכוסות, אכן אירע כל מה שהודיעו ה' כשהיה במערה, אלא שהכתוב אינו חוזר על תיאור ההתרחשות עצמה לשם הקיצור, ולאחר שהגיע שלב הדממה הדקה, שמע אליהו קול האומר לו: "מַה לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ".[2]

אולם אם נבאר את תיאור הופעת הרוח, הרעש, האש וקול הדממה הדקה כתיאור הכתוב ולא כציטוט דבר ה', מה שמע אליהו - את 'קול הדממה'? הייתכן?! ועוד נשאל לפירוש זה: מדוע חיכה אליהו עד שלב הדממה הדקה כדי לצאת מן המערה, ולא עשה כן מייד כשנצטווה על כך בתחילת פסוק יא, עוד לפני עבור הרוח?

אמנם, לפי השיטה הרואה בפסוקים יא-יב דיבור אחד רצוף של ה', קל יותר לפרש את פסוק יג, אולם אין שיטה זאת נראית לנו הולמת את פשוטם של פסוקים יא-יב עצמם. שכן מדוע יבחר הכתוב להשמיענו את תיאור ההתגלות הדרמטית בהודעה מוקדמת מאת ה' ולא בתיאור ההתרחשות עצמה? על כן נראה לנו כך: הדיבור האלוהי אל אליהו מסתיים במילים "וְהִנֵּה ה' עבֵר", ומשמעו: 'צא ועמדת בהר לפני ה' כאשר יעבור ה', ולא מייד' (וזו כוונת הנאמר "לִפְנֵי ה' "). אליהו מחכה אפוא במערה לאות כי אכן ה' עובר. אז הוא שומע "וְרוּחַ גְּדולָה וְחָזָק... לִפְנֵי ה' " (וכאן משמעות המילים "לִפְנֵי ה' " - בזמן, טרם בוא ה'), ותיאור הופעתה הוא בלשון הכתוב. המילים "לא בָרוּחַ ה' " אפשר שהן קול הנבואה המושמע לאליהו (כהמשך לדבר ה' הקודם "צֵא וְעָמַדְתָּ... וְהִנֵּה ה' עבֵר" וכאילו נאמר לו: 'אל תטעה, עדיין אין ה' עובר'). אך אפשר גם שמילים אלו הן בלשון הכתוב והן מהוות החצנה של תודעת אליהו האומר לעצמו: "לא בָרוּחַ ה' ". וכך חוזר שילוב זה בין תיאור הכתוב את הופעת אחד הכוחות לבין התגובה על הופעת אותו כוח 'לא בזה ה' ', עד לתיאור הכתוב את הופעת קול הדממה הדקה. כאן חסרה התגובה (החיצונית או הפנימית) 'לא בזה ה' ', ואליהו מבין שקול הדממה הדקה הוא המבשר את מעבר ה'.

"כִּשְׁמעַ אֵלִיָּהוּ" ניתן להבין לפי שיטה זו כתיאור של שמיעה פנימית. לאחר סדרת הרעשים הקודמים, 'שמע' אליהו את ה'קול' הבוקע ועולה מן הדממה - מן השתיקה. אולם לא כך הבין התרגום הארמי, ובעקבותיו רש"י ומפרשים נוספים. "קול דְּמָמָה דַקָּה" מתרגם יונתן:

קל דמשבחין בחשאי.

'דממה' מתפרשת אפוא כ'שבח', והתואר 'דקה' מתפרש כ'קול נמוך'. על הבסיס הלשוני לפירוש זה נעמוד בנספח לעיוננו.
בשמעו את קול הדממה הדקה הבין אליהו כי הגיע זמנו לצאת מן המערה ולהתייצב לפני ה' העובר שם, על כן הוא מליט פניו באדרתו (וכפי שנאמר על משה בשמות ג', ו: "וַיַּסְתֵר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלהִים") ויוצא לעמוד בפתח. אז, מתוך הדממה הדקה, בוקע אליו לפתע קול ה', "וְהִנֵּה אֵלָיו קול וַיּאמֶר: מַה לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ".[3]

עוד עלינו לברר שאלה נוספת: מתיאור ההתגלות כאן, נראה כי הרוח, הרעש והאש אינם מבטאים את הופעת ה', ואדרבה, הם מהווים ניגוד לה: 'לא באלו ה' '. אולם בכמה מקומות במקרא נראה לכאורה ההפך - שהתגלות ה' דווקא מלווה ברוח, ברעש ובאש.[4]

אלא שבאמת גם בפרקנו לא נאמר כי אין זיקה בין הרוח, הרעש והאש לבין ה'. נהפוך הוא: כוחות אלו משמשים בפרקנו מבוא והכנה לקראת הופעת ה'. הדבר מפורש ביחס לרוח: "וְרוּחַ גְּדולָה וְחָזָק... לִפְנֵי ה' ". ואף כי דבר זה מפורש רק ברוח, הרי הוא נכון גם ביחס לשאר. הזכרתו רק בהופעת הרוח הוא מחמת היותה ראשון הכוחות.[5]

מהי, אם כך, כוונת האמור במקומנו שלוש פעמים 'לא (בזה) ה''? נראה כי הכוונה היא להבחין בין מלאכיו ושלוחיו של ה', האמצעים העומדים לרשותו והמעידים על שלטונו בעולם, לבין ה' עצמו שהוא לעילא ולעילא מכל כוחות הטבע הנשלטים על ידו, ואינו מזוהה עמם.

נמצא כי אף שתיאור ההתגלות במקומנו אינו עומד בסתירה למקומות אחרים במקרא, הרי הוא בכל זאת שונה מהם בכך שהוא מדגיש דווקא את ההבחנה בין כוחות הטבע ההרסניים לבין ה' עצמו, מה שלא מצאנו דוגמתו במקומות אחרים.

עתה, הגיעה העת לברר את משמעותה של התגלות ה' בהקשרו של סיפורנו.

בעיון ג2 הבאנו את דברי המדרש, הרואה בהתגלות זו לאליהו תזכורת למעמד הר סיני וקבלת התורה. דרך זו אמנם קושרת את ההתגלות לאליהו בנושאו המרכזי של סיפורנו - בוויכוח המתנהל בין הנביא לאלוהיו: מטרת ההתגלות היא להזכיר לאליהו את זכותם של ישראל שכרתו ברית עם ה' בהר הזה, וקיבלו עליהם את התורה. אלא שלפי דרך זו, אין לרוח, לרעש ולאש כשלעצמם (וכן לשלילת זיהויָם עם ה') תפקיד עצמאי הקשור בעלילת סיפורנו. תפקידם אינו אלא לעורר אסוציאציה למעמד הר סיני.

כנגד דרך זו יש לטעון שתי טענות: ראשית, הרי דווקא שם (שמות י"ט) לא קיימת הבחנה כה ברורה בין הקולות והאש לבין הופעת ה' עצמו, כפי שהדבר בפרקנו. ושנית, דרך זו קושרת את ההתגלות לעלילת הסיפור בדרך משנית, ואילו אנו חשים כי בהתגלות זו מצוי טיעון ישיר ומרכזי בוויכוח המתמשך בין הנביא לאלוהיו.

נציג עתה שתי גישות של מפרשים שדבריהם הובאו בעיון הקודם לגבי הסבר הדו-שיח הראשון בין ה' לאליהו, ונראה כיצד מתאים כל אחד מהם את פירושו להתגלות הנידונה כאן, לאופן שבו פירש את הדו-שיח שקדם לה.

מלבי"ם, שפירש את שאלת ה' כתוכחה לנביא על שהוא מצוי "פה" במדבר, ולא בקרב עמו להוכיחו ולהינבא לו, ושפירש את תשובת אליהו כך: "לא אוכל להיות נביא מורה ומוכיח לעם הזה כי צמתתני קנאתי על רוע מעשיהם", ממשיך באותו קו ומבאר גם את ההתגלות הנבואית הנידונה כאן כתוכחה לאליהו וכהוראה כיצד עליו לנהוג כנביא בקרב עמו. תוכחתו של ה' הסתתרה כבר בשאלתו "מַה לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ", אולם בהתגלות היא הופכת להיות גלויה ומפורטת, ויש בה תשובה לדברי אליהו שקדמו (כפי שפירשם מלבי"ם):[6]

הראה לו:
כי במחנה רוח ורעש ואש     אין ה' בם.     רק בקול דממה.
וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו:
בל יסערו סער     בל ירעישו רעש     ובל יבעירו אש
(כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות,
שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל)
כי ה' ישלח את נביאיו     שיבואו אליהם     בקול דממה
וימשכו את העם     בעבותות אהבה     ובדברים רכים.

רלב"ג, אשר פירש את דברי אליהו "קַנּא קִנֵּאתִי..." כבקשת נקמה בישראל על הרעות שעשו, ממשיך אף הוא באותו קו, ורואה בהתגלות מענה על תביעתו זו של אליהו:

אז אמר לו השם יתברך שיצא ויעמוד בהר לפני ה'... וידמה שכבר עשה זה השם יתברך כדי שיבקש אליהו רחמים על ישראל, לא שיתפלל להשחיתם על רוע מעלליהם. כי היה רצון השם יתברך להאריך להם אפו כדי שישובו אליו. ולזה הראה לו הדברים המשחיתים כמו הרוח הגדולה והחזקה שהיא מפרקת הרים ומשברת סלעים, ולא היה ברוח ה' - כי אין מדרך השם יתברך שיביא הרעות אם לא לתכלית שיגיע מהם טוב. ולפי שנתבאר לשם יתברך שלא יהיו מקבלים תוכחת (הלא תראה כי מפני עצירת הטל והמטר שלוש שנים, לא נכנעו מפני ה' יתברך)[7] לא רצה לענשם על אלו החטאים לפי מה שראוי, אבל המתין להם אם ישובו מדרכם הרעה.
והנה היה אחר הרוח - רעש, והוא מזיק כי הוא כלי להפיכת הארצות, וזכר גם כן שלא ברעש ה', כמו שזכרנו ברוח. והנה אחר הרעש - אש, שהוא יותר מזיק. וזכר גם כן כי לא באש ה' לסיבה שזכרנו.

אף בעל המצודות, אשר פירש את דברי אליהו "קַנּא קִנֵּאתִי..." כפי שפירשם רלב"ג - כתביעה לנקמה בישראל,[8] ממשיך ומפרש אף את ההתגלות בדומה לרלב"ג:

הראהו הכבוד, ולא עבר ברוח וברעש ובאש כי אם בקול דממה דקה,
כי חפץ חסד הוא ולא יעיר כל חמתו לבוא ברוח וברעש ובאש.[9]

לפי מלבי"ם מהווים הרוח, הרעש והאש, ולעומתם קול הדממה הדקה, משל ליחס הראוי והבלתי ראוי כלפי עם ישראל (הן יחס ה' אליהם, והן היחס הראוי להם גם מצד נביאו) וההתגלות כולה היא תוכחה והדרכה לאליהו כיצד עליו לכלכל את דרכו כנביא בקרב עמו; ואילו לפי רלב"ג ובעל המצודות, הרוח, הרעש והאש הם כפשוטם: כוחות ההרס והחורבן שה' משתמש בהם להעניש את בריותיו, הן יחידים והן ארצות שלמות. מטרת ההתגלות להודיע את דרכי ה' בהנהגת עולמו, ויש בה תשובה לתביעת הנקמה שבפי אליהו: "אין דרך השם יתברך שיביא הרעות אם לא לתכלית שיגיע מהם טוב". ועל כן אין ראוי לנביא להתפלל להשחיתם אלא "יבקש אליהו רחמים על ישראל".

בעיון ז עוד נשוב לדון במשמעותה של התגלות ה' לאליהו, ונגלה בה נופך נוסף.

נספח: "קול דְּמָמָה דַקָּה" - "קל דמשבחין בחשאי"

בעיוננו הבאנו את תרגום יונתן למילים "קול דְּמָמָה דַקָּה" שביארם כ'קול שבח חשאִי'. מהו הבסיס הלשוני לפירוש זה של המילה 'דממה'?

כך לימדנו ד"ר משה זיידל ז"ל בספרו 'חקרי לשון':[10]

לשורש דו"ם שהוראתו המקובלת הוא שתק, יש גם ההוראה של דיבר... דיבור זה הוא כנראה על פי רוב דיבור בלחש, רִנּוּן. בהוראה זו אנו מוצאים גם שורש דמ"ם, השווה "קול דממה דקה".[11]

דוגמאות מאלפות הביא שם זיידל לשימוש זה בשורשים דו"ם-דמ"ה-דמ"ם הן מן המקרא, הן מלשון חכמים והן מן הפיוט הארץ ישראלי הקדום, ועד ללשונם של ראשוני אשכנז. בהערה 17 בדבריו שם, עמד על משמעות יותר מצומצמת של השורשים הללו, והיא: תהילה ושבח.[12] משמעות זו מתאימה לכמה פסוקים במקרא:

איוב ד', טז-יח
תהלים ס"ה, ב
מ"ח, י
ל"ז, ז

... דְּמָמָה וָקול אֶשְׁמָע. הַאֱנושׁ מֵאֱלוהַ יִצְדָּק...[13]
לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלהִים בְּצִיּון וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר.[14]
דִּמִּינוּ אֱלהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ.[15]
דּום לַה' וְהִתְחולֵל לו.[16]

על דבריו של זיידל יש להוסיף את ההערה הבאה: על הנאמר בפסוק "וַיִּדּם אַהֲרן" (ויקרא י', ג) מתורגם באונקלוס שלפנינו: "ושתיק אהרן".[17] אולם באונקלוס אשר בתאג' התימני,[18] וכן בפירוש המשניות לרמב"ם על אבות פ"ג מ"ג המביא את תרגום אונקלוס לפסוק זה, התרגום הוא: "ושבח אהרן",[19] היינו שאמר צידוק הדין.[20]

ולפי זה שווים התרגומים של אונקלוס לתורה ושל יונתן לנביאים, בתרגום השורש דו"ם דמ"ם במשמעות של שבח.[21]

[1]ראה עיון א, 'מבנה הסיפור'.

[2]בדרך זו ביאר ר"י קרא (בפירושו לפסוק יב) ולפירושו כיוון זקוביץ (בעמ' 338 ו341- במאמרו שהוזכר לעיל, עיון א הערה 1).

[3]בעניין זה דברינו קרובים לפירוש רד"ק, אלא שרד"ק רואה גם במילים "וְהִנֵּה ה' עבֵר" את תיאור הכתוב, הבא ככלל שלאחריו בא פירוטו: וקודם לכן 'עבר לפניו תחלה רוח גדולה...'. כדאי לציין כי מדברי התלמוד, חגיגה טז ע"א, אפשר שעולה גרסה, שלפיה המילים "וְהִנֵּה ה' עבֵר" מצויות לאחר המילים "קול דְּמָמָה דַקָּה".

[4] לגבי הרוח והאש כמלוות את התגלות ה' - ראה תהלים ק"ד, ד.
הרעש בהקשר זה הוא רעידת האדמה, כפי שפירשו הקדמונים עפ"י ההקשר, וזו משמעותה של המילה גם במקומות נוספים במקרא (יחזקאל ל"ח, יט; עמוס א', א; זכריה י"ד, ה). ביחס אליו - ראה תהלים ק"ד, לב ושמות י"ט, יח הכולל גם את תיאור האש.
בתחילת ספר נחום מתוארת הופעת ה' כשהוא מלווה בכל שלושת הכוחות שבפרקנו (ונוספים עליהם עוד כוחות הרס) ואף באותו הסדר:

נחום א',

ג
ה
ו

ה' בְּסוּפָה וּבִשְׁעָרָהדַּרְכּו וְעָנָןאֲבַק רַגְלָיו.
הָרִיםרָעֲשׂוּמִמֶּנּוּ וְהַגְּבָעות הִתְמגָגוּ...
... חֲמָתו נִתְּכָהכָאֵשׂוְהַצֻּרִים נִתְּצוּ מִמֶּנּוּ.

[5]מסיבה זו עצמה גם תוארה הרוח בהרחבה שאינה מצויה בתיאור שני הכוחות האחרים. ראשית, תוארה הרוח עצמה כ"גְּדולָה וְחָזָק", שנית, תוארה פעולתה: "מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים". מן הרוח יש להקיש על עצמתם של הרעש ושל האש, על מובנם כאן ככוחות הרס, וכמובן גם על תפקידם לבוא קודם להופעת ה'.

[6]נדמה לנו כי דברי מלבי"ם כאן נושאים אופי של שירה, ורמזנו לכך בדרך העתקתם. מלבי"ם, שהיה איש אשכולות, שלח ידו גם בשירה. בשנת תרכ"ז התפרסם בפריס ספרו 'משל ומליצה', שהוא מחזה בעל תוכן פילוסופי-מוסרי בלשון פיוטית. אף ההקדמות שכתב לספרים אחדים במקרא, נושאות אופי פיוטי.

[7]את המילים המוסגרות הוספנו מסוף דברי רלב"ג על פסוק זה בעניין הרוח, הרעש והאש, משום שייכותן לדבריו כאן.

[8]דבריו בעניין זה מצויים בסוף פירושו לפסוק י ד"ה ויבקשו.

[9]הציטוט לקוח מפירושו לפסוק יג ד"ה מה לך פה. המילים המודגשות בציטוט דבריו למעלה, הן שיבוץ של שני פסוקים: "לא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּו כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא" (מיכה ז', יח); "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָון וְלא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּו וְלא יָעִיר כָּל חֲמָתו" (תהלים ע"ח, לח).

[10]לראשונה יצא חיבור זה בשנת תרצ"ב, ואנו השתמשנו במהדורה שיצאה בירושלים תשמ"ו עמ' 17-16.

[11]ראה ערוך עֶרך 'דם'1, ובספרו של ר' ויס, 'משוט במקרא', ירושלים (תשל"ו?), עמ' 111-110, שכתב כי יש חוקרים המניחים שהוראתו היסודית של דמ"ם הוא שתק, וממנה נתגלגלו יתר ההוראות, ויש הסוברים שנאתחדו כאן שני שורשים נפרדים.

[12]על משמעות זו של השורשים הנ"ל עמד כבר פרידריך דליטש (1884) כמובא בהערה 21 בדברי זיידל. ישנן עוד לשונות דיבור, שנתייחדה להן בכמה מקומות משמעות של תפילה מסוג מסוים. לדוגמה: רנן, שיח.

[13]רש"י שם כתב בפירושו הראשון: "קול דבר חשאי הייתי שומע... דממה אלו המלאכים שאומרים שירה כדמתרגם (- יונתן במלכים) 'קול דמשבחין בחשאי' ". אף בפירושו למקומנו הזכיר רש"י את הפסוק באיוב וכתב עליו: "... דממה היתה לְשַׁבֵּח, ואני שמעתי קול מתוך הדממה".

[14]ראה דברי ע' חכם בהשגתו על הרצאתו של פרופ' א"ד נהר, 'הדיבור והדממה בנבואה' (יצאה בחוברת, ירושלים תשכ"ט) עמ' 14: "לפי הפשט צריך לפרש את 'לך דמיה תהלה' על פי התקבולת 'ולך ישלם נדר'. המשלמים נדרים אינם מקריבים בשתיקה, הם מהללים דווקא... על פי זה אנו מוכרחים לפרש, שאת הפסוק 'לך דמיה תהלה' אין לפרש על פי לשון שתיקה...". אמנם הפירוש שהציע שם, וכן בפירושו לפסוק זה ב'דעת מקרא', אינו זהה למה שאנו עומדים בו.

[15]זיידל ביאר פסוק זה כך: היללנו, שיבחנו, על דרך (תהלים פ"ט, ב) "חסדי ה' עולם אשירה".

[16]במדרש שיר השירים רבה פ"ח, על הפסוק "בְּרַח דּודִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי" נדרש: "דמה לך לצבי - לצבא של מעלה הדומים לכבודך בקול אחד בנעימה אחת". ופירש שם בעל 'מתנות כהונה': "הדומים - לשון שבח ותפילה, כמה דאת אמרת 'דום לה' והתחולל לו' " - הובא בהערה 17 בדברי זיידל.

[17]וכן הוא במדרשים אחדים ובתרגום הארמי הקרוי על שם יונתן.

[18]ולאחרונה גם בחומש 'תורת חיים' שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק, שתרגום אונקלוס הוגה בו על פי התאג'.

[19]כך הוא רק במהדורות פיוש הרמב"ם לאבות של הרב קאפח והרב שילת (זו האחרונה יצאה על פי כתב ידו של הרמב"ם עצמו). במהדורות שקדמו לאלו, 'הגיהו' את דברי הרמב"ם, ותיקנו את ציטוט התרגום שיהא כמו באונקלוס הנדפס. אגב כך הפכו דברי הרמב"ם לבלתי מובנים, עיין שם.

[20]ראה דיון על כך ב'תורה שלמה' על הפסוק.

[21]זיידל לא שם לב לתרגום אונקלוס זה, אף על פי שהביא את ביאור הרמב"ם למשנה זו באבות, משום שהשתמש במהדורה הנדפסת של פירוש הרמב"ם לאבות. ראה הערה 19.