עונשו האישי של אחאב על רצח נבות וגזר הדין על ביתו
מחבר: אלחנן סמט
מלכים א כא, יז-כט
תוכן המאמר:
1. הפתרון האחד לקשיים בפסקאות א-ג
2. מדוע נפקד חטא העבודה זרה של אחאב בסיפור רצח נבות?
במחצית השנייה של סיפורנו (כ"א, יז - כ"ב, א) מופיע אליהו בכרם נבות בשעה שאחאב יורד אל הכרם לרשתו, ונושא אליו את דבר ה'. מחצית זו נחלקת לשש פסקאות על פי העניין המתחלף:
|
א. יז-יט
ב. כ1
ג. כ2 - כד
ד. כה-כו
ה. כז
ו. כח - כ"ב, א
|
ציווי ה' על אליהו לפגוש את אחאב בכרם נבות ולומר לו את דבר ה'.
דו-שיח קצר בין אחאב לאליהו.
דברי אליהו לאחאב: הכרתת בית אחאב ועונשה של איזבל.
מאמר מוסגר: סיכום שלילי של מלכות אחאב.
תגובת הצער של אחאב.
דבר ה' לאליהו - דחיית הרעה על בית אחאב לימי בנו.
|
בעיון זה נעסוק בארבע הפסקאות הראשונות, שעד פסוק כו. כל אחת מארבע הפסקאות הללו מעוררת קושי. נפרט את השאלות המתעוררות, שאלה לכל פסקה.
פסקה א
|
יט
|
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמר: כּה אָמַר ה' הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמר: כּה אָמַר ה' בִּמְקום אֲשֶׁר
לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבות
יָלקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה.
|
דברים אלו, שנצטווה אליהו לומר לאחאב, לא מצאנו שנאמרו על ידו בהמשך הפרק!
פסקה ב
|
כ1
|
וַיּאמֶר אַחְאָב אֶל אֵלִיָּהוּ: הַמְצָאתַנִי איְבִי?!
וַיּאמֶר: מָצָאתִי!
|
הדו-שיח בין המלך והנביא בפסוק זה הוא פתאומי, ללא כל רקע: חסר תיאור עצם פגישתם קודם לשאלת אחאב.
פסקה ג
|
כ2
כא
כב
כג
כד
|
יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה'
הִנְנִי מֵבִי אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ
וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל.
וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה
אֶל הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל.
וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמר: הַכְּלָבִים יאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל.
הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יאכְלוּ עוף הַשָּׁמָיִם.
|
הדברים שבפי אליהו בפסקה זו, אינם אלו שנצטווה עליהם בתחילה, בפסקה א! ההאשמה כאן כלפי אחאב כוללנית ואינה מתייחסת כלל לחטאו בעניין נבות (פסוק כב, "וַתַּחֲטִא אֶת יִשְׂרָאֵל", רומז לחטא העבודה הזרה). העונש גם הוא כללי ומסכם, ואינו קשור בחטא רצח נבות. מדובר בו בהכרתת בית אחאב, בסגנון דומה למה שניבא אחיה השילוני על בית ירבעם (מל"א י"ד, ט-יא), ויהוא בן חנני על בית בעשא (מל"א ט"ז, א-ד). ואכן נזכרים כאן שני מלכים אלו. אין מדובר כאן בגורלו האישי של אחאב, שיהא בו מידה כנגד מידה על מה שעשה לנבות, כפי שציווה ה' בפסוק יט. עונשה של איזבל (פסוק כג) גם הוא עניין חדש, שלא נזכר לעיל בדבר ה' לאליהו.
פסקה ד
|
כה
כו
|
רַק לא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה'
אֲשֶׁר הֵסַתָּה אתו אִיזֶבֶל אִשְׁתּו.
וַיַּתְעֵב מְאד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים
כְּכל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמרִי אֲשֶׁר הורִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
|
פסקה מסכמת זו קוטעת את הרצף הסיפורי הממשיך אחריה, ומקומה כאן תמוה.[1] לכאורה היה מקומה הראוי בסוף הפרק הבא (כ"ב, לט) לאחר תיאור מותו של אחאב.
כפי שיתברר מיישובן של קושיות אלה להלן, יש ביניהן קשר אמיץ.
2. הפתרון האחד לקשיים בפסקאות א-ג
כאשר במהלכו של סיפור מְצַוֶּה ה' את נביאו לומר דבר ליחיד או לציבור, יש לעתים שתוכן הצו נמסר בסיפור פעמיים: פעם מפי ה' לנביא, ופעם מפי הנביא ל'נמען'.[2] אולם במקרים רבים אין הדבר כך, והכתוב מקצר ואינו כופל את דבריו. כיצד נוהג אז הכתוב? כלל זה הורה לנו רמב"ן בפירושו לתורה (במדבר ט"ז, ה ד"ה בקר וידע ה'):
וכבר הראיתיך כי במקומות רבים, פעם יאריך בדיבור ה' אל משה ויקצר בסיפור משה,[3] ופעם יעשה בהפך,[4] ולפעמים לא יזכיר האחד כלל.
המילים שהדגשנו בדברי רמב"ן כוללות שתי אפשרויות: האפשרות האחת היא שדיבור ה' אל משה נזכר בכתוב, ואילו 'סיפור משה', דהיינו העברת משה את דבר ה' ל'נמען', אינו נזכר כלל.[5] האפשרות האחרת היא שהכתוב יזכיר רק את 'סיפור משה', ומתוך הדברים נבין בעצמנו, כי דברים אלו נצטווה עליהם משה מפי ה' קודם לכן, אף שלא נכתב הדבר.[6]
כלל זה ראוי לשמש כמובן גם בפרשנות ספרי הנביאים.
על פי כלל פרשני זה יכולים אנו לומר בפתרונן של השאלות א וְ-ג, כי פתרון אחד לשתיהן: קיצר הכתוב בפסקה א, הביא רק את דבר ה' לאליהו, והשמיט את הסיפור שבו חזר אליהו על אותם הדברים עצמם; ומאידך, בפסקה ג הסתפק הכתוב ב'סיפור אליהו' והבאת דבריו בשם ה', והשמיט את דבר ה' שקדם לסיפור זה. בדרך זו של הצגת הדברים, הושג קיצור ניכר, ושתי הפסקאות מלמדות זו על זו: כפי שהדברים שבפסקה הראשונה נאמרו מפי ה' לאליהו, כך גם בפסקה השלישית. וכפי שהדברים שבפסקה השלישית נאמרו מפי אליהו לאחאב, כך גם נאמרו הדברים שבפסקה הראשונה.
אולם עדיין עלינו לשאול: מדוע בחר הכתוב בדרך זו דווקא, ולא באחת הדרכים האחרות אשר בהן היה נשמר הקיצור? יכול היה הכתוב, דרך משל, למסור את דבר ה' הנאמר לאליהו בשלמותו, ולתת לנו להבין שדבר זה אכן נמסר על ידו לאחאב. או לחילופין, לספר מייד על פגישת אליהו ואחאב ועל הנאום שנשא אליהו בשם ה', כאשר מובן לקורא מתוך דברי אליהו עצמם ("כּה אָמַר ה' ") כי הללו נאמרו לו קודם לכן מפי ה'.
אף על הטכניקה המורכבת שבה נקט הכתוב, כאשר חלק אחד של דברי ה' נמסר רק מפי ה' לאליהו, והחלק האחר נמסר רק מפי אליהו לאחאב, יש לשאול: מדוע 'נחתכו' הדברים במקום שנחתכו, ולא במקום אחר?
נתחיל דווקא משאלה אחרונה זו: הסיבה לחיתוך הנאום כפי שהוא לפנינו היא כפולה.
סיבה אחת קשורה בתוכן של חלקי הנאום: כפי שכבר צוין בשאלה ששאלנו על פסקה ג, אין תוכנה של פסקה ג מתייחס ישירות לחטא אחאב בפרשת נבות. מה שאין כן פסקה א שבה שני חלקי הדיבור האלוהי, זה המכיל את האשמה וזה המכיל את העונש, מתייחסים בבירור לחטא שקדם להם.
הסיבה האחרת קשורה בתגובותיו של אחאב למשמע דברי ה': דברי ה' הראשונים, שנאמרו על ידי אליהו לאחאב (שהכתוב אמנם לא ציין בפירוש את מסירתם לאחאב, אך על הקורא להשלים זאת במחשבתו), הביאו לתגובתו: "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!", ולתשובת אליהו: "מָצָאתִי!", ובכך נוצר חייץ בין שני חלקי הנאום הנבואי שנשא אליהו. מובן שלא ניתן היה לדחות דו-שיח זה לסוף הנאום, שהרי חלקו השני של נאום אליהו (פסקה ג) הביא את אחאב לתגובה שונה לגמרי: "וַיִּקְרַע בְּגָדָיו...".
מפאת הדברים הללו נשללת ממילא גם האפשרות למסור את כל דברי ה' לאליהו כחטיבה אחת, שכן בדרך זו לא יהא ניתן לשלב את תגובת אחאב באמצע דבר ה' הנאמר לאליהו. שילוב תגובתו אפשרי רק כאשר מסופר על הופעת אליהו בפועל לפני אחאב.
לא נשאר לנו אלא לברר את סיבת ההימנעות מן האפשרות האחת שנותרה: לספר מייד על הופעת אליהו בכרם נבות ועל דבריו לאחאב בשם ה'. בדרך זו היה ניתן לשלב את דברי אחאב כפי שהם, ובכך לחלק בין שני חלקי הנאום. יתרונה של דרך זו הוא באחדותו של התיאור ובטבעיותו בדרך שאינה מצריכה ביאור מורכב כמו זה הניתן כאן.
נראה שההסבר לכך הוא, כי בהגיע הקורא אל תוצאת פשעם של אחאב ואיזבל, בבוא אחאב לרשת את כרם נבות הנרצח, מצפה הוא קודם כול לתגובת ה' על הפשע. ותגובה מיידית אכן ניתנת: "וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ..." (פסוק יז). אילו במקום פסוק זה היינו קוראים, כמוצע באפשרות האחרת: 'וירד אליהו לקראת אחאב וימצאהו בכרם נבות ויאמר אליו: כה אמר ה'...', לא רק שהייתה נגרמת השהיה בידיעת הקורא כי קיימת תגובה אלוהית מיידית, אלא יותר מכך: היינו למדים על תגובת ה' רק באופן עקיף, מפיו של אליהו ועל ידי הסקת המסקנה שכך נאמר לו קודם לכן מפי ה'. דבר זה היה מחליש את רושם התגובה האלוהית. אולם הכתוב מעוניין דווקא בחיזוקה ובהחרפתה של תגובת ה'. דבר זה מושג על ידי מסירת דברי ה' לאליהו דווקא בדיבור ישיר.[7]
יתרונה של הדרך שבה נקט הכתוב עלול היה להיות גם חסרונה, שכן קירוב דבר ה' אל מעשה הפשע היה עלול להרחיקו מתגובת אחאב עליו, ובכך הייתה מתמעטת הדרמטיות של מפגשו של אליהו עם אחאב. במה דברים אמורים? אילו היה הכתוב חוזר ומפרש את הליכת אליהו לכרם נבות ומציין את פגישתו עם אחאב ואמירתו לו את דבר ה'. אולם בדרך שבה נמסרים לנו הדברים, אין האפקט הדרמטי מתקפח כלל. שכן דווקא על ידי הימנעות מתיאור עצם המפגש ביניהם, והבאת שאלתו הרטורית של אחאב "הַמְצָאתַנִי איְבִי?!י", בסמוך לדברי ה' הקודמים, נוצר הרושם המכוון שזוהי תגובת אחאב לדברי אליהו שנאמרו אליו קודם לכן. דהיינו: דברי ה' לאליהו, הופכים בדרך זו לדברי אליהו לאחאב.[8]
3. מדוע נפקד חטא העבודה זרה של אחאב בסיפור רצח נבות?
בסעיף הקודם ענינו על השאלות א, ב, ג תשובה פורמלית. אולם עדיין לא ירדנו לעומק תוכנה של פסקה ג. אין די במה שביררנו, שהדברים בפסקה זו נאמרו לאליהו מאת ה' כהמשך לדברים שבפסקה א. עתה עלינו להבין מה מקומם של דברים כלליים אלו, שאינם נוגעים לחטא רצח נבות, דווקא כאן ועכשיו, בשעת פגישת אליהו ואחאב בכרם נבות.
דברים אלו אכן מהווים האשמה כוללת ומסכמת של חטאי אחאב כמלך, ורומזים לכך שהחטיא את ישראל בעבודה זרה (פסוק כב). בהתאם לאשמה, גם העונש הוא עונש מסכם לבית אחאב. מקומם של דברים אלו כאן מכוון! רצח נבות לא היה חטא בעל משמעות מקומית בלבד, המחייב רק עונש אישי לאחאב ולאיזבל. חטא זה הוא שהגדיש את סאת החטאים הקודמים של אחאב, והוא שהביא להכרעה סופית ביחס לגורל מלכות בית אחאב, שאין לה יותר זכות קיום. בכך מתבררת חומרתו של חטא זה, שלא רק שהביא לעונשו של אחאב כפרט (ולכך מכוונים דברי ה' הראשונים בפסוק יט), אלא הביא גם לשלילת קיום שושלתו, בהצטרפו לחטאיו הקודמים.
בדומה לכך, כותב הרמב"ם על היחס בין חטא זה של אחאב לשאר חטאיו (הלכות רוצח פ"ד ה"ט):
אף על פי שיש עוונות חמורים משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת, אינן כשפיכות דמים. שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חברו. וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו, שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין. שנאמר (משלי כ"ח, יז) "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ עַד בּור יָנוּס אַל יִתְמְכוּ בו". צא ולמד מאחאב עובד עבודה זרה, שהרי נאמר בו "רַק לא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂות הָרַע בְּעֵינֵי ה'... וַיַּתְעֵב מְאד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים" (פסוקים כה-כו בפרקנו), וכשנסדרו עוונותיו וזכיותיו לפני אלוהי הרוחות, לא נמצא עוון שחייבו כליה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות...[9]
ושמא יש להאיר עוד פן אחד ביחס שבין רצח נבות שהוא נושא פרקנו, לבין חטא העבודה הזרה שנזכר גם הוא בפרק זה ביחס לאחאב. החוליה המקשרת בין שתי תועבותיו אלו של אחאב, היא כמובן איזבל אשתו "אֲשֶׁר הֵסַתָּה אתו". תיאורה בלשון זו בפסוק כה בדברי הסיכום למלכותו, מתייחס בוודאי לחטא העבודה הזרה המבואר בפסוק שאחריו. אך גם במה שנוגע לרצח נבות, בולט תפקידה המרכזי בסיפורנו עד שאין צורך להזכירו כלל.
אם אמרנו קודם, שרצח נבות הוא שהגדיש את סאת החטאים הקודמים של אחאב בעבודה זרה, ובכך חרץ את גורל ביתו, נוסיף ונאמר עתה ששורש חטאו של אחאב בפרקנו, חטא הרצח, שהוא החמור בחטאים שבין אדם לחברו, הוא בחטא העבודה הזרה שקדם לו. התרבות האלילית הנכרית שנכנסה לישראל עם איזבל, היא שהכניסה מושגים חדשים לחברה הישראלית ולבית המלוכה הישראלי, במה שנוגע למעמדו של המלך ולדרכי ניהול המדינה. השחיתות הדתית היא שורש השחיתות המוסרית והחברתית שנתגלתה לבסוף בבית אחאב. אולם דווקא זו האחרונה, בהגיעה עד לפרשת נבות, היא שחרצה דינו של בית זה.[10]
מדברים אלו, מתברר עתה מדוע דווקא כאן, בפסקה ד (פסוקים כה-כו), מופיע הסיכום השלילי למלכות אחאב. אף סיכום זה, העוסק בעיקר בחטא העבודה הזרה של אחאב, מתחייב כתוצאה מחטאו ברצח נבות, ומגזר הדין שנגזר עליו בשל כך[11]. מאידך, אין מקומו של הסיכום השלילי הזה בסוף פרק כ"ב, משום ששם מתואר מות הגבורה של אחאב, בעת שעמד בקשרי מלחמה נגד אויבי ישראל, ודבר זה מהווה לו נקודת זכות.[12]
מסיבה זו עצמה, ניתן סיכום זה במהלכו של הסיפור שלנו ולא בסופו, שהרי בסופו אחאב מגלה כניעה לדבר ה' וזוכה בשל כך לריכוך גזר הדין.[13]
[1]נראה שמחמת קושי זה פירשו רד"ק ורלב"ג כי פסוקים כה-כו נאמרו גם הם על ידי אליהו לאחאב (כהמשך לדבריו הקודמים). אולם סגנונם של פסוקים אלו (הדיבור על אחאב בגוף שלישי במקום הפנייה אליו כנוכח כבפסוקים כ-כב) והדמיון לפסוקי סיכום דומים של תקופת מלכותם של מלכים אחרים בספרנו, שוללים את פירושם.
[2]השווה שמות ג', יח - צו ה' למשה מה לומר לפרעה, לשמות ה', ג - מסירת צו זה לפרעה על ידי משה ואהרן כמעט באותן מילים.
[3]השווה שמות י"ב: הציווי על קרבן פסח כולל שמונה עשר פסוקים (ג-כ), ואילו ב'סיפור משה' שבעה בלבד (כא-כז). ועיין רמב"ן שם פסוק כא תחילת ד"ה ויקרא.
[4]השווה שמות י"ג: צו ה' מופיע בפסוק אחד (ב), לעומת דברי משה בהמשך (פסוקים ג-טז). ועיין רמב"ן שם י"א, א בסוף ד"ה ויאמר.
[5]השווה שמות ז': צו ה' במכת דם (שם, טז-יח) חסר בסיפור (שם, כ). וכן בצפרדע, ערוב, דבר וברד. לעניין ברד עיין רמב"ן ט', יח ד"ה הנני; י', ב ד"ה וטעם התעללתי.
ועיין עוד שמות י"א, ב צו ה' על שאילת הכלים חסר בסיפור (י"ב, לה-לו).
[6]השווה שמות י', ג לפני מכת ארבה ורמב"ן שם י', ב ד"ה וטעם התעללתי; י"א, ד לפני מכת בכורות ורמב"ן י"א, א ד"ה עוד נגע אחד.
[7]בדרך זו אף מושגת הקבלה לשונית וצלילית בין דברי איזבל האחרונים לאחאב: "קוּם רֵשׂ אֶת כֶּרֶם נָבות..." לדברי ה' לאליהו: "קוּם רֵד... הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבות..." - בבחינת החטא ועונשו במידה כנגד מידה.
[8]הנה דוגמה לשימוש בסגנון אליפטי מעין זה שבמקומנו, במקום אחר. אלישע אומר לגיחזי: "רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמָר לָהּ: הֲשָׁלום לָךְ הֲשָׁלום לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלום לַיָּלֶד? וַתּאמֶר: שָׁלום" (מל"ב ד', כו). השאלות מובאות בציטוט ישיר מפי אלישע, אך תשובת השונמית ניתנת לגיחזי, ואין הקורא חש בדבר, כי הוא משלים בדמיונו את ביצוע ההוראה (כאילו כתוב: 'ויאמר גחזי אל האשה: השלום לך... ותאמר: שלום'). כך מושג קיצור התיאור מחד גיסא, ומאידך תורם הדבר לשמירת המתח הדרמטי שבדו-שיח.
[9]הרמב"ם מתייחס אמנם לעונש המיתה של אחאב, שנתקיים בו ברמות גלעד, כמבואר בהמשך דבריו, אולם העיקרון בדבריו דומה למה שכתבנו למעלה, ביחס להכרתת ביתו של אחאב.
[10]עונשה של איזבל עצמה, שורש כל הרע, הוא תוצאה הן מחטא רצח נבות, שבו הייתה שותפה מרכזית, והן מחטא העבודה הזרה, שהיא זו שהסיתה את אחאב אליו. על כן ניסוחו ואופיו הם כפולים: "וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמר: הַכְּלָבִים יאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל" (פסוק כג). הריבוי 'וגם' מתייחס לכאורה לפסוק יט שבנאום הראשון, לעונש אחאב על רצח נבות: "בִּמְקום אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבות יָלקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". ומשמעו של דבר: לא רק אחאב יֵענש בביזוי על ידי הכלבים לאחר מותו הלא-טבעי, אלא גם איזבל כך. קשר נוסף של פסוק כג לרצח נבות הוא בהזכרת מקום אכילת הכלבים "חֵל יִזְרְעֶאל". היינו: עירו של נבות ומקום משפט השקר שנערך לו בפקודת איזבל. במשמעות זו מהווה פסוק כג חוליה מקשרת בין שני חלקי הנאום הנבואי, המעידה על אחדותם.
מאידך, מתקשר פסוק זה לשני הפסוקים שלפניו והוא משמש כהקדמה לפסוק הבא: "הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר [כמו איזבל, שתמות ב'חל יזרעאל', בין חומות העיר יזרעאל] יאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יאכְלוּ עוף הַשָּׁמָיִם". בהקשר זה, מהווה עונשה של איזבל, חלק מעונש הכרתת בית אחאב על חטאי העבודה הזרה שלו, שאיזבל היא שגרמתם.
[11]וממילא אין לקבל את דברי רד"ק ורלב"ג שהובאו בהערה 1.
[12]במסכת מועד קטן כח ע"ב, מצוין כי היותו "מָעֳמָד במרכבה נוכח ארם" (כ"ב, לה) בשעה שהוא פצוע קשה, היא זכותו הגדולה של אחאב. והכוונה, שבכך מנע מנוסת אסון מחיילי ישראל. ואכן הסיכום המובא שם למלכות אחאב בפסוק לט, מעלה נקודת זכות לאחאב - היותו בונה ערים - ואינו מפרש בגנותו.
[13]תופעה דומה באופן עקרוני, אך הפוכה, מצאנו בסיכום מלכותו של שאול, המופיע בסוף פרק י"ד בשמ"א (פסוקים מז-נב), זמן רב לפני מותו של שאול. הסיבה לכך: כיוון שסיכום זה של מלכות שאול הוא חיובי, משובץ סיכום זה בסופה של המלחמה האחרונה שבה מתפקד שאול כראוי. משם ואילך הולך שאול הלוך וירוד, וממילא אין מקום לסיכום חיובי של מעשיו בפרקים הבאים.