מדוע נשרפו שני שרי החמישים וחמישיהם?
מחבר: אלחנן סמט
מלכים ב א, ט-יב
תוכן המאמר:
1. השאלה
2. לשם מה נשלחו שרי החמישים וחמישיהם?
3. האפשרות ה'קלה' וקשייה
4. "לקחת נפשו זממו"
5. המניע העיקרי של אחזיה לפגוע באליהו
6. "... וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ"
7. ניצחון אליהו - אות נבואי לניצחון דבר ה' שבפיו
1. השאלה
בפירושו 'מראות הצובאות' מעלה רבי משה אלשיך את השאלה המרכזית ביחס למחצית השנייה של סיפורנו:
ראוי לשים לב: מה חטאו השני שרי חמישים אלה וחמישיהם, 'אשר קלם אליהו באש',[1] והמה שלוחים, ומצוות מלך עליהם לאמר שליחותם?[2]
בסדרות העיונים 'בצורת' ו'חורב' ראינו, כי חז"ל בדבריהם בתלמודים ובמדרשים לא נמנעו מלהתבטא בביקורתיות כלפי אליהו ומעשיו. והנה דווקא בפרקנו אין אנו מוצאים בדבריהם (ככל שהם ידועים לנו) שום התבטאות ביקורתית כזו. הסבר הדבר הוא, שחז"ל לא מלִבם ביקרו את אליהו, אלא מצאו רמזים לביקורת בסיפור המקרא עצמו. כלומר, הם ראו בחלק מן המסופר במקרא על אליהו, כוונה לבקר את מעשיו, והם פִענחו את רמזי הביקורת במדרשיהם.
ביקורת שכזו, הן מצד המסופר במקרא והן מצד פרשנותם של חז"ל למקרא, אפשרית רק במקום שבו אליהו פועל על דעת עצמו (כמו בשבועתו על עצירת המטר בפרק י"ז, או בהליכתו למדבר בפרק י"ט). אולם כאשר אליהו מודרך בציווי אלוהי ופועל על פיו (כמו למשל בכרם נבות) מובן שאין מקום לכל ביקורת.
מהו אופי מעשיו של אליהו בסיפורנו? אליהו מודרך על ידי מלאך ה' הן בתחילת הסיפור, בעצם היזמה להתערב בשליחות אחזיה לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון, והן בסופו, כשהוא מצֻוֶּה לרדת עם שר החמישים השלישי אל אחזיה. ואילו בשתי החוליות שבאמצע - שרֵפת שני שרי החמישים וחמישיהם - שהן מושא שאלתנו, פועל אליהו על דעת עצמו. הוא גוזר מעצמו על ירידת אש מן השמיים, וה' נענה לו מייד פעם אחר פעם בלא רמז לכל מתיחות או ביקורת. ובכן, חוזרת שאלת המפרשים שתובא עתה בלשון ר"י עראמה (ראה הערה 2):
מה חטאו לו חטא משפט מות שרי החמישים האלה הראשונים וחמישיהם... כי שלח בהם אש חרונו לאכול אותם?
2. לשם מה נשלחו שרי החמישים וחמישיהם?
לאחר שאחזיה זיהה נכונה כי אותו "אִישׁ בַּעַל שֵעָר וְאֵזור עור אָזוּר בְּמָתְנָיו" - "אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא", נאמר:
|
ט
|
וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו.
|
לשם מה שלח את אלו? שאלה זו חשובה מאוד לבירור השאלה המרכזית שנשאלה בראש עיוננו. רלב"ג מבאר את תכלית שליחתם של שר החמישים וחמישיו באופן מפתיע:
רוצה לאמר: ששלח לאליהו לכבודו לקרוא לו, שר גדול שהיו חמישים איש הולכים לפניו, והלכו עמו החמישים איש ההם.
לדעתו, שלח המלך משלחת של כבוד לבקש מאליהו שיבוא אל המלך. כבודו של אליהו מתבטא בערכו של השר השלוח אליו. זהו שר כה מכובד, עד כדי כך שחמישים איש רגילים ללכת לפניו, ואף עתה הם עושים זאת.[3]
אולם פירוש זה קשה מאוד. הרי בפרקנו מדובר על "שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו" שפירושו הוא: שר המפַקד על יחידת חיילים בת חמישים איש.[4] אין זה אפוא שר בכיר כל כך, וממילא מטרת שילוחו אל אליהו אינה לכבד את הנביא. אם כן, וחוזרת השאלה: לאיזה צורך נשלח מפקד עם פלוגת חיילים אל אליהו?
ברור כי פלוגת חיילים על מפקדה נועדה לפעולה 'צבאית' אלימה. על חמישים האיש הללו הוטל כנראה לתפוס את אליהו בכל מחיר. מספר כה רב של חיילים נגד איש אחד נועד למנוע את התחמקותו של הנביא, הידוע בהיעלמויותיו וביכולתו להתחמק מפני רודפיו.[5]
התפיסה לפיה תפקידם של שר החמישים וחמישיו הוא לאלץ את אליהו לרדת אליהם, מקובלת על מפרשים אחדים.[6] אולם לשם מה מעוניין אחזיה לתפוס את אליהו? נציע בזאת שלוש אפשרויות מן הקלה לחמורה, וננסה לברר איזו מהן מסתברת יותר:
א. אחזיה מעוניין לאלץ את אליהו להופיע לפניו, ולומר לו את נבואתו ישירות, ולא באמצעות שליחיו.
ב. אחזיה מעוניין להעניש את אליהו על נבואת הפורענות שניבא לו, ועל שמנע את שלוחיו מלבצע את משימתם.
ג. אחזיה מעוניין להרוג את אליהו מפני אותם דברים עצמם, ואולי כהמשך למדיניות אמו שנשבעה להרוג את אליהו (מל"א י"ט, ב) ועדיין ידה תקיפה (ראה מל"ב ט', ל-לא).
3. האפשרות ה'קלה' וקשייה
באפשרות הראשונה תומכים כמה מפרשים, שאף שאינם אומרים זאת בפירוש, כך עולה מכלל דבריהם. זו ודאי דעת רלב"ג בתחילת דבריו, הסבור כי אחזיה "שלח לאליהו לכבודו לקרוא לו, שר וגדול". מה טעמה של 'קריאתו' לאליהו? ודאי שלא להענישו עשה כן, כי מגמה כזו אינה מתיישבת עם נתינת כבוד לנביא. מסתבר שכוונת רלב"ג לומר כי קרא לו לשם בירור דבר הנבואה, שנמסרה לו קודם לכן מכלי שני.
ר"י אברבנאל הרחיב דבריו בכיוון זה:
והנה אחזיהו שלח שר חמישים וחמשיו בעד אליהו, וציוה אותם שיביאוהו בחזקה אם לא ירצה לבא בשומרון, כי ידע המלך שמפני איזבל אמו לא היה נכנס שמה זה ימים רבים...
והנה שר החמישים אמר לו: "אִישׁ הָאֱלהִים, הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה!" לא אמר: 'המלך דבר שתלך לראותו כי חולה הוא על המיטה'[7] כי אם: 'המלך דבר רדה - שתרד מראש ההר, כי אינו רוצה שתשב שם מתבודד'. ולפי שראה אליהו שהיה שר החמישים מכין אנשיו להורידו בחזקה באף ובחמה 'וכדי בזיון וקצף', אמר "וְאִם אִישׁ אֱלהִים אָנִי" - כמו שאתה אמרת, אינני משועבד למלך ואיני תחת ידו, כי עבד אלוהים אנוכי, ואם העניין כדבריי, תצא אש אלוהים מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך כדי שתדע ש'יש אלהים שופטים בארץ'.[8]
ולפי שבא שר חמישים אחר והוסיף על חטאתו פשע באומרו "כּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: מְהֵרָה רֵדָה!" - בזדון ובגובה לבו, השיבו כמו שהשיב לראשון ונשרפו כולם שם.
והנה, בחר אליהו להוריד האש עליהם ולשרפם, לפי שבהר הכרמל הוריד האש מן השמים, לעיני אחאב ולעיני כל עבדיו. ואחרי שהמה ראו הנס האלוהי ההוא בעיניהם, ולא שתו לב אליו, ובאו לפניו בזדון ובגובה לב, היה מעונשם שישרפו באש, כי 'כל הקרב אל מקדש השם יומת',[9] והנביא היה מִקְדש השם.
אולם כמה קשיים עומדים כנגד אפשרות זו:
א. מדוע בכלל מעוניין אחזיה בהופעת אליהו לפניו, ואין די לו במה שהשמיעו באוזניו מלאכיו בשם אליהו?
ב. מדוע חשבו להפעיל אלימות כנגד אליהו, ולא להביאו בכבוד? והרי גם אם יצליחו להביאו בכוח, לא יוכלו לאלצו לְדַבֵּר!
ג. הרי שרי החמישים אינם רומזים כלל כי מטרת שליחותם היא להביא את אליהו אל אחזיה כדי שיאמר את נבואתו בפניו.
ד. עונש השרֵפה החמור שגזר אליהו על שרי החמישים וחמישיהם אינו מובן. אם כל חטאם היה פגיעה בכבודו של אליהו, יכול היה הוא למחול על כבודו הפגוע,
להתלוות עמם ולשאת את דבר ה' לפני אחזיה, כפי שעשה לבסוף.
ה. רי"א מוסיף על דבריו הקודמים משפט זה:
ואין ספק שאליהו חשב שאחזיהו היה רוצה להרגו' ולכן התאמץ לנקום נקמת נפשו ולשרוף שרי החיל, כדי שאחזיהו יפחד מלפניו ולא ישלח ידו בו. וכן היה דעתו לעשות לכל אשר יבוא אליו.
נראה שכוונת רי"א לומר "שאליהו חשב שאחזיה רוצה להרגו" ובאמת אין הדבר כן. יוצא שלפי טעם זה, שרֵפת כמאה איש, בטעות ובאי-הבנה של אליהו יסודה! דבר זה חמור עד מאוד. מדוע לא בירר אליהו את מטרת הפקודה להביאו אל אחזיה, בטרם גזר את עונשם של שליחיו?
4. "לקחת נפשו זממו"
לאחר שהצבענו על הקשיים המרובים העומדים כנגד האפשרות הראשונה, 'הקלה', שהוצעה להסבר מניעיו של אחזיה, נראה שאין מנוס מלקבל את אחת האפשרויות 'הקשות' יותר, השנייה או השלישית. לא אי-הבנה מצד אליהו יש כאן, אלא הבנה נכונה של כוונת אחזיה להרע לו. אופיין האלים של המשלחות הנשלחות לתפוס את אליהו - שר חמישים וחמישים חייליו בכל אחת - והדברים הבוטים שבפי שני שרי החמישים, אינם מותירים כל אפשרות אחרת ביחס לכוונת אחזיה בשליחתן.
יש לזכור כי 'הגבירה' בממלכת ישראל בעת הזאת היא איזבל אֵם אחזיה, אשר נשבעה זה מכבר לנקום באליהו את נקמתם של נביאי הבעל ששחט:
|
מל"א י"ט, ב
|
כּה יַעֲשׂוּן אֱלהִים וְכה יוסִפוּן
כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם.
|
אמנם אליהו הצליח אז להתחמק מידיה, אולם מאז לא מצאנוהו פועל שוב בשומרון.[10] אף אחזיה עצמו הרי הלך "בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְדֶרֶךְ אִמּו" (מל"א כ"ב, נג), ועל כן צפויה התנכלותו לאליהו.
על כן סביר להניח כי בין שתי האפשרויות שהעלינו לעיל: להעניש את אליהו או להרגו, יש להעדיף את האפשרות האחרונה. יש להסיק כי התגלותו של אליהו בסמוך לעיר שומרון, לאחר שנות היעלמות, בדרך שנתפסה בעיני אחזיה כהתגרות בבית המלוכה, הביאה את המלך הרשע לנסות ולממש את חלומה הישן של אמו: להרוג את הנביא.
ואכן כך ענה ר"מ אלשיך על שאלתו שאותה הבאנו בראש עיון זה:
ואחשבה בשום לב: למה היה משלח שר חמישים וחמישיו? והיה שולח אחד, או שניים שלושה אנשים אנשי חיל לפי כבודו.[11] ועוד: למה לא אמרו [שרי החמישים] 'המלך דבר רדה אליו'[12] כי אם "הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה"?... אך לא כיוון שיֵרד אל המלך לדבר עמו, כי אם לדבר אליהם, שיֵרד אליהם לתחתית ההר, והוא כי לקחת נפשו זממו, על דבר השליחות אשר שלח למלך בשם ה' שלא יקום ממיטתו. ועל כן אמרו: 'אתה, שאתה איש האלוהים המשלח שליחות בשמו, המלך דיבר רדה, כלומר: כי דבר מלך שלטון ומה ימריצך[13] היותך איש האלוהים?' ואחר שהמלך דבר רדה. ולא אמר 'רדה אל המלך' כי אם רדה אלינו, והכוונה להכותו נפש.[14]
חיזוק לדעתו של ר"מ אלשיך, לא רק בכוונה הכללית שהוא מייחס לאחזיה לקחת את נפש אליהו, אלא בחידושו המיוחד שדבר זה אמורים היו לעשות שרי החמישים עצמם, יש להביא מפסוק טו המדבר בשר החמישים השלישי:
וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ: רֵד אותו אַל תִּירָא מִפָּנָיו.
מפני מי נצטווה אליהו שלא לירא? יש מפרשים ציווי זה ביחס לאחזיה. אולם מבחינה תחבירית קשה לפרש כך, שהרי המלך לא נזכר עד עתה, ורק בסוף הפסוק הוא נזכר במשפט אחר: "וַיָּקָם וַיֵּרֶד אותו אֶל הַמֶּלֶךְ". לפי שטף הלשון יש לפרש "אַל תִּירָא מִפָּנָיו" - מפני שר החמישים הזה, השלישי.[15] ומכלל דבריו של מלאך ה' יש ללמוד, כי מפני שר חמישים זה אין לו לאליהו לירא, כי הלה לא יעשה לו כל רע ורק יביאנו אל המלך. אך מפני שני שרי החמישים הקודמים היה לו לאליהו לפחד, שכן הם עצמם אמורים היו להרע לו.[16]
5. המניע העיקרי של אחזיה לפגוע באליהו
נראה כי רצונו של אחזיה להרוג את אליהו מכיל יותר ממה שנאמר עד כאן: מסתתרת בו כוונה שאפשר שהיא הכוונה העיקרית, וההבחנה בקיומה נחוצה ביותר להבנת סיפורנו. על פי התפיסה הרווחת במקרא, קיימת זיקה הדוקה בין אישיותו של הנביא לבין הנבואה שבפיו. המשמעות החיובית של דבר זה היא, כי חייו האישיים והמשפחתיים של הנביא משועבדים לדבר ה' שבפיו, והופכים הם עצמם להיות אות נבואי.[17]
אולם זיקה זו שבין הנביא עצמו לבין הנבואה שבפיו, נתגלגלה גם בתפיסה שלילית של מתנגדי הנבואה: הם סברו כי פגיעה בנביא גופו תהא פגיעה בנבואתו ותגרום לביטולה. מכאן ניסיונם של כמה מלכים במקרא לפגוע בנביאים ואף להרגם, לאחר שהללו נשאו נגדם נבואת פורענות. אין זה רק ניסיון לסתימת פה של גורם אופוזיציוני, כפי שהדברים נתפשים על ידי אדם בן ימינו. יש כאן כוונה 'מטפיזית' לבטל את דברו הרה האסון של הנביא.[18]
נראה כי גם על פי תפיסתו של אחזיה, השוכב חולה במיטתו והחרד בוודאי מפני התגשמותה של נבואת הפורענות שנשלחה אליו מאת אליהו, מהווה הפגיעה באליהו מעשה המבטל את תוקפה של הנבואה שבפיו. הוא שולח את חייליו לפגוע באליהו, כדי להבטיח את רפואתו ממחלתו. ההתנגדות ל'איש האלוהים' היא אפוא ביסודה התנגדות ל'דבר האלוהים'; המאבק כנגד הנביא הוא ניסיון לסכל את קיום נבואתו.
הבחנה זו במניעיו של אחזיה, המוסיפה היבט חדש למחצית השנייה של סיפורנו, מאחדת את כל חלקי הסיפור סביב נושא אחד - ניצחון דבר ה' את מתנגדיו, עד להתקיימותו המלאה:[19]
במחצית הראשונה של הסיפור, מתגלה דבר ה' באמצעות אליהו וכובש את מלאכי אחזיה. הללו זונחים את שליחות מלכם, והופכים לשלוחיו של אליהו הנושאים את דבר ה' אל מלכם. זהו ניצחון ראשון של דבר ה', והוא ניצחון כפול: ראשית, הוא קוטע את מעשה חילול השם שנעשה על ידי אחזיה, ומונע את השלמתו. שנית, דבר ה' מובא לידיעת אחזיה בעל כורחו, על ידי מלאכיו שלו. ניצחון כפול זה נתאפשר הודות לתשובתם של מלאכי אחזיה והתמסרותם לדבר ה' שבפי אליהו.
במחצית השנייה נידונה תגובת הנגד של אחזיה על ניצחון ראשון זה של דבר ה'. הוא מנסה לסכל את קיומו של דבר ה' באמצעות חייליו על ידי פגיעה באליהו. המאבק על שמירת חייו ועצמאותו של איש האלוהים, הוא 'מאבק זוטא' (על דרך 'משפט זוטא') - מאבק קטן המצוי בתוך מאבק גדול ממנו, על קיומו וניצחונו של דבר ה'. דברו של ה' אכן קשור בנביא, אולם לא במובן שסבור אחזיה (שכן גם לוּ יצויר כי הנביא יֵעלם מן הזירה מסיבה כל שהיא, אין דבר ה' תלוי בו והוא יתקיים על כל פנים), אלא במובן הפוך: חסינותו של דבר ה' אל מול מתנגדיו הופכת אף את נושאו של דבר ה' בחירוף נפש, לחסין מפני כל התנכלות. בכך הופך ניצחונו של איש האלוהים על מתנגדיו לאות נבואי המבשר את ניצחונו העתידי של דבר ה' שבפיו. שהרי כבר אמרנו כי הנביא גופו, בעצם קיומו ובמאורעות חייו, משמש אות ומופת לנבואה שבפיו (ראה הערה 17).
חסינותו של אליהו בפרקנו אינה נובעת רק מהגנה אלוהית הניתנת לו מחמת היותו נושא דבר ה' לשם התכלית המעשית - לאפשר לו למלא את תפקידו.[20] ניצחונו של אליהו על מתנגדיו הוא גם ניצחונו שלו: "וְאִם אִישׁ אֱלהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתאכַל אתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ", וגזֵרתו של אליהו מתקיימת: "וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתּאכַל אתו וְאֶת חֲמִשָּׁיו". דבר זה בא ללמד כי חסינותו של הנביא נגזרת מעצם היותו איש האלוהים, וכי ניצחונו על מתנגדיו מהווה עיצוב מוקדם של ניצחון דבר ה'. הדמיון בין ניצחונו של שליח ה' על שלוחי המלך לניצחון דבר ה' הנוגע למלך עצמו בא לידי ביטוי בכך שבשניהם מתקיימת גזרת מוות וכיליון.
דבר ה', לאחר בואו לעולם, אינו זקוק עוד להגנה מחודשת מאת ה'. מרגע הישלחו לעולם נאמר עליו: "כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו" (ישעיהו נ"ה, יא). כיוצא בו, נושא דבר ה', הנביא, עצמאי הוא במאבקו: הוא הגוזר כיצד יתממש ניצחונו על מתנגדיו, והקב"ה מקיים את דברו.[21]
פעמיים התחולל עימות בין דברו של המלך, דבר המופיע בפי שלוחיו שרי החמישים ("הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר...") ונועד ללכוד את הנביא ולפגוע בו, לבין דברו המנוגד של איש האלוהים, ופעמיים גבר דברו של איש האלוהים. אף בפעם השלישית ניצח איש האלוהים את המלך המתנכל אליו, אולם זאת הפעם לא באמצעות דברו. אדרבה, דווקא דברו של שר החמישים השלישי, המכיר בעליונותו של איש האלוהים על פני המלך והמתחנן אליו על נפשו, הוא הוא ניצחונו של איש האלוהים. כאן אין צורך עוד בדברו של אליהו, והנביא אכן שותק.
ניצחונו השלישי של אליהו במאבקו כנגד המלך המתנכל לו (ניצחון ב'מאבק זוטא') מביא בהכרח, מבחינת מהלך האירועים, להופעתו המחודשת של דבר ה' הראשון שבפי אליהו ולניצחון מחודש של דבר ה' הזה במאבק העיקרי, המצוי במעגל החיצון של הסיפור. ניצחון דבר ה' לקראת סופה של המחצית השנייה, דומה במידת מה לניצחונו במחצית הראשונה: אף כאן מתגלה מלאך ה' אל אליהו ומצווה עליו למסור שוב את דבר ה', זה אשר נתגלה במחצית הראשונה. אולם אופיו של ניצחון דבר ה' הפעם קשור בניצחונו הקודם של איש האלוהים, הנושאו, במהלך המחצית השנייה של סיפורנו. לאחר שאליהו גבר פעם אחר פעם על התנכלויותיו של המלך שנעשו באמצעות שלוחיו, הוא מופיע לפני המלך עצמו, חסין מפגיעה אף ב'גוב האריות', והוא משמיע באוזני המלך את דבר ה' פעם נוספת. שוב נאלץ המלך, ודאי למורת רוחו, לשמוע את הנבואה הגוזרת את דינו למות על מיטתו. עתה נוכח המלך כי אין בכוחו להתנגד לדבר ה': לא להשתיקו ולא לסכלו באמצעות פגיעה בנביא.
אין הכתוב משמיענו כיצד ניצל אליהו מפגיעה בעת שמילא את שליחותו והופיע לפני המלך, ואנו רשאים להניח הנחות שונות שימלאו פער זה בכתוב.[22] אולם יש לתת טעם לשתיקה זו של הכתוב. נראה כי הטעם הוא, שבשלב זה של הסיפור אנו שבים לניצחון דבר ה' הנישא ברמה לפני המלך. כניסת הכתוב לתיאור דרך הימלטותו של אליהו מפגיעתם של המלך ושלוחיו, הייתה משאירה אותנו בתחום ה'מאבק-זוטא' הקודם, זה שבין המלך ושלוחיו לבין איש האלוהים. בכך היה מתקפח רושם ניצחונו של דבר ה'.
הפסוק האחרון בסיפורנו (יז) מוביל אל התכלית: מניצחון הנביא בנשיאת דבר ה' שלפני כן להתקיימותו הריאלית במציאות. הרציפות בין דבר ה' שבפי אליהו למימושו במציאות, מומחשת בחזרה משולשת ורצופה על השורש מו"ת, פעמיים בדבר ה' ופעם שלישית בהתקיימותו: "הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מות תָּמוּת. וַיָּמָת כִּדְבַרה'...".
עם התקיימות דבר ה' במותו של אחזיה מזכירנו הכתוב, כי דבר ה' הזה אינו סתם גזֵרה שמימית שרק אנו יודעים על קיומה, אלא זהו "כִּדְבַר ה' אֲשֶׂר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ", אותו דבר ה' שהיה מזוהה לאורך כל הסיפור עם דוברו. ניצחונו הסופי של דבר ה' הוא גם ניצחונו של הנביא הנושאו.
6. "... וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ"
הבה נשוב לתשובת השאלה שבה פתחנו את עיוננו: מעשיו של אליהו הם מעשי התגוננות מפני רודפי נפשו, אך יחד עם זאת, יש במעשיו גם עונש ראוי לשני שרי הצבא ולפקודיהם. הללו נקלעו לשדה העימות שבין המלך לנביא. הם אמנם פועלים על פי פקודת מלכם, שציווה עליהם לפגוע באיש האלוהים. אולם מה ערכה של פקודה זו, פקודתו של בשר ודם, 'מלך אביון', חוטא ופושע, כנגד מצוַת ה' 'מלך עליון'? הניסיון להרוג את אליהו אינו סתם מעשה רצח אלא חמור מכך: זהו ניסיון להרוג את נביא ה' בשל היותו כזה, ובשעה שהוא ממלא את תפקידו. והכתוב זועק ואומר על פחות מכך:
|
תהלים ק"ה, יד
טו
|
לא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם
אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי
|
וַיּוכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים:
וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ.
|
התירוץ של היותם 'ממלאי הפקודות' של מי שהם כפופים לו אינו תירוץ כלל, אלא הוא הוא כתב האישום. הפקודה לפגוע באיש האלוהים על שמילא את שליחותו הנבואית עומדת בסתירה לכפיפותו של האדם לזה שאליו כפופים הכול, מן המלך ועד אחרון עבדיו. שני שרי החמישים וחמישיהם (גם החיילים הפשוטים!) עמדו במבחן של עימות בין פקודת מלכם לפקודת מלכו של עולם, והכריעו להעדיף את פקודת מלכם.
לא בשגגה ובלא-דעת הכריעו הללו כפי שהכריעו. שכן אליהו אינו נביא אלמוני ובלתי מוכר שניתן להכחיש את היותו נביא, וגם איש לא טען נגדו שניבא שקר ושעל כן הוא חייב מיתה.[23] אדרבה, הפקודה להריגתו באה דווקא בשל היותו נביא מוּכּר שדבריו תמיד התקיימו. אף עתה נועדה הפגיעה בו לסכל את נבואתו ולבטלה והיא נובעת אפוא מידיעה שניבא אמת בשם ה'.
תודעתם הברורה של שני שרי החמישים, שהכריעו ביודעין להעדיף את פקודת מלכם על פני מה שמייצג איש האלוהים, באה לידי ביטוי מילולי בפנייתם אל אליהו. כך שר החמישים הראשון:
|
ט
|
וַיְדַבֵּר אֵלָיו: אִישׂ הָאֱלהִים, הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה.
|
וכך גם השני:
|
יא
|
וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו: אִישׂ הָאֱלהִים, כּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה.
|
פנייתם זו מביעה את הכרתם באליהו כאיש אלוהים ואת העדיפות שהם נותנים, למרות זאת, לפקודת מלכם.
שרי החמישים הללו אינם הראשונים בסיפורנו הנקלעים לשדה המערכה שבין המלך לנביא. קדמו להם מלאכי אחזיה אשר נשלחו לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון. את המלאכים הללו פגש אליהו, והוא שהעמידם במבחן בין נאמנות לדבר ה' בפי נביאו לבין משמעת עיוורת לפקודת מלכם החוטא. אותם שלוחי אחזיה "האמינו בדבר האלהים ושבו אל אחזיה" (כלשון רי"א). את עמידתם בניסיון תיארנו בעיון ג לעיל. לא זו בלבד שהללו נמנעו מללכת הלאה בשליחות מלכם עקב תוכחתו של אליהו, אלא אף הפכו להיות שלוחי אליהו אל אחזיה.
שרי החמישים מוכנסים לשטח העימות בין המלך לנביא ביזמתו של המלך. אחזיה הוא שמעמידם בניסיון בפקדו עליהם ללכוד את איש האלוהים ולפגוע בו. היה להם לשני שרי החמישים ללמוד קל וחומר מחבריהם מלאכי אחזיה הראשונים, לנהוג כבוד באיש האלוהים ולהעדיפו על פני מלכם החוטא. אולם שני שרי החמישים הראשונים לא נהגו כך, ולכן נענשו.
7. ניצחון אליהו - אות נבואי לניצחון דבר ה' שבפיו
בסעף 5 לעיל הקדשנו דיון רחב לבירור הסיבה שבגללה ביקש אחזיה להרוג את אליהו, והעלינו כי מסתבר שאחזיה ביקש בדרך זו לסכל את דבר ה' שבפי אליהו על מותו. האם בירור זה מוסיף נופך לדיון בשאלת הצידוק של שרֵפת שני שרי החמישים וחמישיהם?
התשובה לכך חיובית בהחלט. עד עתה ראינו במעשיו של אליהו כנגד שתי המשלחות מעשי התגוננות מחד, ומעשי ענישה לחוטאים מאידך. שני ההסברים הללו מותירים את מעשיו כמעשים שנעשו על דעת עצמו, ובכך הם עומדים בניגוד לשני מעשיו האחרים של אליהו בתחילת הסיפור ובסופו, שבהם הוא פועל בהנחיית מלאך ה'. כמעשים שנעשו מדעתו הם חשופים לביקורת: שמא נעשו מתוך נגיעה אישית, ואולי מתוך קנאות יתֵרה. דווקא העובדה שמתחילת הסיפור מדריך אותו מלאך ה' במעשהו, ואילו בהמשך פועל אליהו שלא בהדרכתו, מעוררת למחשבה שמא ישנה הסתייגות של מעלה ממעשיו (ואף שה' נענה לו בהורדת אש מן השמיים, בכל זאת אין בכך ערובה להסכמה גמורה עם דרכו[24]).
אולם על פי ההסבר שניתן לעיל לכלל המסופר בפרקנו, עלה בידינו כי כל חלקיו מתאחדים סביב נושא אחד: 'ניצחונו של דבר ה' את מתנגדיו'. אירועי המחצית השנייה של הסיפור אינם עניין צדדי בו, אלא חלק מן המאבק לקראת ניצחונו של דבר ה'. לעיל כינינו את מאבקו של אליהו במחצית זו 'מאבק זוטא'. ניצחון איש האלוהים במאבק זה מהווה הקדמה לניצחונו של דבר האלוהים אחר כך: ניצחונו של איש האלוהים את מתנגדיו הוא אות נבואי המבשר את ניצחונו הקרוב של דבר ה' שבפיו.
דווקא משום שעל ניצחון הנביא להקדים ולעצב את ניצחון דבר ה' שבהמשך, שומה על הנביא לגבור על מתנגדיו בדרך עצמאית, כשם שגם דבר ה' גובר על מתנגדיו כיֵשות עצמאית. רק לאחר שהוּכְחה חסינותו ועצמאותו של נושא דבר ה', ולאחר שנכשל ניסיון ההתנכלות לו, חוזר דבר ה' ומופיע בסיפורנו (ושוב במצוות מלאך ה') ומתממש לבסוף במציאות.
נמצא לפי זה, כי המעבר שעובר אליהו מפעולה נבואית המונחית על ידי מלאך ה' לפעילות עצמאית הנעשית על דעת עצמו ובגזֵרתו (וכן המעבר הנוסף שאחר כך לפעילות מונחית על ידי מלאך ה') הוא לצורך המאבק בין דבר ה' ונושאו לבין המתנגדים לאלו. לא ממניעים אישיים או מנטייה שבַּלב גזר אליהו את גזֵרותיו על שרי החמישים וחמישיהם, אלא במסגרת פעולתו כנביא לשם מימוש דבר ה' שבפיו ולניצחונו את כל מתנגדיו.
[1]מליצה על פי הכתוב בירמיהו כ"ט, כב ביחס לנביאי השקר "אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ".
[2]שאלה זו נוסחה בבהירות לראשונה בדבריהם של שני מפרשים בני דור גירוש ספרד: ר"י אברבנאל שאל שאלה זו בסגנון אחר, כשאלה ראשונה במבוא לפרשה העשירית על פי חלוקתו; ר"י עראמה דן בה ב'עקדת יצחק' לספר דברים, שער קג. מובן ששאלה זו נידונה גם בדברי מפרשים קודמים, אולם הללו השיבו עליה ישירות בלא לנסח את השאלה.
שאלה זו עולה אף בדבריהם של מפרשים חדשים שיחסם אל המקרא ביקורתי. אולם הבדל רב בין השואלים ובין שאלותיהם מבחינת הכוונה שבהצבת השאלה, וכתוצאה מכך גם בניסוחה. הראשונים שואלים מתוך כוונה להבין: "תורה היא וללמוד אני צריך" (ברכות סב ע"א). לפיכך שאלתם היא עניינית ומהווה פתח להעמקה ולגילוי פנים חדשות בסיפור. ואילו שאלת החדשים נשאלת בכוונה ביקורתית, ואינה מכוונת כלל למציאת תשובה, אלא לדחייה מוסרית של המסופר.
[3]נראה שרלב"ג פירש כך משום שהתקשה (כמו מפרשים נוספים) בשאלה מדוע היה צריך לשלוח חמישים איש אל אליהו. ודאי זכר כי יחידה של חמישים איש מצאנו בפרשת אבשלום (שמ"ב ט"ו, א) ובפרשת אדוניה (מל"א א', ה): "וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו", והפתרון המתבקש הוא שחמישים האנשים לא נשלחו אל אליהו, אלא שימשו כליווי קבוע לשר החשוב שנשלח אליו. ממילא, כבודו של השר הוא גם כבודו של אליהו ששר זה נשלח אליו.
אולם באמת אין לדמות את שר החמישים וחמישיו שבפרקנו, לחמישים הרצים שנתנו כבוד לאבשלום ולאדוניה. הדמיון היחיד הוא במספר (שאולי אינו מקרי, שכן חמישים איש היוו יחידה קבועה). אולם שם מדובר ברצים לפני מרכבה הנותנים כבוד לנסיך המתיימר למלוך, ואילו בפרקנו מדובר על "שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו" שפירושו הוא כפי שפירשנו למעלה: שר המפַקד על יחידת חיילים בת חמישים איש.
[4]השווה: שמות י"ח, כא; דברים א', טו; שמ"א ח', יב ועוד.
[5]השווה: דברי עובדיהו במל"א י"ח, י; היעלמות אליהו בראש פרק י"ט שם; דברי חמישים מבני הנביאים בפרק הבא פסוק טז.
[6]אף רלב"ג שפירש את כוונת אחזיה עצמו לטובה מודה ששרי החמישים התכוונו לפעול כנגד אליהו באלימות. וכך כתב בהמשך דבריו: "ידמה מדבריהם שהם היו רוצים להביאו עמהם בהכרח, מצד מצוות המלך. ולזה אמרו לו שיבוא במצוות המלך, והרגיש אליהו מעניינם שאם לא יסכים ללכת מעצמו, יקחוהו בכוח למלאות מצוות המלך".
[7]משמע: אף שזהו הטעם האמיתי לפקודת המלך, שהוא חפץ לראות את אליהו ולשמוע את דבריו, שר החמישים לא אמר זאת.
[8]תהלים נ"ח, יא-יב: "יִשְמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע. וְיאמַר אָדָם: אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק, אַךְ יֵשׂ אֱלהִים שׂפְטִים בָּאָרֶץ".
[9]על פי במדבר י"ז, כח: "כּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת". ושם (במדבר ט"ז, לה) מתו מאתיים וחמישים 'המתקרבים' מקטירי הקטורת באש שיצאה מאת ה' ואכלה אותם, ממש כמו בפרקנו.
[10]את אחאב פוגש אליהו לאחר מכן בכרם נבות אשר ביזרעאל.
[11]רוצה לומר: אם כוונתו הייתה לכבדו, כפי שפירש רלב"ג.
[12]אם הייתה כוונתם רק להביאו לאחזיה, כפי שפירשו רלב"ג ור"י אברבנאל.
[13]על פי איוב ט"ז, ג: "או מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה" והוא מפרש מרץ מלשון חוזק, תוקף.
[14]שרי החמישים אינם מגלים את כוונתם זו במילים מפורשות, כדי שאליהו לא ינסה להימלט מידם. הפקודה הסתמית "רֵדָה" מערפלת את כוונתם, ומאפשרת לאליהו לפרשה בדרך מקילה. בכך יש סיכוי שהוא ימסור עצמו בידם ללא התנגדות.
[15]והכוונה: אל תחשוש שכניעתו לפניך היא מעשה רמייה והוא ירע לך אם תרד אליו ואל חמישיו.
[16]ראה בספר 'תשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז וצרפת', מהדורת א' קופפר, סימן קעז, תשובה של ר' יהודה החסיד הנוגעת לענייננו.
[17]ישעיהו מצֻוֶּה לקרוא לבניו שמות המבטאים את תוכני נבואתו (ז', יד - ח', יח): "הִנֵּה אָנכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי ה' לְאתות וּלְמופְתִים בְּיִשְרָאֵל מֵעִם ה' צְבָאות הַשּׁכֵן בְּהַר צִיּון" (ח', יח). ירמיהו מצֻוֶּה (ט"ז, ב-יג): "לא תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלא יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנות בַּמָּקום הַזֶּה" כמופת נבואי לחורבן העומד להתחולל ביהודה (שם, ט): "הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן הַמָּקום הַזֶּה... קול שָשׂון וְקול שִמְחָה קול חָתָן וְקול כַּלָּה...". אצל יחזקאל, מלבד הנבואות המצריכות אותו למעשים סמליים המשעבדים את חייו הפרטיים לתקופות זמן ארוכות (כמו בפרק ד'), הפכו מות אשתו והציווי שלא להתאבל עליה, לאות לחורבן העומד בפתח: "וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמופֵת כְּכל אֲשֶׁר עָשָה תַּעֲשוּ" (כ"ד, כד). כך גם נישואיו של הושע (פרקים א'-ג'), ועוד.
[18]נראה כי לכך יש לשייך את הריגת זכריה בן יהוידע שניבא נבואת פורענות נגד יואש, ובעקבות כך "וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה' " (דה"ב כ"ד, כא). בייחוד יש לראות זאת בהתנכלותו של המלך יהויקים לאוריה בן שמעיה שברח למצרים משום שהמלך ביקש להמיתו לאחר שניבא על חורבן בית המקדש: "וַיּוצִיאוּ אֶת אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם וַיְבִאֻהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ יְהויָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב..." (ירמיהו כ"ו, כג). אף את ירמיהו ואת ברוך בן נריה סופרו ביקש יהויקים להרוג, לאחר שיזמו קריאה בציבור של מגילת נבואות הפורענות, אך תכניתו לא צלחה בידו: "וַיַּסְתִּרֵם ה' " (ירמיהו ל"ו, כו). לחיפושיו של יהויקים אחר הנביא קדם מעשה, שאף אותו יש לראות כניסיון לפגוע בקיום דבר ה': "וַיְהִי כִּקְרוא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתות וְאַרְבָּעָה, יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח" (שם, כג). באמצעות פגיעה באות הנבואי המוחש - מגילת הנבואות - סבר יהויקים כי ביטל את תוקפה של הנבואה.
[19]אם לא נייחס לאחזיה מניע זה, אלא את אחד המניעים הקודמים שהזכרנו (כגון מימוש תכניתה של איזבל להרוג את אליהו), המחצית השנייה תהיה המשך של הראשונה רק במישור העלילה, אך מבחינת הנושא יהא לכל מחצית של הסיפור נושא משלה: נושא המחצית הראשונה הוא סיכול שליחותו של אחזיה לבעל זבוב, ואילו נושא השנייה הוא היחלצותו של אליהו מן הסכנה הטמונה בכוונות אחזיה ושלוחיו.
[20]הגנה ישירה כזאת אפשר שניתנה לירמיהו ולברוך בן נריה (ראה הערה 18) כפי שנאמר: "וַיַּסְתִּרֵם ה' " (ירמיהו ל"ו, כו).
[21]מובן כי בדברים שלמעלה אנו מתארים את ניצחון דבר ה' ונושאו כפי שהם בסיפורנו. לא בכל מקום שישנה התנכלות לנביא גובר הנביא על מתנגדיו בדרך דומה לזו שבפרקנו. ישנן תקופות שבהן אין הנִסים מצויים כפי שהיו בימי אליהו, והדרכים להצלת הנביא אחרות הן. וישנם אף מקרים שבהם גוברת ידו של המלך על הנביא עד להירצחו. לא כאן המקום לברר את ההבדלים שבין כל סיפורי העימות שבין מלך לנביא במקרא.
ראוי לציין שאף בעימות מסוג אחר שבו עמד נביא, בערעור של קורח ועדתו על נבואתו של משה ועל זכותו להנהיג את ישראל כשליח ה', פעל משה כדי להוכיח את אמיתות שליחותו, בדומה לאליהו כאן, באופן עצמאי: "בְּזאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂות אֵת כָּל הַמַּעֲשִים הָאֵלֶּה כִּי לא מִלִּבִּי. אִם כְּמות כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה... לא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אתָם... וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה' "(במדבר ט"ז, כח-ל).
[22]החל מן ההנחה הלא-כל-כך מסתברת, שהגנה נִסית היא שמנעה את הפגיעה בנביא, ועד להנחה היותר סבירה, שחייליו של המלך (שחלקם, או כולם, היו בקבוצת 'החמישים' השלישית) לא היו מוכנים למלא פקודה לפגוע בנביא. אפשר גם שפקודה כזו כלל לא ניתנה, מחמת ההפתעה של המלך החולה למראה אליהו העומד לפניו באופן כל כך בלתי צפוי.
[23]כשם שטענו כנגד מיכיהו בן ימלא (מל"א כ"ב) וכנגד ירמיהו כשניבא על חורבן המקדש (ירמיהו כ"ו).
[24]ראה על כך במבוא לספר, סעיף ז.