סירובו של נבות ומניעיו

מחבר: אלחנן סמט

מלכים א כא, א-טז

תוכן המאמר:
1. מי 'ייתן' את הכרם לאחאב?
2. נימוקו של נבות לסירובו וגלגוליו
3. השמירה על נחלת אבות במקרא

מילות מפתח: נחלת אבות

1. מי 'ייתן' את הכרם לאחאב?

הדילמה הגדולה המוצבת במחצית הראשונה של פרקנו (פסוקים א-טז) היא: האם ייתן נבות את כרמו לאחאב או לא ייתן. דילמה זו מעוצבת בעזרת חזרת השורש נת"ן ביחס לנבות ולכרם שבע פעמים כמילה מנחה.[1] הבה נעקוב אחרי הופעותיה.

1.
2.
3.
4.

6.
7.

(ב(
)ג(
)ד)
)ו(
)ו(
)ז)
)טו)

תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק.
חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבתַי לָךְ.
... סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו... לא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבותָי.
... וָאמַר לו: תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף.
... וַיּאמֶר: לא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי.
אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי.
קוּם רֵשׁ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף...

פעמיים חוזרת בקשת הנתינה של אחאב (1, 4) ואילו ארבע פעמים חוזר סירובו של נבות לתת (2, 3, 5, 7). בכך מעוצב המתח בין רצונו של אחאב שהכרם יינתן לו, לבין סירובו הנחרץ של נבות לתת את כרמו, והסירוב הוא שגובר.

הפעם השישית שבה מופיע השורש נת"ן, בדברי איזבל לאחאב, מוזרה היא:

ז	אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִּזְרְעֵאלִי.

אין זו בקשת נתינה של מי שהכרם אינו בבעלותו (כמו ב1- וב4-) ולא סירוב לנתינה מצד הבעלים (כבשאר ההיקרויות), אלא הבטחת נתינה מצד מי שהכרם כלל אינו בידו!
בצמד ההופעות האחרונות של הפועל (7-6) טמונה האירוניה הטרגית שבפרקנו: אחאב ביקש שהכרם יינתן לו, נבות סירב לתתו ועמד בסירובו, ובכל זאת 'ניתן' הכרם לאחאב בסופו של דבר. ולא נבות הוא שנתן, ולא תמורת כסף כמוצע, שהרי נבות "מֵאֵן לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף" (פסוק טו) עד סופו המר, אלא איזבל היא 'הנותנת' את הכרם כפי שהבטיחה, ובחינם, כפי שהיא רומזת בפסוק טו ליתרון 'נתינתה'. ברור ש'נתינה' זו שבפסוק ז, אינה אלא שימוש אירוני שעושה איזבל בפועל העומד במרכז העלילה. מעתה יקפיד הכתוב לומר כי 'יורש' אחאב את הכרם שכה רצה שיינתן לו (כך בפסוקים טו [בלשון איזבל], טז, יח, יט).

2. נימוקו של נבות לסירובו וגלגוליו

מהו פשר סירובו התקיף של נבות לתת את כרמו לאחאב, אותו סירוב נתינה הגובר על בקשת הנתינה, אך מתהפך לבסוף ל'נתינה' ללא נותן?

בעיון א עמדנו על זכותו החוקית של נבות לסרב לבקשת אחאב. ביררנו שם, כי 'משפט המלך' אינו קשור כלל לענייננו, ואינו נותן לאחאב שום זכות בשדה נבות. אולם האם אין סירובו העקשני של נבות מהווה התנהגות קנטרנית? האם אין זו עקשנות לשמה? הרי הוצעו לו תנאים הוגנים, ובידו הבחירה בין שתי אפשרויות לתמורה תחתיו:

ב	... כֶּרֶם טוב מִמֶּנּוּ, אִם טוב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.

בקשתו של אחאב אף מנומקת היטב:

ב	תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוב אֵצֶל בֵּיתִי.

מתקבל על הדעת שמלך יחפוץ להרחיב את שטח האדמה המקיף את ארמונו (כרם נבות הרי היה "אצל היכל אחאב" - פסוק א), ואף 'תכניות פיתוח' מוגדרות ישנן בידו של אחאב. ואחר כל זאת, מסרב נבות. האם אין הוא נושא במידת מה, באחריות להתפתחות שבהמשך? האם לא היה ראוי שיישמע להיגיון שבדברי אחאב (הראוי סוף סוף לכבוד ולוותרנות כמלך ישראל), ויימנע מלהתעקש על זכותו החוקית, כשאין שום זכות מזכויותיו מתקפחת?

נתבונן במקראות שבהם מנומק סירובו של נבות. ארבע פעמים נזכר סירובו בפרקנו, ומאלפת מאוד ההשוואה ביניהן, ואף תורמת לבירור התשובה לשאלתנו:

1.
2.
3.
4.

הסירוב המקורי:
ציטוטו במחשבת אחאב:
ציטוטו בדבריו לאיזבל:
ציטוטו בפי איזבל
)בשינוי סדר המילים):

)ג(
(ד)
)ו(

)טו)

חָלִילָה לִּי מֵה'
לא
לא

מֵאֵן

מִתִּתִּי
אֶתֵּן לְךָ
אֶתֵּן לְךָ

לָתֶת לְךָ

אֶת נַחֲלַת אֲבתַי לָךְ
אֶת נַחֲלַת אֲבותָי
אֶת כַּרְמִי

אֶת כֶּרֶם נָבות הַיִזְרְעֵאלִי בְכֶסֶף

מההשוואה מתברר שככל שהציטוטים מתרחקים מן המקור, הולך סירובו המקורי של נבות ומאבד את תוקפו המוסרי-דתי, והופך להיות קטנוני. במקור, הסירוב מנומק בהיותו עבֵרה דתית, ועל כן הוא מנוסח כשבועה בשם ה': "חָלִילָה לִּי מֵה' ". הסיבה לסירוב חמור זה היא באשר זו "נַחֲלַת אֲבתָי", ורק בסופו, מכיל הסירוב את הכינוי "לָךְ". בציטוט הראשון, במחשבתו של אחאב, נעלמת השבועה בשם ה' והופכת למילת שלילה רגילה "לא". הכינוי "לְךָ" מוקדם לפני "נַחֲלַת אֲבותָי", וכך נוצר רושם, שהתנגדותו של נבות היא התנגדות המכוונת דווקא לאחאב.

בציטוט השני, בדבריו של אחאב לאיזבל (בנוסף על כל האמור בציטוט הראשון) מתחלף הביטוי רווי המשמעות "נחלת אבותי", במילה "כַּרְמִי" המבטאת ערך כלכלי בלבד. בכך לא נותר שמץ הנמקה בסירובו של נבות, וכל כולו הופך לסירוב קנטרני.

נראה שאחאב מעוניין לשכוח בעצמו את ההנמקה האמיתית, ועוד יותר מעוניין הוא להעלים אותה מאיזבל, עד שבפי איזבל מודגש שמיאונו של נבות לתת את 'כרמו' (כבציטוט השני) היה למרות הצעת הכסף בתמורה. לעיל נתפרשה המילה 'בְכֶסֶף' כהשתבחות של איזבל על כך שהיא 'סידרה' את הכרם לאחאב בחינם. אולם תיתכן משמעות אחרת, או נוספת, לדבריה: איזבל רומזת לכך שסירובו של נבות נבע מרדיפת בצע. הוא חפץ בהגדלת התשלום הכספי.[2] וכך מתהפכים היוצרות: הרי הצעתו של אחאב הייתה באמת לכרם טוב מכרמו של נבות,[3] והיא נדחתה על ידי נבות מטעם דתי!

מדוע משנה אחאב, פעם אחר פעם, את סגנון סירובו של נבות? נראית התשובה שאחאב מבין בסתר לבו את צדקת סירובו של נבות, לא רק מבחינת החוק המעניק לו את זכות הסירוב, אלא מבחינת החוק והנוהג הדתי, האוכף עליו את חובת הסירוב. אולם כיוון שגדולה תאוותו של אחאב לכרם נבות, מנסה הוא להשתיק בזיכרונו ובפיו את הקול האמיתי הזה, ולהפכו לסירוב קנטרני וחסר טעם.

3. השמירה על נחלת אבות במקרא

לאחר כל זאת, עלינו לחזור אפוא לסירובו המקורי של נבות, ולדלות משם, ורק משם, את התשובה לשאלה שהוצגה לעיל בדבר פשר סירובו התקיף. כבר אמרנו שסירובו הוא בעל תוקף של חובה דתית, "חָלִילָה לִּי מֵה' ", והוא נובע מכך שכרם זה 'נחלת אבות' הוא לנבות. אולם יש להבהיר עניין זה ביתר פירוט.

נחלת הקרקע שעליה ישב אדם מישראל בימי קדם, והיא לו ירושת אבותיו ואבות אבותיו, לא נתפסה לו רק כנכס בעל ערך ממוני ואף לא כ'אמצעי ייצור' בלבד, כפי שהוא לאדם המודרני בדרך כלל. כוונת התורה היא, להיווצרות קשר קבוע ונצחי בין האדם לנחלתו בארץ ('אחוזתו'), כחלק ממבנה חברתי, שבו קשור הפרט למשפחתו, לשבטו ולנחלה המיוחדת לאלו. כך נאמר בסוף חומש במדבר בעניין בנות צלפחד:

במדבר ל"ו, ז-ח

וְלא תִסּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה
כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבתָיו.

לשם מטרה זו (בין היתר), באה מצוַת היובל, שבה נאמר:

ויקרא כ"ה, י

וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּו תָּשֻׁבוּ.

ובין יובל ליובל:

שם, כג-כד

וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ
כִּי גֵרִים וְתושָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.
וּבְכל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

ישיבת הבנים על נחלת אבותם והמשך עיבודה, ממשיכים את קשר החיים של האבות לבניהם מדור לדור. דבקותם של הדורות המתחלפים בנחלת הארץ המשפחתית, שהיא 'לעולם עומדת', ומשמשת גורם מקשר בין הדורות, מעניקה לפרט החולף אחיזה בנצח.[4] ואם כך, יש בדבקות זו של הפרט בנחלת האבות חסד לדורות הקודמים, שעברו מן העולם.[5] שיבוש סדרי הירושה והישיבה על נחלת האבות, הוא אפוא פגיעה בכוונת התורה ובמצוותיה.

עצם מכירת הקרקע, אפילו עד היובל, שהיא בעצם מעין השכרה שלה - "כִּי מִסְפַּר תְּבוּאת הוּא מכֵר לָךְ" (ויקרא כ"ה, טז) - הותרה רק בדוחק,[6] ואף אז, המוכר או קרוביו, אם הדבר ביכולתם, רשאים לגאול את השדה, כמבואר בפרשת בהר. אולם מכירת הנחלה לצמיתות, אסורה איסור גמור, בכל הנסיבות, הן על המוכר והן על הקונה.[7]

מכירת השדה לאחאב אינה אפוא כהלכה, מה עוד שאחאב ודאי לא התכוון לאפשר את גאולת השדה או את חזרתו ביובל, וכוונתו הייתה ודאי לרכשו לצמיתות.

ואכן, כך הבין ר"י אברבנאל את סירובו של נבות:

ושהשיבו נבות "חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבתַי לָךְ", אחשוב שהייתה כוונתו, שאחרי שהתורה ציוותה שהארץ לא תימכר לצמיתות ותמיד יהיה כל חלק מהארץ ביד יורשיה, כמו שבא בחלוקת הארץ לבית אבותם, שמפני זה יהיה עוון פלילי בתתו את כרמו, לא במחיר כסף ולא בחליפין כרם אחר, אחרי שהייתה נחלת אבותיו מזמן חלוקת הארץ. וזה שאמר "חָלִילָה לִּי מֵה' ", לפי שנבות חשב שה' אסר זה והיה רע בעיניו, להיותו (- בשל היותו) נחלת אבותיו.

סירובו של נבות לתת את כרמו לאחאב, מעיד אפוא על עצמאותו של האזרח בישראל ועל העדיפות שנתן לחוקי התורה על פני בקשת מלכו החוטא,[8] כשם שהוא מעיד על השתרשות חוקי התורה הנוגעים לנחלות בקרב ישראל.

[1]א. אמנם עוד שלוש פעמים מופיע השורש נת"ן אך לא ביחס לכרם אלא ביחס לתמורה שתבוא תחתיו, כנתינה של אחאב לנבות: "תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ... וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוב מִמֶּנּוּ אִם טוב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה" (ב). "תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף או אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו" (ו). כיוון שכך, כלולות נתינות אלו בנתינת הכרם העומדת בראש כל אחד מן הפסוקים המובאים, שהיא היא הנדונה בפרק. כיוצא בדבר אף המילה 'כרם' ביחס לכרם נבות, מופיעה במחצית הראשונה של פרקנו שבע פעמים כמילה מנחה, אולם היא מופיעה עוד פעמיים (בפסוקים ב וְ-ו) ביחס לכרם שאותו מציע אחאב בתמורה.
ב. יש לציין שמשמעות השורש נת"ן בהתדיינות שבין אחאב לנבות בעניין בקשת הכרם היא 'מכר'. במשמעות זו בא שורש זה בפסוק שבספר משלי (ל"א, כד): "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכּר / וַחֲגור נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי", וכן בעוד משא ומתן על רכישת קרקע - זה שבין אברהם לבני חת בבראשית כ"ג. בקשת אברהם: "תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר" משמעה: 'מכרו לי'. השימוש בשורש נת"ן בסיפור ההוא ובסיפורנו נובע מכך שהמכירה בשניהם אינה הליך פשוט המתיישב עם החוק: בסיפור על קניית מערת המכפלה - מפני היותו של אברהם "גֵּר וְתושָׁב" שבדרך כלל אין מוכרים לו קרקע, ואילו בסיפורנו - מפני איסור התורה: "וְהָאָרֶץ לא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" (ראה להלן). על כן משתמשים הצדדים בפועל שאינו מתנגש ישירות עם לשון החוק.

[2]משמעותו של הביטוי 'בכסף' בדברי איזבל היא: "כֶסֶף מְחִיר זֶה" (פסוק ב), כלומר כסף שוויו של הכרם, ואולי נרמז בדבריה "מֵאֵן [נבות] לָתֶת לְךָ בְכֶסֶף" שבכסף שוויו מיאן לתת, אך ביותר מכך אולי היה מתרצה.

[3] אלא שאת הצעתו זאת הוא הסתיר מפני איזבל. השווה את בקשתו המקורית של אחאב בפסוק ב, לציטוטה בפיו בדבריו לאיזבל בפסוק ו:

	בקשתו המקורית		ציטוטה בדבריו לאיזבל
(ב(	תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוב מִמֶּנּוּ אִם טוב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.		(ו) תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף או אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו.

מלבד השינוי שהצבענו עליו למעלה, ניתן למצוא בדבריו של אחאב לפחות עוד שלושה שינויים. הטעם לכל השינויים הללו הוא פחדו של אחאב מפני ביקורתה של איזבל על 'התרפסותו' היתֵרה בפני נבות. אולם לבסוף הוטחה בו ביקורת זו בכל זאת (פסוק ז): "אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל?!".

[4]כך כותב ראב"ע בפירושו לבראשית ל"ג, יט: "מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא".

[5]בכך מוסברים עניינים שונים במקרא, כגון פרשת בנות צלפחד (ראה מה שכתבנו על כך בספרנו 'עיונים בפרשות השבוע', חלק ב, עמ' 253-250), פרשת ייבום בהקשר של ירושת נחלת המת, ופרשת גאולתה של רות הכרוכה בגאולת השדה.

[6]מכירת קרקע הותרה רק לצורך המשך הקיום הפיזי, למזונותיו של אדם: "מניין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח באפונדתו, ולוקח לו בהמה ולוקח לו כלים ולוקח לו בית, אלא אם כן הֶעֱנִי? תלמוד לומר: 'כִּי יָמוּךְ... וּמָכַר' (ויקרא כ"ה, כה). הא אינו מוכר אלא אם כן הֶעֱנִי" (תורת כהנים בהר פרק ה).

[7]ראה רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פי"א ה"א, ועיין ברמב"ן לויקרא כ"ה, כג.

[8] השווה לדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ג ה"ט: "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות אפילו במצווה קלה, הרי זה פטור. דברי הרב (- הקב"ה) ודברי העבד (- המלך) דברי הרב קודמים. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה, שאין שומעין לו".