"וַיְבַקְשׂוּ אֶת נַפְשִׂי לְקַחְתָּהּ!"
מחבר: אלחנן סמט
מלכים א יט, יד
לאחר התגלות ה' בקול דממה דקה חוזרת שאלת ה' אל אליהו "מַה לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ", והפעם היא נסבה על הדברים שנתבררו לאליהו בהתגלות, ומשמעה אפוא: 'האם הבנת את לקח ההתגלות? האם עדיין אתה עומד על עמדתך?'.[1] על כן, תשובת אליהו, שהיא חזרה מילולית מדויקת על דבריו הקודמים, משמעה: 'לא שיניתי דעתי כלל ועודני בשלי'.[2]
כיצד נתייחס אל הנביא המחזיק בדעתו בעקביות כזו, ואינו נסוג ממנה אף בעמדו בוויכוח כה חריף וממושך עם אלוהיו? הלא יעורר בנו כבוד והשתאות על דבקותו ללא פשרה בעמדתו?[3] אולם חז"ל היו חשדנים, ותהו על אמיתות קנאותו של אליהו לה', שאין ה' חפץ בה כלל. במדרש שיר השירים רבה (א, לט) הם מנתחים באזמל חד את טיעוניו של אליהו, הנשנים בפיו פעם אחר פעם:
|
"וַיּאמֶר: קַנּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלהֵי צְבָאות
כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל" אמר לו הקב"ה:
"אֶת מִזְבְּחתֶיךָ הָרָסוּ"
"וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב" אמר לו:
אמר לו: "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי
|
בריתי
מזבחותי
נביאי
לְקַחְתָּהּ!".
|
- שמא בריתך?
- שמא מזבחותיך?
- ואת מה אכפת לך?
|
בדו-שיח חריף זה 'מקלף' הקב"ה את טיעוניו העקרוניים של אליהו בזה אחר זה. כל טיעוניו לקנא לשם ה' נהדפים על ידי 'בעל העניין' עצמו, על ידי הקב"ה: הברית - בריתו, המזבחות - מזבחותיו, ומה לו לבשר ודם לדאוג לאלו יותר ממה שדואג להם ה' בעצמו? אולם כשמגיע אליהו לטיעון "וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב", משתנה כבר סגנון שאלתו של הקב"ה: אין הוא שואל שוב 'נביאַי - שמא נביאיך?' כסגנון השאלות הקודמות, שכן בטיעון זה של אליהו כבר טמון קצה העוקץ. לפיכך נשאלת כאן השאלה המכינה את תשובת אליהו: "ואת - מה אכפת לך?" - 'שמא זה הדבר שאכפת לך יותר מכל הטיעונים הקודמים?' ואכן, על כך באה התשובה: 'ודאי שאכפת לי הדבר, שהרי גם את נפשי מבקשים לקחתה!'. וכך מתגלה סיבת קנאותו של אליהו, שהיא נובעת מפחדו לנפשו ומעלבונו על היותו מאוים. בעלי המוסר מכנים זאת 'נקודת הנגיעה' המצויה במעמקי נפשו של האדם, אף בשעה שהוא מציג מניעים גבוהים ונשגבים למעשיו.[4]
האם ניתוח זה למערכת טיעוניו של אליהו, נובע מטיעוניו עצמם, או שמא מהשקפתם של חז"ל במדרשם, השקפה שאותה הם מיישמים על דבריו של אליהו 'מבחוץ' בדרך הדרש, ובאמצעות דו-שיח דמיוני בינו לבין הקב"ה?
לכאורה עשויים דברי הקטרוג של אליהו מקשה אחת של קנאות לה', ואף שלושת המשפטים האחרונים, העוסקים בגורלם של נביאי ה', ואליהו בתוכם, לא בעניינו של אליהו כשלעצמו הם עוסקים, אלא במצבו של הקב"ה בעולם שיישאר בלא נביאים: "וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב" - ושמא תאמר: רבים הם הנביאים ואין החיסרון כה חמור - "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" ואף אני "וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ", ואם יצלח הדבר בידם, יישאר עולמו של הקב"ה בלא נביאים! אפשר אמנם שלכך מכוונים דברי אליהו במישור הגלוי שלהם (למרות הזרות בטיעון הזה). אולם ניתוח לשוני מדוקדק של דברי אליהו, יצדיק את דברי חז"ל במדרשם.
תשובתו של אליהו מורכבת משישה משפטים קצרים. והנה, בארבעת הראשונים מוזכר ה', בפירוש או בסיומת כינוי השייכות '-ךָ'.[5] רק שני המשפטים האחרונים, העוסקים בגורלו של אליהו, נעדרים כל זיקה לה'. הראשון שבהם, מעמיד את ה'אני' של אליהו כנושא המשפט וכמרכזו "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי", והשני, מעמיד אמנם את ישראל כנושא, ואת נפשו של אליהו כמושא, אולם הפעם מופיע המושא ללא אותו לוואי שמצאנוהו במשפטים הקודמים: אין אליהו אומר 'ויבקשו את נפש עבדך לקחתה'. ישראל נאשמים אך ורק על יחסם לנפשו של אליהו, בלא כל זיקה לה' במעשה זה. 'אני' ו'נפשי' הם אפוא במרכז חשיבתו של אליהו בסוף דבריו,[6] וממילא הם מגלים את ה'נגיעה' הקיימת בדבריו מתחילתם. כך מהווה הניתוח התחבירי של דברי אליהו חיזוק בדרך הפשט לדרשתם של חז"ל.[7]
ניתן למצוא חיזוק מכיוון אחר לתפיסתם זו של חז"ל, כי הדאגה הפרטית לנפשו של אליהו היא העומדת ביסוד מעשיו ודבריו בפרקנו. המעיין היטב בסיפור שלפנינו (עד פסוק יח) יחוש בנקל במילה אחת החוזרת ונשנית לכל אורכו. מילה זו היא 'נפש' והיא חוזרת שבע פעמים בסיפור ומשמשת בו 'מילה מנחה'. הבה נעקוב אחר הופעותיה:
|
1. ב
2. ב
3. ג
4. ד
5. ד
6. י
7. יד
|
כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׂךָ
כְּנֶפֶשׂ אַחַד מֵהֶם
וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׂו
וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׂו לָמוּת
רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׂי
וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׂי לְקַחְתָּהּ
וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׂי לְקַחְתָּהּ
|
כל הופעותיה של המילה 'נפש' מתייחסות לאליהו. אף בהופעתה השנייה, כשהיא מתייחסת לנביאי הבעל המומתים, הרי זאת בזיקת השוואה בין נפשם לנפשו של אליהו. ניתן אפוא לומר כי 'נפשו של אליהו' (במובן: חייו) היא העומדת במרכז הסיפור. בשתי ההופעות הראשונות של ה'מילה המנחה', משתמשת בה איזבל, המגלה את רצונה ליטול את נפשו-חייו של אליהו. כנגד שתי הופעות אלו מפי איזבל, מופיעה המילה 'נפש' פעמיים בסוף הרשימה (7-6) בפיו של אליהו, כשהוא מתלונן על ניסיונה זה של איזבל לקחת את נפשו. שלוש ההופעות במרכז הרשימה, מעידות על העיסוק האינטנסיבי של אליהו בנפשו: הוא 'הולך אל נפשו' (כלומר, נמלט לשם הצלת נפשו. ואולי כוונת הביטוי החריג קצת שונה: הוא הולך לעסוק בענייני נפשו). הוא 'שואל את נפשו למות', והוא מבקש מאת ה' 'שיקח את נפשו'.
הצירוף 'לקחת נפש' המופיע במשאלתו של אליהו מאת ה', "קַח נַפְשִׁי", מופיע בפיו פעמיים אחרי כך בדברי תלונתו: "וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׂי לְקַחְתָּהּ". ומכאן: נפשו של אליהו יקרה לו ביותר. היא שורש 'הליכתו אל נפשו' למדבר, והיא שורש קנאתו לה' ובקשתו מה' לנקום בישראל. שאילת נפשו למות ובקשתו מה' "קַח נַפְשִׁי" אינן אלא ביטוי מהופך לערכה הרב של נפשו בעיני עצמו, עד שכאשר נפשו מאוימת ואין מגן עליה הוא מגיב בחריפות כזאת.
אם אמרנו לעיל, בעיון ב2, כי הייאוש מתפקידו הוא שהוליד את בריחתו של אליהו למדבר, ראוי לתקן עתה אמירה זו ולנסחה כך: התרכזות אליהו ב'נפשו', בגורלו האישי, היא שהולידה את ייאושו מתפקידו ואת בריחתו גם יחד.
[1]הפרשנים מפרשים שאלת ה' זו כל אחד על פי שיטתו בפירוש ההתגלות ובפירוש דברי אליהו שלפניה, כמו שראינו בעיונים הקודמים. מלבי"ם מפרשה: "מדוע אינך שב אל שליחותך, לנבאות ולהוכיח בלא קנאה ורעש?"; ובעל המצודות (ההולך בשיטת רלב"ג) מפרשה: "שאל לו שוב 'מה לך פה'; רוצה לומר: העודך באת הנה לבקש נקמה?".
[2]אלא שרלב"ג מוצא בנביא המתעקש להחזיק בעמדתו אף עתה, צד זכות: "וידמה כי מרוב כעס אליהו על רוב חטאות ישראל, לא שם אל לבו להבין את דבר המראה הזאת, ולזה השיב באופן שאמר בראשונה". והוא כעין מה שאמרו חז"ל במסכת פסחים (סו ע"ב): "ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו...".
[3]מובן כי דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם דברי רלב"ג שהובאו בהערה הקודמת.
[4]ראה מה שנרשם מפיו של אחד מגדולי תנועת המוסר, הרב נתן צבי פינקל ז"ל, 'הסבא מסלובודקה', בספר 'אור הצפון' חלק ב עמ' קנה-קסב, בפרק 'סילוף השוחד'. נצטט כאן מעט מדבריו הנסובים על מה ששנוי בברייתא במסכת סנהדרין י"ח ע"ב: "ואין מושיבין... לא מלך וכהן גדול בעיבור השנה... כהן גדול משום צינה". את הטעם שאין מושיבין כהן גדול בבית דין שמעבר את השנה 'משום צינה' פירש רש"י: "אינו רוצה שתתעבר שנה מפני הצינה, שצריך לטבול ולקדש ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קידושין, ואם תתעבר שנה הרי תשרי במרחשון, וצינת מרחשון תהיה בתשרי". על כך אמר 'הסבא': "מעלות יתרות צריכות להימצא בכהן גדול... ועל כולן, צריך הוא להיות בעל רוח הקודש והשכינה שורה עליו... והנה גם הכהן הגדול, זה האיש הקדוש מרחם אמו ושכינה מדברת מתוך גרונו... גם הכהן הגדול הזה אין מושיבין אותו בעיבור השנה מפני הנגיעה. ומהי הנגיעה?... נגיעה עצמית פעוטה: 'משום צינה'... יש חשש שגם הנגיעה הפעוטה הזאת תעוור את עיני הכהן הגדול ותטה את דעתו לעשות היפך האמת, ויסלף דבריו לבלי לעבר את השנה, אף במקום שיש צורך בזה. אמור מעתה שאין עצה ואין תבונה נגד הנגיעה, וכי כל אדם, אף החכם והצדיק ביותר, אי אפשר לו להשתחרר מעיוורון השכל וסילוף האמת אם רק יהיה נוגע בדבר". ובהמשך דבריו, על אודות המסופר על ר' ישמעאל בן אלישע (כתובות ק"ה ע"ב) הוא מסכם: "אפשר לו לאדם להגיע למדרגה רמה עד כדי לעלות לשמים ולשמוע מפי המלאכים מה ששמעו מאחרי הפרגוד, ואי אפשר לו להינצל מהטיית הדין וסילוף משפט במקום שהוא נוגע אף בנגיעה היותר קטנה". ועוד שם בהמשך: "גילויי התורה בשליטת השוחד והנגיעה, מטילים צל גדול על כל כנותן ויושרן של דעות האדם ומחשבותיו הבנויות על שכלו...".
[5]בכל ארבעת המשפטים הללו ה' הוא מושא המשפט, או שהוא לוואי למושא המשפט, בין אם נושאו הוא אליהו, במשפט "קַנּא קִנֵּאתִי...", ובין אם נושאו הוא בני ישראל בשלושת המשפטים האחרים.
[6]מבחינה תחבירית בנויים דברי אליהו משני חלקים מקבילים: המשפט הראשון "קַנּא קִנֵּאתִי..." מקביל למשפט החמישי "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" משום שנושאם של שני המשפטים הוא אליהו. שלושת המשפטים הבאים לאחר הראשון 'כי עזבו... את מזבחתיך הרסו, ואת נביאיך הרגו...' מקבילים למשפט השישי - האחרון 'ויבקשו...' משום שבכולם בני ישראל הם הנושא. אולם שני המשפטים האחרונים, החמישי והשישי, שונים ממקביליהם שוני מהותי, כפי שמבואר למעלה.
[7] אלא שהמדרש, כדרכו, עורך ניתוח זה בדרך של דו-שיח דרמטי.