חזקיהו וסנחריב
מחבר: פרופ' חיים תדמור
מלכים ב', יח-יט
שיחות במקרא, נביאים ראשונים ודברי הימים, העורך בנימין צביאלי, 1974
סרגון מלך אשור, שהגלה את שומרון, נהרג בשנת 705 בשעת מלחמה שנלחם באנטוליה. מותו של מלך אשור בשדה הקרב - שהוא מקרה ראשון ויחיד בתולדות האימפיריה האשורית - עורר גל מרידות במערבה של הממלכה האשורית ובמזרחה. השותפות למרד במערב היו הפעם אותן המדינות העצמאיות המעטות שעוד שרדו באזור. ואילו במזרח התעצם לשעה קלה אויבה של אשור מאז - מראדך בלאדן הכשדי, שהיה מלכה של בבל, עד שהדיחו סרגון.
המדינה שבפניה ניצב עתה סנחריב, שונה היתה מזו שבפניה ניצב סרגון אביו בשעתו. שכן בינתיים קמה והתעצמה שושלת חדשה במצרים - היא השושלת הנובית (הכושית) ושליטיה, להם צבא המאומן היטב, עזרו עתה את בעלי הברית שבארץ ישראל. בראש ברית זו, שהקיפה את יהודה ואת ערי פלשת, עקרון ואשקלון, ניצב חזקיהו מלך יהודה, שנשען על עזרתה של מצרים ברכב ובפרשים.
משעלה סנחריב למלכות, עלה ללחום תחילה בבבל והכה את מראדך בלאדן שהסתלק לו אל בין הביצות שליד המפרץ הפרסי; ובאביב שנת 701 פנה סנחריב לסוריה ולארץ ישראל נגד חזקיהו ובעלי בריתו.
על מסע זה, שרדו פרטים רבים, שכן הגיעו מימי סנחריב כתובות היסטוריות מפורטות, המתארות את המלחמה בארץ ישראל ואת הנצחון שניצח את "חזקיהו היהודי". מתברר שסנחריב הגיע וחנה ליד צור היבשתית (וזה לאחר שהשליט סדר בצידון המורדת). אל מחנהו שליד צור הופיעו ובאו מלכי סוריה וארץ ישראל שלא מרדו, והם: מלכי ארוד וגבל, אשדוד ועמון, מואב ואדום, הביאו לו את מנחותיהם והכריזו על השתעבדותם לאשור.
מכאן פנה סנחריב למוקד המרד - פלשת ויהודה כשהוא כובש את ערי חוף הים ששייכות היו באותם הימים למלך אשקלון והן - יפו, בני ברק ואזור. משם פנה הצבא דרומה, נגד עקרון ששריה שותפים היו למרד.
והנה בעיצומם של מאורעות אלה, הגיעה העזרה המובטחת; חיל העזר של מלך מצרים הנובי ומרכבותיו. הקרב המכריע נערך ליד אלתקה וקשה לדעת למי היה הנצחון. מכל מקום, קרבות אחרים לא היו למלך אשור עם מצרים באותו מסע, וחזקיהו, ראש המרד, נותר לנפשו. ועל כך אומרת הכתובת האשורית: ואשר לחזקיהו היהודי שלא נכנע לעולי, על 46 עריו הבצורות - ערי חומה ועל הערים הקטנות לאין מספר סביבותיהן שמתי מצור ולכדתי אותן בסוללות כבושות מעפר בהגשת כרים לחומה, בפרצות, במחתרות ובהסתערות על סולמות. הוצאתי מתוכן שלל מאתים אלף נפש ומאה וחמישים ... ואותו כצפור בכלוב אסרתי בירושלים, עיר מלכותו. שפכתי עליו סוללות ואת היציאה משער עירו עשיתי לו לתועבה".
כאן נכנע חזקיהו. וזהו שנאמר בפרק י"ח 14: "וישלח חזקיה מלך יהודה אל מלך אשור לכישה לאמר: חטאתי, שוב מעלי, את אשר תתן עלי אשא. וישם מלך אשור על חזקיהו מלך יהודה שלש מאות ככר כסף ושלשים ככר זהב". ידיעה זו בספר מלכים מוצאת לה סיוע מפתיע במסופר בהמשך הכתובת המלכותית, של סנחריב: "וישלח אחרי נינוה עיר ממשלתי נוסף על 30 ככר הזהב ו- 800 ככר הכסף, גם אבנים טובות, פוך, עדיים, מטות שן, עור פילים, שנהבים, אשכרוע וכל אוצר יקר וכן גם את בנותיו ופלגשיו, שרים ושרות".
כל זה לא מסופר בספר מלכים שכן הדגיש הכתוב אך את הכסף והזהב אשר ניטל מאוצרות בית המקדש.
וכך תם המסע ונשלם. יהודה השתעבדה, רבות מעריה נחרבו, אך חזקיהו הושאר על כנו וירושלים לא נלכדה. חלקים נכבדים ממנה נקרעו ונמסרו למלכי עזה, עקרון, אשדוד ואשקלון שבחיזוקם מעונין היה סנחריב עתה. ואכן יהודה הקטנה והמשועבדת לאשור המשיכה והתקיימה עוד כ- 120 שנה לאחר מסע סנחריב.
הד עלילות אלה מגיע עד המדרש שזכר מכלל מלכי אשור דוקא את סנחריב כמי "שבלבל את האומות".