בין סיפור לדרמה: אחרית בית שאול

מסכת הפרקים שבפתח ספר שמואל ב' (ב,ח-ה,ה) מבקשת לתאר את אחרית בית שאול ואת תחילת מלכות דוד על כל ישראל. במרכז האירועים מועמדת דמותו של אבנר, בצילה נמצא איש בשת; יואב מתעמת עם אבנר; ודמותו של דוד קושרת את כולם. מערכת היחסית שבמסגרתה פועלות הדמויות מתוארת בשני אופנים - על דרך הסיפור ועל דרך הדרמה - בפרשיות סמוכות. השוואת הסיפורים שבמסכת פרקים זו, עשויה לאשר את ההנחה בדבר ההבדל, המצוי בדרך הסיפר המקראי, בין הסיפור ובין הדרמה. הסיפור, שאינו בנוי כדרמה, נוטה להזדקק ללשון מדווחת המספרת את שארע בעבר. דרכו של הסיפור לפרוט, מתוך עניין והנאה, פרטים ופרטי פרטים. הדמויות מצוירות בו בבהירות ובחדות, כל שיש להן לומר נאמר לגופו של עניין, ובדרך כלל אין לחפש משמעות מעבר לנאמר, וכן המניעים למעשיהן. אפשר שיהיה מתח או ניגוד בין הדמויות, אפשר - אך אינו מחויב. המספר סבלני ובעל נשימה ארוכה, מעיר הערות להבהרת הדברים, ומאיר את עינינו, לבל נטעה בהבנת האירועים לאשורם.

 

הסיפור הערוך כדרמה, לעומת זאת, נזקק ללשון פעולה בהווה, לשון המאלצת את הקורא לבנות לעצמו תמונות ולהרכיב מהן מערכות. הטקסט הבנוי כתסריט נדמה 'פגום', ומחייב את הקורא 'להשלים פערים'. הדמויות נבנות בתודעת הקורא על יסוד פעולותיהן, ולאור דבריהן. הדיאלוג, המונולוג והשתיקה הם בעלי משמעות רבה בז'אנר זה. כל אחד טומן בחובו פרטים, תגובות והתייחסויות, המלמדים על אופי האינטראקציה שבין הדמויות האנטגוניסטיות. בדיאלוג מצוי 'המסר', המאפיין את הדרמה, ואילו בדרך ההזדהות עם הדמויות ניתן לקורא להבין את לבטיהן ואת התלבטויותיהן, שעה שהן נקלעות לסיטואציה המעמידה אותן בקונפליקט עם עצמן או עם סביבתן. בלוותו את מעשיהן את דבריהן, נתון הקורא כל הזמן במתח לדעת האם שצפוי לקרות אכן יקרה - האם לא, ומדוע.

 

 

הסיפור הראשון (ב,א-ג,א) אינו ערוך כדרמה, על אף היסודות הדרמטיים הרבים המצויים בו: התנגשות בין שני שרי-צבא שאפתניים, דיאלוגים המקדמים את העלילה, קרב ביניים שקול ומרחץ-דמים בלתי שקול, שביתת נשק מפתיעה, ועוד. עם זאת, הסיפור ברובו מגולל את שארע, ובפרטי פרטים. כך, בפתח הדברים, נמסר לנו כעובדה: "ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת בן שאול ויעבירהו מחנים וימלכהו אל הגלעד...ועל ישראל כלה". רק בסיפור הדרמה הסמוך יתגלה לנו, כי אבנר אך עשה שימוש באיש בשת כ"מלך-בובה" זמני, כשם שעשה שימוש לצרכיו ברצפה, במיכל, בזקני ישראל ובנימין, ואף בדוד המלך. בהמשך הסיפור, כאן, מתאר המספר במפורט את המפגש בין אבנר ובין יואב על "ברכת גבעון: כיצד ישבו, כיצד קיבל יואב את הצעת אבנר - "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו", וכיצד נסתיים קרב הביניים ללא הכרעה: "ויחזקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו - ויפלו יחדיו". ולא נחה דעתו של המספר עד שהוסיף וציין: "ויקרא למקום ההוא חלקת הצרים אשר בגבעון". בלשון מדווחת קצרה - פס' יז: "ותהי המלחמה קשה עד מאד וגו'" - פותח המספר את התיאור המפורט של מרדף עשהאל אחר יואב. "ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה" מקדים המספר, ומגלה לנו, על מנת שנבין את תעוזתו. הדיאלוג בין השניים בעת המרדף מפורט וענייני. בסופו בא תיאור הפגיעה הזהירה של יואב "באחרי החנית", שלדאבונו הייתה קטלנית. "ויהי כל הבא אל המקום אשר נפל שם עשהאל וימת - ויעמדו" - מכבדים את זכר גיבור יהודה. מכאן מדלג המספר ומתאר לנו במפורט את שאירע בערוב היום "בגבעת אמה", שעה שאבנר ערך את אנשיו במבנה של פלנקס: "ויהיו לאגדה אחת" אל מול אנשי יואב. וכמו בפתיחת הסיפור, יואב מציע (בהיפוך דברים) שביתת נשק: "הלנצח תאכל חרב?" - והצעתו מתקבלת על דעת אבנר. השניים מצוירים, אפוא, כענייניים, שקולים ובעלי לב. מעוררי סימפטיה ממש; זאת בניגוד לדמויותיהם האנטיפטיות, המצטיירות ממעשיהם בסיפור הדרמה הסמוך. סיפורנו כאן מסתיים בדיווח מדויק על דרך שיבתם ומועד תשובתם של "ואבנר ואנשיו...ויבואו מחנים", ואילו "יואב ואנשיו ויאר להם בחברון". מגמת הבאת הסיפור הראשון, על כל פרטיו, מבוארת מיד בסמוך (ג,א): "ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד; ודוד הולך וחזק ובית שאול הלכים ודלים".

  

 

 

הסיפור השני (ג,ו-ד,א) ערוך, לדעתנו, כדרמה במבנה אפיזודי: שלוש מערכות - בראשיתן 'פתיחה' ולאחריה שלוש תמונות. נימה קומית-טרגית, כנדרש בדרמה במבנה אפיזודי, בולטת במיוחד במערכה הראשונה. הסיפור, כדרך הדרמה, לקוח מתוך מכלול הסיפורים אודות "המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד" - כמצוין בפתיחת המחזה (פס' ו). לאחר מכן באה הקביעה: "ואבנר היה מתחזק בבית שאול". הביטוי "מתחזק", האמור להציג את גיבור הדרמה, מעורפל במכוון; לעומת הדברים החד-משמעיים המובאים בפתח הסיפור הראשון: "ואבנר בן נר שר צבא אשר לשאול לקח את איש בשת בן שאול ויעבירהו מחנים וימלכהו וגו". הביטוי הרב-משמעי "מתחזק" בא לעורר סקרנות ועניין, כמאפיין את הדרמה. הקורא שואל את עצמו: המבקש אבנר לחזק את מעמדו כשר צבא - עד שישתלט, בדרך כלשהי, על עם יהודה?...או שמא מבקש אבנר להשתלט בכוח הצבא על מלכות ישראל, כבן משפחת שאול, הראוי למשול יותר מאיש בשת רפה הידיים? מה יעשה, אפוא, ב"מלך-הבובה" - היגיע להתנגשות עמו? היתנקש בחייו? 

  

 

 

תמונה זו, המתרחשת, בביתו של אבנר במחניים, מלמדת כי את ההתנגשות יזם איש בשת, משהגיעה אליו השמועה על מעשה אבנר ברצפה פילגש אביו - מעשה שיש בו משום טענה למלוכה. איש בושת אינו נוהג בפקחות, בלשון המעטה, שעה שהוא מתפרץ אל חדרו של אבנר - מי שמלכותו תלויה בו - ויאמר אל אבנר: "מדוע באת אל פלגש אבי?". הצד הקומי-טרגי שבתמונה הוא שאיש בשת שואל בתמימות אמיתית, בעוד שלאבנר נדמים דבריו כשאלה רטורית שמשמעה: אני יודע על שום מה באת אל פלגש אבי - ברצונך למלוך תחתי. אבנר, היודע את האמת שבדברים, נפגע מעזות מצחו של המלך-הבובה. מכאן תגובתו הדיספרופורציונלית: "ויחר לאבנר מאד על דברי איש בושת". אבנר, מן הסתם, שוהה קמעה בתגובתו, נועץ מבט נוקב באיש בשת, המנסה להשתמט ממבטו ויאמר: "האיש כלב אנכי אשר ליהודה?!". הנימה הסרקסטית שבדבריו מדהימה את איש בשת, והוא נאלם דום. אבנר ממשיך, אפוא, את דבריו, הפעם בניחותא, בנימה אירונית: אכן "היום אעשה חסד עם בית שאול אביך - אל אחיו ואל מרעהו" - גמול על נוהגך עמי היום. איש בשת משפיל עיניים, ואבנר שוב, בנימה סרקסטית, מתעניין כביכול לדעת: אפשר יש לאיש בשת עילה לכעסו המתפרץ? אולי "ולא המציתך ביד דוד" - אילו הסגרתיך בידיו, כדי להתחזק בבית שאול - אפשר היה מקום לחשוד בי, שעל כך "ותפקד עלי עון האשה היום". איש בשת נושא ראש ומסמן בשלילה. אז נעמד אבנר בצורה הפגנתית, נושא ידיו למרום ונשבע: "כה יעשה אלהים לאבנר וגו'". כביכול רק עתה החליט: "להעביר הממלכה מבית שאול ולהקים את כסא דוד על ישראל ועל יהודה מדן ועד באר שבע". אבנר מתיישב, ואילו איש בשת רועד בכל גופו, מסומר על מקומו, אינו יודע מה לעשות: "ולא יכל עוד להשיב את אבנר דבר - מיראתו אותו"...

 

בצורה קומית טרגית, כבפתח התמונה, עוזב איש בשת את החדר, כילד נבהל ונפחד. אבנר נותר שקוע בהרהורים. לנו, הקוראים, ברור: קרע בלתי ניתן לאיחוי נוצר בין השניים. מה מתכוון, אפוא, לעשות אבנר? האמנם יעביר את המלוכה לדוד. הכיצד? באילו תנאים? הידרוש מדוד לשמור על מעמדו כשר הצבא? ומה תהא אז עמדת יואב לגבי הקונסטלציה החדשה? - המענה לשאלות אלה, כמאפיין את הדרמה, יינתן בתמונות ובמערכות הבאות - עם התפתחות העלילה, הסתבכותה והתרתה.

 

דבר ה' בפי אבנר: "כי כאשר נשבע ה' לדוד כי כן אעשה לו" עומד להתגשם לקראת סוף הדרמה, על אף ניסיונו של יואב, ברצח אבנר, לטרפד את היוזמה להמליך את דוד על ישראל בדרכי שלום.

 

תמונה זו מתרחשת אף היא, כמאפיין את הדרמה, בבית אבנר. מתברר כי שר הצבא נמנע מלצאת בעצמו אל דוד: "וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו" - כלומר במקומו. מניעיו אינם בכתובים: אפשר נזהר מלעורר את חשדות איש בשת בטרם זמן, ואפשר נמנע מחשיפה מוקדמת של תכניתו, שלא לעורר את חששות יואב...

 

מן התשובה המפורטת שהמלאכים מוסרים (בהווה) בתמונה זו, למדים אנו כדרך הדרמה, מה הדברים שהעבירו לדוד, ומה המענה שהביאו עמם: בפתח דבריהם הריהם קוראים תיגר בשם אבנר, על מלכות איש בשת. "לאמר: למי ארץ?" - שאלה רטורית במשמעות: מי ראוי לשלוט בארץ - איש בושת, או אתה? רוצה לומר, הריני מציע לך: "לאמר כרתה בריתך אתי והנה ידי עמך" - מבטיחנו, בתקיעת כף, לגייס כישוריו וקשריו עם זקני ישראל ועם בית שאול (כמבואר בפתח המערכה השנייה) "להסב אליך את כל ישראל". דוד, מוסרים המלאכים, נענה מיד: "ויאמר: טוב! אני אכרות אתך ברית, אך דבר אחד אני שואל מאתך לאמר: "לא תראה את פני כי אם לפני הביאך את מיכל בת שאול בואך לראות את פני" - מניעיו הנסתרים של דוד נרמזים, באופן שבו הוא מכנה את "מיכל בת שאול" - מי שמעמידה אותו, כטוען לכתר בית שאול, עם סילוקו של איש בשת. את שיקבל אבנר בתמורה אין צורך לפרט ולומר, מינויו לשר צבאו של דוד, מטבע הדברים יצמצם את כוחו של יואב (ואת השפעת בני צרויה בהנהגת הממלכה המאוחדת) - אינטרס חיוני לדוד עתה, וגם ברבות הימים.

 

אבנר, שבע רצון מהתפתחות הדברים, ממהר לצאת אל איש בשת, על מנת לכפות עליו כי ייענה לבקשת דוד. איש בשת, בצורה קומית-טרגית, נותן יד שלא בטובתו, להגשת תכנית אבנר - כשם שאנו למדים מפתיחת התמונה הבאה (יד-טו). בכפייה זו נעשה אבנר שותף לדוד בשימוש שהם עושים במיכל, האשה, לצורך קידום עניינם. אבנר, שכבר הכרנוהו ביחסו המניפולטיבי-הציני כלפי רצפה בתמונה הראשונה, אינו מפליא אותנו. התמונה הבאה אך תחזק צד אפל זה בדמותו של אבנר.

 

עלי דרך בארץ בנימין - בעקבות יחידה צבאית קטנה צועדות בסך שלוש דמויות: ראשונה אשה, אחריה אישה, ובמרחק מהם מזדנב איש צבא - "וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחרים". במסיבות הדברים התמונה טרגית-קומית: גבר רגשן נאלץ להיפרד מאשתו בשל מניפולציה פוליטית. הגבר הולך ובוכה, ואילו האשה מחרישה. מה מתחולל בנפשה? האם שש לבה לפגוש בדוד ארוסה? הדמות היחידה המדברת היא דווקא איש הצבא, ודבריו לשון צבאית קצרה. נימתם נשמעת צינית - לעומת בכיו הרגשני של האיש. "ויאמר אליו אבנר: לך שוב - וישב". וכך, בעוד פלטיאל שב צפונה אל עירו גלים, משלח אבנר את מיכל דרומה אל עבר חברון, בעקבות היחידה הצבאית. אף שהשניים מכירים זה את זו, אין הם מחליפים דברים בינותם. ניכר, כי מיכל מסתייגת מהתנהגות אבנר, המשתף פעולה עם דוד. כזו גם הרגשתנו, הקוראים, בסופה של המערכה הראשונה, העומדת בסימן המניפולציה של אבנר בשתי הנשים: רצפה ומיכל. בפתח המערכה יתברר, כי מניפולציה באנשים מאפיינת את דרכו של אבנר, כדי לקדם את מעמדו. 

  

 

מערכה זו מעבירה אותנו ממחנים אל חברון - כביכול עלילה נפרדת (כאופייני לדרמה במבנה אפיזודי). למעשה, במערכה מרכזית זו, יתברר לנו האם תכניתם החשאית המתואמת של אבנר ודוד תצלח. כל אחד יתרום את חלקו בהסכם: אבנר יגייס את תמיכת זקני ישראל ובית שאול, ואילו דוד ירחיק את יואב, לפשוט בגדוד, שעה שהברית תיכרת בחברון.

 

הפתיחה מבהירה לנו, כי בטרם התייצב אבנר לפני דוד בחברון, השלים כבר את מעשהו עם זקני ישראל ועם בית שאול: "ודבר אבנר (כבר) היה עם זקני ישראל לאמר: גם תמול גם שלשום הייתם מבקשים את דוד למלך עליכם. ועתה (הנה ההזדמנות) עשו" - המליכו את דוד, איני ממחה בידכם. וכדי לשכנעם, כי המעשה אכן לטובת עם ישראל בלבד (ולא חלילה אינטרס אישי שלו), מגייס אבנר את השמועה: "כי ה' אמר אל דוד לאמר: ביד דוד עבדי הושיע (אושיע) את עמי ישראל מיד פלשתים ומיד כל אויביהם". וכך, לאחר שהוסיף "וידבר גם אבנר באזני בנימין - וילך גם (אכן) אבנר לדבר באזני דוד בחברון את כל אשר (היה) טוב בעיני ישראל ובעיני כל בית בנימין".

 

ואמנם בתמונה א (כ - כא), בבית דוד בחברון, מופיע אבנר "ואתו עשרים אנשים" מכובדים, נציגי ישראל ובנימין. "ויעש דוד לאבנר ולאנשים (המכובדים) אשר אתו משתה (יין)" - במהלכו מציע אבנר לדוד במעמדם: "אקומה ואלכה ואקבצה אל אדני המלך את כל ישראל ויכרתו אתך ברית ומלכת בכל אשר תאוה נפשך (על יהודה ועל ישראל כאחד)".

 

התמונה מסתיימת, מן הסתם, בנשיקות ובחיבוקים הדדיים. דוד מלווה את אבנר: "וישלח דוד את אבנר, וילך בשלום" - שבע רצון מן ההסכם עם דוד, המבטיח את מעמדו הרם, כנציג עם ישראל ושבט בנימין.

 

תמונה זו מסתיימת אף היא בביטוי "וילך בשלום". משתבשים העניינים: "והנה" - במפתיע, שלא כפי שתכנן דוד, בעוד זה (אבנר) הולך, וזה (יואב) "בא מהגדוד (בשליחות דוד להרחיקו מחברון) ושלל רב עמם הביאו - ואבנר (בתמונה הסימולטנית כבר) איננו עם דוד בחברון, כי שלחו (כבר) וילך בשלום (סיום התמונה הסימולטנית)". אותה שעה, כאשר "ויואב וכל הצבא אשר אתו (כבר) באו (לחברון) - ויגדו ליואב לאמר: בא (כבר) אבנר בן נר (במלוא תוארו - רומז למעמד הנכבד שניתן לו) אל המלך (מן הסתם בענייני המלכות...) - וישלחהו וילך בשלום" - בהסכמה מלאה, בלא שיואב יהיה בעניינים המלכותיים...

 

יואב מחריש (מתאפק, עוצר ברגשותיו). בצעד נמרץ - למרות עייפותו - ממהר לפגוש בדוד מלכו.

 

בתמונה זו מתפרץ יואב אל חדרו של דוד: "ויבא יואב אל המלך ויאמר: מה עשיתה?!" - שאלה רטורית וביקורתית כאחד. יואב אינו ירא את המלך. דוד מנסה להיתמם ואינו מגיב. יואב מרים את קולו, ובנימה שיש בה משום גערה, ממשיך ואומר: "הנה בא אבנר אליך (ואתה לא הודעתני...) למה זה שלחתו (בהסכם כלשהו) וילך הלוך (בשלום...שבע רצון...)". דוד מוסיף להחריש. היוכל לגלות ליואב את שסוכם בינו לבין אבנר? יואב ממשיך את טיעוניו: מכיר אני את הנחש הערום הזה, וגם אתה דוד "ידעת את אבנר בן נר (לא מהיום) כי לפתתך (להטעותך) בא". דוד מחייך (לפתות אותי...). שעל כן מציע יואב אלטרנטיבה אחרת: או אפשר מבקש "ולדעת את מוצאך ואת מבואך ולדעת את כל אשר אתה עושה"...יואב העייף מסיים את דבריו בהנמכת קול.

 

לרגע נדמה לו, ליואב, כי דוד המחריש מבין את טעותו (טעות טרגית של יואב, כפי שיתברר להלן), וכי בשתיקתו נותן לו רשות לפעול על פי דרכו, לתקן את המעוות. יואב, 'כלבו הנאמן' של דוד, יעשה עתה מה שנראה לו כצורך המלך לחיזוק מעמדו בישראל. בדרך אגב בלבד ישתלב רצח 'מוצדק' זה, עם חובת נקמת דם עשהאל אחיו, ובתוצאותיו לא יהיה מי שיקרא תיגר על מעמדו כשר צבא ישראל.

 

בתמונה זו אנו עדים לרצח הפוליטי הראשון במקרא. התמונה מתרחשת בשערי העיר חברון. כולה פעילות ("דרמה") ללא דיבורים. מיד עם צאת יואב מעם דוד מיהר לשלוח - בשם דוד - לקרוא לאבנר באמתלה כלשהי. "ודוד (כמובן) לא ידע". יואב ממתין בסבלנות לאבנר, וכאשר "וישב אבנר חברון - ויטהו יואב אל תוך השער (כביכול) לדבר עמו (בסוד) בשלי (בשלום - על אודות ברית השלום עם דוד - ויכהו שם (אל) החמש - וימת (כביכול) בדם עשהאל אחיו (ולא בשל היותו מתחרהו הפוליטי...)".

 

יואב ממהר להסתיר את הגופה בתוך מבנה בשער העיר, ומיד לאחר מכן שולח, בסתר, להודיע לדוד על מות אבנר. 

 

 

 

בפתח המערכה נודע לדוד מה שאנו הקוראים (כדרך הדרמה) כבר ידענו בסוף המערכה השנייה: "וישמע דוד מאחרי כן".

 

בחלקה הראשון (כח,- 1 ל) רואים אנו את דוד לבדו בחדרו, עורך חשבון נפש. "ויאמר (לעצמו - מונולוג דרמטי): נקי אנכי וממלכתי מעם ה' עד עולם מדמי אבנר בן נר!". דוד לא ראה עצמו שותף למעשה הרצח: "לא יבוא בדמים דוד!"

 

עם זאת, חשש המלך מן הקללות הכרוכות בברית שחתם עם אבנר וזקני ישראל, ואשר הופרה עם מותו של אבנר ביד יואב. לכן מתפלל דוד, ואומר בינו לבין עצמו: "יחלו על ראש יואב ואל כל בית אביו. ואל יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר לחם". הקללה הקשה מלמדת עד כמה קשה לו לדוד לקבל את הרצח הפוליטי של אבנר. עם זאת, קשה לו לטפול על יואב, 'כלבו הנאמן', רצח מתוך אינטרס אישי. אי לכך, מנסה דוד להרגיע את נפשו, אפשר "ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר על אשר המית את עשהאל אחיהם בגבעון אשר במלחמה"... משנרגע - אחר שהות מה - מניח דוד ליואב ולאנשיו להכנס לחדרו. "ויאמר דוד אל יואב ואל כל העם (אנשי המלחמה) אשר אתו: קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר!". באין אומר ודברים עושים הכל כמצוות המלך.

 

ליד הקבר הפתוח - בסיומה של לוויה ממלכתית: "והמלך דוד הלך אחרי המטה"; ולאחר ש"ויקברו את אבנר בחברון - וישא המלך את קולו ויבך אל קבר אבנר - ויבכו כל העם (אנשי המלחמה)". אחר שהות מה מעיז המלך, ליד הקבר הפתוח, לרמוז בצורה עקיפה יד מי הייתה בעוול אשר נעשה לאבנר, ממניעים שאינם טהורים. "ויקנן המלך אל אבנר ויאמר: הכמות נבל ימות אבנר?! ידך לא אסרות ורגליך לא לנחושתיים הגשו (עקב בגידה שפלה)!". נהפוך הוא, אלה שפגעו בך מניעיהם היו שפלים: "כנפול לפני בני עוולה (רומז ליואב ואבישי) נפלת!". דבריו הכנים של דוד משפיעים מאד על המאזינים: "ויספו כל העם (החיילים הקשוחים) לבכות עליו" - אפשר על אבנר, ואפשר גם על דוד - בצערו על מות אבנר - כפי שמתגלים הדברים בתמונה הבאה.

 

דוד בביתו. "ויבא כל העם להברות את דוד לחם", ודוד מסרב לקבל ניחומים על מות אבנר, כאשר הוא נשבע (כאבנר בפתיחת המערכה הראשונה): "כה יעשה לי אלקים וגו". העם חש בכנות אבלו: "וידעו כל העם (הצבא) וכל ישראל ביום ההוא, כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר".

 

דוד חש בכנות את רחשי העם אליו; והוא שב ומבקש לטהר את עצמו מהשותפות ברצח אבנר: "ויאמר המלך אל עבדיו (שריו?): הלא תדעו כי (מי שנועד להיות על פי תוכניתי) שר וגדול - נפל היום הזה בישראל... ואנכי (מתנצל המלך) רך ומשוח מלך (מלפעול במצבי זה, ובייחוד כאשר) והאנשים האלה בני צרויה (נזהר מלפרש בשמם) קשים ממני (למעלה מכוחי להתמודד עמם היום). אין לי, אפוא, אלא לפנות עתה אל ההשגחה העליונה: "ישלם ה' לעשה הרעה כרעתו". דומיה מוחלטת. האנשים עוזבים חרישית את החדר, ודוד נותר לבדו, כבפתח המערכה. עם דוד, השוקע בהרהורים ובמחשבות, אנו הקוראים תמהים: האין כל אפשרות שתוכנית השלום של אבנר אכן תתגשם?

 

"וישמע (הבין) בן שאול (במחנים) כי מת אבנר בחברון". באזכור הדמויות בן שאול ואבנר יש משום סגירת מעגל, שנפתח בראשית המערכה הראשונה. בהמשך הכתוב: "וירפו ידיו וכל ישראל נבהלו" יש מן הרמיזה לדרך האלוהית הנעלמה, אשר בתוצאותיה אכן נתגשמה הנבואה למלכות דוד על כל ישראל. פירוט התגשמות הדברים מובא בסיפור השלישי בסמוך.

 

 

הסיפור השלישי (ד, ב-יב) מגולל בלשון מדווחת, ומפרט את רצח בן שאול על ידי בני רימון: "אנשים רעים הרגו את איש צדיק בביתו על משכבו".

 

הדיאלוג בין דוד והרוצחים ענייני, ונטול מתח. סופם ברור: "ויתלו על הבריכה בחברון ואת ראש איש בשת לקוח ויקברו בקבר אבנר בחברון" - קשר ברור לסיום סיפור הדרמה.

 

בעקבות האירוע המזעזע (ה, א-ג): "ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה...ויכרת להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה - וימשכו את דוד למלך על ישראל" - לקיים את דברי הנבואה (ה, ב): "ויאמר ה': לך אתה תרעה את עמי את ישראל ואתה תהיה לנגיד על ישראל".

 

בכך מגיע הסיום לחיבור המורכב משני סיפורים ודרמה: התכנית האלוהית להביא את הקץ על בית שאול ולהמליך את דוד על כל ישראל - נתגשמה במלואה. 

 

 

 

עיוננו במסכת הסיפורים אשר בפתח ספר שמואל, הראה את ההבדל המשמעותי בין דרך הטיפול של הסיפור ושל הדרמה בעלילה, בדמויות ובדיאלוגים. אבנר, דוד ויואב שבסיפור, שונים מדמותם בדרמה. הקונפליקט הנו לב ליבה של הדרמה: