התורה מצווה להפריש ארבעים ושמונה ערים, ובהן שש ערי-המקלט, לכוהנים וללוויים: "והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם" (במדבר לה, ג). התורה אף קובעת בדיוק את תחומי המגרשים האלה ששימשו לכוהנים וללוויים מעין משקי-עזר.
ואולם אין להסיק מכאן שבכל מקרה ומקרה היה הכרח למסור לכוהנים, או ללוויים, את כל העיר. יש להניח שבמקרים מסוימים מסרו להם רק שכונה אחת בתוך העיר. כך על כל פנים נהגו ביחס לעיר-המקלט חברון. לכוהנים נמסרה העיר העתיקה, המבוצרת, שנקראה עדיין בשם העתיק "קריית ארבע", ואלו "את שדה העיר ואת חצריה", כלומר היישוב והשטח החקלאי שמחוץ לחומת קריית-ארבע, מסרו לכלב בן יפנה לאחוזה (יהושע כא).
ברצוננו להעיר שבתקופת המקרא, או אפילו בימי בית שני, אין המושג עיר מכוון דווקא לעיר בת רבבות אנשים. לעתים השתרעה העיר הקמאית על שטח מצומצם בלבד, ומספר תושביה מנה כמה מאות או אפילו עשרות נפשות בלבד.
המשנה קובעת להלכה (ערכין ט, ו): "ואילו הן בתי ערי חומה: שלוש חצרות של שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון". ואין כל ספק שהלכה זו משקפת את המציאות הריאלית של כמה וכמה מערי הלוויים והכוהנים, ולא רק בתקופת בית שני.
ונשאלת השאלה, מדוע מצאה התורה לנכון לפזר את הכוהנים והלוויים בין כל שבטי ישראל, בחינת נבואת יעקב: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל"? (בראשית מט, ז).
את התשובה לשאלתנו יש למצוא בתפקידים שהתורה הטילה על הלוויים בכלל ועל הכוהנים בני לוי בפרט, וזאת בנוסף על התפקידים הקשורים בעבודות התמיד במשכן או במקדש.
תפקידים אלה היו בייחוד בתחום ההוראה והשיפוט, כברכת משה אל לוי: "תומיך ואוריך לאיש חסידך... יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל..." (דברים לג, ח-י). כלומר, אין התורה מצמצמת את הכוהנים והלוויים לתחום הפולחן בלבד, אלא מייעדת להם את התפקיד של אנשי הרוח בישראל.
ואכן, לפחות מתקופת המלוכה נשתמרו במקרא עדויות מרובות על תפקידם של הכוהנים בתחום הרוח וההוראה, כגון עזריהו בן עודד שאמר בדבריו לאסא המלך ולעם בין היתר "וימים רבים לישראל... וללא כהן מורה וללא תורה" (דברי הימים ב' טו, ג). על יהושפט בן אסא מסופר שארגן משלחת, שהייתה מורכבת משרים ועימהם לוויים וכוהנים, כשעימהם ספר תורת ה' - "ויסבו בכל ערי יהודה וילמדו בעם" (שם יז, ז-ט). או העדות המסיחה לפי תומה, בפי העם, בירמיהו (יח, יח): "כי לא תאבד תורה מכהן", ועד דברי אחרון הנביאים וחותם הנבואה, מלאכי: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא" (ב, ז), ואלו מתוך עדות אחרת (בדברי הימים א' כו, ל-לב) הננו למדים שדוד המלך העסיק את הלוויים גם בתפקידים אדמיניסטרטיביים, "ויפקידם דוד המלך על הראובני והגדי וחצי שבט המנשה לכל דבר האלוהים ודבר המלך", ונראה ש"דבר המלך" פירושו - תפקידים אדמיניסטרטיביים הקשורים בגביית מסים, גיוסם של אנשים וכדומה, כמפורש בפסוק כט באותו הפרק: "למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשפטים".
מעמד זה של אנשי פולחן ואנשי רוח ומשפט לסירוגין, ובמידה מסוימת גם אנשי אדמיניסטראציה, חייב לשחררם מעבודה חקלאית סדירה ולהטיל את דבר פרנסתם על הציבור, בחינת "ה' הוא נחלתם", מצד אחד, ומצד שני חייב מעמדם זה שיהיו מפוזרים בכל שבטי ישראל, כי רק בצורה כזאת יוכלו למלא את תפקידיהם, ואלו שירותם במשכן או בבית המקדש נעשה על ידיהם במשמרות, שיטה הידועה לנו החל בימי דוד והנרמזת כבר בתורה. פיזור זה גם אפשר להם לקבל את מתנות הכהונה והלוויה, הניתנת בגבולין, בצורה יעילה וקלה באופן יחסי.
באשר לרשימת ערי הכוהנים והלוויים, יש לציין שנשתמרו במקרא שתי רשימות מפורטות, אחת ביהושע פרק כא ואחת בדברי הימים א' פרק ו, השונות זו מזו בפרטים חשובים, ונחלקו החוקרים החדשים בדבר מידת מהימנותן וזמנן. כמובן שבמסגרת שיחתנו זו אין מקום להיכנס בבירור בעיות אלה, אבל גם בדיקה שטחית של השמות הנזכרים ברשימות תשכנע אותנו שהרשימות מבוססות על מצב ריאלי מסוים, אף כי נראה לנו שצודקים החוקרים המוצאים ברשימות אלה נוסף ליסוד הריאלי גם יסוד אידיאלי אוטופי, כלומר כשסודרה הרשימה בימי יהושע, היה יסוד להניח שכל הערים שפורטו בה, יוכלו לשמש בעתיד כערי כוהנים לווים. ואולם מציאות קרה שכמה מן הערים הכלולות ברשימה לא יכלו בני ישראל להוריש, או שנושלו מהן בתקופה מאוחרת, ותושביהם נאלצו לחפש לעצמם מקומות מגורים חדשים.
מעשה הלווי מבית לחם יהודה המחפש "לגור באשר ימצא" (שופטים יז, ח) והמנסה להשתקע בהר-אפרים ולבסוף משתקע עם בני דן בצפון, ישמש אולי כדוגמה קלאסית למצב הריאלי בתקופת השופטים.
במשך הזמן נוסדו אפוא ערי לוויים וכוהנים חדשות שלא נזכרו ברשימות ערי הכוהנים והלוויים, בדומה להלכה שבתוספתא, שבאם לא כבשו את עיר-המקלט, מותר להפריש, עד לכיבושה, עיר אחרת לצורך זה.
על עיר מעין זו הננו שומעים כבר בספר יהושע - גבעת פינחס שבהר אפרים שניתנה לפינחס הכהן, ושאיננה נכללת ברשימות. לסוג זה של ערי כוהנים חדשות יש לשייך גם את נוב "עיר הכוהנים" שאינה נזכרת ברשימות ערי הכוהנים והלוויים שביהושע ובדברי הימים.
יש להניח שלאחר חורבן שילה הועברו אליה משרידי המשכן וכליו, ואז נשתקעו בה גם הכוהנים שנמנו עם משפחת עלי הכהן הגדול, האחרון שבשילה, אף כי מדברי שלמה לאביתר ידוע לנו, שלמשפחות עלי היו גם שדות בענתות.
ברשימת עולי בבל שבעזרא ונחמיה נזכרים בני נוב בשם נבו, אבל תושביה נמנים עם בני בנימין, כלומר שלאחר הריגת כהני נוב לא חזרו אליה כוהנים, ובמקומם התיישבו בני בנימין שבנחלתם נמצאה העיר.
את שרידי העיר נוב יש לחפש, כנראה, סמוך לירושלים, או בהר-הזיתים או בהר-הצופים שאינו אלא המשכו, או בסמוך להם. על פי דעה מסוימת יש לראות בשם נבי-סמואל, הר המשקיף על ירושלים, את שיבושו של השם נוב. על כל פנים, במסעו של סנחריב המתואר בישעיהו י, לב, נזכרת נוב כתחנה אחרונה: "עוד היום בנב לעמד, ינפף ידו הר בת-ציון גבעת ירושלים".