"ויצא מבית אל לוזה" - למהלכו של גבול בנימין-אפרים
נדפס ללא ההערות
מחבר: יהודה אליצור
יהושע טז, ב
מילות מפתח: גבולות הארץ בימי יהושע
בראש פרק טז בספר יהושע מתווה הכתוב את הגבול הדרומי של בני יוסף העולה מיריחו לבית אל. בהמשך מהלכו של הקו מוצאים אנו את הביטוי המוקשה "ויצא מבית אל לוזה". קשה להבין ביטוי זה, כיוון שהכתוב מעיד במקומות אחדים במפורש ובמודגש כי לוז ובית אל חד הם: "ויקרא את שם המקום בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה" (בר' כח, יט). ולקמן: "ויבא יעקב לוזה, אשר בארץ כנען היא בית אל" (שם לה, ו). מעניין כי הכתוב בשופטים א, כג אינו מסתפק בנוסח הזיהוי הקצר הרגיל, בית אל היא לוז, אולם מאריך ומדגיש: "ויתירו בית יוסף בבית אל, ושם העיר לפנים לוז". מאידך גיסא, כשהכתוב חוזר על פרשת ההתגלות בבית אל הריהו אומר כדבר המובן מאליו: "אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען" (בר' מח, ג). אין אפוא ספק, כי לוז ובית אל אינם אלא שני שמות של מקום אחד.
הרד"ק והגר"א תירצו את "ויצא מבית אל לוזה" על דרך קרובה לדרש וללא זיקה לשטח ולמפת הארץ, ואילו בפרשנות החדשה רווחות שתי סברות דחוקות: האחת אומרת כי "ויצא מבית אל לוזה" אינן שתי נקודות גבול אלא הכוונה היא, שהגבול יוצא מבית אל שהיא לוז ועובר אל הגבול הארכי. כך פירש לראשונה ר' וואלף מאיר בעל הביאור ליהושע (וינה 1833), ולאחריו ארליך, ולאחרונה גם קלאי. ואולם, אין דרכו של הכתוב לצרף-לגבב שמות בדרך זו, ואדרבה, דווקא בבית אל מקפיד הכתוב לזהות את לוז עם בית אל כמובא לעיל. אפילו לקמן ביהושע יח, יג, מקום שם מזוהים לכאורה שני השמות בקיצור על-ידי המילה היא, הרי הזיהוי למעשה מתמשך: "ועבר משם הגבול לוזה - אל כתף לוזה נגבה - היא בית אל". וממש כך גם ב"זיהוי הקצר" בבראשית לה, ו: "ויבא יעקב לוזה אשר בארץ כנען היא בית אל". לא מסתבר, אפוא, כי דווקא בקונטקסט העלול להטעות כבפסוק הנידון מגבב הכתוב את השם, ובמקום לומר לפחות על דרך הקיצור המינימאלי: ויצא מבית אל היא לוז, הוא אומר: "ויצא מבית אל לוזה". על כורחנו אנו אומרים, כי לפנינו שתי נקודות גבול (ויצא... לוזה), כפי שהבינו רוב המפרשים, ואף התרגום הארמי האומר: "ונפק מבית אל ללוז".
לפי סברה דחוקה אחרת לוז הוא שם העיר, ואילו בית אל היא כינוי לאתר הפולחן המקודש. ואולם, דעה זו אינה עולה בקנה אחד עם המקראות הנ"ל, המזהים בכל מקום את לוז עם בית אל ללא כל הבחנה. יתר על כן, בבראשית מז, ג מכונה דווקא האתר המקודש בשם לוז בלבד: "אל שדי נראה אלי בלוז...". ועוד "האתר המקודש" הוא לפי דעה זו בורג' ביתין, כחצי ק"מ דרומה לעיר. צודק אפוא קלאי באמרו: "מקדש בית אל והיישוב סמוכים זה לזה כל כך, שאין להבין מה ראה הכתוב צורך להזדקק לשניהם".
ואמנם, המרחקים בין נקודות הגבול גדולים בדרך כלל פי כמה וכמה. מרחק קטן בין נקודה לנקודה (אף זה לא של חצי ק"מ) אנו מוצאים רק במקום שקו הגבול יורד לגיא ועולה להר, או משנה כיוון, כגון בירושלים: "ועלה הגבול (מעין רוגל) גי בן הנם... ועלה אל ראש ההר (יהושע טו, ח), ואילו בין בית אל לבין בורג' ביתין הסמוך עוברת הדרך למישרים.
והנה, נדמה כי אחד מראשוני הפרשנות המדעית - ק"פ קייל - פתח פתח צר להבנה נכונה של מקרא זה, אלא שאמר דבריו במעומעם, ללא הנמקה פרשנית-לשונית, וללא יישום גיאוגראפי- טופוגראפי נכון. לפיכך, לא עשה פירושו רושם ונתשכח. לדעתו "ויצא מבית אל" אין פירושו "מן העיר בית אל" אלא "מן הקצה הדרומי של ההרים השייכים לבית אל".
נראה לי כי גרעינו של פירוש זה נכון, אלא שהוא טעון, כאמור, ביסוס והנמקה. בלשון פרשנינו אפשר לומר שיש כאן "מושך עצמו ואחר עמו". הפסוק הקודם מסתיים במילים: "המדבר עלה מיריחו בהר בית אל", והמילה "הר" מוסבה גם על בית אל שבפסוקנו. שיעור הכתוב הוא, אפוא: ויצא מ[הר] בית אל לוזה. במתכוון מכנה הכתוב את העיר בשם לוז, כיוון ש"בית אל" הוא כאן שם ההר. "הר בית אל" הוא מושג גיאוגראפי ידוע ככתוב: "ויבחר לו שאול שלשת אלפים מישראל ויהיו עם שאול אלפים במכמש ובהר בית אל" (שמ"א יג, ב). על היקפו של "הר בית אל" ועל מהלך הקו נעמוד להלן.
ברם, טעות היא בידי קייל בהניחו, כי הכוונה לקצה הדרומי של הר בית אל.
ובזאת אנו מגיעים לעיקר, היינו למשמעות הגיאוגראפית-הטריטוריאלית של מקרא זה. שתי שיטות חלוקות רווחות בקרב הפרשנים-הגיאוגראפים בדבר מהלך הגבול הצפוני של נחלת בנימין (היינו קו הגבול בין אפרים לבין בנימין). הכתוב מתווה קו זה הן בראש פרק טז (גבול הדרום של אפרים), והן בפרק יח פס' יב-יג (גבול הצפון של בנימין).
|
טז, א-ב
|
יח, יב-יג
|
|
ויצא הגבול לבני יוסף מירדן יריחו למי יריחו מזרחה המדבר עלהמיריחו בהר בית אל. ויצא מבית אל לוזה ועבר אל גבול הארכי עטרות.
|
ויהי להם (לבנימין) הגבול לפאת צפונה, מן הירדן, ועלה הגבול אל כתףיריחו מצפון ועלה בהר ימה והיו תצאתיו מדברה בית און. ועבר משם הגבול לוזה אל כתףלוזה נגבה היא בית אל וירד הגבול עטרות אדר.
|
לשיטתם של פ"מ אבל ושל ההולכים בדרכו, מתווים הפסוקים יב-יג שבפרק יח את קו הגבול מיריחו לבית אל. לפי תפיסה זו, יש סתירה חמורה בין תיאור זה לבין המשכו בפסוקים כב-כג, מקום שם נמנות בית אל ועפרה עם ערי בנימין. שכן, עפרה היא לדברי הכל טייבה, השוכנת כ- 7 ק"מ צפונה-מזרחה לבית אל. כיצד יכול אפוא הכתוב לומר, כי הגבול מגיע עד בית אל (ולא עד בכלל, לדעת רוב הסוברים כך), ולכלול אחר כך את עפרה הרחוקה משם בתוך הנחלה? לפיכך נזקקת סברה זו לתיאוריה של אלט, שהניח כי קו הגבול (היינו יח, יב-כ) לחוד, ורשימת הערים (יח, כא-כח) לחוד. לשיטתו, תיאור קו הגבול מקורו בתעודה קדומה שנתחברה לפני תקופת המלוכה. אותה תעודה התוותה את גבולות השבטים בארץ ישראל המערבית. ואילו רשימת הערים הועתקה לכאן מתוך רשימת ערי ממלכת יהודה בימי יאשיהו.
תיאוריה שנונה זו עשתה בשעתה רושם רב ונתקבלה על דעת רבים. ואולם, באין ראיות וממצאים שיש בהם כדי לאשר את מציאותם של המקורות לתקופותיהם כפי שהניח אלט, יש להסכים עם יחזקאל קויפמן בקביעתו, שתיאוריה זו אינה אלא פרי דמיון, השערות על גבי הנחות. מכל מקום, עדיף להניח כי המחבר או עורך בר-דעת, הבקיא להפליא בפרטי הגיאוגראפיה של הארץ, אינו עשוי לסתור את דברי עצמו במסגרת של תיאור קצר המשתרע על פני ארבעה-עשר פסוקים.
סבירה יותר היא שיטתם של אותם חוקרים שהעדיפו את ההיגיון הגיאוגראפי ואת רציפות התיאור העקיב על פני התיאוריות הספרותיות של אלט ואסכולתו. לפי דעתם של קויפמן וייבין עולה קו הגבול מסביבות יריחו לעפרה (כאשר יריחו ועפרה בתוך בנימין), עוקף את עפרה מצפון, ופונה משם אל עבר בית אל דרומה. לפי תפיסה זו שיעורם של דברי הכתוב "ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה היא בית אל" (יח, יג) הוא: ועבר משם הגבול נגבה לוזה, אל כתף לוזה, היא בית אל. רוצה לומר, שאותה כתף שוכנת צפונה לבית אל, ולפיכך בית אל כלולה גם היא בנחלת בנימין, כמפורט שם.
סברה זו נהירה מבחינה גיאוגראפית והיא מיישבת באורח סביר את כל ההיגדים שבפרק, אך פרטי המקראות לא נתפרשו על-ידי קויפמן וייבין כהלכה (פרט ל-יח, יג כנ"ל), ולכן נמצא גם התיאור הגיאוגראפי לוקה במידת מה.
קודם יש לדון בביאור של "ויצא מבית אל לוזה" (טז, ב). קויפמן בפירושו לפסוק אימץ את הביאור המוזר לפיו "בית אל" היא, כביכול, "שטח בית הפולחן". על כן הסתבך כשהגיע לביאור המילים "היא בית אל" (יח, יג), ונזקק לתירוץ דחוק. למעלה דחינו סברה זו גם מטעמים אחרים.
אדרבה, גם ההתבוננות במהלך הנכון של הקו מבהירה היטב את המשמעות של מקרא זה, ששיעורו, כאמור "ויצא מ[הר] בית אל לוזה". ברם, אין הגבול יוצא מן הקצה הדרומי של הר בית אל (כהשערתו של קייל), כי אם מקצהו הצפוני, היינו מהר בעל חצור. קו הגבול אינו "עוקף" סתם את עפרה כדי להכלילה בבנימין, כדברי ייבין וקויפמן, כי אם הוא עולה להר בעל חצור, מכיוון שהנו נקודת גבול גיאוגראפית-טבעית והיא הקצה של החבל הנקרא "הר בית אל".
פסגה גבוהה זו (1016 מ') מתנשאת מעל פני כל הסביבה, ובזכות זאת היא משמשת נקודת גבול מרכזית ונודעת בין בנימין לבין אפרים.
ראיה מכרעת למקומו של הר בעל חצור בגבול יש בלשון הפסוק: "ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם אפרים" (שמ"ב יג, כג). אמור מעתה: התיאור של נחלת בנימין ביהושע יח עקבי הנהו. רשימת הערים כוללת את בית אל ואת עפרה, וגם קו הגבול מתאים לכך. הוא עולה מערבות יריחו לראש הר בעל חצור. יתר על כן, קו גבול זה נודע בישראל למעשה מאז ימי ההתנחלות ואף בראשית ימי המלוכה.
מהלך קו הגבול מערבות יריחו לבעל חצור מתואר בכתוב (יח, יב): "ועלה בהר ימה והיו תצאתיו מדברה בית און". המונח "תוצאות" בתיאורי הגבולות מוסב בדרך כלל על מקום שקו גבול ברור פוגע במדויק בגורם גיאוגראפי-טבעי ניכר וידוע כגון ים, נהר, מעיין או על מקום בו הקו מסתיים. כייון שסיום קו אין כאן, מסתבר כי "תצאתיו מדברה בית און" פירושן הגבול הצפוני של מדבר בית און, מקום שם מתנשא הר בעל חצור, שהנו, כאמור, גורם גיאוגראפי-טבעי בולט העשוי לשמש נקודת גבול ברורה בדומה למעיין או לשפת ים.
אשר למדבר בית און, אין כמעט ספק כי צודקת הגדרתו של ייבין "מדבר בית און שהוא המשכו הצפוני של מדבר יהודה". וכשם שמדבר בית און הוא המשכו הצפוני של מדבר יהודה, כך הר בית אל הוא המשכו הצפוני של הר יהודה. במובן כולל קורא הכתוב "הר יהודה" לכל רכס של יהודה; ואולם לעתים הוא מבחין בין חלקו הנושב (היינו גב ההר ומורדותיו המערביים) לבין מורדותיו המזרחיים הצחיחים המכונים "מדבר יהודה". ממש כך משמש גם "הר בית אל" במובן כולל, המוסב על כל חבל ההרים עד הר בעל חצור, ואולם אפשר להבחין בו בין חלקיו הנושבים לבין מורדותיו המזרחיים הצחיחים המכונים "מדבר בית און". הגבול הצפוני של החבל, הר בעל חצור, הוא ממילא גם קצהו הצפוני של מדבר בית און השופע ממנו מזרחה ודרומה.
מעניין מבחינה זו להשוות את המקרא הנדון למקביל לו בפרק טז:
יח, יב: "ועלה בהר ימה והיו תצאתיו מדברה בית און".
טז, א: "המדבר עלה מיריחו בהר בית אל".
לפנינו בשני המקראות "הר" ו"מדבר", וכן "הר בית אל" ו"מדבר בית און". ההשוואה מלמדת, כי לפי הגדרת המקרא מתנשא מערבה לערבות יריחו "הר בית אל" שמורדותיו המזרחיים נקראים "מדבר בית און".
על הגדרות פשוטות ונהירות אלה, המקובלות על גיאוגראפים וחוקרי מקרא רבים, חולק ז' קלאי, וזאת מכוחן של שתי הנחות. האחת ספרותית, שיש להבחין - כשיטתו של אלט - בין קווי הגבולות לבין רשימת הערים וכבר דחינו אותה לעיל. והשנייה - גיאוגראפית, שיש לזהות את בית און עם תל מרים (פחות מק"מ אחד דרומה-מערבה למכמש, אתר שאינו מתאים לשום נתון מנתוני המקרא). לפי יהושע ז, ב העי היא "עם בית און", היינו סמוכה לה מאוד. ואילו תל מרים אינו סמוך לשום אתר שאפשר לזהותו עם העי.
בפרשת מלחמת גבע-מכמש שבשמ"א יד, טו-כג מתאר הכתוב את ההתמוטטות הגמורה של המערך הפלשתי ואת מנוסת הצבא הפלשתי, ומסכם במילים: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל, והמלחמה עברה את בית און" (פס' כג). הייתכן כי אחרי המפלה והמנוסה "עברה המלחמה" את תל מרים, היינו בסך הכל פחות מק"מ אחד מן המחנה הפלשתי המובס ודווקא בכיוון הבסיס הישראלי בגבע? אתמהה.
ואחרון אחרון (ובזאת חש גם קלאי): אין שום סיבה לקרוא למדבר בנימין, או לחלק ממנו, על שמו של תל מרים דווקא.
אם "בית און" אינה תל מרים, עם איזה אתר יש לזהותה? כדי לענות על כך, אין מנוס מלגעת בקיצור במחלוקת הנושנה בעניין א-תל, אתר החפירות הגדול בין בית אל לבין הכפר דיר דבון. לדעת רבים (וביניהם קלאי) זהו מקומה של העי. ואולם, חפירות קראוזה-מרקה לא גילו שום שרידים מתקופת יהושע. העיר הכנענית הגדולה והחשובה ששכנה שם בתקופת הברונזה הקדומה חרבה יותר מאלף שנה לפני יהושע (בערך 2500 לפה"ס). ועוד, העי הייתה, לפי עדות יהושע ז, ג ו-יב עיר קטנה, ואילו העיר הכנענית של א-תל הייתה גדולה וחשובה. השוואה נכונה של המקראות אל תוצאות החפירות היא המפתח לזיהוי הנכון, כפי שהוצע על-ידי גרינץ, קויפמן ודיסו.
בתחילת פרשת העי נאמר: "העי אשר עם בית און מקדם לבית אל" (יהושע ז, ב). כאן נמנו שלושה מקומות. ואילו בהמשך הדברים אומר הכתוב: "ולא נשאר איש בעי ובית אל אשר לא יצא אחרי ישראל" (ח, יז). הווה אומר, שרק יושבי שתי ערים יצאו, היינו יושבי העי ובית אל. ובית און? על שאלה זו עונות החפירות: בבית און לא היו אוכלוסין, היא הייתה חרבה. ומכאן כי א-תל, שחרבה לפי עדות הממצאים דורות רבים לפני יהושע, היא בית און. וכיוון שהייתה זו חרבה גדולה מפורסמת הנשקפת למרחוק ציין הכתוב לסימן היכר, כי העי הקטנה ישבה עם בית און, וזה גם הטעם שבגללו נקרא מדבר בנימין על שם בית און, כי הוא צופה על מרחבי המדבר מזרחה.
כללו של דבר, גבול בנימין-אפרים עולה מערבות יריחו לראש הר בעל חצור, שהוא קצהו הצפוני של הר בית אל (וממילא גם של מדבר בית און). משם הוא פונה דרומה אל עבר העיר בית אל (=לוז). זהו פשר הכתוב: "ויצא מ[הר] בית אל לוזה". בית אל ועפרה כלולות בנחלת בנימין, וקווי הגבול בפרק יח תואמים את רשימת המקומות בסוף הפרק. .