על תהליך התישבותם של שבטי עבר הירדן
מחבר: יהודה קיל
יהושע כב
מתוך: הגיונות במקרא ובחינוך, משרד החינוך, תשנ"ח
בחבל הנרחב המשתרע מנחל ארנון בדרום ועד למרגלות החרמון בצפון ומן הירדן ועד למדבר הגדול במזרח התנחלו כידוע עוד בימי משה שני השבטים ראובן וגד וחצי שבט המנשה, לאחר שבני ישראל החרימו-השמידו את שתי ממלכות האמורי.
באזור זה, כך מציינת התורה, לא רק נטו האבות אל אוהליהם, כי אם גם בנו בתים - "ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית, ולמקנהו עשה סכת" (בראשית לג, יז). ומעשה אב זה היה סימן לבניו. עוד בימי משה משקמים שבטי עבר-הירדן את ערי האמורי והופכים אותן מחדש ל"ערי מבצר", כשלידן מצויות "גדרות הצאן".
התורה מדגישה שהנימוק העיקרי לבקשת שבטי עבר-הירדן להתנחל בארץ זו, הוא בעובדה שלהם מקנה רב, והארץ מקום מקנה היא.
ואכן, מתוך ההודעות השונות שבמקרא והמחקר הארכיאולוגי הננו למדים, שבו בזמן שהבשן על נופו הרמתי בחלק הצפוני של החבל והמישור בחלק הדרומי שלו היה מיושב ישוב צפוף, כעדותה של התורה על הבשן: "ששים עיר ככל-חבל ארגב ממלכת עוג בבשן. כל-אלה ערים בצרת חומה גבוהה דלתים ובריח, לבד מערי הפרזי הרבה מאוד" (דברים ג, ד-ה), הרי החלק המרכזי, המכונה הגלעד, בעל הנוף ההררי, היה באותה השעה מאוכלס באופן דליל ומכוסה יערות, ולפיכך היה "מקום מקנה" אידיאלי.
יערות אלה התקיימו עד לימי דוד והם מתוארים במלחמת אבשלום: "ותהי המלחמה ביער אפרים... וירב היער לאכול בעם מאשר אכלה החרב ביום ההוא" (שמואל ב' יח, ג-ח). ויצוין ששרידי יער גלעד נשתמרו עד היום.
הגלעד נפל ברובו בנחלת מנשה המזרחי ובמיעוטו בנחלת גד. שניהם הכשירו לאט לאט את אדמת היער לחקלאות, בדומה לאחיהם בני יוסף שממולם, מעבר לירדן מערבה, שהכשירו את יער אפרים המערבי לחקלאות, ככתוב ביהושע (יז), אף כי המשיכו, בחלקם, להתפרנס על המרעה.
מטעם זה שימש הגלעד במשך תקופת השופטים והמלוכה ארץ מקלט שבה מצאו מקום להיאחזות פליטים, שנושלו מעל אדמתם במערב, ובה חיפשו מחסה מדיני וצבאי שליטים שונים, כגון איש-בשת ודוד, בשעת רפיון צבאי ומהפכה מדינית.
אמנם, שבטי עבר-הירדן החרימו את האמורי, כאמור, אבל לא הונח להם על-ידי שכניהם, הארמים - מצפון, המואבים והעמונים - מדרום, ובני-קדם - ממזרח. שכנים אלה ניסו מדי פעם להתקיפם ולנשלם מעל אדמתם. שבטי עבר-הירדן נאלצו אפוא לנהל מלחמה מתמדת עם שכנים אלה, ועל רקע זה נוכל להבין יפה את ברכת יעקב לגד: "גד גדוד יגודנו, והוא יגד עקב" (בראשית מט, יט), ואת ברכת משה לאותו השבט: "ברוך מרחיב גד, כלביא שכן וטרף זרוע אף-קדקוד" (דברים לג, כ).
ואכן, בימי שפל מדיני בתקופת השופטים נאלץ יאיר בן מנשה להעביר את חוותיו המפורסמות מן הבשן בצפון אל מרכז היישוב שבעבר-הירדן - הגלעד, וייתכן שאף ראובן בדרום נושל מכמה מעריו.
על רקע עובדתי זה תקבל משמעות מיוחדת סיסמתו המלחמתית של יואב בן צרויה במלחמת בני עמון: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו" (שמואל ב' י, יב).
ואולם אין להסיק מכאן ששבט ראובן נשחק ונשמד במלחמותיו המתמידות עם שכניו. ברכתו של משה "יחי ראובן ואל-ימת" (דברים לג, ו) נתקיימה בו. לאשרנו נשתמר בספר דברי-הימים אוצר של הודעות היסטורית עתיקות השזורות בחלקן ברשימות היוחסין, ומהן הננו למדים שבימי שאול עשה ראובן מלחמה עם ההגראים (דברי הימים א' ה, י), שבט נודד הנמנה עם בני-קדם וישב באוהליו על כל פני מזרח גלעד. ומשרבו מקניהם בארץ הגלעד, הגיעו "למזרח... למן-הנהר פרת" (שם שם, ט).
חלק אחר של השבט המשיך לשבת בנחלתו הקדומה "בערער ועד-נבו ובעל מעון" (שם ה, ח). יתר על כן, ידוע לנו אף שמו של הנשיא האחרון לראובני והוא בארה "אשר הגלה תלגת פלנאסר מלך אשר" (שם ה, ו).
בדומה אנו למדים מרשימת היוחסין שמשפחות מבני גד ישבו עם אחיהם בני מנשה המזרחי "בארץ הבשן עד סלכה", כלומר עד להר הגבוה ביותר באזור, המכונה כיום ג'בל דרוז, ואלו משפחות אחרות של גד המשיכו לשבת בנחלתם העתיקה "בגלעד בבשן ובבנתיה ובכל-מגרשי שרון" (שם שם, טז), כלומר בארץ המישור - גבול ארץ בני עמון ומואב.
הואיל ושבטי עבר-הירדן המשיכו ברובם להתפרנס ממרעה, נשתמר אצלם המשטר הפטריארכאלי הקדום. השבטים התחלקו לבתי אבות ולמשפחות, כשבראשם של אלה נשיאים, "ראשים" ו"משנים", עד לגלות שומרון.
ולבסוף, אף בעבר-הירדן המזרחי, בדומה לגדה המערבית, לא הייתה הגלות שלמה. יש לנו עדויות על משפחות יהודיות שנשארו יושבות על אדמתן ודווקא בסביבות רבת בני עמון. כוונתנו למשפחת טוביה העמוני הידועה לנו יפה מימי שיבת ציון ועד לימי החשמונאים. יש להניח שפה ושם שרדו משפחות נוספות ששימשו גרעין להתיישבות היהודית הנרחבת בעבר-הירדן היהודי בימי מלכות בית חשמונאי.
יתר על כן, היישוב היהודי לא פסק בעבר-הירדן עד לחורבנו הגמור של החבל בסוף תקופת ימי-הביניים.