נחלות שבטי יהודה, אפרים ומנשה
מחבר: חן ציון ניות
יהושע טו-יז
תוכן המאמר:
הקדמה
הקשיים
הנחלות
הגורל
סיכום
הקדמה
בחלוקת הנחלות בספר יהושע ניתן להבחין בשלושה שלבים של חלוקת הנחלות: שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי (ראובן, גד וחצי1 המנשה), שניים וחצי שבטים בעבר הירדן המערבי (יהודה, אפרים וחצי המנשה) ושבעה שבטים נוספים.
שבטי ראובן וגד פנו אל משה בבקשה לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, אחרי כיבושו מסיחון מלך האמורי ומעוג מלך הבשן2. לאחר הסכמת משה לבקשתם, והתנייתה בהשתתפותם בכיבוש עבר הירדן המערבי יחד עם שאר שבטי ישראל, הצטרף גם חלק משבט מנשה לבקשה ולתנאי. בתחילת פעילותו של יהושע כמנהיג ישראל הוא מזכיר לשבטים אלו את התחייבותם (יהושע א' י"ב- י"ח), והם שבים ומתחייבים לקיים את התנאי. בתחילת סיכום התנחלותם של שבטי ישראל נזכרת גם נחלתם של שבטים אלו כפי שחילק אותה משה (יהושע י"ג ט"ו- ל"ב), ולאחר התנחלות כל שבטי ישראל שולח יהושע את שניים וחצי השבטים חזרה לנחלותיהם בעבר הירדן המזרחי (יהושע כ"ב).
ביהושע פרקים ט"ו- י"ז נזכרות נחלות שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה שבעבר הירדן המערבי, ורק לאחר מכן מבקש יהושע משבעת השבטים הנותרים - שמעון, דן, נפתלי, אשר, זבולן, יששכר ובנימין, לחלק את הארץ ביניהם (יהושע י"ח א'- ז'). בחלוקת הארץ בין שבעת השבטים הנותרים ישנם שני שלבים: מיפוי הארץ ע"י 21 שליחים המייצגים את שבעת השבטים (שלושה נציגים לכל שבט), והפלת גורל בין השבטים. הסיבה שבגללה ישנה חלוקה בין מיפוי הנחלות לבין הגורל, היא כדי ליצור שבע נחלות שמחולקות באופן אובייקטיבי בין השבטים. לכן בשלב ראשון 21 נציגי השבטים עוברים בכל הארץ, מודדים אותה ומחלקים אותה לשבע נחלות שונות. העובדה שהמיפוי נעשה ללא הגדרה איזה שבט ינחל כל נחלה, מונעת מצב בו כל שבט מבקש לשמור על האינטרסים שלו, ואף גורמת לכך שהנציגים ידאגו שתהיה שיוויוניות בחלוקה בין הנחלות, מחשש שנחלה קטנה תיפול בגורלו של שבטם.
הקשיים
בין התיאורים המתייחסים לחלוקת הארץ משני עברי הירדן, ניתן לראות שתיאור נחלותיהם של שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה שונה משני התיאורים האחרים. ביחס לנחלותיהם של שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי ישנו הסבר למיקומם ולתנאים בהם היו צריכים לעמוד, וביחס לנחלותיהם של שבעת השבטים הנותרים ישנו תיאור של מיפוי הארץ וחלוקתה בגורל. ביחס לשבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה, לא מציג הכתוב הסבר למיקומם (כפי שעשה ביחס לשניים וחצי השבטים) ואין הם שותפים במיפוי ובגורל של השבטים הנותרים. שלושה קשיים מרכזיים עולים ביחס לתיאור התנחלותם של שבטים אלו, עליהם נבקש לענות בהמשך.
1. הבחירה - מפשט הכתובים עולה ששבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה קיבלו נחלה ללא מיפוי וללא גורל. מדוע לא נהגו בבני יהודה ובבני יוסף כפי שנהגו בשבעת השבטים האחרים? מן הראוי היה לשלוח שלושים נציגים (שלושה לכל אחד מתשעה וחצי השבטים) על- מנת למפות את עבר הירדן המערבי לעשר נחלות, ואז להפיל גורל בין שבטים אלו. אם שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה קיבלו אפשרות לבחור את נחלם, מה הסיבה לכך? מדוע לא נזכרת הסיבה שבגללה קיבלו שבטים אלו את נחלתם ללא מיפוי וגורל?
2. גורל - המקרא מתייחס לנחלות יהודה, אפרים וחצי המנשה בלשון 'גורל' - "ויהי הגורל למטה בני יהודה" (יהושע ט"ו א'), "ויצא הגורל לבני יוסף" (יהושע ט"ז א'), "ויהי הגורל למטה מנשה" (יהושע י"ז א'). את הביטוי 'גורל' המופיע גם כתיאור כולל לכל חלוקת עבר הירדן המערבי - "בגורל נחלתם כאשר צוה ה' ביד משה לתשעת המטות וחצי המטה" (יהושע י"ד ב'), ניתן להסביר כתיאור כולל שלאו דווקא מתייחס לכל הפרטים (אלא רק לשבעת השבטים), אך לא ניתן להסביר את השימוש בביטוי זה בפרקים ט"ו- י"ז המתייחסים אך ורק לשבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה, שהרי לשבטים אלו לא היה חלק במיפוי הארץ וחלוקתה עפ"י גורל, מדוע אם כן משתמש הכתוב בלשון 'גורל'?
3. תלונת בני יוסף - בפרק י"ז פסוק י"ד פונים בני יוסף בתלונה ליהושע על כך שנחלתם אינה מספיקה להם. ראשית, יש להבין מדוע מתלוננים בני יוסף (אפרים ומנשה) על כך שהם זקוקים לנחלה נוספת או להרחבת שטח נחלתם. שנית, אם שבטים אלו קיבלו את האפשרות לבחור את נחלתם, מדוע הם מתלוננים על נחלות שהם בחרו? כמו- כן לא ברור כיצד קרה ששבטים שקיבלו את נחלותיהם לפני שנעשה הגורל בין שבעת השבטים, קיבלו נחלות שלא מתאימות להם.
הנחלות
על אף העובדה שהקושי הראשון שהעלינו ביחס לנחלותיהם של שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה זהה, הפיתרון אינו זהה לחלוטין גם אם יש בו מן המשותף. סיבת מיקום נחלתם של בני יהודה שונה מסיבת מיקום נחלתם של בני יוסף, לכן נתייחס לכל אחד מהגורמים בנפרד.
נחלת יהודה
לאחר תיאור נחלותיהם של שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי, מתאר המקרא את בקשתו של כלב בן יפונה - יהושע י"ד ו'- ט"ו. כלב מבקש מיהושע לקבל את העיר חברון שהובטחה לו ע"י משה, בזכות העובדה שעמד בתקיפות כנגד עשרת המרגלים שהוציאו דיבה על הארץ, באירוע שיהושע עצמו היה שותף לו והתנגד גם הוא לדברי המרגלים. הבטחת ה' לכלב מוזכרת בשני מקורות (לפני ספר יהושע):
"והביאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה" (במדבר י"ד כ"ד), "ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו" (דברים א' ל"ו).
בשני המקורות לא נזכרת העיר חברון בצורה מפורשת בהבטחת ה', אך בעוד שמספר במדבר ניתן להסיק לכל היותר שכלב יזכה לראות את הארץ בניגוד לעשרת המרגלים, הרי שמספר דברים עולה שכלב עתיד לקבל נחלה מיוחדת בארץ - "הארץ אשר דרך בה". בניסיון להסביר את הקושי בפסוק המתייחס למסע המרגלים בארץ - "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במדבר י"ג כ"ב), מסבירים חז"ל3 שכלב לבדו עלה לעיר חברון בה היו ילידי הענק מהם חששו שאר המרגלים. הסבר זה של חז"ל נראה תואם את פשט הכתובים4, בעיקר לאור העובדה שתביעתו של כלב מאוד מוגדרת וממוקדת מה שמוכיח שיש לה בסיס איתן. יהושע נענה לבקשתו של כלב ונותן לו את חברון על- מנת שיכבוש אותה מידי בני הענק -
"...אולי ה' אותי והורשתים כאשר דבר ה' " (יהושע י"ד י"ב).
כלב נשיא שבט יהודה מגיע יחד עם בני שבטו -
"ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה..." (יהושע י"ד ו')
על- מנת לבקש את הנחלה שהובטחה לו בימי משה. הצטרפותם של בני השבט לתביעתו של כלב, לא מהווה רק גיבוי לכלב בבקשתו לקיים את ההבטחה, אלא מהווה גם מעין תביעה שבטית לקבל את נחלתם בסמוך לנחלתו של כלב ראש השבט. היענותו של יהושע לתביעתו של כלב לקיום ההבטחה, מביאה לכך ששבט יהודה כולו יקבל את נחלתו באיזור חברון ללא גורל, שהרי לא יעלה על הדעת שנשיא השבט יקבל נחלה מחוץ לנחלת שבטו.
נחלות אפרים וחצי המנשה
בפסוקים האחרונים של ספר יהושע מתאר המקרא את קבורתם של שלושה ממנהיגי העם: יהושע נקבר בתחום נחלתו בתמנת סרח (תמנת חרס) שבהר אפרים (יהושע כ"ד ל'), יוסף נקבר בחלקת השדה שנקנתה ע"י יעקב בשכם (יהושע כ"ד ל"ב), ואלעזר הכהן נקבר בגבעת פנחס שבהר אפרים בתחום נחלתו של פנחס בנו (יהושע כ"ד ל"ג). אין לראות בעובדה שקבורת יוסף נזכרת בסוף הספר עדות לכך שזמן קבורתו היה עם קבורת יהושע ואלעזר הכהן, מאחר ואין היגיון לומר שבני ישראל המשיכו לשאת את גופתו איתם כל- כך הרבה זמן ללא קבורה נאותה. כשם שלא ניתן לומר שהעובדה שבפסוקים סמוכים נזכרת קבורתם של יהושע ואלעזר, מעידה על כך שהם נקברו בדיוק באותו זמן, כך לא מחייב לומר שקבורת יוסף היתה בסוף ימי יהושע. תיאור קבורתם של יהושע ואלעזר הכהן מופיע בסוף הספר כסיכום לחייהם של שני המנהיגים המרכזיים בתקופה זו, ואל תיאור קבורתם נספח גם תיאור קבורתו של יוסף אשר השביע את בני- ישראל שיקברו אותו בארץ- ישראל (בראשית נ' כ"ה- כ"ו). עם יציאת בני- ישראל ממצרים לוקח איתו משה את עצמותיו של יוסף (שמות י"ג י"ט), והוא זוכה להיקבר בארץ עם הגעת בני- ישראל אל הארץ וכיבושה.
לא ניתן למצוא הסבר ברור במקרא לסיבת קבורת יוסף דווקא בשכם, אך הבבלי מבקש להציע הסבר למיקום הקבורה.
מאי שנא בשכם? אמר ר' חמא בר' חנינא: משכם גנבוהו, ולשכם נחזיר אבידתו.5
המדרש מעלה אפשרות שקבורת יוסף בעיר שכם היא בבחינת סגירת מעגל - מן המקום ממנו נגנב ונמכר יוסף (העיר שכם6), לשם ראוי להחזיר את הגניבה. קבורת יוסף בעיר שכם מהווה תיקון למעשה מכירתו. מכירתו של יוסף ע"י האחים מבטאת את יחסם האכזרי של האחים אל יוסף, את תחושת הניכור שלהם אליו, ואת הכרתם שאינו עוד חלק ממשפחתם. קבורת יוסף בארץ אבותיו, בחלקת השדה שקנה יעקב אביו (בראשית ל"ג י"ט) מהווה הכרה בשייכותו של יוסף למשפחת בני- ישראל.
בדרשה על הפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (בראשית מ"ח כ"ב), מעלה רש"י הצעה שהעיר שכם ניתנה ליוסף לצורך קבורתו כשכר על כך שהוא דואג לקבורת יעקב. על אף שמפשט הכתוב נראה שמשמעות המילה: "שכם" היא חלק, כפי שרש"י בעצמו מעלה בפירושו, סומך רש"י בפירושו הראשון על מדרשי חז"ל המתייחסים למילה "שכם" כביטוי לעיר שכם7. בפירושו של רש"י אין הסבר למיקום הספיציפי של הקבורה אלא הסבר לעצם קבורתו בארץ- ישראל, אך ניתן לומר שיוסף זכה להיקבר בעיר שכם מאחר וזוהי החלקה היחידה שנקנתה ע"י יעקב אביו אותו הוא דואג לקבור.
גם המדרש בבבלי וגם פירושו של רש"י מעלים הסברים לסיבת קבורתו של יוסף בעיר שכם, ומשניהם עולה ההנחה שקבורת יוסף בשכם קודמת לקבלת שבטי יוסף את נחלתם באיזור זה, שהרי אחרת ניתן היה להסביר את מיקום קבורתו בעובדה שמדובר בנחלת צאצאיו.
שבטי אפרים וחצי המנשה קיבלו את נחלתם בגלל קבורת יוסף בשכם, כשאפרים מקבל את נחלתו מדרום לאחוזת הקבר וחצי המנשה מצפון לאחוזת הקבר. העיר שכם נזכרת בגבולה הדרומי של נחלת חצי המנשה - "ויהי גבול מנשה מאשר המכמתת אשר על פני שכם..." (יהושע י"ז ז'), ונזכרת כעיר מקלט שניתנה ללוויים מתחום נחלת שבט אפרים - "ולמשפחות בני קהת... ממטה אפרים... את עיר מקלט הרצח את שכם..." (יהושע כ"א כ'- כ"א).
לאור העובדה שבעיר שכם היתה חלקת קבורת יוסף, ולאור העובדה שהיא נזכרת כעיר בתחום נחלת אפרים וכעיר בגבול נחלת מנשה, ניתן לומר שהעיר שכם היתה חצויה בין שני שבטים אלו, כמו העיר ירושלים שהיתה חצויה בין שבטי יהודה ובנימין. יתכן עוד לומר שמקום קבורת יוסף עמד בין שתי הנחלות ולא היה שייך לאחד מהם באופן בלעדי8.
הגורל
כפי שראינו שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה קיבלו את נחלתם לפני שבעת השבטים האחרים, שבט יהודה בגלל ההתחייבות של ה' לכלב, ושבטי אפרים וחצי המנשה בגלל קבורת יוסף בשכם. נראה שגבולות נחלותיהם של שבטים אלו לא היו מוגדרים בזמן שקיבלו את נחלתם, מאחר ונחלתם רק סובבת מיקום מסויים (חברון ושכם), ולכן רק לאחר ששבעת השבטים קיבלו את נחלתם עפ"י המיפוי שעשו, הוגדרו בדרך אגב גם נחלותיהם של יהודה, אפרים וחצי המנשה.
בתוך נחלת יהודה שמתפרסת על פני שטח גדול מאוד קיבל גם שבט שמעון את נחלתו - "ויצא הגורל השני לשמעון... ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה" (יהושע י"ט א'). בגבול הצפוני של שבט יהודה התיישב שבט בנימין, ונחלתו תוחמת את הגבול הדרומי של נחלת אפרים - "ויעל גורל מטה בני בנימין... בין בני יהודה ובין בני יוסף" (יהושע י"ח י"א). כמו שבט בנימין גם שבט דן תחם את גבול נחלת יהודה בצפון- מערב, ואת נחלת אפרים בדרום- מערב. את נחלת חצי המנשה תחמו מצפון שבטי יששכר וזבולן.
בפרקים ט"ו- י"ז מגדיר הכתוב את תחומי נחלותיהם של שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה, ומשתמש בלשון "גורל". בשימוש בלשון גורל מתכוון הכתוב להגדרת תחום הנחלות ולא לעצם קבלת הנחלה. את נחלתם קיבלו שבטים אלו ללא שימוש בגורל כפי שעשו שבעת השבטים האחרים, אך גבולות נחלותיהם הוגדרו עפ"י המיפוי שעשו נציגי שבעת השבטים. על- מנת להבליט את ייחודם של שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה, נוקט הכתוב בדרך מיוחדת בהצגת נחלותיהם. הכתוב מזכיר את התנחלותם של שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה לפני המיפוי והגורל שנעשה לשבעת השבטים האחרים, כדי להדגיש את העובדה ששבטים אלו מקבלים את נחלתם מסיבות אחרות ללא שימוש בגורל, אך נוקט בלשון "גורל" כדי להדגיש שגבולות נחלותיהם נקבעו עפ"י המיפוי שנעשה מאוחר יותר ע"י נציגי שבעת השבטים.
עפ"י הסבר זה ניתן להבין גם את תלונתם של בני יוסף שנחלתם קטנה להם - מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' " (יהושע י"ז י"ד). אמנם תלונתם נזכרת עוד לפני שהמקרא מתאר את שליחותם של שבעת השבטים למיפוי הארץ, אך כאמור הדבר נובע מהעובדה שהמקרא מקדים את המאוחר, ומזכיר את גבולות נחלותיהם יחד עם הגדרת מיקום הנחלות. לאחר ששבעת השבטים עשו מיפוי ותחמו את גבולות נחלת בני יוסף, קמים בני יוסף וטוענים שתחומי נחלתם צרים להם, והעובדה שלא היו שותפים למיפוי שנעשה ע"י נציגי שבעת השבטים גרמה לקיפוחם. בני יוסף ובני יהודה לא היו שותפים למיפוי שנעשה ע"י נציגי שבעת השבטים, מפני שמעורבותם היתה משבשת את התהליך האובייקטיבי. נושא המיפוי הוא נושא רגיש שעלולות להתעורר מחלוקות בגללו9, ולכן אין בו מקום לשבטים שנחלתם ידועה והם עשויים לבקש להרחיב את נחלתם.
יתכן לומר שבני יוסף לא ציפו בעיקר לתיחום שנעשה לנחלתם מכיוון דרום ע"י שבטי בנימין ודן, מאחר ושתי נחלות אלו הן קטנות ומפרידות בין בני יהודה לבני יוסף. בכל מקרה דוחה יהושע את טענתם, ואומר להם ששטח נחלתם אולי לא ראוי כולו להתיישבות בשלב זה, אך הוא גדול מספיק ובמידת הצורך הם יכולים להכשיר שטחים מיוערים לצרוך מגורים.
סיכום
כשהמקרא מציג את נחלותיהם של שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה, הוא מציג אותם בין נחלותיהם של שניים וחצי השבטים שבעבר הירדן המזרחי לבין שבעת השבטים, ובכך מאפיין את ההבדל בין הדרך בה נחלו שבטים אלו (יהודה, אפרים וחצי המנשה) משתי הקבוצות האחרות. מיקום נחלותיהם של שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה, נקבעו מתוך שיקולים שבטיים, שבט יהודה קיבל נחלה בסמוך לנחלה שהובטחה ע"י ה' לנשיא השבט באופן אישי, ושבטי אפרים וחצי המנשה קיבלו את נחלותיהם מסביב לחלקת הקבר של יוסף אבי השבטים.
גבולות נחלותיהם של שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה לא הוגדרו בשלב בו התנחלו, והם שורטטו בידי שבעת השבטים שמיפו את הארץ לצורך חלוקתה ביניהם. במיפוי זה לא היו שותפים שבטי יהודה, אפרים וחצי המנשה, מתוך חשש סביר שלא יפעלו באופן אובייקטיבי מאחר ונחלותיהם קבועות כבר, בשונה משבעת השבטים האחרים שערכו את המיפוי ללא ידיעה מי מהם יקבל כל נחלה. בני יוסף שחשו מקופחים מחוסר שיתופם במיפוי הארץ לקביעת הגבולות, ויותר מכך מן הגבולות שנקבעו ע"י הנציגים, פונים אל יהושע בבקשה שירחיב את תחום נחלתם, אך יהושע מסרב.