לחפור את התנ"ך - על מקרא וארכיאולוגיה

 

הדיון על המהימנות ההיסטורית של התנ"ך, בעיקר של ספרי התורה ושל חלק מספרי הנביאים הראשונים מתנהל כבר מראשית תקופת ההשכלה באירופה. על אף הוויכוח האקדמי סביב המקרא שעיקרו לשוני וספרותי, ראשוני הארכיאולוגים של ארץ-ישראל ראו בפרקים ההיסטוריים של התנ"ך שיקוף של אמת היסטורית במידה זו או אחרת, אף כי לא כולם קיבלו את הפרטים במלואם. לא היו ויכוחים גדולים על קיומם של אבות האומה, לא היו דיונים סוערים על יציאת מצרים, אם כי היו שחיפשו אחר סיבות טבעיות לקריעת ים סוף. כך או כך ברור היה לכולם שבני ישראל נכנסו לארץ מעבר הירדן לאחר הנדודים במדבר. הוויכוח הגדול שהתנהל עד לשנות השישים של המאה העשרים עסק בשאלת הדרך במדבר ואופן הכניסה לארץ-ישראל; במסגרתו הועלו שאלות כגון: האם נכנסו במבצע צבאי מקיף, כפי שמתואר בספר יהושע או בחדירה אטית והדרגתית והתנחלו ברחבי הארץ. על ימי דוד ושלמה, לעומת זאת, לא התנהל ויכוח כלל.

 

אולם בשלהי המאה העשרים החלו לנשב רוחות חדשות-ישנות מכיוון אוניברסיטאות באירופה שהשפיעו על חוקרים ישראלים, ואלה הלכו שבי אחר המגמות שהתפתחו במוסדות אלה. במהלך שנות השבעים ובראשית שנות השמונים הלכו לעולמם אחרוני דור המייסדים של הארכיאולוגיה בארץ-ישראל ואת מקומם תפס דור חדש של חוקרים שחלקם ניסה להתוות כיוון חדש, שהוביל אותם, כך נדמה, לדרך ללא מוצא.

 

הם ביטלו את הממד ההיסטורי במקרא ברובו כ'עפרא דארעא'. ספרי התורה, יהושע, שופטים, שמואל וחלק מספר מלכים הפכו בעיניהם לסיפורי עם שבהם אין כמעט גרעינים היסטוריים. הכלל היה שככל שהתקופה קדומה האמת ההיסטורית המיוחסת לה מועטה, ושניתן לייחס מידה מסוימת של אמת היסטורית רק לאירועים שלהם יש אזכורים במקורות חוץ-מקראיים, קרי: אשור, בבל ומצרים.¹

 

האומנם יש בכוח הממצא הארכיאולוגי לבטל את הנתונים ההיסטוריים המובאים בתנ"ך? שאלה זו מעסיקה רבים מלומדי התנ"ך. אולם בשל גישת כמה ארכיאולוגים המתנכרים לתנ"ך, חלק גדול מהם מתעלם מן הארכיאולוגיה ואילו חלק מהארכיאולוגים משתדל להתעלם מן המקרא, ואינו מזכיר או מצטט פסוקים מן התנ"ך גם במקומות שהדבר מתבקש.

 

הנתק שנוצר בין שני התחומים שפעם השיקו והתחברו זה לזה, מתרחב והולך. קבוצת החוקרים המכונה 'שוללי המקרא' או 'מכחישי התנ"ך' כורתת למעשה את הענף שעליו היא יושבת, שהרי עיקר ההתעניינות בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל נובעת מהרצון לחשוף ולהבין את התנ"ך טוב יותר. התנ"ך הוא שקושר את היהדות כמו גם את הנצרות לאתרים הארכיאולוגים בארץ-ישראל. ארכיאולוגיה מקראית ללא מקרא, היא עוד ענף בחקר תרבות האדם המעניין אנשים ספורים בלבד.

 

חיבור זה בא לבדוק בכלים ארכיאולוגיים באיזו מידה קיים עימות בין המקרא לבין הארכיאולוגיה. בנושאי תואר דוקטור בארכיאולוגיה מטעם אוניברסיטת תל אביב ובהיותי מורה לגאוגרפיה ולתנ"ך, אינני סובר שקיימת סתירה מהותית בין שני התחומים. לא התגלה שום ממצא בעל משמעות המצביע על סתירה כלשהי. להפך, דווקא המחקרים בשנים האחרונות מחזקים את הקשר בין הממצא החומרי שהתגלה בשנים האחרונות למקרא. נדמה שהבעיה נובעת, מפרשנות שגויה של הממצא הארכיאולוגי, לעתים הדבר נובע ממגמתיות של החוקר, שאף נכון להתעלם מנתונים ארכיאולוגיים, כדי לבסס את פרשנותו ואת תפיסת עולמו.

 

במוקד הספר יעמדו תולדות הרי יהודה - מרכזו של עם ישראל במשך דורות רבים, החל מ'תקופת האבות' ועד לחורבן הבית הראשון. החלק הראשון יוקדש לארכיאולוגיה בלבד. הוא יסקור את הממצאים הארכיאולוגיים בהרי יהודה, ויתבסס על עבודת הדוקטור שלי המסכמת עבודת שטח מרובה שביצעתי ברחבי הרי יהודה, וניתוח מחקרים של חוקרים אחרים בתחום. השתדלתי לא להעמיס פרטים רבים מדיי מתחום הקרמיקה והארכיטקטורה, כדי שלא להכביד על קורא מן השורה שעלול להישאר מתוסכל כמי שמרוב עצים אינו רואה את היער. ואף על פי כן עשויים הנתונים הארכיאולוגיים והגאוגרפיים המפורטים לתרום לכל הרוצה להעמיק עד ליסודותיו של המחקר הארכיאולוגי. נתונים אלה מבססים את טיעוניי במגוון הנושאים המוצגים בכל חלקי החיבור (עם זאת, אם ירצה הקורא, ידלג על חלקו הראשון של הספר וייגש ישירות לחלק ב', שממנו ואילך מודגשים האופי ההיסטורי ונקודות המגע בין הארכיאולוגיה לתנ"ך).

 

אני תקווה שספר זה ימלא את ייעודו, יקרב את הארכיאולוגיה ללומדי התנ"ך ויעמידה ככלי עזר ראשון במעלה להבנת הראליה של התקופות המקראיות. בד בבד יעמיד את המקרא במקומו הראוי בעיקר בעיני מי שפוסח על שתי הסעיפים.

 

הרי יהודה פשוטים במבנה הגאוגרפי שלהם ומבודדים מהאזורים השכנים. הם משתרעים על פני אזור גבוה המגיע לכ-1000 מ' מעל פני הים (באזור חברון) ומוקפים ממזרח ומדרום במדבריות: מדבר יהודה והנגב. זהו אזור טרשי והפוטנציאל החקלאי שלו מצומצם ודל. פרשן המקרא הגדול רבי שלמה יצחקי (רש"י) ציין: 'אין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון' )רש"י: ד"ה שבע שנים, במדבר יג, כב), והרי זה פלא, דוקא ב-1600 קילומטרים מרובעים אלה של טרשים גובשה דמותו של עם ישראל ושל הדתות המונותאיסטיות שינקו ממנו.

 

חלק גדול מהאנושות רואה באזור זה את צור מחצבתו הרוחני ובמשך דורות רבים מוכנים היו רבים להקריב את נפשם למענו.

 

שלושה מוקדים עיקריים בחבל ארץ זה, המרוחקים רק כמה עשרות קילומטרים זה מזה, הם מוקד להתעניינות העולם: חברון, בית-לחם וירושלים. מצפון להם עוד שלושה מוקדים משניים: בית אל, שילה ושכם. בחברון ישבו האבות והאמהות: אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה ולאה, ובה נקברו. שליחותו של יוסף מחברון לשכם לדרוש בשלום אחיו, הובילה לגלות מצרים. חברון הייתה עיר הבירה הראשונה של דוד. סמוך לבית לחם שמצפון לחברון נקברה רחל, בבית לחם חיה רות המואביה, ובה נולד דוד מייסד שושלת המלוכה בישראל.

 

מעל כולם מתנוססת ירושלים, העיר עליה מלך מלכי צדק מלך שלם הכהן לא-ל עליון (בראשית יד, יח).² סמוך לה בהר המוריה נעקד יצחק, בה נקבעה בירתו המדינית ומרכזו הרוחני של עם ישראל. בירושלים פעל הנביא ישעיהו, בענתות הסמוכה נולד הנביא ירמיהו ובתקוע שמדרום חי הנביא עמוס. אל ירושלים חזרו גולי בבל ובה פעלו עזרא ונחמיה; מאז ועד היום נושא אליה עם ישראל את עיניו, אם במעשים אם בתפילות. על אף החורבנות והגלויות משמשת ירושלים כבר יותר מאלפיים וחמש מאות שנה מרכזו של העם. הנצרות והאיסלם קבעו בה גם הם מרכז רוחני לדתם בעקבות היהדות, ובשל הרצון לשלוט בה נלחמו אלה באלה ושפכו את דמם במסעי הצלב. אך כל זה אינו נחלת העבר בלבד, ירושלים היא מוקד מאבק גם היום. העיר שהיום היא הגדולה בערי ארץ-ישראל ואחת מערי הבירה הגבוהות בעולם, מעל פני הים, משמשת גם היום מקום מקודש לשלוש הדתות שינקו את מקורותיהן מן התנ"ך. כארבעה קילומטרים מצפון לירושלים העתיקה נמצאת גבעת שאול (כנראה תל אל-פול), עיר הבירה של המלך הראשון בישראל - שאול. סמוך לה נמצאת הרמה (כנראה א-רם), מקום לידתו ומגוריו של שמואל הנביא, השופט האחרון שהמליך את שני המלכים הראשונים של עם ישראל. בצפון האזור נמצאת בית-אל (ביתין), המקום שבו חלם יעקב את חלומו על המלאכים העולים ויורדים ובו הציב ירבעם את אחד מעגלי הזהב כנגד העיר ירושלים. ניתן אפוא לקבוע כי המרחב הגאוגרפי של ספר הספרים משתרע בעיקר בין שכם לבאר שבע ובמרכזו אזור הרי יהודה.

 

למרות נתוניו הטבעיים הלא נוחים של חבל ארץ זה הוא משמש מוקד שעליו נשענת האמונה המונותאיסטית העולמית, כאן מוכח שכוחה של האמונה גובר על התנאים הטבעיים. אין תמה אפוא שדווקא חבל ארץ זה יעמוד במרכז הדיון של ספר זה.

 

האם יש הסבר רציונלי לכך שהיצירה היחידאית שעברה את שלבי גיבושה הסופיים בעיקר בהרי יהודה, פרצה מהתחום הצר של הרי יהודה אל מרחבי העולם? מה יש ביצירה זו המרתקת מאות מיליוני אנשים מאוסטרליה שבדרום ועד צפון אירופה, מיפן שבמזרח ועד אמריקה שבמערב?

 

מה מביא אנשים רבים כל כך לעסוק בספר זה כמקור ללימוד היסטוריה, כספר הדרכה דתית ומוסרית, כמקור לנחמה לקשיי היום יום או כמושא לביקורת נוקבת על גיבוריו ועורכיו. בד בבד משמשת יצירה מופלאה זו למחקר של חוגים אקדמיים המפשפשים בכל אות ובכל תג שלה.

 

מדוע הפך לאחרונה התנ"ך למעין 'סדין אדום' המעורר אנשים לא מעטים לנסות ולקעקע את אמינותו ההיסטורית? נדמה שההסבר לכך אינו רציונלי, מסתבר שהתנ"ך נוגע בנימים נסתרים בנפש האנושית ואינו מאפשר לה להישאר אדישה כלפיו. יש הנרתעים מלגשת אל התנ"ך בשל חשש קמאי מפני אמת גדולה, יש המתמסרים לקריאת התנ"ך ומחפשים עצה ומזור בין דפיו, יש הלומדים ומעמיקים ביצירה מהיבטים היסטוריים וגאוגרפים, יש המתמקדים במאפייניה הספרותיים, ויש העוסקים בצדדים ההלכתיים והמחשבתיים. לכולם יש מקום. אולם יש המנתחים את היצירה כפי שמנתחים גוויה, 'מוציאים לה את הנשמה' ומפרשים אותה כאוסף קטעים מגובבים שהודבקו יחדיו ביד רשלנית וחסרת הבנה. הללו מצליחים, מדעת או שלא מדעת, להפוך את הנוער הישראלי לבור ואדיש, מנותק מהתנ"ך ומערכיו.³ הרוח הגדולה המנשבת בין דפי התנ"ך נעלמה מעיניהם, והם מקדישים את חייהם לשלילת התנ"ך ולהכחשת יופיו והרלוונטיות שבו.

 

מטרת ספר זה לעסוק בפן ההיסטורי של התנ"ך, פן אחד מרבים, בעזרת כלי עזר מרכזי - הארכיאולוגיה. אני מקווה שתוכנו של ספר זה המנסה להבין את תולדות עם ישראל בחבל ארץ גאוגרפי קטן ושולי, ייכנס ללב הקורא ויסייע להבין את שורשי תרבותו. אולם, לפני שאעסוק בהיבט הארכיאולוגי, אדגיש ואומר כי לתנ"ך מסר מוסרי וערכי וניתן להבינו ברבדים רבים. אין הוא ספר היסטוריה כפשוטו ואין זו כוונתו, ועמדו על כך חז"ל שטענו שאין מוקדם ומאוחר בתורה (בבלי, פסחים ו ע"ב). היטיב לנסח זאת הרב קוק באגרתו לד"ר משה זיידל: 'אין זה עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, הסברה הפנימית שבעניינים..' (אגרות ראי"ה חלק א' אגרת קלד). לא ייפלא אפוא שלא נזכרים בו כל האירועים שקרו לעם ישראל. הימנעות מאזכור אירועים איננה מעידה על ידיעתם או אי-ידיעתם של כותבי התנ"ך. כפרפרזה על דברי חז"ל הידועים על אודות הנבואה: 'נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה' (בבלי, מגילה יד ע"א), ניתן לומר: אירוע שנצרך לדורות נכתב, ואירוע שלא נצרך לא נכתב. לשם השגת המטרות הערכיות הגלומות בו, השתמשו כותבי התנ"ך באירועים מעברו של העם, אך האירועים המוזכרים בו והריאליה המתוארת בו משקפים נאמנה את המציאות ההיסטורית.⁴

 

מכיוון שהארכיאולוגיה היא כספר החתום בפני חלק גדול מהקוראים, יש להקדים ולהאיר כמה נקודות כדי שגם קוראים שאינם מצויים בארכיאולוגיה של תקופת המקרא יוכלו להבין את גישת כותב שורות אלה ואת הבסיס למסקנותיו. רבים מכירים את המסקנות המקובלות במחקר, אך אינם יודעים על מה הן מבוססות.

 

א. הארכיאולוגיה המתבססת בעיקר על חקר שרידי העבר המתגלים בשטח, אינה חזות הכל בחקר העבר. לארכיאולוגיה תפקיד חשוב בשחזור העבר, אך אין היא עומדת לעצמה כפי שטוענים מצדדי 'הארכיאולוגיה החדשה'.⁵ ללא 'העקבות' הנוספים, דהיינו המקורות הכתובים ההיסטוריים המצריים והאשוריים, כלי החרס אינם יכולים לנקוב אפילו בתאריך מוחלט אחד.⁶ כלי החרס שעל פי צורתם החיצונית הייחודית לכל תקופה, בונים הארכיאולוגים את הכרונולוגיה של ארץ ישראל יכולים לתת לנו לכל היותר תיארוך יחסי. תיארוך מוחלט אפשרי רק כשממצאים ארכיאולוגיים קשורים לממצא אשורי או מצרי המתוארך על ידי מקורות היסטוריים.

 

לדוגמה, ללא גילוייה של הקרמיקה המיקנית באל עמארנה שבמצרים לא ניתן היה לתארך את תקופת הברונזה המאוחרת,⁷ וללא גילויין של חרפושיות מלכותיות מצריות בקברים בגבל וביריחו, המתוארכות על פי החרות בהן, לא ניתן היה לקבוע את תאריך המעבר מתקופת הברונזה התיכונה 1 (1800-2000 לפנה"ס לערך) לתקופת הברונזה התיכונה 2 (1550-1800 לפנה"ס לערך). גם תיארוכה של תקופת הברונזה הקדומה 2 (2600-2800 לפנה"ס לערך), מבוסס על ממצאים מצריים בארץ ישראל ועל כלים כנעניים שנמצאו בקברים במצרים המתוארכים על פי כתובות שהתגלו בהם, כמו אלה המכונים 'כלי אבידוס'. כלים אלה התגלו בקבר של מלך מצרי באבידוס שבמצרים. מכיוון שהמקורות הכתובים המצריים מספקים תיארוך למותו, ניתן לתארך את הכלים הכנעניים שנמצאו בקברו.⁸

 

הכרונולוגיה של תקופת הברזל 2 (תקופת המלוכה), מבוססת על ניסיון התאמה בין שכבות חורבן באתרים ברחבי הארץ לבין מלחמות המתועדות בתעודות היסטוריות: למסע שישק מלך מצרים בסוף המאה העשירית לפנה"ס, קושרים את שכבת החורבן בכמה אתרים בנגב; מסעות תגלת פילאסר וסנחריב מלכי אשור בסוף המאה השמינית לפנה"ס משתקפים בשכבות חורבן בחצור, לכיש ובמקומות נוספים; ומסעות נבוכדנצר מלך בבל בראשית המאה השישית לפנה"ס, משתקפים בחורבן ירושלים ולכיש.⁹ כל ערעור והרהור על משמעותו וטיבו של מקור היסטורי מסוג זה, משנה בהכרח את תיארוך השכבות באתרים בארץ ישראל.

 

ב. לא תמיד ממצאי הארכיאולוגיה בארץ עולים בקנה אחד עם המקורות המצריים: מקור מצרי מספר על מסעו של מלך מצרים תחותמס השלישי לארץ כנען באמצע המאה החמש עשרה לפנה"ס. בתיאור המסע מסופר על מצור שנמשך שבעה חדשים סביב מגידו,¹⁰ ואילו המחקר הארכיאולוגי מלמד שלמגידו בתקופה זו לא הייתה חומה.¹¹ כך גם באשקלון, בתבליטי מרנפתח מלך מצרים ששלט במצרים בסוף המאה השלוש עשרה לפנה"ס, מתוארת אשקלון כעיר מבוצרת, אך המחקר הארכיאולוגי לא מצא חומה מתקופה זו.¹² בשני האתרים נמצאו ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה, אך אין כל עדות לביצורים מתקופת הברונזה המאוחרת. מגידו במאה ה- 14 לפנה"ס מציגה בעיה דומה: ממכתבי אל עמארנה עולה שמגידו הייתה עיר חשובה בתקופה זו,¹³ אולם הממצא הארכיאולוגי מצביע על יישוב קטן ופרוז.¹⁴ נראה אם כן שיש צורך לנהוג זהירות בקביעות הכרונולוגיות המתבססות על ממצאי הארכיאולוגיה או לחילופין, על המקורות המצריים, לעתים הם אינם תואמים אך כרוכים זה בזה בקשר אמיץ מאוד.

 

ג. רוב הממצאים הארכיאולוגיים בשכבות יישוב אינם אלא 'קרעי מידע' והם משקפים בעיקר את סופה של התקופה ולא את ראשיתה. לארכיאולוגים קשה מאוד לצייר תמונה הכוללת גם את השלבים הראשונים בתולדותיו של יישוב שהתקיים תקופה ארוכה ברצף. כך למשל הארכיאולוגיה אינה יכולה לתאר את ירושלים בתקופת שיבת ציון ובתקופה ההלניסטית. ללא מקורות היסטוריים כתובים לא ניתן היה לדעת כמעט דבר על תולדותיה של ירושלים בין המאה השישית והראשונה לפנה"ס.

 

ד. יש להבחין הבחנה ברורה בין אזורים בארץ ובמיוחד בין ההר למישור. אזור ההר ובעיקר הרי יהודה היה סגור למדיי והתהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בו היו איטיים יותר.¹⁵ צורות היישוב, צורות הקבורה וסגנון כלי חרס היו שונים זה מזה במידה רבה בשני האזורים. כלי יבוא היו שכיחים פחות בהר. שינויים פוליטיים ומדיניים שהתרחשו במישור החוף לא השפיעו בהכרח על הנעשה בהר. תושבי המישורים חששו לעבור באזורים הרריים¹⁶ והייתה לכך ודאי השפעה על הקשרים בין ההר למישור. לפיכך אין לגזור בהכרח מתהליכים היסטוריים שהתרחשו במישור החוף לגבי אזור ההר. ייתכן שכלי חרס המאפיינים תקופה מסוימת ונפוצים במישור החוף, לא היו בשימוש בהר. בתקופות מסוימות החלו להשתמש במישורים בכלי חרס חדשים ואילו בהר השתמשו עוד זמן מה בכלי החרס האופייניים לתקופה הקודמת. הקדר היושב באחד מכפרי ההר ועובד על פי מסורת שירש מאבותיו ומאבות אבותיו, אינו חשוף לאופנות המתפתחות בחוף ולא במהרה ישנה את שיטות הייצור של כלי החרס.¹⁷ על משמעות העניין לתיארוך אתרים ראו להלן.

 

ה. טיעונים מדעיים לכאורה בתחום מדעי הרוח והחברה, מושפעים במידה רבה מהרקע התרבותי של החוקר והשקפת עולמו. כך למשל כותב א' פירן: 'אפשר אפוא לומר, שגם בביטויה הנעלה והמהותי ביותר, ההיסטוריה היא מדע המבוסס על השערות, או במילים אחרות מדע סובייקטיבי'.¹⁸ אולם כאשר העובדות המוצגות בכל טיעון נכונות, מלאות ומוסכמות והוויכוח נסב על פירושן, זהו ויכוח לגיטימי. אך כאשר טיעונים 'מדעיים' מתבססים רק על נתונים היסטוריים וארכיאולוגיים חלקיים ואף על נתונים מסולפים, הוויכוח אינו מדעי כלל ועיקר ומכאן שאינו לגיטימי. כך כותב אחד ההיסטוריונים ה'חדשים' בני מוריס, היוצא נגד ההיסטוריונים ה'ותיקים': 'ההיסטוריה מורכבת מתשתית של עובדות שעל ההיסטוריון לחשוף ולצרף יחד לכדי תמונה הגיונית וקבילה של מאורעות, אישים ותהליכים. היסטוריון "טוב" יגלה את העובדות ויחברן בצורה שתיצור נרטיב הגיוני ומשכנע; היסטוריון פחות טוב יגלה רק חלק מהעובדות (יתעלם מאחרות או יסתיר אותן) ויצור נרטיב פחות טוב הגיוני אמין ומשכנע'.¹⁹ על כך אומר ע' שרמר: 'אין מדובר כאן בסילוף נתונים או בעיוות מכוון שלהם - מעללים כאלה ירחיקו את ההיסטוריון מקהילת המחקר'.²⁰ טיעונו של מוריס חל לצערי כלפי חלק מהארכיאולוגים וההיסטוריונים ה'פוסט מודרניים', המוכנים להתעלם מעובדות מדעיות כדי לא לקלקל את טיעונם. כך למשל ביטול המושג 'תקופת האבות' על ידי חלק מהארכיאולוגים, מבוסס על כמה טיעונים שאינם מבוססים (ראו להלן חלק ב'). טענתם בדבר 'אי ההיסטוריות' של ספר בראשית מבוססת בין היתר על אזכורים של גמלים מבויתים, וקבוצות אתניות ארמיות וחיתיות בספר בראשית. לדעתם פרטים אלה אינם תואמים את המידע על תקופות הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת. המחקר הארכיאולוגי שיתואר להלן קובע בפסקנות שאזכורים אלה תואמים את המצב בתקופת הברונזה התיכונה, ואילו כמה ארכיאולוגים והיסטוריונים קובעים בפסקנות דברים אחרים (להלן). מהיכרותי עם כמה מהם והכרתי ביכולתם המקצועית הגבוהה (מהם היו מורי בעבר ולהם אני חייב רבות), אני חושש שאין מדובר בחוסר ידע אלא במגמתיות מובהקת, החותרת להצגת תזה קבועה מראש, בהנחה שהקורא הממוצע אינו מכיר את המחקרים האחרונים שיש בכוחם לסתור את התמונה המוצגת על ידם. מטרתי אם כן להציע חלופה, המעוגנת היטב בנתוני שטח ובהכרת הזירה הגאוגרפית, והמתייחסת בכבוד הראוי לספר הספרים, המציג לנו בין השאר נתונים היסטוריים וגאוגרפיים רבים.

 

 

מדוע טוען המחקר הארכיאולוגי שהתיאור המקראי אינו משקף תקופה ארכיאולוגית כלשהי? אציג את עיקרי הטיעונים נגד האמינות ההיסטורית של ספר בראשית.²¹

 

א. הופעתם של הפלשתים, החיווים והחיתים הייתה רק בראשית תקופת הברזל (סוף האלף השני לפנה"ס) ולא קודם לכן.

ב. הארמים הנזכרים בספר בראשית, הופיעו לראשונה על במת ההיסטוריה רק בסוף המאה ה-12 לפנה"ס.

ג. הכשדים מופיעים לראשונה בתעודות חיצוניות רק באלף הראשון לפנה"ס.

ד. תיאור הגמל כבהמת משא מתורבתת בסיפורי האבות, אינו תואם את הידוע על ביות הגמל שהחל רק בסוף האלף השני לפנה"ס.

 

טיעונים אלה אינם חדשים, אך יש בהם התעלמות מכמה מחידושי המחקר הארכיאולוגי, שעשויים דווקא לאשש את התיאורים המקראיים ולא להפריכם.

 

בספר בראשית נזכרות קבוצות אתניות אך לא כולן נזכרות בתעודות חיצוניות. אי-אזכורן אינו שולל את קיומן, שכן גילוי תעודות קדומות הוא אקראי. אף על פי כן קיימות עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות למציאותן של קבוצות אתניות, שנאמן שולל את קיומן בתקופת הברונזה התיכונה. הוא טוען שהארמים מופיעים לראשונה על במת ההיסטוריה רק במאה ה-12 לפנה"ס, אך במקום אחר הוא אומר כי: 'השם "ארם" נזכר בתעודות בודדות מכל רחבי המזרח הקדום החל מסוף האלף השלישי לפנה"ס ואילך'.²² נכון הוא שארם כמדינה מופיעה רק בשלהי האלף השני, אך בשום מקום בספר בראשית לא נזכרת מדינה ארמית אלא רק משפחות ארמיות שמהן יצאו האבות.

 

גם החיתים היו קיימים כבר בסוף האלף השלישי לפנה"ס²³. רמז לקיומם נמצא בהר המרכזי בחפירות תל שילה, בצורת תליון כסף גדול שעליו רקוע הסמל הקפדוקי - סמל אלוהות חיתי. לדעת ברנדל שחקר את הממצא, מוצאו של התליון הוא מאנטוליה. חופר האתר סבור שבשילה היה מקדש בתקופות הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת²⁴ וסביר להניח שאת האל החיתי עבדו חיתים שהביאו לשם את התליון ממקום מוצאם. לדעת מפרסמי הממצא, התליון קשור לנוכחותן של קבוצות צפוניות בכנען באותה תקופה. גם כאן סותר נאמן את דבריו בנוגע לאי קיומם של החיתים ומשתמש בתליון כראיה לחדירה של קבוצות צפוניות לארץ כנען באותה תקופה.²⁵ נוסף על תגלית זו אין להתעלם מכך שבתקופת הברונזה התיכונה 1 (2000-1800 לפנה"ס בקירוב) נמצאו בארץ כלים שמוצאם מאנטוליה, קשר שאינו מוכר בתקופות אחרות.²⁶ נתונים אלה עולים בקנה אחד עם נתוני בדיקות שנערכו בשלדים של נקברים מתקופת הברונזה התיכונה באפרתה שבגוש עציון. מן הבדיקות עולה שמוצאם של הנקברים הוא אולי מאנטוליה.²⁷ עם זאת אין לצפות לזיהוין של קבוצות אתניות רק על פי חרסים וארכיטקטורה. לקושי זה כמה דוגמאות במחקר הארכיאולוגי, כפי שמעיר נאמן במאמרו.²⁸

 

החיווים: החיווי נמנה על עמי כנען. בסיפור על דינה בת יעקב שכם בן חמור מכונה 'הַחִוִּי' (בראשית לד, ב); כלומר המשפחה השלטת בשכם בתקופת האבות ואולי המייסדת של שכם הייתה חיווית. גם הגבעונים שכרתו ברית עם יהושע היו חיווים (יהושע ט, ז). אולם למרות אזכורים מפורשים במקרא אין המחקר מצליח לזהות את החיווים בתעודות חיצוניות. לכאורה, לפנינו דוגמה לעם 'דמיוני' שמנקודת מבט ארכיאולוגית איננו קיים. אולם יש הרוצים לזהותם עם החורים או אולי עם שבט חורי; ואכן בבראשית לו, ב, נכתב שאשת עשו אהליבמה הייתה בת ענה בת צבעון החיווי ואילו בפסוק כ' כתוב שצבעון וענה נמנו עם בני שעיר החורים.²⁹ גם במרכז החיווים שבארץ שכם, מתנשא מצפון לעיר שכם הר עיבל (דברים יא, כט), ששמו כשם אחד מאלופי החורי בשעיר (בראשית לו, כג). בניגוד לחיווים, מוכרים החורים מכמה מקורות מאזור צפון מסופוטמיה. תעודות הנושאות שמות חוריים נמצאו בחברון, בגזר, בתענך ובשכם.³⁰

 

בעיה דומה מתעוררת לגבי הפלשתים הנזכרים בספר בראשית שחיו על פי עדות הספר, בצפון מערב הנגב בנחל גרר ושבראשם עמד מלך. אין אלה הפלשתים הנזכרים בספר שופטים ומוכרים מתעודות מצריות. האחרונים חיו במישור החוף ובראשם עמדו סרנים.³¹ ייתכן שהשם המשותף לשתי הקבוצות נבע ממוצאם מאזור הים האגאי ואנטוליה. ואכן, בחפירות ארכיאולוגיות בצפון מערב הנגב התגלו קברים ייחודיים שאין להם מקבילות בארץ אך יש להם מקבילות ביוון, קפריסין ואנטוליה. הקברים מתוארכים לסוף תקופת הברונזה התיכונה ולתקופת הברונזה המאוחרת.³²

 

גונן מציינת בעבודתה על הקבורה בתקופת הברונזה המאוחרת שיטת קבורה ייחודית בתיבות חרס (לרנקסים). קבורה כזו, שבה נמצאו עצמות ילדים בתיבת חרס, נמצאה בגזר שבשפלה ובגן הפרסי בעכו. השיטה הייתה נפוצה בתרבות המינואית בכרתים, והיא 'מרמזת על קשר כלשהו עם העולם המינואי'. אמנם הקברים מתוארכים לשלהי התקופה, אך הממצא הארכיאולוגי מצביע על כך שקבוצות מהים האגאי שהו בארץ בצפון מערב הנגב (אזור נחל גרר) מאות שנים לפני שהפלשתים המוכרים מהתעודות המצריות הגיעו לארץ.³³ ראוי לציין שבחפירות באתרי יישוב שנעשו באזור כמעט שלא הצליחו להתחקות אחר אותן קבוצות אגאיות. רק החפירות בקברים אפשרו להבחין בכך. הדבר מצביע על הקושי בזיהוי קבוצות אתניות על פי ממצא ארכיאולוגי בלבד. לנתונים אלה מתווסף ממצא שפורסם לאחרונה: בחפירות בתל הרור שבצפון מערב הנגב התגלה שבר של פיטס (קנקן גדול) ועליו חרותת בכתב מינואי. בדיקות של הרכב חומר הגלם של הכלי (בדיקות פטרוגרפיות) מלמדות שהכלי נוצר בכרתים. החופר אורן מציין שעדויות נוספות ממצרים ומכנען מלמדות על קשרים בין מצרים וכנען עם כרתים, כמו גם ארמון מתקופת הברונזה התיכונה שהתגלה בכברי שבמערב הגליל ובו תמשיח (פרסקו) בסגנון מינואי.³⁴ מעניין שוב להדגיש שהממצא המובהק הזה נמצא בעיקר בצפון מערב הנגב ומשתלב עם ממצאי הקברים שהוצגו לעיל.

 

ייתכן שלקבוצות אלה התכוון הכתוב 'וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתּרִים הַיּצְאִים מִכַּפְתּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם' (דברים ב' כג).

 

שאלה נוספת שאינה נוגעת ישירות לגורמים האתניים הנזכרים בארץ-ישראל בתקופת האבות ולמעשה אינה עוסקת בארץ-ישראל כלל היא שאלת אור כשדים הנזכרת בספר בראשית. השאלה לא נפתרה עדיין מכיוון שהכשדים מוכרים רק בתקופות מאוחרות. עם זאת טוען גרינץ³⁵ שבמקורות ההיסטוריים, המאוחרים כולם לתקופת הברונזה התיכונה, השם הוא כלדיים באות למ"ד ולא באות שי"ן, כלומר המילה כשדים המופיעה בתנ"ך היא מילה עתיקה המשקפת מציאות קדומה. השאלה צריכה להיפתר כמובן במסגרת המחקר המסופוטמי ולא במסגרת הארכיאולוגיה הארצישראלית.

 

טענה ידועה היא שהגמל לא שימש בהמת משא לפני סוף האלף השני לפנה"ס.³⁷ טענה זו שהתבססה על הידע של שנות השישים אינה עומדת בפני הביקורת כבר יותר מעשרים שנה. בולייט בספרו מביא קטע מתעודה מאללח' שבצפון סוריה (שכבה VII, המתוארכת למאה ה-17 לפנה"ס)³⁸ ובה כתוב 'מנת מזון אחת לגמל'.³⁹ עופר בר יוסף טוען שהשימוש בגמל היה קיים כבר באלף הרביעי לפנה"ס, עדויות לכך נמצאו באירן,⁴⁰ ואכן בחפירתם של כהן ודיוור באתר בהר הנגב (באר רסיסים), משלהי האלף השלישי, נמצאו עצמות של גמל יחד עם עצמות של עזים.⁴¹

 

הגמל בספר בראשית מופיע בעיקר בקשר למדבריות ממזרח לארץ ישראל - במסעו של עבד אברהם לחרן, בחזרתו של יעקב מארם, ובסיפור מכירת יוסף, שם נזכרת שיירת גמלים של ישמעאלים הבאה מן הגלעד. אולם השימוש בו היה כנראה מוגבל; ראיה לכך בסיפורם של בני יעקב היורדים למצרים ומשתמשים בחמורים ולא בגמלים.

 

ייתכן שהגמל היה בשימוש בתקופה זו בעיקר במדבריות שממזרח לארץ ישראל. בולייט משער⁴² שהגמלים לא היו שכיחים אז ושימשו בעיקר להובלת משאות ודברים יקרי ערך. לדעתו, עבד אברהם נשלח עם הגמלים כדי להפגין את עושרו של אברהם ולשכנע את לבן ובתואל להסכים לשלוח את רבקה אל מעבר למדבר הסורי, לארץ כנען.

 

 

לאחר ביסוס מקומה של תקופת האבות בתקופת הברונזה התיכונה, יש לנסות לקשור את תיאורי המקרא עם הממצא הארכיאולוגי ולהבין את מקומם של האבות בחברה הכללית בארץ כנען.

 

תיאור חייו של אברהם משקף במידה רבה את הידוע מן המחקר על חיי הנוודים בהרי יהודה בתקופות הברונזה הביניימית והברונזה התיכונה. אברהם נדד בציר שכם-באר שבע. מקום מגוריו ומקום מגורי בניו היה סמוך לחברון, וביתם היה בית ארעי - הם היו יושבי אוהל ולא בנו בית. דרך חיים זו הייתה מבחירה ולא נבעה מיכולת כלכלית נמוכה, שהרי על פי הכתוב היו האבות אנשים עשירים למדי.⁴³ אברהם הקפיד לקבור את שרה במקום מוגדר במערה בקצה שדה עפרון החיתי, והמערה שימשה לקבורה משפחתית. אברהם שהגיע ממסופוטמיה לא עבד אלילים, אך עם זאת הוא ובניו נהגו להציב מצבות אבן לפולחן ובנו מזבחות לה'. ואכן מן הממצא הארכיאולוגי מסתבר שבני תרבות תקופת הברונזה הביניימית הגיעו ממסופוטמיה, ארץ מוצאו של אברהם.⁴⁴ תיאור אורח חייו של אברהם הולם את תיאור אורח חייהם של תושבי תקופת הברונזה הביניימית בהר. העובדה שעד עתה לא נמצאה כל עדות מובהקת למקדשים או לממצאים היכולים להתפרש כעבודת אלילים, אך מחזקת את התואם בין אורח חייו של אברהם לאורח חייהם של תושבי האזור. הדמיון בין אורח חייו של אברהם לאורח חייהם של בני תקופת הברונזה הביניימית ניכר בדבר נוסף - מסלולי הנדידה במהלך השנה. דיוור טוען, שיש לקשור את יישובי הר הנגב והר ירוחם לקברים שהתגלו בהר חברון. לדעתו, בהקבלה לחברות חצי נוודיות באזורים בעולם ועל סמך ממצאים ארכיאולוגים, בסוף האלף השלישי ובראשית האלף השני לפנה"ס נעו בני התרבות הנוודית במסלול קבוע. בחורף הם ישבו ביישובים עונתיים בנגב ואילו בקיץ הצחיח והחם הם עלו צפונה ורעו את צאנם בהרי חברון. קברי הפיר הרבים שהתגלו בהרי יהודה שייכים לדעתו לתושבי הנגב שרעו את צאנם במהלך הקיץ ובתקופה זו חיו במערות או באהלים.⁴⁵ חיזוק לדעתו של דיוור עולה ממחקרו של גורן אשר ערך בדיקה פטרוגרפית של כלי חרס מאתרי הר הנגב, והתברר שמקור חלק גדול מחומר הגלם של הכלים הוא בעבר הירדן והרי יהודה.⁴⁶ מכאן ניתן להסיק, שתושבי הר הנגב אכן הגיעו במסעות נדודיהם גם להרי יהודה ויצרו או קנו כלי חרס באזורים אלה. התיאור הולם את מסלול חייו של אברהם המחלק זמנו בין הנגב להרי יהודה: 'וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקום אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי' (בראשית יג, ג).

 

על הדמיון בין תיאור חייו של אברהם לבין אורח חיי בני תקופת הברונזה הביניימית עמד כבר נלסון גליק בסדרה של מאמרים ובספרו 'כאפיקים בנגב'.⁴⁷ אולם משה כוכבי לא מקבל את תפיסתו, בעיקר מפני שבספר בראשית נזכרים יישובים כמו שכם ובית אל שבהם לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות לקיום יישוב בתקופת הברונזה הביניימית.⁴⁸ דבריו יכולים להתקבל על הדעת אם נראה בארץ-ישראל יחידה גיאוגרפית אחידה, שהתהליכים ההיסטוריים שבה זהים בכל חלקיה. על פי המקובל מסתיימת תקופת הברונזה הביניימית בראשית האלף השני; שכם, בית אל וחברון לא היו קיימות אז. אולם כפי שהוצג לעיל, המעבר מתקופת הברונזה הביניימית לתקופת הברונזה התיכונה היה הדרגתי, ובמקביל לקיומן של ערים על גב ההר, המשיכה האוכלוסייה הנוודית להתקיים סמוך לערים לפחות עד למאה ה-18 לפנה"ס. תמונה ארכיאולוגית זו אכן תואמת את תיאורי ספר בראשית. את ימי אברהם יש לתארך אפוא למאות ה-18-19 לפנה"ס - המעבר מתקופת הברונזה התיכונה 1 לתקופת הברונזה התיכונה 2, תחילת בניית הערים בהר וביצורן.⁴⁹

 

 

לאחר שהוצג הקשר בין בני תקופת הברונזה הביניימית ותקופת הברונזה התיכונה לתקופת האבות וזוהתה קבוצת האוכלוסייה שאליה ניתן לקשור את האבות, יובהרו בעזרת הממצא הארכיאולוגי המונחים: 'עברים' ו'ארץ העברים' המופיעים בספר בראשית. אברם מכונה 'הָעִבְרִי' (בראשית יד, יג) ויוסף מכונה גם הוא על ידי המצרים 'אִישׁ עִבְרִי' (לט, יד) ו'נַעַר עִבְרִי' (מא, יב). המצרים אינם אוכלים לחם עם העברים 'כִּי תועֵבָה הִיא לְמִצְרָיִם' (מג, לב), ויוסף מזכיר בפני שר המשקים המצרי מונח גיאוגרפי בשם 'אֶרֶץ הָעִבְרִים' (מ, טו). מכל אלה נראה ש'עברים' הוא שם כללי לקבוצה גדולה של אוכלוסייה, הנקראת אולי על שמו של עבר אבי הקבוצה (פירוש ספורנו), ואולי על שום שבאו מעבר הנהר (פירוש רשב"ם). עברים אלה היו בזויים בעיני המצרים. המונח מופיע לא רק בספר בראשית אלא גם בספר שמות, שם ככל הנראה הפך ממונח כללי לשם נרדף לבני ישראל. חיזוק לכך נראה בתרגום אונקלוס על התורה, שם מתורגמת המילה 'עברי' מספר בראשית - 'עבראה' ואילו מספר שמות - 'יהודאה'. נראה אפוא שהמונח 'עברי' שהיה כנוי כללי לאוכלוסייה רחבה, הפך ברבות הימים למונח המיוחד לעם ישראל בלבד.

 

סביר מאוד אם כן, שבני תקופת הברונזה הביניימית הם העברים הקדומים. כבר הוצבע על כך שתהליך העיור של תקופת הברונזה התיכונה בהר התחיל מאוחר יותר מבמישור החוף והיה ככל הנראה הדרגתי. הקבורה בקברי הפיר שנמשכה עוד זמן רב בתקופת הברונזה התיכונה, מרמזת שבראשית תקופת הברונזה התיכונה 2 חיו זו לצד זו אוכלוסייה עירונית חדשה שחדרה לאזור מישור החוף ואוכלוסייה נוודית ותיקה שרגליה נדחקו בהדרגה. סביר מאוד שאוכלוסייה נוודית זו מכונה במקורות המצריים 'עפרו', מונח הנזכר החל מראשית האלף השני לפנה"ס, בעיקר במכתבי אל עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס (להלן פרק 27). מקורות אלה מעידים על כך שהעפרו היו נוודים ובזויים בעיני המצרים, כפי שנזכרים בספר בראשית העברים בעיני המצרים.

 

מכאן יש לנסות ולהבין גם את המונח הגיאוגרפי 'אֶרֶץ הָעִבְרִים' (בראשית מ, טו), המופיע רק פעם אחת בתנ"ך. סביר להניח שהמונח היה מוכר במצרים, אחרת היה יוסף משתמש במונח גיאוגרפי מוכר יותר. גרינץ הציע שתחום ארץ ישראל וסוריה נקרא בשם כולל 'ארץ העברים'⁵⁰, ואילו בן נון הציע לראות באזור שכם את ארץ העברים.⁵¹

 

שתי ההצעות אינן נקיות מקשיים: ארץ ישראל וסוריה כונו במצרים בכמה שמות, למשל כנען ורת'נו. המונח 'ארץ העברים' לא מופיע במקורות המצריים ואילו שכם נזכרת בהם בשמה,⁵² מדוע בחר יוסף בשם זה אם שכם הייתה מוכרת במצרים בשמה?

 

מבחינת המצב היישובי בתקופת הברונזה התיכונה, עולה המסקנה כי ארץ העברים הוא אזור חברון: האזורים שמצפון להרי חברון - הרי ירושלים, הרי בית אל ואזור שכם היו מיושבים באוכלוסייה כפרית ועירונית, ואילו הרי חברון הטרשיים והקרים היו דלילים באוכלוסיית קבע, וניתן היה לקיים בהם מרעה מבלי להתעמת עם יושבי הקבע. ואכן, באזור הרי חברון נמצא ריכוז גדול של קברי פיר המאפיינים את הנוודים.

 

לחיזוק דעה זו ניתן להביא את דעת הרמב"ן שטען שארץ העברים היא חברון (פירושו לתורה פרק מ, יד), ונימוקו: משפחת אברהם הייתה מפורסמת עד כדי כך ששמעה הגיע למצרים.

 

ראוי לציין כי בכל המקורות המצריים אין התייחסות לאזור חברון. ייתכן שהאזור שבו יושבים העברים הנחותים והבזויים נחשב שולי.

 

אין כל אפשרות ואין כל צורך לאמת כל פרט מסיפורי האבות בעדות ארכיאולוגית (על דרך המליצה - איש אינו מצפה למצוא את אוהלו של אברהם או את אילו של יצחק...). עם זאת, הממצאים הארכיאולוגים לא רק שאינם סותרים את הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי-יישובי המתואר בספר בראשית, אלא גם מתאימים לו להפליא ואף מאירים פרשיות מן הספר.⁵³ אף שספר בראשית אינו ספר היסטורי במובן המודרני, הידיעות ההיסטוריות המובאות בו, והריאליה היישובית המשתקפת ממנו, מאפשרים להעמיד את סיפורי האבות על קרקע היסטורית מוצקה. אין ספק שהשילוב בין המקרא למחקר הארכיאולוגי מאפשר להגיע לתובנות רחבות על התקופה ועל האירועים הנזכרים בספר בראשית.

 

המחקר הארכיאולוגי שתוצאותיו הוצגו בחלק הראשון של הספר, עוסק בחקר הממצא הדומם, ומורכב מפרטים רבים הנראים תחילה כאוסף של אבנים וחרסים המונחים 'כאבן שאין לה הופכין', אך מצליח להפיח חיים באבנים ולבנות סיפור עבר מרתק על תנועות אוכלוסייה מגוונת ועל אורח חייה, על בניית ערים ועל חורבנן, על כלכלה ועל מסחר, על חיים ועל מוות. כל אלו מספקים רקע ריאלי לסיפורי האבות -מייסדי האומה הישראלית.

 

 

על שלושה נושאים עומד ספר זה: על הגיאוגרפיה הפיזית של הרי יהודה והאזורים הסמוכים, על הארכיאולוגיה ועל ספר הספרים - התנ"ך. לכל נושא תרומה ייחודית לתבנית ההיסטורית שהוצגה בספר.

 

הגאוגרפיה:הרי יהודה הם האזור המיושב הגבוה ביותר בארץ ישראל המערבית, אף ששיאי ההרים אינם נמצאים בחבל ארץ זה. שיאו של האזור בחלחול שבהרי חברון, כ-1,020 מ' מעל פני הים; שני לו בגובהו הר בעל חצור שבהרי בית אל, כ-1,016 מ' מעל פני הים.

 

חבל ארץ זה שרובו טרשי וקר ושהקרקע החקלאית בו מועטה הוא שעומד במרכזו של החיבור. אך לא נפקד מקומם של השפלה בעלת המסלע הרך והפריך, מדבר יהודה הצחיח הנשבר בפתאומיות לים המלח, בקעת באר שבע והר הנגב הגבוה והצחיח ואף הרי השומרון המבותרים והמגוונים שבהם עמקים פוריים רחבי ידיים.

 

התנאים הגאוגרפיים גרמו לבידודו של ההר, ותושביו שנאבקו מול איתני הטבע לא נטו לחידושים, לשינויים ולאפנות חולפות. התהליכים ההיסטוריים והתמורות שחלו בקצב מהיר במישורים ולאורך חוף הים, היו אטיים ומוגבלים בעת התרחשותם בהר, בעיקר בהרי יהודה. המביט לעבר הרי יהודה מן המערב, מן האזור המיושב של הארץ, שבה עוברת דרך הים הבינלאומית, כמו רואה לפניו חומה, כמעט בלתי עבירה, חוץ מכמה צירי תנועה שהגישה דרכם קשה ומרתיעה.

 

זו הסיבה שבגללה אירעו בדרכים העולות להרי יהודה קרבות במהלך ההיסטוריה של האזור הן בתקופה העתיקה הן בתקופה המודרנית. במורד בית חורון המקשר את השפלה עם צפון הרי ירושלים אירע הקרב בין יהושע בן נון לחמשת מלכי הדרום, בעמק האלה עצר דוד את תנועת הפלשתים לעבר הרי חברון בקרב נגד גלית, ויהודה המקבי היכה את סירון היווני בניסיונו לעלות במעלה בית חורון. מעט מערבה משם בעמק איילון, בתקופה מאוחרת, חסמו הירדנים את צה"ל במלחמת השחרור וניתקו את ירושלים ממישור החוף, ובציר שער הגיא-קסטל אירעו קרבות קשים בין צה"ל לכנופיות הערביות על הדרך לירושלים. אין ספק שהייתה רתיעה טבעית מן העלייה ממישור החוף לגב ההר ושעצם הפעולה הייתה כרוכה במאמץ רב. לפיכך לימוד תולדות אזור ההר חייב להביא בחשבון את השפעת הבידוד הגאוגרפי והמנטלי של ההר ותושביו לעומת תושבי המישור. כך למשל צוין שכאשר החלה להתפתח תרבות עירונית במישור החוף במאה העשרים לפנה"ס, המשיכו להסתובב בהר נוודים שהתמידו בדרך חייהם הישנה. רק במאה השמונה עשרה לפנה"ס החלה תופעת העיור לחדור גם להרי יהודה. התנאים הגאוגרפיים והטופוגרפיה המורכבת הקשו על בניית ערים רחבות ידיים בהר. ביצורי סוללות העפר הגדולות האופייניות לאתרי תקופת הברונזה התיכונה במישורים ובעמקים כמעט שאינם קיימים בהר, ככל הנראה בשל מחסור באדמה. כלי החרס המעוטרים והיפים של בני המישורים וכלי יבוא מעבר לים שכיחים בהר פחות מבמישור.

 

ההבדל בין ההר למישור בלט במיוחד בתקופת הברזל 1 (תקופת ההתנחלות). החלוקה הגאוגרפית יצרה חלוקה אתנית ברורה שלפיה עם ישראל ישב בהר ביישובים קטנים, לא מבוצרים ובעלי ארכיטקטורה מקומית אחידה ואילו הכנענים, הפלשתים ושאר גויי הים ישבו במישור, שם נוצרה תרבות של ערים גדולות ומבוצרות ומבני ציבור, בהם מקדשים בסגנון אגאי. כלי החרס במישורים היו מעוטרים, מגוונים והושפעו מן התרבות היוונית ואילו בהר היו הכלים פשוטים, מיעוטי עיטורים ובמגוון צורות מצומצם. האם ניתן להסיק מכך שאוכלוסיית ההר פיגרה בתרבותה אחר אוכלוסיית המישור? מסתבר שלא; דווקא בקרב אוכלוסייה זו התפתח הכתב האלף-ביתי והיא ידעה קרוא וכתוב. הכתב הביא למהפכת הקריאה בעולם בשל פשטותו היחסית. אם מבחינה טכנולוגית היו תושבי ההר נחותים, מבחינה תרבותית הם עלו על שכניהם ממערב. כתובת מן המאה השביעית לפנה"ס שנמצאה בעקרון הפלשתית מעידה על כך שצאצאי הפלשתים אימצו את הכתב והשפה העברית.

 

בארץ-ישראל כמו ברוב חלקי תבל אנשי המישור היו נושאי דגל הקדמה ברוב התקופות. אולם בתקופת הבית הראשון נוצר מצב אחר המעורר תמיהה: תושבי ההר צברו עצמה כלכלית, צבאית ותרבותית ובמהלך השנים השתלטו על המישור והשפיעו עליו הן מבחינת התרבות החומרית הן מבחינת הכתב והלשון. טקסטים עבריים שהתגלו באתרים במישור החוף ובנגב וכלי חרס אופייניים ליהודה שנמצאו גם מחוץ לגבולותיה, מלמדים על התפשטות התרבות ההררית על פני המישור. בניגוד לכל כלל גאוגרפי, העיר הגדולה בארץ ישראל בתקופה זו הייתה ירושלים ההררית, המבותרת בגיאיות ומוגבלת ב'הרים סביב לה'. האידאולוגיה שהתגבשה בהר, שעיקרה האמונה המונותאיסטית, פרצה במהלך ההיסטוריה מהרי יהודה אל מעבר לגבולות הגאוגרפיים של ארץ-ישראל והפכה לנחלתם של כל בני תרבות המערב והאסלאם.

 

הארכיאולוגיה: תיאור תולדות הרי יהודה מבוסס במידה רבה על המחקר הארכיאולוגי העוסק באבנים, עצמות, חרסים וגרעינים מפוחמים. מניסיון בן עשרות שנים בתחום נפתח צוהר שלא היה מוכר בעבר, להכרת תולדות האדם. הארכיאולוגיה תרמה להבנת ההבדל בין ההר למישור, הבחינה ואיפיינה את מבנה היישובים לאורך התקופות ואת השינויים שחלו בהם. באמצעותה נלמדים בתי התקופה, חומרי בנייה, כלים ומזון. מחקר השטח מלמד גם על דפוסי הקבורה של יושבי ההר ועל העולם הרוחני שמשקפים דפוסים אלה. חשיפת מקדשים וכלי פולחן הוסיפה נדבך להבנת אמונותיהם ודרך חייהם.

 

גם תיאורם של הגאוגרפיה היישובית במהלך התקופות ויחסי הגומלין בין הערים המבוצרות לכפרים ול'חצרים' הוא תוצאה של מחקר ארכיאולוגי אינטנסיבי שנמשך שנים רבות.

 

עם זאת התמונה המתקבלת מן הארכיאולוגיה אינה שלמה ויש צורך במקורות כתובים שיסייעו בהבנת הממצא הדומם.

 

נקודת התורפה של חקר העבר היא היעדר הפרדה ברורה בין הנתונים האובייקטיביים, ה'יבשים', לבין הפרשנות הניתנת על ידי החוקרים. הפרשנות נובעת מידע נרחב בתחום ומניסיון רב שנים, אולם גם משקפת את דעותיו של הפרשן שלעתים מנסה 'להתאים' את הממצאים לדעותיו. קשה לפעמים להבחין בין תיאור אובייקטיבי וענייני לבין פרשנות, שכן הוודאי והשמא מעורבים לעתים לבלי הכר. אך כמו בכל פרשייה היסטורית, יש לנסות ולעצב תמונת עבר אמינה ומבוססת.

 

ניסיון כזה נעשה בחיבור זה ועולה ממנו תמונת עבר שונה לא מעט מזו ששורטטה עד כה במחקר. ואלה עיקריה:

 

א. ממחקר הממצאים בקברי הפיר בהרי יהודה עולה כי התרבות הנוודית של תקופת הברונזה הביניימית מסתיימת בהר רק במאה ה-18 לפנה"ס בתהליך הדרגתי, שלא כמו במישור, שם הסתיימה התקופה במהלך המאה העשרים לפנה"ס. הבחנה זו חשובה להבנת הקשר בין התקופה לתקופתם של אבות האומה, שראשיתה כנראה בתקופת המעבר שבין תקופת הברונזה הביניימית לתקופת הברונזה התיכונה.

 

ב. חידושי המחקר הארכיאולוגי בתחום הכרונולוגיה של בבל הקדומה שבעקבותיו יש לאחר את כל התאריכים המקובלים בכתשעים שנה, מחייבים את חוקרי ארץ-ישראל לאחר בהתאמה את התאריכים הנוגעים לתקופת הברונזה התיכונה, ובמיוחד לאחר את סופה של התקופה לסוף המאה ה-15 לפנה"ס. השינוי פותר בעיות רבות בהבנת מאה זו שיש בה סתירות לכאורה בין מקורות מצריים לממצא הארכיאולוגי.

 

ג. את ראשיתה של תקופת הברזל בהר יש לתארך לראשית המאה ה-14 לפנה"ס ואולי מעט קודם. התיארוך מבוסס על ניתוח מחודש של כלי החרס מכמה אתרים ועל בסיס תוצאות בדיקות פחמן 14 בתל דן. תקופת הברונזה המאוחרת חפפה את חלקה הראשון של תקופת הברזל 1 והתרכזה בעיקר במישורים ובעמקים.

 

ד. תושבי ההר בתקופת הברזל 1 שונים בצורה מובהקת מתושבי המישורים. במישור חיו הכנענים והפלשתים בתרבות עירונית מפותחת ואילו אנשי ההר חיו ביישובים קטנים, שהארכיטקטורה שלהם פשוטה ושלא נמצאו בהם מבני ציבור. גם כלי החרס היו פשוטים ומגוון הכלים לא היה רב. התפתחה חקלאות הררית הניכרת בטרסות חקלאיות על מדרונות ההרים. אנשי ההר באו מחוץ לארץ-ישראל, ככל הנראה מכיוון מזרח. גם בעבר הירדן המזרחי התגלו יישובים שקווי ההיכר שלהם דומים ליישובים בהר המערבי.

 

ה. התיארוך המוקדם של ראשית תקופת הברזל 1 ואיחור סיומה של תקופת הברונזה התיכונה עולים בקנה אחד עם תיאור כיבושה של ארץ ישראל בימי יהושע בן נון. מערך ערי הממלכה בהרי יהודה המתואר בספר יהושע מתאים לתמונה הארכיאולוגית בסוף תקופת הברונזה התיכונה.

 

ו. לתיאורי מפעלי הבנייה של שלמה יש יסודות אמינים במחקר, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לקעקע את אמינותם ההיסטורית. העוגן הכרונולוגי הברור המבוסס על תיאור מסע שישק, קיומם של יישובי הנגב החד-תקופתיים והדמיון בין כלי החרס באתרים אלה לכלי החרס בחצור שכבה 10 ובמגידו שכבה 5, המיוחסים לימי שלמה, אינם משאירים מקום לספק.

 

ז. שילוב של המקורות המקראיים עם הממצאים הארכיאולוגיים מלמד שתקופת המלוכה הייתה תקופת שגשוג כלכלי, שבה ארגנה הממלכה מערכות יישוביות מפותחות וכלכלה מתמחה. מספר התושבים בארץ-ישראל היה גדול מאוד, כפי שלא היה בתקופות קודמות.

 

ח. בניגוד לכל היגיון גאוגרפי המחייב למקם את ירושלים במקום נמוך בהיררכיה היישובית, היא הפכה להיות העיר הגדולה בסוף ימי הבית הראשון. הצפיפות היישובית סביבה הביאה להקמת אזור מנהלי, 'סביבות ירושלים', שהיה ככל הנראה הגרעין לחידוש ההתיישבות בתקופת שיבת ציון.

 

התמונה המחקרית המבוססת על ממצאים שמקורם בעבודת שטח ממושכת של עשרות חוקרים ומחקרים חדשים מחוץ לתחום ארץ-ישראל, לא ניכרת עד עתה כראוי בפרסומים הארכיאולוגיים.

 

התנ"ך: אין ספק שהעילה לעיסוק הרב בתנ"ך מקורה בקשר עמוק לתוכנו ולמסריו וברצון להבינו לעומק. העניין הרב בארץ-ישראל שהיא ציר מרכזי בתנ"ך מחייב הכרת תולדותיה של הארץ והסביבה הטבעית שבה התרחשו העלילות; המחקרים הארכיאולוגיים והגאוגרפיים מאפשרים היכרות זו.

 

התנ"ך מפיח חיים בממצא הדומם והופכו רלוונטי. הוא מחבר את העבר עם ההווה ונותן משמעות לעתיד.

 

התנ"ך אינו ספר היסטוריה במובן המודרני של המושג, אך אין ספק שאחת ממגמותיו היא להציג לקורא את העבר ולחברו לזירת האירועים המקראיים. המקרא מקדיש מקום נכבד לתיאור זירות גאוגרפיות שבהן התרחשו אירועים ומוסיף ביאורים לשם זיהוי אתרים עתיקים. כך למשל מציין התנ"ך לעתים מקום בשמו הקדום וכן את שמו בתקופת כתיבת הספר: 'עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח', 'עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ' (בראשית יד), 'קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרון' (בראשית כג, ב) ודוגמאות נוספות.

 

אי אפשר להתעלם מן המגמה המקראית המדגישה את חשיבות ידיעת הגאוגרפיה של הארץ לשם הבנת אירועים בעברו של עם ישראל.

 

ספרי הנביאים הם בעיקרם תוצרי הארץ הזו ובניה, והם משקפים במידה רבה את הלכי הרוח ואת עולמם הרוחני-תרבותי של תושביה העבריים.

 

גיבורי התנ"ך אינם דמויות הרואיות, חפות מכל טעות העוסקות כל ימיהם במעשי גבורה ובמפעלי בנייה. להפך, גדולי האומה הם אנשי מופת, אך גם בני אנוש, בשר ודם, הניחנים אמנם במעלות גדולות אך לוקים לעיתים בחולשות וטעויות. ספר בראשית למשל עוסק הרבה בנדודי האבות, בכישלונות ובהצלחות הנוגעים בעיקר לנושאים משפחתיים, והרבה פחות במלחמות ובמעשי גבורה. התנ"ך לא חוסך שבטו מן האבות, מבלי להמעיט בערכם ובחשיבותם; משה ודוד אינם מתוארים מושלמים, והם משלמים מחיר יקר על כישלונותיהם.

 

עולה מן הדברים שחותמו של הספר אמת - בסיפור חייהן של הדמויות ובתיאור הריאליה שבתוכה הן פעלו.

 

בניגוד להלך רוח הרווח בהיכלי השן האקדמיים, המטילים ספק באמינותו של התנ"ך, מציג ספר זה גישה המשלבת את הארכיאולוגיה עם התנ"ך ורואה בהם תחומים המסייעים זה לזה. התנ"ך נותן משמעות לממצא הדומם ואילו הממצא הדומם תורם להבנת הרקע הגאוגרפי וההיסטורי במקומות שבהם התנ"ך מקצר ומצמצם. בתקופת התנ"ך היו ספרי היסטוריה שתיעדו את ארועי התקופה: 'ספר הישר' (יהושע י, יג; שמואל ב' יח), 'ספר דברי שלמה' (מלכים א' יא, מא), 'ספר דברי ימי מלכי יהודה' (מלכים ב' כד, ה), 'ספר דברי ימי מלכי ישראל' (מלכים א' יד, יט) ו'ספר מלחמות ה'' (במדבר כא, יד). לספרים אלה מפנה התנ"ך את קוראיו ומצטט קטעים מהם. הספרים אבדו עם הזמן ואי אפשר למצוא בהם את הפרטים החסרים להבנה מלאה. דווקא הארכיאולוגיה עשויה לשמש להם תחליף ולהשלים את החסר.