בראשית לז: חלומות יוסף

מחבר: הרב יוסף דב סולוביצ'יק

"ימי זיכרון", ספריית אלינר, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה 1996

רחל ולאה היו נשיו של יעקב המסמל את מידת התפארת, שהיא המיזוג של המידות גבורה וחסד. בקשר הגורלי שבין אישיות הגבורה של לאה ואישיות החסד של רחל - היה רישומו של יעקב ניכר ביריבות שבין השבטים. הבה נתבונן יותר בגורלם של יוסף ויהודה.

למעשה ראה יוסף בחייו אותה טראגיות ממש שעלתה בגורלה של אמו רחל. אף הוא היה נאלץ להביא קרבן קשה, אף הוא לא זכה לקבל את שכרו ההיסטורי - ואילו יהודה סימל בדרכו ההיסטורית שלו את הצלחתה של לאה.

שני חלומות חלם יוסף. חלום אחד: "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם נצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" (בראשית לז, ז) והחלום השני: "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (שם, ט).

מה פתרונו של החלום הראשון? מפני מה מורה הוא שיוסף ימלוך על אחיו? פשוט, מפני שאלומתו היא במרכז, וגדולה ומשובחת יותר מאלומות אחיו, ולכן כולן משתחוות לה. זהו חלום על עוצמה ועשירות כלכלית מבורכת, חלום שבו אין יוסף מתבלט באישיותו בין האחים. בחלום זה עדיין יוסף כאחד מבני יעקב ודומה לשאר השבטים. אמנם אלומתו עולה על אלומות שאר השבטים - "ותשתחווינה לאלומתי", אך האחים עצמם אינם כורעים ומשתחווים לפניו. ביחוסו הוא אינו עולה עליהם. בכל זאת מגיבים האחים בשנאה: "ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו" (שם, ח), כלומר הם לא קינאו בו - כי בחלום לא היה שום חזון של התנשאותו עליהם, אלא שנאו אותו.

החלום השני אין עניינו גדולה חומרית-כלכלית, אלא התנשאותו הרוחנית האישית של יוסף על פני האחים. האחים לא יוכלו להתמודד עם כישרונותיו וכוחותיו, עם ראשו הבהיר ושכלו החד. בחלום השני כבר רואה יוסף את אחיו במעמד הנחות, כשהם משתחווים לפני אישיותו הרמה. לפנינו חלום של מלכות, שבו חותר יוסף לא רק למעמד של מושל על האחים גרידא, אלא בעיקר למעמד של מלך. חזון המלכות ביהדות עיקר עניינו אינו בסמכות ובעוצמה במובן ככלי-שימושי אלא בגדלות אישית, בטוהר הנפש ובתפארת המושל, בהדר מוסרי ודתי, כנאמר: "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה יא, ב).

"והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי" (בראשית לז, ט) - רואה אני את השמים משתחוים לפני, כלומר אני משיח ה'. יוסף רואה את אביו, ישראל-סבא, שאף הוא משתחווה לו, ורואה הוא את אמו רחל, שאף היא מניעה את ראשה לאות הערצה לבנה היפה. ישראל-סבא ורחל האם מעולם לא הכניעו עצמם לפני עוצמתה של אלומה כלשהי - אולם כאן מוכרחים הם להכיר במלכותו ומשיחיותו של "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (ישעיהו לג, יז). יוסף כלל לא רצה לשמש כמושל - הוא חתר למלכות. וכל זה בזכות הכישרוונת הרוחניים הגדולים, שבהם בירך אותו הקדוש-ברוך-הוא.

בעניין זה מקנאים בו אחיו - חזון מסוג זה מגרה את דמיונם של האחים. כאן המדובר הוא לא באלומות סתם, אלא בשמש ובירח ובאחד עשר כוכבים, בעניינם הגורלי של שבטי-יה, במידותיהם - שבעתיד יצטרכו להשתחוות ליוסף. והנה שומע אף ישראל-סבא את פרטי החלום, כנאמר: "ואביו שמר את הדבר" - האב גוער בבנו החולם, כנאמר: "ויגער בו אביו", אך בלבו שומר הוא אותו יפה יפה. האם אמנם מסכים יעקב לפשר החלום? על כך נשמע בהמשך.

השנים חולפות. ההשגחה טווה חוטים גורליים-מיסתוריים: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ, ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" (בראשית מב, ו). אלומתו של יוסף מתעצמת, הוא המושל הכלכלי של מצרים ושל כל המזרח התיכון כולו, כל האלומות מקרוב ומרחוק משתחווים לו. בין הנכנעים לו נמצאות גם אחת עשרה האלומות של אחי יוסף, ובזה מתקיים חלומו הראשון של יוסף: "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" (שם לז, ז).

"ויכר יוסף את אחיו" (שם מב, ח) - האם היה יוסף מרוצה מכך? לאו דווקא. יוסף אף פעם לא נכסף למימושו בפועל של החלום הראשון בדבר השלטון. יוסף נכסף היה למלכות, למשיחיות, למימושה של השקפת עולמו של אברהם אבינו בדבר רוח ה', רוח עצה וגבורה, רוח חכמה ובינה. אין יוסף מעוניין כלל, כי אחיו הרעבים ישתחוו לו, לאלומתו, למחסני המזון העמוסים, המלאים מזן אל זן. יוסף רוצה, כי אחים שבעים ועשירים ישתחוו לאישיותו הגדולה והמזהירה של מלך ישראל, של משיח ה'. אולם כדי להגיע למדרגה כזו, למימושו בפועל של החלום השני, צריך גם אבא להשתחות לו. ישראל סבא צריך להכיר בו כמלך, כמשיח ה'. כל ההשתחוויות של האחים ושל יעקב הן חסרות ערוך - "ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם" (שם, ט) - לא בחלום אחד בלבד נזכר יוסף אלא בשניהם. החלום השני עדיין לא נתממש במציאות, ולעולם לא יתממש, אלא אם כן אף ישראל-סבא יפול אפיים ארצה לפניו ויכנה אותו בקול רם וברור בשם אדוני. דבר אחד בלבד רוצה יוסף: שירד אביו למצרים מבלי לדעת שהוא בנו, ויבוא וישתחווה לפניו. בהשתחווייה זו יגלה את הרז ויחשוף את זהותו האמיתית של יוסף ואחר כך יבוא הכול על מקומו בשלום.

יוסף מתחיל לערוך מעין משחק עם האחים, שבמבט ראשון נראה כאכזרי ובלתי סביר. הוא דורש מאחיו להשאיר אצלו את בנימין, האח הקטן, ולשם כך הוא משתמש בכל האמצעים שברשותו, לרבות עלילה חמורה בדבר גביע הכסף. יוסף ידע, שאם יישאר בנימין אצלו וברשותו ייאלץ יעקב בסופו של דבר לבוא מצרימה, שהרי לא יוכל ולא ירצה לוותר על בנימין. ואז, כאשר יבוא יעקב בלי לדעת פרטים בדבר אישיותו של המשנה למלך, וייאלץ להשתחוות לו, יתממש גם החלום השני: ישראל-סבא ימסור לידיו את כתרה של מלכות ישראל.

והנה עתה מתערבת ההשגחה: את המלכות נתנה האומה הישראלית ליהודה דווקא. מיד לאחר מעשה מכירת יוסף, עם הולדת פרץ, החלה ההשגחה למסור לידיו של יהודה את המלכות: "ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו וגו' ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה פרצת עליך פרץ. ויקרא שמו פרץ" (שם לח, א, לט). המלכות, שעד כה לא הייתה שייכת לאף אחד מהשבטים, ניתנה עם הולדת פרץ ליהודה. יוסף לא יזכה במלכות. יעקב לא יירד מצרימה עד שיידע פרטי אישיותו של המשנה למלך המסתורי, ולא ישתחווה לפניו. העניינים מסתבכים ומתפתח מאבק בין יהודה ויוסף, כנאמר: "ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני" (שם מד, יח); "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו" (תהלים מח, ה) - ואומר המדרש: "כי הנה המלכים" - זה יהודה ויוסף; "עברו יחדיו" - זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה; "המה ראו כן תמהו" (שם, ו) - אלו השבטים; אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו - אנו מה איכפת לנו!" (בראשית רבה צב). לפנינו מאבק אישי בין יהודה ויוסף על המלכות. לפנינו אם הדרך להמשך ההשתלשללות של תולדות ישראל עד "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). יוסף אינו מגלה את זהותו; הוא מצפה שיעקב-ישראל ירד מצרימה וישתחווה לפניו וימליכו. אולם יהודה ניצחו בנימוקיו, ומתוך התרגשות - ולא בהגיון - נאלץ יוסף להתוודע אל אחיו, וכך נשארת המלכות בידי יהודה. וזהו שנאמר: "ולא יכל יוסף להתאפק... ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה... למחיה שלחני אלהים לפניכם... וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו מושל בכל ארץ מצרים" (בראשית מה, א-ח) - לאמור: אמנם אני מושל, אך מלך לא אהיה, ולכן: "מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו: כה אמר בנך יוסף" (שם, ט) - כלומר: הכל טוב ויפה, אך אבי כבר לא ישתחווה לי, אין המלכות שלי, חלומי השני לא יתממש. הנה יעקב בא למצרים ולא זיכה את יוסף אפילו בנשיקה אחת; בשעת הפגישה קרא יעקב את קריאת שמע.

ישנה נשיקה של מלכות - כנאמר בשאול: "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו" (שמואל א י,א). יעקב חשש, שאם יעניק נשיקתו ליוסף, שמא תיראה נשיקה זו נשיקה של מלכות. אמנם יוסף הוא בנו האהוב, אולם המלכות ניתנה ליהודה - לפי רצון ההשגחה. בברכתו האחרונה נתן יעקב ליהודה את המתנה הגדולה ביותר: "יהודה אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך, ישתחוו לך בני אביך" (בראשית מט, ח) - ההשתחוויה תגיע ליהודה, ועוד יאמר: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (שם, י); ואילו את יוסף בירך יעקב בכול: "ברכת שמים מעל ברכת תהום רבצת תחת" (שם, כה) - הכול יש כאן - פרט להשתחוויה של מלכות. יוסף ירש את אישיותה הטראגית של רחל אמו. הוא עבר הרבה ייסורים וכאבים, והגיע לבסוף למדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול אדם להגיע. הוא שהכין את הדרך לאביו ולאחיו ולכנסת ישראל להתגלגל ולהגיע לגלות מצרים, ונטע את השושנה ואת הגפן (היינו את כנסת ישראל בלשון המדרש) בין חוחי מצרים. הוא שטיפח ושמר את בשורת גאולת ישראל והנחילה לבני ישראל, כנאמר: "ויאמר יוסף אל אחיו: אנכי מת ואליהם פקד יפקד אתכם" (שם נ, כד). אלמלא הוא, היו רבים מבני ישראל מתבוללים במצרים לגמרי. והנה כאשר בא היום לקבל שכר בעד כל קורבנותיו ומאמציו - לא קיבל יוסף דבר. הדבר שאותו חשק וחמד - נלקח ממנו. ומי קיבל את הפרס? יהודה, אשר לא טרח כה הרבה ולא הביא כל כך הרבה קורבנות כמו אחיו הצעיר.

יוסף, שהיה המושל רב-ההצלחה של המעצמה הגדולה ביותר בעולם העתיק, והמארגן הגדול והמוכשר של כלכלתה, כנאמר בו: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" (שם מב, ו) - בוודאי שהיה ראוי ומתאים לאצטלא של מלכות ולהיות מוכתר בכתר מלוכה. אולם לא כך היה. יוסף נשאר כעין עולה הנקרבת על המזבח, כדי שאחרים יזכו בגדולה. וכן היה גם יצחק אבינו עקוד על גבי המזבח, ושכרו ניתן לו רק לעתיד לבוא ולאחר זמן: "ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם כב, יד). יהודה, בנה של לאה, איש הגבורה, הוא שזכה במלכות. ספירת המלכות יונקת, על פי הקבלה, ממידת הגבורה יותר מאשר משאר הספירות. יוסף, בנה של רחל, שינק בעיקר ממידת החסד, זכה למידת הקדושה הנולדת בשעה שהחסד מתגלה. יהודה הוא המלך ויוסף הוא "נזיר אחיו". שתי המידות האלה, של קדושה ומלכות, של שני השבטים יהודה ויוסף, מתלבשות בנשמת האומה ומייצגים אותה, וצירופן מהווה את תמציתה של כנסת ישראל. כל שאר השבטים על כוחותיהם מתקבצים סביב סביב שני השבטים האלה, כנאמר: "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו: ליהודה ולבני ישראל חברו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו (יחזקאל לז, טז). וכן בתפילת שחרית: "כי לך נאה ה' אלהינו ואלהי אבותינו שיר ושבחה, הלל וזמרה, עוז וממשלה, נצח גדולה וגבורה, תהילה ותפארת, קדושה ומלכות". שתי המידות האחרונות הן גולת הכותרת בברכות השחר לפני ריבונו של עולם, ובתוך המבנה ההיסטורי של כנסת ישראל.