חיות טהורות בתורה ובנ"ך

ספר דברים מיחד בפרק יספר דברים מיחד בפרק י"ד מקום נכבד לבעלי חיים טהורים וטמאים ופותח את הפרשה במעלי גרה טהורים:

"לא תאכל כל תועבה: זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים: איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" (פסוקים ג-ה).

לאחר הפירוט מובא סיכום כולל:

"וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (פסוק ו).

בספר ויקרא אין פירוט וגם הכלל נאמר בו בלשון אחרת: "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (י"א, ב-ג). מלשון זו הסיקו רז"ל, כי "חיה בכלל בהמה ובהמה קרויה חיה" (שם א, תתצא). עשר הטהורות המפורטות בס' דברים נחלקו לשתי קבוצות:

"אמר רבי ברכיה בר סימון: אמר הקב"ה עשר בהמות טהורות מסרתי לך שלש ברשותך ושבע אינן ברשותך. שלש שהם ברשותך: שור שה כבשים ושה עזים; ושבע שאינן ברשותך: איל וצבי ויחמור וגו', לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי לכם לעלות בהרים ולהתייגע ביערים להביא קרבן מאלו שאינן ברשותך, אלא ממה שברשותך מה שגדל על אבוסיך: שור או כבש או עז" (שם א, תרמג)¹ .

שבע אלה שאינן ברשותנו מכונות בשם "חיות" והן שונות מן השלש הראשונות בזה שאינן עולות לגבוה כנ"ל ובכמה וכמה דינים אחרים: אכילת חלב, כיסוי הדם ועוד. זהויין של שבע החיות - או של רובן, לפחות - מפוקפק ושנוי במחלוקת. פקפוק זה קדום הוא, שכן נאמר במדרש:

"אך את זה תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה. אמר רבי עקיבא וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי (צייד; קלע - balisterius) היה? אלא מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים" (שם א, תתצא).

וכן מעיר אבן עזרא על הפסוק המפרט את שבע החיות הערה קצרה וסתומה: "אייל וצבי ידועים והחמשה האחרים צריכים לקבלה", כלומר לתרגומים ולמסורת רבותינו. אכן רז"ל מדברים בשבע החיות מקצת מן המקצת ומן המעט שדובר בהן - בהלכה ובאגדה - יוחד רוב הדברים לשתי החיות הבאות בראש הרשימה: לאייל ולצבי. שני אלה טיבם ברור (או ברור כמעט) ואילו "החמשה האחרים" - חכמי הזואולוגיה המתעניינים בחי שבמקרא מצאו בהם עניין לענות בו וניסו לפרשם מי בכה ומי בכה. כתבנו במפורט על כל אחת מן השבע² ועתה נסכם את הדברים בקצרה.

האיל שבכתבי הקודש מורה על משפחת מעלי גרה ומפריסי פרסה שסועה Carvidae, שסימניה הם: לזכר קרניים גרמיות, כלומר עשויות עצם ולא חומר קרני, ומסועפות הנושרות שנה שנה לאחר עונת הייחום וחוזרות וצומחות, כשבשנות חייו הראשונות של האייל מתווסף לכל קרן זיז לשנה³ . בראשית מאה זו עוד היה מצוי בהרי הגליל ובכרמל אייל הכרמל (אהרני כינהו: איילה שלוחה) Capreolus, שמספר זיזי קרניו אינו עולה על שלשה. בשרו הטעים של אייל קטן זה גרם להגברת ציידו וכתוצאה מכך - לכיליונו החרוץ. אכן הוא מצוי גם כיום בכמה וכמה מארצות אירופה ואסיה⁴ .

הצבי Gazelle אף הוא פחת והלך בא"י עד שקמה מדינת ישראל וחוקיה להגנת הטבע הצילוהו מכליה בתחומי המדינה, ולא עוד אלא שהוא מתרבה והולך בכמה וכמה ממישורי ישראל ועמקיה, ו"צבי רץ בדרך" (ואף להקת צבאים קטנה) אינו עוד חזיון בלתי נפרץ. קרני הצבי נבובות, שלא כקרני האייל; הנרתיק - השופר העשוי חומר קרני והוא נתון על גבי זיז הבולט מן המצח ("זכרות" - ירושלמי גטין, פרק ב', הלכה ג). קרניים אלה, שגם הצבייה עטורה בהן⁵ אינן מסועפות, אינן נושרות ובהישברן לא תצמחנה אחרות תחתיהן. בתחומי ישראל מצויים שני מיני צבאים: הצבי הישראלי Gazelle gazelle, והוא השולט בנוף המדינה וצבי המדבר Gazelle dorks, שצבע עורו בהיר משל הישראלי, אוזניו ארוכות במקצת מאלה של הראשון וקרניו הדורות יותר ודמות נבל להן. זה האחרון מצוי במספר מועט בנגב. התרבותם של הצבאים בישראל משמחת את חובבי הטבע ומרנינה את לב הטיילים והתיירים, אך היא מטרידה את מנוחת החקלאים, מאחר וחיות עדינות וחינניות אלה מחבלות בשתילים ובמטעים רכים. בשל כך הותר ציידו של הצבי בהגבלות מסוימות בזמן ובמקום. אמנם לא כל אזרחי המדינה שומרים על חוקיה ואין ספק שצבאים נורים ומומתים גם במקום ובמועד אשר בהם אסור לפגוע בחיה זו, מחשש של התמעטות וכליה.

היחמור הוא, לדעת רבים, Dama dama mesopotamica ממשפחת האיילים. הוא שונה מהאיילים האחרים שהיו באזורנו, בעיקר בפיצולי קרניו המורחבים והשטוחים ובעורו החום המנומר (בקיץ בלבד!) בבהרות לבנות ועגולות. בע"ח זה שהיה לפנים בא"י - ובמספר רב - איננו עוד, אולם קרובו הקטן ממנו נמצא גם כיום באסיה הקטנה ובדרומה של אירופה. לפני דורות רבים הובאו למערב אירופה ולאנגליה ועתה יימצאו בחורשותיה של אנגליה ובגניה הזואולוגיים יחמורים שמספרם עולה על רבבה. י"א כי השם Dama ניתן לחיה שקטה זו על שום שנשים חובבות ספורט-הציד יכולות להתענג על צידה בפארקים ובחורשות, מבלי לחשוש שמא תיפגענה לרעה על ידי יחמור פצוע העומד על נפשו או רוצה להציל את עופריו השקטים והחמודים... ⁶ .

אקו תרגומו בשבעים תיש; אייל. אבן ג'נאח ורד"ק פירשוהו: תיש הבר; רש"י לעז: אשטנבו"ק. רבים סוברים כפשיטתא, כתרגומים הארמיים וכר' סעדיה גאון הרואים באקו שם נרדף ליעל (ראה גם רד"ק ושמואל א כ"ד, ג), ויש אומרים כי הזכר ייקרא אקו והנקבה - שמה יעל (ראה L. Lewysohn Zoologie des Talmuds, עמ' 115). אחרים מזהים אקו עם Capra hircus - אף הוא עז בר - הדומה בהרבה ליעל, אולם שונה ממנו בעיקר בצורת הקרניים: חתך לרוחב קרנה מעלה צורת מעוין (רומבוס) ואילו חתך קרנו של היעל - צורת טרפזיה לו. עז בר מצויה באסיה הקטנה ובאיים הסמוכים לה, בפרס וקווקז.

הדישון תורגם בשבעים, בעל אחוריים לבנים. בעקבות השבעים הולכים הכל ומזהים את הדישון עם Addax nasucumulatus. ה- Addax הוא בע"ח רב-מידות מן האנטילופות, שקרניו הנבובות מפותלות וזקופות ואורכן יגיע למחצית המטר. גופו, פרט לראשו וצווארו, לבנבן בחדשי הקיץ, ומכאן הסבר-מה לשם היווני. בעל-חיים זה נעלם מאזורנו לפני כ- 50 שנה, אולם זוגות בודדים ועדרים קטנים נמצאים עדיין - במספר מועט - על גבולותיהם של מדברות-החול אשר באפריקה הצפונית. הדישון ההודי, Antelope cervicapra, הקטן מן האפריקאי, בעל הקרניים הסלילניות והרגליים הדקות מצוי יותר⁷ .

ואשר לתאו - נחלקו הדעות. היו שדימו כי הוא ה- Oryx, אנטילופה גדולה בעלת קרניים זקופות וחדות הנוטות אלכסונית אחורה, שאורכן כמטר ופגיעתן קשה מאד. האוריקס נמצא עדיין בלב מדבר ערב⁸ , אולם גם שם הוא פוחת והולך ואין ספק, כי בקרב הימים יוכחד לחלוטין. אחרים סוברים כי התאו הוא Bubbles buselaphus - אנטילופה הדומה לפרה, שקרניה קצרות ביחס לגופה הגדול. בע"ח זה שנקרא בערבית "בקר-אל ואחש", כלומר בקר- המדבר, נכחד לגמרי, אולם מינים דומים לו מצויים עדיין באפריקה המזרחית והדרומית. יש סוברים, כי התאו שבתורה הוא Bubalus bubbles, הידוע לאחינו שבאירופה בשם "ביפפעל" ואילו בסביבותינו מוכר בשם הערבי-פרסי ג'מוס. זה בקר שוכן ביצות ומי-אפסיים, אולם ניתן לביות ומשתמשים בו להובלה ולחרישה. סמוך למלחמת השחרור היו בעמק החולה ובסביבות ים כינרת ג'מוסים רבים (כארבעת אלפים). בעליהם הבדואים והפלחים לקחום עימהם לסוריה בבורחם מפני צבא הגנה לישראל, ועתה יימצאו בישראל פרטים בודדים בלבד -בגן-החיות שבירושלים⁹ . עם פיתוחה של שמורת הטבע באזור החולה תותקן ביצה, שבה ידורו צאצאי הג'מוסים ששכנו באזור זה באלפיהם לפני שנים מעטות. רבים סוברים, כי המקרא מכנה את הג'מוס בשם מריא, והויכוחים מסביב לשאלה: מי הוא הג'מוס: התאו או המריא? נמשכים עד היום ללא הכרעה משכנעת.

הזמר נראה בעיני השבעים כג'ירפה, וכן תרגמו הוולגטה ורב סעדיה גאון. אכן בעל חיים זה, ארך הצוואר והרגלים, לא היה באזורנו גם בימים מקדם ואין תומכים בזיהוי השבעים. מהצעות זיהויו של הזמר, שאינן מעטות, ראויה לתשומת לב זו, הרואה בזמר את איל-הבר הברברי Ammotragus lervia שיש בו מתכונות העז והכבש גם יחד¹⁰ . האממוטראגוס ניכר יפה בקרניו הארוכות (אלה שלזכר אורכן 70 ס"מ) הנטויות לאחור בצורת קשת, ברעמת עורפו הקצרה ובשיער הארוך שעל חזהו ועל רגליו הקדמיות. הוא דר באזור הררי שבצפון אפריקה (פרט למצרים), אולם לפני 60 שנה ראהו אהרני בואדי ערבה שמדרום לים המלח. עתה נמצאים פרטים בודדים בגני החיות שבירושלים ובת"א, אמנם הם וגדייהם החמודים אינם מצאצאי הזמרים שהיו כאן, מוצאם מצפון אפריקה ויש מהם שהקימו כבר בגני החיות שבישראל דור שלישי.

מדברי הכתוב בספר דברים הבאים אחרי פירוט עשר הטהורות "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו" (י"ד, ו) מסתבר כי חוץ מעשר המפורטות היו ידועים בישראל עוד מעלי גרה, מפריסי פרסה שסועה, כלומר יונקים המותרים באכילה. כבר כתבנו על ארבעה מהם המובאים במקראות¹¹ ובכתבי הקודש נזכרים עוד אחדים - שזיהויים כיונקים טהורים משוער ואינו ודאי. הוספת אלה על ארבעת הנ"ל תעלה אף היא את מספר השבע החשוב והנכבד במסורת ישראל.

להרחבה עיין גם במאמרו של אלקנה ביליק: החי שבפרשת שמיני (ויקרא י"א)