מצוות חליצה ויבום

עיון בפרשת כי תצא

מחבר: יהודה איזנברג

דברים כ"ה

מתוך: משלב, גיליון כ' שבט

תוכן המאמר:
מבנה הפרשה
מצוות יבום
והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת
טעם מצוות יבום
סדר החליצה
טעם החליצה
מצוות יבום בזמן הזה
קשיים בגלל סרוב לחלוץ

מבנה הפרשה

5. "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו - לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה

6. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל.

7. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה: מאן. יבמי הקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי.

8. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה.

9. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה. יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו

10. ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל."

מצוות יבום

(א) רמב"ם, הלכות יבום פרק א', הלכות א' - ב'

מצות עשה מן התורה שייבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנישואין בין מן האירוסין - אם מת בלא זרע. שנאמר "ובן אין לו יבמה יבוא עליה". ומן התורה אין צריך לקדש יבמתו שזו אשתו היא שהקנו אותה לו מן השמים. אלא יבוא עליה וכתובתה על נכסי בעלה שמת. לא רצה לייבם, או שלא רצתה היא, הרי זה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת להינשא לאחר. ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם, שנאמר "וחלצה נעלו". ומצות ייבום קודמת למצות חליצה.

שאלה 1

מה בין נישואין רגילים לנשואי יבם ויבמה?

שאלה 2

אישה שמת בעלה בלא בנים, והיא אינה רוצה להתחתן לעולם - צריכה לחלוץ או לא? (ב)

ספרי דברים, פיסקה ע"ח

"כי ישבו אחים" (5) - פרט לאחיו שלא היה בעולמו. "יחדו" - המיוחדים בנחלה. פרט לאחים מן האם. לפי שמצינו בעריות ששווה אח מן האם לאח מן האב - יכול אף כאן? תלמוד לומר: "יחדו" פרט לאחיו מאמו.

שאלה 3

השווה את פירוש רש"י אל ספרי. היכן שינה רש"י ומדוע?

שאלה 4

איזו אחווה קובעת לעניין ייבום? איך פסק רמב"ם להלכה? (מקור א').

(ג) רבי מאיר שמחה מדווינסק, "משך חכמה"

"כי ישבו אחים יחדו" - לפי העניין היה ראוי לומר "איש כי ימות ובן אין לו לא תהיה אשתו החוצה" כמו שאמר בפרשת נחלות (במדבר כ"ז 8). ומזה יובן עומק הכוונה שדווקא אם היה האח בחיי אחיו כבר בעולם ומת, אז יש דין ייבום. פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, שלא הותר. וממה שכתוב "יחדו" פירשו חז"ל כי דרך הכתוב לדבר בהווה, והאחים מן האב שהם משבט אחד, המה יחדיו. לא כן אחים מן האם, שיוכל להיות זה משכנו בשבט זה, וזה בשבט אחר, ואינם יחדיו. וזה עומק הפשט, והוא שאמרו ביבמות: "יחדו - המיוחדים לנחלה".

שאלה 5

על פי מה הציע ר' מאיר שמחה את הניסוח "איש כי ימות ..."?

שאלה 6

כיצד נלמדות שתי ההלכות מהמלה "יחדו"?

(ד) רבי יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה"

"ובן אין לו" (5) - אין לתרגם מלת "בן" "בן זכר", שהרי יש לו בת - גם כן לא הותר הייבום. אבל מלת "בן" כולל זכר ונקבה, כמו "בעצב תלדי בנים". ולכן פרט הכתוב "יולד לך בן זכר" (ירמיהו ח').

שאלה 7

כיצד למד רש"י את הדין שכל צאצא פוטר מייבום ; ומה הוסיף על הדברים שהביא הכתב והקבלה?

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת

(ה) ספרי דברים, פיסקה ע"ט

"והיה הבכור אשר תלד" - יכול אם היה שמו יוסי, יקרא שמו יוסי, יוחנן - יקרא שמו יוחנן? תלמוד לומר: "יקום על שם אחיו" - ולא על שם אחי אביו. אם כן, למה נאמר "והיה הבכור?" מלמד שמצווה על הגדול ליבם.

"אשר תלד" - פרט לאילונית שאינה ראויה לילד.

"יקום על שם אחיו" - לנחלה. נאמר כאן "שם אחיו", ונאמר להלן "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (בראשית מ"ח 6) - מה שם האמור להלן לנחלה אף שם האמור כאן לנחלה. יבמות ק"ד: אמר רבא: אף על גב (=אע"פ) שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכי אתי גזרה שווה ומוציאה לגמריה. (=אע"פ שאין מקרא יוצא מפשוטו, כאן באה גזרה שווה ומוציאה מפשוטו לגמרי).

שאלה 8

השווה את דברי רש"י אל הספרי. היכן שינה רש"י ומדוע?

שאלה 9

השווה פירוש המלים "יקום על שם" לפירוש המלה "יחדו" בספרי (מקור ב').

שאלה 10

נסה לפרש את הפסוק בשלמותו. מהו הקושי בפירוש? היכן הוצא הפסוק מפשטו?

(ו) רמב"ן בביאורו לדברים כ"ה 6

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת - איננו כפשוטו שיקראו הבן הראשון בשם המת "ראובן" או "שמעון" כמוהו, שהרי בבועז נאמר כן "ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (רות ד' 10) ולא קראו אותו "מחלון". אבל הכתוב הזה על דרך האמת הבטחה, והנה הוא כפשוטו. וסמכו בו רבותינו מדרש, שיהא גדול האחים מיבם, ושהאילונית (=עקרה) אינה מתיבמת, וכן אשת הסריס ששמו מחוי. וזה כולו אסמכתא, כי האילונית ואשת הסריס מגופיה דקרא נפקי (=מגוף הפסוק נלמדים).

הסבר: "אסמכתא" - דין מתורה שבעל פה שהוסמך לפסוק למרות שאין משמעות הפסוק אומרת את הדין. דוגמת לימוד בכור מיבם, מקורה לדעת רמב"ן משמעות דין ייבום שמטרתו להקים שם למת אינו יכול להיות באשה עקרה, ועל כן העניין כולו מביאנו למסקנה שאין היא מתיבמת.

שאלה 11

"יקום על שם" מה אין פירושו?

שאלה 12

מה הם הדינים שאינם פשט הכתוב אלא אסמכתא, וכיצד קבע רמב"ן כי אסמכתא הם?

שאלה 13

מנין למד ספרי (מקור ה') שאין עקרה מתיבמת, ומנין למד זאת רמב"ן?

(ז) אברבנאל בביאורו לדברים כ"ה

הבן הבכור שתלד יקרא בשם אחיו המת, ויירש נכסיו ונחלתו. בועז - עם היות שענינו לא היה ייבום כי אם גאולה, היה בועז קרוב למחלון. ויבום - כבר ידעת - שהוא חובה באח, ומצווה בשאר הקרובים. ולזה בלקחו את רות אמר "להקים את שם המת על נחלתו ולא יכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו" (רות ד' 10). לומר שהיה זה, לבד לעניין ירושת הנחלה, שהבן הנולד יקרא על שם המת עצמו - עם היות שרמב"ן ימנעהו. ומה שיסתייע (רמב"ן) ממה שלא נקרא בן רות מחלון כי אם עובד - כבר אמרתי שלא היה העניין ההוא ייבום. ואולי "מחלון" היה שמו בפי אביו ואמו, עם היות שהנשים השכנות קראו לו "עובד", לפי שהיה עובד ומשרת לנעמי בזקנותה.

השווה:

והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת: את רות ... קניתי לי לאישה להקים שם המת על נחלתו.

שאלה 14

איזו מסקנה הסיק אברבנאל מההשוואה?

שאלה 15

מהי ההוכחה של רמב"ן לעמדתו?

שאלה 16

איך דוחה אברבנאל את דברי רמב"ן, ואיזו מהדעות (אברבנאל, רמב"ן) מובנת לך יותר?

שאלה 17

מה היה שם בנו של בועז? עיין בייחוד רות ד' 17.

שאלה 18

מה בין ייבום אח ליבום שאר הקרובים?

(ח) רבי יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה"

מלבד שפירושו (של אברבנאל) מוכחש מפי רבותינו מקבלי התורה האמיתיים, גם לשון המקרא עצמו מתנגד לפירושו. כי על הבן שתלד היבמה לא יאמר שיקום על שם אחיו המת, כי המת אינו אח לבן זה הנולד מהיבמה, אבל הוא אח אביו, והיה ראוי לומר "יקום על שם אחי אביו". וגם אם על דרך הפשט נוכל לומר ש- ו' הכינוי במילה "אחיו" אינו מוסב על הבן הנולד, אלא על היבם, ויהיה המכוון בו שיקרא הבן על שם אחיו של היבם, והוא המת, הוא דוחק גדול: כי לפירוש זה אין היבם מוזכר בפסוק זה )6)5). וגם לשון) אלא בפסוק שלפניו "והיה הבכור אשר תלד". ולא "והיה אם תלד בכור" אינו מסכים לפרוש (כי אין בטחון שהמתיבמת אמנם תלד בכור, ועל כן צריך היה הפסוק לכתוב בלשון תנאי: "אם תלד").

שאלה 19

מדוע לשון המקרא מתנגד לפרוש אברבנאל?

שאלה 20

כיצד יכול הפסוק להתפרש אם המלה "אחיו" מתייחסת ליבם? מה קשה לפירוש זה?

(ט) רבי מאיר שמחה מדווינסק, "משך חכמה"

הנה פשט המקרא (והיה הבכור אשר תלד). קשה:

א. היה צריך לומר "יקרא על שם אחיו המת".

ב. היה לו לומר "אחי אביו המת".

ג. ואם הכתוב מזהיר את היבם, בן אשר תלד יקום על שם אחיו המת, (כאמור ביבמות כ"ד),

ג. היה לו לכתוב "יקים" (ולא "יקום"), וזה על היבם: יקים שם הבן.

לכן פרשו חז"ל על פי גזרה שווה המקובלת להם "שם - שם", מבנות צלפחד, שאמרו "למה יגרע שם אבינו. תנה לנו אחוזה" (במדבר כ"ז 4), הרי מה שבנותיו עומדות תחתיו בנחלה - נקרא הקמת שם. ואף כאן - מה שהיבם הנוטל את אשתו נוטל חלקו בנכסי אביו - הוא הקמת שם.

שאלה 21

על אלו משאלותיו השיב בעל משך חכמה, ואיזו שאלה נשארה ללא תשובה?

(י) רבי יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה"

"על שם אחיו המת" - מילת "שם" הוא נטוי אל זרע האדם ובניו אחריו. כי התקועית כשרצו להמית את בנה אמרה "לבלתי שים לאישי שם ושארית" (ש"ב י"ד). וכן מלת "שם" נרדף עם מילת "זרע" - "כן יעמוד זרעכם ושמכם" (ישעיהו ס"ג). וכן כאן: "שם אחיו המת" = "בן אחיו המת". וטעמו: בן אחיו יהיה תכלית המכוון ממנו ביבמו אשת אחיו, שכאשר תלד לא לו יהיה הזרע, רק לבן אחיו המת יחשב.

שאלה 22

ציין מה משמעות המילה "שם" במקורות הבאים: בראשית מ"ח 6;; במדבר כ"ז -4 דברים כ"ה 6-7 ש"ב י"ד 7  ישעיהו נ"ו 5; רות ד' 5; 10-11

(יא) רמב"ם, הלכות יבום פרק ב' הלכה ו'

מי שמת והניח אחים רבים - מצווה על הגדול לייבם או לחלוץ. שנאמר "והיה הבכור אשר תלד" - מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור שבאחים, כלומר: גדול האחים יקום על שם אחיו המת. וזה שנאמר "אשר תלד" משמעו: אשר ילדה האם; ואין משמעו אשר תלד היבמה.

(יב) רבי מאיר שמחה מדווינסק, "משך חכמה"

פרוש רמב"ם דחוק, האם מאם אחת הן? והלא ייבום באחים מן האב בלבד?! (ראה מקור ז').

(הערת הסבר: אין לפרש "אשר תלד" = "אשר ילדה", כי ברור שהבכור נולד אי פעם. על כן הפרוש אשר ילדה אם המת, וזה אינו להלכה).

שאלה 23

כיצד פרש רמב"ם את הפסוק?

שאלה 24

נסה ליישב את שאלת רבי מאיר שמחה.

(יג) רבי מאיר שמחה מדווינסק, משך חכמה.

"והיה הבכור - אשר תלד - יקום על שם אחיו המת". והפרוש: הבכור יקום על שם אחיו המת, אם היבמה ראויה ללדת: "אשר תלד". והמלים "אשר תלד" הנם מאמר מסגר.

שאלה 25

פרש את הפסוק לפי משך חכמה.

שאלה 26

פרש את "והיה הבכור/ אשר תלד/ יקום על שם/ אחיו המת" לפי ספרי, רמב"ן, אברבנאל, רמב"ם, משך חכמה.

הערה: על היחס בין פשט הכתוב למדרשו (ראה במקור ה' את דברי רבא שכאן גזרה שווה עוקרת את הפסוק מפשטו) כותב מלבי"ם: "אף שאמרו בגמרא שבכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, רק כאן ההלכה עוקרת את הפשט אבל לא את הפשט שהוא על דרך ההגיון". וכך אומר הרש"ר הירש: "על התפיסה הזאת [של הכתוב שנמסרה על ידי ההלכה נאמר "אפיקתיה מפשיטה לגמרי", כלומר: שהיא לכאורה סוטה לגמרי מהמובן הנובע מתוך הסתכלות שטחית מלשון הכתוב, ואולם היא היא לאמתו של דבר מובנם האמיתי היחיד של הכתובים". רואים אנו ש"פשט" כאן אינו אלא מובן הכתוב הנובע מתוך ראייה שטחית, והפירוש המוכתב על ידי ההלכה הוא התוכן האמיתי היחיד של הכתוב.

טעם מצוות יבום

(יד) ספר החינוך, מצווה תקנ"ד

משורשי המצווה: לפי שהאישה אחר שנשאת לאיש הרי היא כאחד מאיבריו. והאיש הזה שמת בלא בנים שיהיה חלק ממנה לזיכרון לו, ולמלאת מקומו בעולם לעבודת בוראו. ועוד, אין זכר לו בעולם הגופני זולתי זאת האישה, שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו - היה מחסדי הא-ל עליו להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו, שיזכה על ידו בעולם הנשמות אשר הוא שם. והנני עם דעתי שיש במצווה הזאת עיקר גדול וטעם נכון אמיתי אצל המקובלים, אסמוך על מה שכתבתי בראש ספרי, וערכתי שם התנצלותי לבל אחסוך עצמי מכתוב כל מחשבתי בפשט טעם המצוות, לעורר רוח הילדים לשאול בהם שאלות אל גדוליהם ומוריהם.

(טו) אברבנאל

(הייבום הוא) לזכות המת. הנחמה שתהיה יותר גדולה באדם בשעת מותו - בהשאיר אחריו בנים ממלאים מקומו יורשי נחלתו. צווה ה' יתברך, שהאיש שימות מבלי בנים - תינשא אשתו לאחיו, כי בזה תתפייס דעתו בחשבו שאיש אחר לא יקחנה, כי אם אחיו אשר הוא כמוהו בעצמו, ושהבן הנולד יקום על שמו ויירש נכסיו ויהיה כמו בנו. לזכות האישה: כאשר ימות הבעל, תצטרך [האישה] לצאת מביתה ומנחלתה ולבקש מנוח אחר, ויבואו קרובי המת לירש את נחלתו ואת ביתו. הנה, בעבור זה, לזכותה, צוותה התורה "יבמה יבוא עליה" כדי שהיא תישאר עמו בבית כאשר הייתה עם בעלה הראשון.

שאלה 27

סכם את הטעמים השונים למצוות ייבום. הבחן בין טעמים לטובת האישה לבין טעמים לטובת המת. המשך המאמר

סדר החליצה

(טז) רמב"ם, הלכות ייבום פרק ד'

היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם, ובאה לדיינים, והם קוראים לו ונותנים לו עצה ההוגנת לו ולה. אם עצה טובה לייבם - יועצים אותם לייבם. ואם עצה טובה לחלוץ, כגון שהייתה היא ילדה והוא זקן, או היא זקנה והוא ילד - יועצים אותו לחלוץ. צריכים הדיינים לקבוע מקום שישבו בו, ואחר כך תחלוץ שם בפניהם, שנאמר: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים". כיצד חולצים? מביאים לו מנעל של עור שיש לו עקב, ואינו תפור בפשתן, ולובשו בימין וקושר רצועותיו על רגלו. ועומד הוא והיא בפני בית דין, ומקרין ליבמה בלשון הקודש "מאן יבמי" ואחר כך מקרים ליבם "לא חפצתי לקחתה" ונועץ רגלו בארץ והיא יושבת ופושטת ידה בפני בית דין ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ. ומשישמט רוב העקב - הותרה היבמה לזר. ואחר כך עומדת ויורקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינים, שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדים בשעת קריאה ובשעת רקיקה.

וצריכים הדיינים לראות הרוק היוצא מפיה. ואח"כ מקרין לה "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל". הכל בלשון הקודש, שנאמר "ככה" - בלשון הזה. וכל היושבים שם עונים אחריה "חלוץ הנעל" שלש פעמים. נמצא סדר החליצה כך הוא: קוראה היא תחילה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי". ואח"כ הוא אומר "לא חפצתי לקחתה" ואח"כ תחלוץ ואח"כ תירוק ואח"כ תקרא" ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".

שאלה 28

כיצד דאגה תורה שייבום לא יביא מכשול של נישואין לא מתאימים?

שאלה 29

מצא במקרא מקור לדברי רמב"ם אלה: "היבמה הולכת אחר היבם"; "הם קוראים לו ונותנים

לו עצה...". עיין בפסוק 8.

שאלה 30

חלק את הפרשה לפי סדר החליצה. ציין לפי סדר התרחשותם את מספרי הפסוקים הנאמרים בכל שלב ושלב.

(יז) ספרי, פסקה ע"ט

"ואם לא יחפוץ האיש" - ולא שלא חפץ בה המקום. מוציא אני את העריות שחייבים עליהם מיתות בית דין (שאין צורך לחלוץ להן), ועדיין לא אוציא את העריות שהן בכרת (שפטורות מהחליצה) - תלמוד לומר: "לא אבה יבמי" (7) ולא שלא אבה בה המקום.

(יח) מלבי"ם בביאורו לספרי

"ואם לא יחפוץ האיש" - "האיש" מיותר. ואמר בספרי "ולא שלא חפץ בה המקום". וכן דרש ב"לא אבה יבמי". וב"לא חפצתי לקחתה". ובא: אחת לעריות שיש בהן מיתת בית דין, והשנית לעריות שבהן כרת, וממעט (שתי קבוצות אלה גם מייבום) וגם מחליצה. והשלישי - בחייבי לאוין ועשה, שאינם בייבום, אבל הם בחליצה. מדין תורה יהיה כאן "עשה" של ייבום שידחה "לא תעשה" של חייבי לאוין, אבל חכמים תקנו שיחלוץ. ועיין רמב"ם ייבום ו', ומסכת יבמות דף כ', עמוד ב'.

שאלה 31

ב- 3 פסוקים תולה התורה את הסירוב ליבם בבעל. מה הם הפסוקים, ומה לומדים מכל אחד מהם?

שאלה 32

כהן נשא גרושה; אדם "נשא" אשת איש; אח נשא את אחותו ומתו בלא בנים, מה דין הנשים

לעניין חליצה? (מקורות: ויקרא י"ח 9, 29 כא,7; דברים כ"ב; 22)

(יט) ספרי פסקה פ'

"וקראו לו זקני עירו" )8) מצווה בזקני עירו ולא בשלוחם. "ודברו אליו" - דברים הגונים: שאם היה הוא ילד והיא זקנה; הוא זקן והיא ילדה; אומרים לו: מה לך אצל ילדה? מה לך אצל זקנה? כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לביתך.

(כ) רבי מאיר שמחה מדווינסק, "משך חכמה"

"וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" - לפי פשט הפסוק משמע שמדברים אליו שייבנה. אך לפי זה היה צריך לומר כך: "והיה אם עמד ואמר לא חפצתי לקחתה" - פירוש: שלא יחפוץ גם אחרי דברי הזקנים. לכן פירשו כי משיאין לו עצה לחלוץ אם ישר הדבר לפניו.

(כא) רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, "העמק דבר"

לפי הפשט והמשך הכתובים יקראו אותו ושואלים על מה הוא ממאן, ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה. אינו רוצה בה. אבל לפי הקבלה אין דבור בית דין עם היבם לאחר שאמרה "מאן יבמי" אלא לפני זה (ראה מקור יט). ואם כן, סדר הכתובים קשה. משום כך העלו חז"ל לפרש "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" - שבית דין משיאים לו עצה ... ומפרשים הכתוב שבשני אופנים יאמר "לא חפצתי לקחתה": 1. "אם לא יחפוץ האיש" 2. שהוא חפץ לקחת. אותה, אבל "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" שאינו ראוי לעשות כן.

שאלה 33

 מה אמרו הזקנים ליבם לו היה פסוק 8 מנוסח כך: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, והיה אם

יאמר לא חפצתי לקחתה"?

שאלה 34

העתק פסוקים  7-9 לפי סדר התרחשות הדברים לפי הספרי.

שאלה 35

היבם עלול לסרב ליבם בגלל שתי סיבות. מה הן?

(כב) ספרי דברים, פסקה פ"א

"ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים" (9) - מלמד שמהלכת אחריו אל הזקנים. (מלבי"ם: לא שמוטל על היבם ללכת למקומה שתחלוץ לו). "לעיני הזקנים וירקה" רוק הנראה לעיני הזקנים. "וירקה בפניו" - יכול בפניו ממש - תלמוד לומר "לעיני הזקנים" רוק הנראה לעיני הזקנים.

(כג) מגילת תענית פרק ד'

שהיו בייתוסים אומרים: וירקה בפניו (ממש).

(כד) יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים ד' ח' כ"ג

 ... אשת אחיו חייבת להתיר את סנדליו ולירוק לו בפנים ולאמור שראוי הוא שתעשה כן, הואיל ונהג זדון בזכרו של הנפטר.

(כה) רבי יעקב צבי מקלנבורג, "הכתב והקבלה"

 אחד מן הטועים תרגם "בפניו" - (בפרצופו), שיגיע הרוק את עור פניו. מדכתיב ב-ב

 ולא ב-ל (בפניו/לפניו). והוכה בסנוורים מלראות "לא יתייצב איש בפניך" (דברים ז')

"לא יתיצב איש בפניו" (יהושע י').

שאלה 36

מצא בפסוק 8 ראיה נוספת כי החליצה נעשית בעירו של היבם ולא בעירה של היבמה.

שאלה 37

פרש את הפסוק במדבר י"ב 14.

(כו) ספרי דברים, פסקא פ"א

"בית חלוץ הנעל" מצווה בדיינים ולא מצווה בתלמידים. רבי יהודה אומר: מצווה על כל העומדים שם לומר: חלוץ הנעל חלוץ הנעל. אמר רבי יהודה, פעם אחת היינו יושבים לפני רבי טרפון, ואמר לנו: ענו כולכם ואמרו: חלוץ הנעל חלוץ הנעל.

(כז) רבי מאיר שמחה מדווינסק, "משך חכמה"

רבי יהודה אומר מצווה על כל העומדים שם. פירוש: שכתוב "ונקרא" בנין נפעל. וכל

הפרשה מדברת על בית הדין בתואר פועל: "וקראו, ודברו" והיה לו לכתוב "וקראו שמו בישראל..." אם על הדיינים מדבר. ולכן דרש שעל כל העומדים שם הוא.

שאלה 38

הוכח כי כל השומעים קוראים חלוץ הנעל.

שאלה 39

 איך פסק רמב"ם, מקור ט"ז?

טעם החליצה

(כח) ספר החינוך, מצווה תקנה

משורשי המצווה: לפי שהאישה הזאת הייתה ראויה לשמש האיש הזה תחת אחיו. והוא אינו רוצה בה, צוותה התורה שתעשה אליו מעשה שימוש זה של חליצת נעל, שהוא שימוש העבד הקנוי בפרסום לפני בית דין, להראות לכל שקנויה הייתה לו לגמרי, וכי ראוי היה לו ליבם אותה. ולפי שהוא אינו רוצה לעשות מה שמוטל עליו להקים לאחיו שם - היא יוצאת מתחת ידו וירקה בפניו, להודיע שנפטרה ממנו לגמרי, ואינה משועבדת לו עוד לחלוק לו כבוד בשום דבר...

(כט) אברבנאל

היבמה רצתה להכלים ולבייש לחרף ולגדף את היבם על אשר לא יבנה את בית אחיו ולכן תחלוץ נעלו בידה, וירקה בפניו - רוצה לומר: בפני הנעל, מהצד העליון לא מהצד התחתון אשר נוגע בארץ. ואחרי אשר ירקה בפני הנעל תאמר "ככה יעשה לאיש" רוצה לומר: הקלון והחרפה אשר אני עושה לנעל הזה בתתי הרוק בפניו - היה ראוי שיעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו.

שאלה 40

איך פרש אברבנאל "וירקה בפניו" ובמה שונה פירושו מאחרים? ראה מקורות ט"ז, כ"ב-כ"ה.

שאלה 41

מהו הקושי הדקדוקי בפרוש אברבנאל? (שים לב: נעל - לשון נקבה).

(ל) רבנו בחיי, "מדרש רבנו בחיי"

כל זמן שהיבם רוצה ליבם הנה הוא מקים זרע לאחיו, ונראה כאילו אחיו חי. וכשאינו מקים זרע לאחיו, נראה שאחיו מת, וצריך הוא שיתאבל עליו, ולכך היבמה תחלוץ המנעל, שהוא סימן אבלות, כאילו מתאבל על אחיו המת.

(לא) מלבי"ם (תמצית)

המנעל רמז לכבוד האדם וכח הרצון שבו. וזאת התעודה בישראל לקיים כל דבר, שהיה כמו שמוסר לו כל כבוד אנושיותו לערבות שיקים דברו, וגם הראה שהוא בעל רצון שלא ימנעהו שום דבר מלקיים דברו. והנה מצוות הייבום שהתורה צוותה לעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה, שהוא איסור אשת אח, בשביל הקמת שם המת. נמצא שאינו בעל רצון, ולכן תחלוץ היבמה מנעליו להראות שהוא אינו ראוי לילך במנעלים.

(לב) רבנו בחיי, "מדרש רבנו בחיי"

ועל דרך המדרש: מצות הייבום הוא מכלל החוקים, והוא שדרשו חז"ל "את חוקותי תשמרו" - דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, ואלו הן: שעטנז, ובשר חזיר ורוק היבמה והרבעת כלאים ופטר חמור ובשר בחלב ושעיר המשתלח ופרה. כן דרשו במדרש תנחומא בסדר משפטים.

שאלה 42

 סכם את הטעמים השונים לחליצת הנעל, ואת הטעמים ליריקה.

מצוות יבום בזמן הזה

(לג) מסכת יבמות דף ל"ט עמוד ב'

בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצווה, מצות ייבום קודמת למצות חליצה. עכשיו שאין

מתכוונים לשם מצווה, אמרו: מצות חליצה קודמת למצות ייבום. אמר רמי בר חמא, אמר רבי יצחק: חזרו לומר מצוות ייבום קודמת למצות חליצה. אמר לו רב נחמן בר יצחק: אכשור דרי? (האם הדור כשר יותר מדורות שקדמו?) - מעיקרא סברי לה כאבא שאול, ולבסוף סברי לה כרבנן.

דתניא: אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, לשם אישות ולשום דבר אחר, כאילו פוגע (באיסור) ערווה, וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. וחכמים אומרים: "יבמה יבוא עליה" מכל מקום (גם אם כוונתו לממון).

(לד) מסכת יבמות דף ק"ט עמוד א'

תני בר קפרא: לעולם ידבר אדם בשלושה דברים:

א. בחליצה, כאבא שאול. דתניא: אבא שאול אומר, הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות, לשם דבר אחר - כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הוולד ממזר:

ב. בהבאת שלום, כדכתיב "בקש שלום ורדפהו".

שאלה 43

מהן שתי הגישות ביחס ליבום?

שאלה 44

מדוע אומר אבא שאול שהכונס יבמתו מסיבה כל שהיא פרט לרצון לקיים מצווה "קרוב

הולד לממזר"?

(לה) ב"מ לוין, אוצר הגאונים, יבמות (עמוד 79)

תשובת אדוננו עלי ראש הישיבה של גולה. וששאלת לעניין יבמה היאך המנהג בהישיבה, אם חולצת או מתיבמת, כמשנה אחרונה או ראשונה (מקור ל"ג). דע: בזאת חלקו סוראי ונהרדעי, וחכמי הישיבה של נהרדעא פוסקין הלכה כמשנה אחרונה, שמצות חליצה קודמת. וחכמי ישיבת סורא דנין ואומרים נפסקה הלכה כרבנן שחזרו לומר במשנה ראשונה, ובטלה משנה אחרונה שהיא כאבא שאול, ואין הלכה כמותו. ועד עכשיו הדבר תלוי במנהג בבבל.

שאלה 45

בעקבות איזו גישה בייבום הולכים חכמי סורא, ובעקבות מי הולכים חכמי נהרדעא?

(לו) רמב"ם, הלכות ייבום פרק א' הלכה ב'

לא רצה לייבם או שלא רצתה היא - הרי זה חולץ לה, ואח"כ תהיה מותרת להינשא לאחר. ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה לייבם, שנאמר "וחלצה נעלו". ומצות ייבום קודמת למצות חליצה.

(לז) רמב"ם, הלכות ייבום פרק ב' הלכה ז'

לא רצה הגדול לייבם, מחזרים על כל האחים. לא רצו - חוזרים אצל הגדול ואומרים: עליך מצווה, או חלוץ, או יבם. ואין כופין את היבם ליבם, אבל כופין אותו לחלוץ.

שאלה 46

כמו איזה אמורא וכמו איזו מישיבות בבל פסק הרמב"ם?

שאלה 47

 הסבר ונמק את דברי הרמב"ם במקור ל"ז. מדוע פותחים ומסיימים בגדול, ומדוע כופין

לחלוץ ולא לייבם? הוכח תשובתך מן הכתוב!

(לח) טור אבן העזר, סימן קס"ה

רב אלפס פסק שמצות ייבום קודמת. וכן כתב רמב"ם. ורש"י כתב שמצות חליצה קודמת. ומכל מקום, אם שניהם לפנינו, ורוצים לייבם - שומעים להם, ולא חיישינן שמא אינם מכוונים לשם מצווה. אבל אם אמרה "לא בעינא ליה". (=איני רוצה אותו), ואמרה דברים (=סיבות) הניכרים, אם יכולים להטעותו, שיאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מנה (=מאה זוז) ואחר כך לא יתנו - מטעים אותו. ואם לא - כייפינן ליה וחליץ בכל אמתלה שתתן לדבריה. (ואם לא - כופים אותו לחלוץ בגלל כל סיבה שהיא מעלה ובגללה היא מסרבת להתיבם). ורבנו תם כתב שמצות חליצה קודמת, ואפילו אם שניהם רוצים ליבם אין שומעים להם, אלא אם כן ידוע שמכוונים לשם מצווה.

שאלה 48

מה היא ההצדקה המוסרית להטעות את היבם?

שאלה 49

חלק את הפוסקים שהביא הטור לשתי קבוצות, לפי הגישות בגמרא ובישיבות בבל.

(לט) שלחן ערוך אבן העזר, קס"ה, א'

המחבר (רבי יוסף קארו): מצות ייבום קודמת למצות חליצה. ויש אומרים שמצוות

חליצה קודמת.

הגהה (רמ"א - רבי משה איסרליש):

ומכל מקום אין כופין אותו לחלוץ אלא מטעים אותו אם יכולים להטעותו, כגון שאומרים לו חלוץ על מנת שתתן לו מנה. ואם שניהם רוצים בייבום, אין מניחים אותם לייבם, אלא אם כן ניכר וידוע שמכוונים לשם מצווה. ויש אומרים שאם יש לו אישה אחרת שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלוץ. ויש אומרים אפילו בלא אישה אחרת אם אינם מכוונים לשם מצווה, והיא אינה רוצה להתיבם ואין יכולים להטעותו - כופין אותו לחלוץ. והמהג כסברא ראשונה שאין כופין לחליצה כלל, ואפילו יודעים שנתן עיניו בממון, אלא מפשרים ביניהם כמו תקנת הקהילות. וכל זה כשהוא אומר שרוצה להתייבם, ואפשר להתייבם, שאין חשש איסור בייבומו. אבל אם אומר שאינו

רוצה לא לייבם ולא לחלוץ - כופין אותו.

שאלה 50

 סכם את השיטות השונות שהובאו בדברי המחבר והרמ"א. לאילו גישות בגמרא מתקשרות

 הגישות השונות? (שים לב: משתי הדעות שהביא המחבר ניכר שדעתו כראשונה, כי השניה

הובאה בשם "יש אומרים" ולא כעיקר).

(מ) רבי יחיאל מיכל הלוי, "ערוך השולחן" קס"ה, ט"ו

בעיקר דין זה לא ראינו לרבותינו בעלי השולחן ערוך הכרעה מפורשת, אלא  שממשמעות דברי רבנו הב"י (רבי יוסף קארו בעל "בית יוסף" על הטור) נראה שסבור שמצות ייבום קודמת, ומדברי רבנו הרמ"א משמע שמצות חליצה קודמת. וזהו לפי מנהג המדינות, שבארצות המזרח גם היום נהגו בייבום, ובמדינות אשכנז וצרפת ורוסיה ופולין ואוסטריה לא נהגו כלל בייבום, ותפסו כדעת הפוסקים שחליצה קודמת.

(מא) תקנות כנס הרבנים הארצי, ירושלים, שבט תש"י

הננו גוזרים על תושבי ארץ ישראל ועל אלה שיעלו ויתיישבו מעתה והלאה לאסור

עליהם מצות ייבום לגמרי, וחייבים במזונות יבמתם כפי מה שיפסקו עליו בית דין,

עד שיפטרו את יבמתם בחליצה.

שאלה 51

 ציין את הפוסקים שבעקבותיהם הלך כנס הרבנים.

קשיים בגלל סירוב לחלוץ

(מב) שלחן ערוך אבן העזר קנ"ט, ה', הגהת הרמ"א

ויש אומרים שעכשיו בזמן הזה דאיכא (=שיש) חרם דרבנו גרשום שלא לשיא שתי נשים - אם נפלה לאחד שומרת יבם, אסור לשיא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו.

שאלה 52

 דין זה שימש לקהילות אמצעי לכפות על יבם רווק לחלוץ חינם, למרות דברי רמ"א

(בסוף מקור ל"ט). כיצד?

שאלה 53

 בספרות השו"ת מובאים מקרים בהם ניצלה היבמה דין זה לרעת היבם על מנת לדרוש

 תשלום כדי להסכים לחלוץ. כיצד?

(מג) שו"ת מהר"ם מינץ, סימן י' (תקנת קהילות שו"ם)

על דבר החליצה. באנו לגלות לו תקנת הקהילות קדמונים, אשר התבוננו והוסיפו על דבר חכמים. וכן כתוב בהם, שאין היבם רשאי לעגן היבמה יותר משלשה חדשים, כדברי חכמים, אחר מות הבעל. והיכא דאין נכסי מיתנא בעין (=שאין נכסי המת מצויים), כגון שכלו (נכסיו), אין לו לעגנה אלא לחלוץ לאלתר בלי איחור. אבל היכא דאיכא (=שיש) נכסים שהיו של הבעל המת, יבואו שניהם לפני הדיינים (כי האח יורש). בין כך ובין כך אין היבם רשאי לתבוע ממון שלא היה של אחיו, ואינו יכול לעגנה אלא יעשו לה מצות חליצה ... ואם יסרב היבם לבלתי לחלוץ, וייתן עיניו בממון שאינו שלו - עבר בחרם כל הקהילות עד שיתרצה לחליצה.

(תקנת שו"ם - תקנות הקהילות שפיירה, וורמס, מגנצא שבגרמניה).

שאלה 54

על זכותו של האח בירושת המת, ראה במדבר, פרשת פנחס כ"ז  - 11-6.

שאלה 55

מה הוסיפו הקהילות על הדין שהיה קודם תקנתם?

(מד) החלטת מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל, כ"א בטבח תש"ד

בדין מזונות היבמה, מצויים המקרים, לצערנו, שמעגנים בנות ישראל הזקוקות ליבום

 ע"י מניעת החליצה, והסבל והתקלה גדולים מאוד. אחרי העיון הראוי בשיטות הראשונים והאחרונים ז"ל, נקבע אצלנו לפסק הלכה למעשה כדבר המורה המובהק בעל ערוך השולחן ז"ל בספרו סימן קס, שראוי לפסוק אף בלי תקנה מיוחדת שכשהיבם מסרב לחלוץ אחרי שלשה חדשים על בית דין לחייבו במזונות יבמתו עד שימלא חובתו כתורה וכמצווה, שאם לא כן תישאר חס וחלילה עגונה לעולם. וליתר שאת וליתר תוקף ועוז החלטנו לקבוע תקנה זאת במקרה שבבית דין יוציאו פסק לחייב את היבם לחלוץ ליבמתו ולא יקיים, ובית דין יפסקו שיש לו דין סרבן - הוא חייב מאותו היום במזונות יבמתו עד שיחלוץ לה כתורה וכמצווה. התקנות שנתקבלו במועצה המורחבת של הרבנות הראשית לארץ ישראל והוסכמו מהרבנים והקהילות בארץ מקבלות תוקף משפטי בכח תורתנו הקדושה ככל תקנות שנעשות בישראל, והן חובה להתנהג ולדון על פיהם החל מראש חודש אדר תש"ד.

 הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג                 הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל

שאלה 56

מה הוסיפה הרבנות הראשית על תקנות שו"ם, ובמה החליפה את האיום בחרם?