נסיון העקידה מול סיפור הסנה - נקודות דמיון
מחבר: חיים רזואני-פור
בראשית כ"ב / שמות ב-ד
מתוך: משלב גליון כ', שבט
תקציר: המאמר מסייע למורה המלמד את פרשת העקידה ופרשת הסנה. המאמר משוה בין דמותו של אברהם אבינו לדמותו של משה. המורה רשאי כמובן להגיע למסקנות אחרות מאלו של הכותב. אולם עצם המאמר מסייע בתכנון השעור.
פתיחה:
עיון בפרשיות העקידה והסנה מעלה שורה של הקבלות לשוניות, מילוליות וכן הקבלות ספרותיות בולטות. בשורות הבאות אנסה להציג את האנלוגיה שמצאתי בין פרשיות אלו תוך כדי שילוב מאמרי חז"ל במדרשים ופרשני המקרא הקלאסיים, המעירים אף הם על הקבלות אחדות. ברצוני להדגיש כי המסקנות שאעלה אינן מהוות ניתוח סופי המאפיין את דמותם של משה ואברהם בפרשיות, אלא פותחות פתח לעיון מתקדם יותר בסוגיא זו.
הדמיון הצורני בין הפרשיות
מעשה העקידה (בראשית כ"ב, א-יט)
א) "ויהי אחר הדברים האלה" (בראשית כ"ב, א)
שליחות משה בסנה (שמות ב', כ"ג ד, כ"ו)
א) "ויהי בימים הרבים ההם" (שמות ב', כ"ג)
לפנינו פתיחה המתבטאת הפסק ברצף המקראי ותחילת פרשה משמעותית.
מעשה העקידה
ב) "ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני" (פס' א')
.-"ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" (פס' י"א)
שליחות משה בסנה
ב) "ויאמר משה משה ויאמר הנני" (פרק ג', ד')
ופרש בעל תורה תמימה: "לשון חיבה לשון זרוז קרא לו הקב"ה שתי פעמים בשמו מפני כי מתענג הוא כביכול לו בשמו וכאב על בנו ירצהו ויחבבהו".
וכבר מצאו חז"ל קשר זה במדרש בבראשית רבה, פרשה נ"ה, ו: "...בשני מקומות דימה משהעצמו לאברהם..." ועל כך אני ארחיב הדבור בהמשך.
מעשה העקידה
ג) "ולך לך אל ארץ המוריה" (פס' ב)
ד) "אל ארץ המוריה והעלהו שם על אחד ההרים אשר אמר אליך" (פס' ב')
שליחות משה בסנה
ג) "לכה ואשלחך אל פרעה לך ואספת את זקני ישראל" (י, ט"ז)
ד) ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמורי .-והפרזי והחוי והיבוסי" (פס' ח')
בשתי הפרשיות מדובר בחלקו האחד של הפסוק על הליכה למקום לא ידוע:
"אחד ההרים אשר אמר אליך"
"ארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש"
ובחלקו האחר של הפסוק, מדובר בשתי הפרשיות על מקום מוגדר:
"ארץ המוריה"
"אל מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי"
מצאתי מדרש בבראשית רבה פרשה נ"ה, ז': "ולך לך אל ארץ המוריה ר' חייא רבה ור' ינאי חד אמר: למקום שהוראה יוצאה לעולם, ואחרנא אמר: למקום שיראה יוצאה לעולם". ע"פ הנ"ל כי פרוש "ארץ המוריה" אינו חד משמעי.
שתי גישות אלו הובאו אף במסכת תענית ט"ז, ע"א: "'אל ארץ המוריה' מאי הר המוריה? פליגי בה רבי לוי בר חמא ור' חנינא. חד אמר: הר שיצא ממנו הוראה לישראל. חד אמר: הר שיצא ממנו מורא לאומות העולם". ורש"י שם מבאר יפה את המונחים שכביכול ניתנים להשתמע לשני פנים: "הר שיצא הוראה תורה לישראל 'כי מציון תצא תורה'. "מורא לאומות העולם הר סיני, מורא לאומות העולם במתן תורה, דכתיב: 'ארץ יראה ושקטה'.
ההר המופיע בפרשת העקידה מכונה 'הר המוריה'. ניתן למצוא את שני ההסברים שהובאו לעיל בפרשת שליחות משה בסנה: הר שיצא הוראה (מקום המקדש) "להעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי". וכן פרש רשב"ם בבראשית: "המוריה האומריה, ארץ האמורי".
הר שיצא ממנו מורא (סיני) "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" וכידוע מדובר בהר סיני. (1)
מכאן שבין אם נפרש "הר המוריה" כמצביע על הר סיני או על ארץ האמורי מקום המקדש, ניתן יהיה לזהות מקומות אלה בשליחות משה, ושמא יש בכל אלה רמז לרעיון שאברהם אבינו נשלח אל הר סיני, כדי שיעמוד שם בניסיון העקידה וכדי שיהיה בכך מעין הכשרת המקום לבנין לעתיד לבוא (מעשה אבות סימן לבנין).
מעשה העקידה
ה) "וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו" (פס' ג') (2)
שליחות משה בסנה
ה) "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבו על החמור" (פס' כ')
וכבר העירו חז"ל בפרקי דר' אליעזר, על הקשר בין חמורו של אברהם לחמורו של משה. וכן כתב .-רש"י בשמות ד"ה: "על החמור" "חמור המיוחד הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו".
מעשה העקידה
ו) "קח נא את בנך" (פס' ב')
.-"ויקח את שני נעריו ואת יצחק בנו" (פס' ג')
שליחות משה בסנה
ו) "ואת המטה הזה תקח בידך" (ד' י"ז)
.-"ויקח משה את מטה האלקים בידו" (ד' כ')
התבנית הלשונית "הנני" ומשמעותה
בשתי הפרשיות ישנה פניה אל הדמות המקראית בתבנית לשונית: "ויאמר X, X ויאמר הנני". (בראשית כ"ב א', י"א; שמות ג', ד').
אצל אברהם נאמר: "ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני". רש"י פירש בבראשית את המושג "הנני": "כך היא ענייתם של חסידים. לשון ענווה ולשון זימון" (3) היוכל רש"י להביא פרוש כזה גם לגבי משה לאחר שבפרושיו עליו הדגיש דוקא את הססנותו של משה:
"וירא משה" (ב', י"ד) דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין. אמר: מעתה שמא אינם ראויין להיגאל?
"אכן נודע הדבר" (שם) נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו. מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך. אבל רואה אני שהם ראויים לכך. "וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (ג', י"א) ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שיעשה להם נס ואוציאם ממצרים.
ככל הנראה הבין רש"י, שמשה לא היה מסוגל להאמין, שיהיה לעם המושפל והרצוץ רצון להיגאל ושיהיה, אפוא, ראוי לגאולה. ולכן אולי נמנע רש"י מלפרש את "הנני" (בשמות ג', ד') באותה משמעות של "הנני" שבבראשית והסתפק בהבנה הפשוטה בהובאה בתרגום: "הא אנא", מפני שסבר שעל פי פשוטו של מקרא אין כאן מקום מתאים ללמד סנגוריה על משה. גם במדרש מצאנו גישה דומה (שמות רבה ג', ט"ו): "ויען משה ויאמר אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן" (4). קשה לראות בסרובו של משה ביטוי לענוותנותו. מפשט הכתוב לא שומעים דברי ענווה מפי משה אלא סרוב המביע התנגדות מוחלטת (5) לנאמר לו (עיין בשמות רבה שם). היו אשר ציינו כאן ביטוי לענוותנותו של ה', אשר בחר את המסגרת הצנועה והשפלה להתגלות אל משה מתוך הסנה.
"ר' אלעזר בן ערך אומר: פני מה נתגלה הקב"ה והלא היה לו לדבר מראש הרים ומגבהי עולם אלא השפיל עצמו ודיבר מתוך הסנה" (מכילתא דרשב"י ב').
שרש ר.א.ה ומשמעותו
בשתי הפרשיות יש שימוש מרובה בשורש ר.א.ה במובן של הבטה שמובנה ראיה ולא עשיה פסיביות.
אך שורש זה מתקשר אל הגיבורים באופן שונה בשתי הפרשיות.
בפרשת העקידה:
"ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" (כ"ב, ד')
"ויאמר יצחק אל אברהם ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעולה בני" (שם, ח')
"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר" (שם, י"ג)
"ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (שם, י"ד)
מוטיב הראיה מופיע בחלקה השני של הפרשה לאחר שאברהם נצטווה:
"ויאמר קח נא את בנך ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים: (שם, ב')
התורה מתארת בפירוט את פעילותו הרבה של אברהם בקיום רצון הק-ל:
"וישכם אברהם ויחבש ויקח ויבקע ויקם וילך" (שם, ג')
אברהם יוזם ועושה מעבר לנדרש ולאחר ש"נזדרז במצווה" (רש"י), הוא רואה את המקום כפי שמתגלה בסוף הפרשה: "שם המקום ההוא ה' יראה". אברהם, לאחר כל האקטיביות המתוארת בריבוי פעלים, רואה (6), צופה, מחכה לישועה: "אלוקים יראה לו השה".
לעומתו, בפרשת משה:
"וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים" (פ' ב', כ"ה)
"וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה אינו אוכל " (פ' ג', ב')
"ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" (שם ג')
"וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה" (שם ד')
"ויסתר משה פניו כי ירא מהביט (7) אל האלוקים" (שם ו').
"ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים... כי ידעתי את מכאביו" (שם ז')
"...וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לחצים אותם" (שם ט')
ועתה, לאחר שה' מציג למשה את השליחות, פותח משה במסע סרובים וטענות לפני ה', המתפרשים כמטרה "להתחמק" משליחות הק-ל. כלומר משה ממשיך כאן באותו קו בו הגיב בשעת התגלות ה' בסנה "ויסתר משה פניו". משה מסתיר פניו מהשליחות, מסתיר פניו מן "הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם".
"ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו וארד להצילו ולהעלתו מן הארץ"
על הקב"ה נאמר שהוא רואה, שומע, יודע ומוכן לרדת למצרים ולהעלותם מן הארץ. ואילו על משה נאמר שאפילו לראות אינו מוכן. הראיה היא פעולה אשר אינה דורשת כל מאמץ או התמסרות ואף את זו אין הוא מוכן לעשות, הוא מתעלם מהמראה (8).
משה פותח בטענותיו:
טענות משה:
א) "מי אנכי כי אלך אל פרעה"
ב) "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם"
ג) "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו קולי"
ד) "לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם"
ה) "שלח נא ביד תשלח"
דחיית ה':
א) "כי אהיה עמך וזה לך האות בהוציאך את העם הזה תעבדון את האלוקים על ההר הזה" .-(שמות ג', י"ב)
ב) "אהיה אשר אהיה..."
לך ואספת את זקני בית ישראל ואמרת להם"
"אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ ושמו לקלך"
"ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרת"
"ועתה לכו דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה"
"ואני ידעתי ושלחתי את ידי והכתי את מצרים ואחרי כן ישלח אתכם" (שם י"ג-כ"ב)
ג) " ויאמר השליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו ויחזק בו ויהיה למטה בכפולמען יאמינו כי נראה אליך והנה ידו מצרעת כשלג והיה אם לא יאמינו גם לשני האותותהאלה ולקחת ממי היאור ושפכת היבשה" (פ' ד', א'-ט')
ד) "ויאמר מי שם פה לאדם ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר" (שם י"א-י"ב)
ה) "ויחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא ואת המטה
.הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות" (שם, י"ד-י"ז)
מן הפסוקים עולה הרושם כאילו משה נשלח לשליחות אשר נאמרה לו בצורה סתמית "והוצא אתעמי בני ישראל ממצרים". וכי כביכול אין משה מודע לנטל ולכובד השליחות. רק בעקבות מענה ה'לסרוביו הולכים ומתגלים למשה רבדים נוספים של השליחות.
תוך כדי מענה ה' לסרוב משה נמסרת למשה אינפורמציה על אופן השליחות (9). וכן במהלך תיאורהניסים והאותות הופך משה לא כיוזם תחילה ל"פרטנר" בהוצאת בני ישראל, וכבר אז החל בשליחות.
משה, אשר היה נתון בתחילת התהליך במצב של הסתרת פנים וחוסר מעש, נדרש עתה לשליחותאשר מתאפיינת. באקטיביות:
"לך ואספת את זקני ישראל והבאת את זקני ישראל ושלחתי את ידי והכיתי את מצריםבכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו ולקחת ממי היאור ושפכת והוריתי אתכם את אשר תעשון"
משה מתבקש לבצע שליחות רבת קשיים, שאין הוא יודע מתי היא תסתיים. שליחות, אשר תדרושהתמסרות, השקעה וויתור על חייו הפרטיים וכו'.
לסיכום:
בשתי הפרשיות חוזר "מוטיב הראיה", אך "לא ראי זה כראי זה". בפרשת הסנה הראיה מיוחסתלקב"ה. ה' רואה וחש את סבל עמו, ויורד להצילם. משה אינו מסוגל לראות, ונרתע מהנטל ע"יהסרובים. ודוקא תוך כדי מהלך הסרוב, מגלה משה את כובד השליחות והאקטיביות הנדרשת ממנו.בפרשה זו אנו עדים למעבר של משה מפסיביות לאקטיביות.
בפרשת העקידה התהליך הפוך. אברהם מתגלה כבר בתחילת הפרשה כאקטיבי, פועל בתמימותלמימוש רצון הק-ל, ורק לאחר מכן מופיע מוטיב הראיה. ראיה-לא במובן הפשוט, אלא ראיהלדורות, ראיה עתידנית.
מושג השליחות בשתי הפרשיות ומשמעותו
פרשת העקידה פותחת במילים "ויהי אחרי הדברים האלה" (בראשית כ"ב, א). למילים אלו, ישמשקל כבד. אחר כל ההבטחות, הציפיות נולד יצחק, ועתה מצווה האלוקים להקריב אותו לקרבן:רק בפרק הקודם סופר על הולדת יצחק ועל המשתה שעשה אברהם ביום הגמלו, והנה תובעהאלוקים מאברהם לוותר על בנו יחידו. ולא אחר מאשר אברהם עצמו מצווה לשחוט את בנולעולה לאלוקים.
פרשה זו מבטאת מתח בין נטייתו הטבעית של אברהם מול הצו האלוקי:
"קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה עלאחד ההרים אשר אומר אליך"
הן אלוקים נתן לאברהם את יצחק בהבטיחו לו "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כ"א, י"ב), ועתה דורשממנו "והעלהו שם לעולה", דרישה זו חסרת כל מובן לגבי אברהם. הק-ל אינו מספר לו את סיבתהדרישה, וכן אברהם אינו יודע שמדובר כאן בניסיון.
עתה נעבור לשליחות משה בסנה. גם שם השליחות מעוררת בעיה של מתח בין הצו האלוקי לביןהנטיה האישית.
משה, רועה צאן חותנו ולפתע מתגלה אליו ה' מתוך הסנה הבוער, וכופה עליו את השליחותלהוציא את בני ישראל ממצרים:
"ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים".
הק-ל כפה על משה שליחות בלתי מנומקת נגד רצונו, שליחות בעלת אחריות ונטל כבד, שליחותשהשלכותיה כלפי משה הם ויתור על חיים נורמליים ועל חיי משפחה לטובת משימה מעורפלת,שאינו יודע מתי תסתיים.
ניתן לומר כי גם הליכתו של אברהם להר המוריה היא בבחינת שליחות:
"והאמת כי הניסיון הזה להראות לבני העולם אהבת אברהם לק-ל ולא נעשה לאותם הדורות אלאלדורות הבאים." (רד"ק ד"ה "ויהי אחרי הדברים האלה")
אברהם יצא לשליחות שבסופה הוא אמור להוות מודל ל"איש האמונה", מודל לאנושות כולה.
עתה נבדוק כיצד הגיב אברהם לשליחות הקשה אשר הוטלה עליו:
"וישכם אברהם בבקר"
ומייד לאחר מכן התורה פותחת ומתארת שרשרת מעשים שעשהאברהם:
"ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך"
אברהם אינו משיב לצו הק-ל, אינו שואל, ובודאי שאינו מסרב למרות המצב הבלתי אפשרי שאליוהוא נקלע. מעשים אלו מביעים את דבקותו של אברהם בה'.
וכך לאחר שלושת ימי ההליכה, כאשר שואל יצחק:
"הנה האש והעצים ואיה השה לעלה"
ואברהם משיב:
"אלקים יראה לו השה לעלה בני וילכו שניהם יחדו"
אברהם משיב לבנו תשובה מאופקת, אשר אינה מגלה מבוכה, אלא צפייה לישועה ובטחון בק-ל.נראה, כי אע"פ שאברהם יוצא להרוס במו ידיו את אשר הוא בנה, אין הוא מפקפק או כופר בצוהאלוקי. וע"פ דברי רש"י המפרש, כי לא מדובר בדרישה מצד הק-ל, אלא בבקשה:
"קח נא אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו בבקשה ממך עמוד לי בזה הניסיון שלא יאמרוהראשונות לא היה בהן ממש"
יוצא, שאע"פ שהעקידה לא נכפתה על אברהם, לא ערער אחר בקשת הק-ל בענין.התמונה אצל משה שונה:
"מי אנוכי כי אלך אל פרעה" (ג, י"א)
"הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם" (ג, י"ג)
"והן לא יאמינו לו ולא ישמעו בקלי" (ד', א')
"לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום" (ד, י')
"שלח נא ביד תשלח" (ד', י"ג)
עד אשר גורם לחרון אף ה': "ויחר אף ה' במשה".
וכבר אמרו חז"ל במדרש רבה ג' ט"ו:
"ויען משה ויאמר הן לא יאמינו לי" אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן. הקב"ה אמר לו: "ושמעו לקולך" והוא אמר: "והן לא יאמינו לי"? מייד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותותר לפי דבריו. אה מה כותב אחריו "ויאמר ה' אליו: מזה בידך ויאמר: מטה" כלומר: מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני" (10(
כאמור, אברהם ומשה שניהם עומדים במצב בו הקב"ה מטיל עליהם שליחות קשה, אך כל אחד מגיב בצורה שונה. אברהם עומד בניסיון בכך שהוא מתגבר על כל רגשותיו האנושיים, ומוכן למלא אחר הצו האלוקי מתוך אמונה והשלמה. ואילו משה מתקומם כנגד השליחות המוצעת לו, התקוממות אשר מתפרשת כסרוב עיקש למלא אחר צו הק-ל.
סוף דבר:
במהלך המאמר הצבעתי על קשרים ודמיונות בין פרשת העקדה ופרשת שליחותו של משה בסנה.התברר, כי למרות הדמיון, אין הוא מוביל לזהות רעיונית. דוקא מתוך עמידה על הדמיון הצורניבה מתאר המקרא את ענין העקדה וענין הסנה, בולט השוני וההבדל בין פרשיות אלו.
רעיון זה כבר הובא במדרש בבראשית רבה פרשה נ"ה ו':
"ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני אמר רבי יהושע בן קרחה: בשני מקומות דימה משה עצמולאברהם, אמר לו הקב"ה: (משלי כ"ה, ו') 'אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמוד'אברהם אמר: 'הנני', הנני למלכות הנני לכהונה, זכה לכהונה וזכה למלכות, זכה לכהונה: (תהילים ק"י, ד') 'נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק', זכה למלכות: (בראשית כ"ג, ו') 'נשיא אלוקים אתה בתוכנו'; משה אמר: (שמות ג', ד') 'הנני', הנני לכהונה הנני למלכות, אמר לו הקב"ה: (שם, שם, ה') 'אל תקרב הלום' אין קרב אלא כהונה, היך מה דאת אמר: (במדבר א', נ"א) 'והזר הקרב יומת', ואין הלום אלא מלכות, היך מה דאת אמר:(שמואל ב', ז', י"ח) 'כי הבאתני עד הלם'".
כאמור, "בשני מקומות דימה משה עצמו לאברהם", אברהם ומשה אמרו 'הנני', אך אברהםזכה ואילו משה לא זכה
וכבר סיים רש"י את פירושו לפרשת שמות במילים:
"הרהרת (משה) על מידותי לא כאברהם שאמרתי לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ואחר-כך אמרתי לו 'העלהו לעולה' ולא הרהר אחר מידותי, לפיכך 'אתה תראה'.
הערות:
1. ועוד יש מפרשים כי פרשת הסנה התרחשה בהר סיני וכן כתב החזקוני:
"ונקרא הר סיני על שום מעשה הסנה", וכך מפרש גם ראב"ע (שמות ג', ב').
2. שני נערי אברהם ע"פ המדרש ישמעאל ואליעזר, ובני משה כידוע גרשום ואליעזר.
3. כלומר הנני מוכן ומזומן.
4. וסבורני, כי משפט הכתוב אין משה מתגלה בפרשת הסנה כענין כפי שפרשו חז"ל את סרובו של משה כשמגמתם להרחיב את הרעיון המובא בפסוק: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג').
5. גם את סרובו: "מי אנכי כי אלך אל פרעה" וכן "לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום" קשה לפרש כדברי ענווה מפי משה בהקשר לקטע כולו.
6. במדרש בבראשית רבה, פרשה נ"ו, ב': "אמר ליצחק: בני, רואה את מה שאני רואה? אמר לו: הן, אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו: לאו, אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים 'שבו לכם פה עם החמור'". אף מדרש זה מדגיש את חשיבות הראיה.
7. מופיעה כאן המילה "ירא" במובן של "פחד", כמו בהתגלות משה "ויסתר משה פניו כי ירא". נראה כי בשתי הפרשיות יש משחק מילים בין ירא לראה.
8. חילוף התפקידים בין ה' למשה המופיע כאן, משה אשר אמור לראות את בני עמו סובלים, אינו רואה, ואילו ה' רואה, שומע ופועל. אף בענין הענווה, כאמור, ה' מתגלה כעניו בניגוד למשה.
9. "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמותג', י"ב), "לך ואספת את זקני ישראל" (פרק ג', ט"ז).
10. מדרש זה אינו מלמד סנגוריה על משה, אלא נוזף בו בניגוד למגמתם של מפרשי המקרא האחרים.