תועבות מצרים
מחבר: ד"ר חיים מ. גבריהו
בראשית מו,לג; שמות ח,כד; שמות יב,יב
מחניים, גיליון כ"ח, 1956
תוכן המאמר:
האלהת עצמים
בעלי החיים שזכו לפולחן
תהליך הקדשת יתר של בעלי חיים והאיסור להרגם
כיצד מכתירים וקוברים את פר האפיס ויתר בעלי החיים המקודשים
"כל בכור בהמה"
"ואת נבלתם תשקצו"
פולחן בעלי חיים לפי ספר חכמת שלמה
פולחן בעלי חיים לפי יוסף בן מתתיהו והסופרים הקלאסיים
תקציר: המאמר עוסק בסקירת החיות המקודשות למצרים, וצורת ההתנהגות המקדשת אותם.
מילות מפתח: פר אפיס, חיות קדושות, יוסף בן מתתיהו, בכור בהמה.
האלהת עצמים
תופעה משותפת לכל התרבויות האליליות היא האלהת עצמים מעולם הצומח, הדומם, חלקי בנין של מקדשים וכלי פולחן שונים. בפרט בולט אחד שונים המצרים מתרבויות בבל וכנען ויתר התרבויות הפוליתיאיסטיות המפותחות והוא האלהת בעלי חיים בהיותם בחיים ופולחן נבלותם במותם. תופעה זו מיוחדת היא לתרבויות הפרימיטיביות של אפריקה, והמצרים קיימו פולחן בעלי חיים בכל הדורות והחזיקו בו בעקשנות מיוחדת עד לתקופת קיומה האחרון של דת זו.
פולחן בעלי חיים של המצרים עשה רושם על בני ישראל ששהו במצרים, והדבר משתקף בסיפורי התורה, בספרים החיצוניים ובמקורות חז"ל, התורה מספרת בקשר להערצת בעלי החיים אצל המצרים:
"וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים" (בראשית מג, לב).
"ואמרתם אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה גם אנחנו גם אבותינו בעבור תשבו בארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (שם. מו, לג).
"ויאמר משה לא נכון לעשות כן, כי תועבת מצרים נזבח לה' אלוהינו. הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (שמות ח' כ"ד).
המונח המקראי תועבה כולל כל דבר טמא ומאוס, פסלי אלילים, שקוצים וגלולים, עריות, פגר, מאכלות אסורים ומעשה רשע וחטאים בעניינים שבמוסר. הוצע לראות מקורה של מלת "תועבה" בשורש המצרי "ועב" במובן להיטהר, טהור, וממנו נגזר בעברית (בדומה להתפתחות המושגים חרם) גם הוראה שלילית הפוכה. לפי זה יתכן שנשתמרה בבראשית מג, לב ובשמות ח, כב' ההוראה המקורית תועבה=טהור, וקדוש אצל המצרים.
אולם נראים יותר דברי החוקר האחרון שעסק בעניין זה, המשווה את המלה העברית תועבה למלה המצרית "בות" שמובנו במצרית הוא דבר אסור. לכל מחוז יש "בות" משלו התלוי בפולחן שנהג באותו המחוז. זה כולל האיסור לזבוח ולפגוע במין מיוחד של בעל החי הנמצא בזהות או בקרבה מיוחדת לאלוהות שבמחוז. מי שמציית ל"בות" הריהו טהור. הזרים שלא הכירו את "בות" ולא נשמרו ממנו, הם שנואי האל ואין להם חלק בחגים ובסעודות.
אנו רואים אפוא ש"בות" חופף לגמרי בכל משמעותה את המלה העברית "תועבה", ולכן מובן, שבדלתה, מקום בו נמצא הפולחן של התיש מנדס, היו רועי הצאן, שאינם שומרים על ה"תועבה" מתועבים, והרחיקו אותם עד לארץ גושן, מקום שם התגוררו הרועים. וזה גם הפירוש המתקבל ביותר לדברי משה אל פרעה "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם" - דברים אסורים למצרים. יש כאן, כמובן, גם נימה של לעג למצרים והסתייעות באמונתם להנמקת צעד אנטי מצרי. (ראוי להזכיר בקשר לזה את האגדה שכנביזו הפרסי כובש מצרים, שם בעלי חיים קדושים לפני צבאותיו והמצרים נרתעו מלזרוק חצים עליהם).
בעלי החיים שזכו לפולחן
רשימת בעלי החיים שזכו לפולחן בצורה זו או אחרת היא גדולה מאד וכוללת חיות טרף, בהמות, עופות, דגים ושרצים שונים. חשוב במיוחד, בשים לב למקורות המקראיים, לתאר את בעלי החיים הביתיים ששימשו כאלוהות, או מקודשים למצרים בצורות שונות. פרים הם הראשונים במעלה. מפורסמים ביותר היו הפרים החיים שהעריצו אותם בתור אלים: הפר מנביס בהליופוליס, הפר אפיס בממפיס, הפר בוכוס בהרמונטיס ועוד שורה של פרים לבנים ושחורים. פולחן הפרות הוקדש בעיקר לאלה חתחור המופיעה כאשה בעלת ראש פרה. מבהמה דקה היה מפורסם הפולחן לתיש החי בעיר מנדס בדלתה של מצרים התחתונה, וכן היה כבש, או תיש, בעל החי המקודש של האל חנוב באלפנטינה, בייב. ומכאן אולי מקור הסכסוך עם המצרים שהתנגדו לפולחן הקרבנות של היהודים. איל ואווז היו גם בעלי החי של האל אמון בתיבי. ראשים של בעלי חיים שונים מכתירים את תבניתיהם של אלילי מצרים, כך שכל דת מצרים מקבלת מבחינה חיצונית דמות זואולוגית מובהקת.
תהליך הקדשת יתר של בעלי חיים והאיסור להרגם
מובן שאסור להרוג את בעל החי המקודש, ויש עדויות מן התקופה התלמית על נכרים שהרגו במזיד בעל חי מקודש, ששילמו בחייהם בעד חטאם זה, מבלי שהשלטונות היווניים יכלו להצילם. היו הבדלים בין המחוזות השונים, ורק בעלי חיים יחידים זכו להערצה כלל ארצית. גם יסוד הקיום הכלכלי מחייב זאת. יתר על כן, קרה גם שמצרי שחט פרה ואכל את בשרה. אנו פוגשים גם מריבות דמים בגבולות המחוזות, שהללו אכלו דגים מקודשים לבני המחוז השני, ואלה החזירו להם כגמולם ע"י שחיטת כלבים קדושים. בעיקר בתקופה האחרונה, עת שמצרים היתה נתונה לשלטון זרים, גברה ההיאחזות הקנאית של עם המצרים בפולחן בעלי החיים הקדושים כיסוד מוסד לקיום עצמיותם התרבותית והלאומית.
היה במצרים תהליך של הקדשת יתר של בעלי החיים, שהלך וגבר, וליד המקדשים נמצאו רפתות ודירים, כלובים וציפורים ואגמים לתנינים ודגים, והמאמינים מן השכבות הרחבות מצאו דווקא בהם ביטוי ל"רליגיוזיות" שלהם. אלה התבוננו בהערצה באופן מהלכם של הפרים הקדושים בחצרות רפתותיהם, וראו בהם אוראקולים. יש שהחזיקו בבתיהם בתור "רוח טובה" בעל חי מסוים, ועטו אבל בעת מיתתו. ואין זו אגדה מה שמסופר שמי שנשכו נחש או תנין נחשב לקדוש, וכבוד גדול עשו לו במותו. זה מבוסס על מציאות מסוימת.
כיצד מכתירים וקוברים את פר האפיס ויתר בעלי החיים המקודשים
עסק גדול היה הבחירה של הפר או התיש והכתרתו כ"אלוהות". הבהמה היתה צריכה לעבור "בחינה" מדוקדקת. אחד הסימנים של האפיס השחור היה משולש לבן על מצחו, וסיפרו אגדות על זוהר שאפף אותו בעת המלטתו.
כבשה אחת "פתחה" פיה ונבאה על גורל מצרים לעתיד לבוא, ואח"כ שבקה חיים. בזה הוכרה אלוהותה, וקבר קדוש עשו לה.
יש שחיפשו בעל חי מתאים זמן רב, ומסופר שהמוצא המאושר נתעשר עושר רב. קרה פעם שעברו שלושה חדשים עד שהצליחו למצוא פר אפיס. כל מצרים שמחה לגילוי כזה, וכולם נשמו לרווחה. המצרי היה מתודה שלא הסתיר פר אפיס בחצרו.
גם מציאת תיש קדוש, כממלא מקומו של קודמו בתור האל של מנדס, היה עניין הנוגע למלך ולכל עם מצרים. ההכתרה נעשית בפומבי, בהשתתפות המון רב ומשלחות מכל מקדשי מצרים. הכתרה זו דומה היתה להכתרתו של פרעה חדש.
האפיס היה מופיע בימי החגים בתהלוכה לפני ההמון שהשתפך בהערצה. הוא היה רץ בשדות בטכס הפראת האדמה, ופרעה היה "רוקד" ריקוד פולחני לעומתו. בימי חגים היה פרעה מבקר במקדשים וסר כמובן אל בעלי החיים המקודשים.
לשיא כבודו הגיע בעל החי המקודש ובמיוחד האפיס עם מותו. מותו של אפיס, הבהמה הנערצה ביותר במצרים, השרתה אבל כבד על כל מצרים, וראו בהסתלקותו סימנים מבשרי רעות. יראי אלוהים עינו את עצמם בירק ובמים בלבד בכל שבעים ימי חניטתו וקבורתו. נערכה לו קבורה יקרה, וגופו הוטמן בארון אבן, והציבו לו מצבה ועליה חרותים תולדותיו, תאריך הכתרתו, שנות כהונתו וכו'. מימי הדינסטיה ה- 18 עד לתקופת התלמאים היו פרי האפיס נקברים ב"סרפיאום" אשר בממפיס, מקום בו נמצאו ששים קברים. עצם מיתתו של הפר לא פגע כלל באלוהותו.
"כל בכור בהמה"
מסתבר שהמשפט הכללי "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" (שמות יב, יב. השווה במדבר לג, ד) מובנו - כפירושו של יחזקאל קויפמן - להריסה פיסית של פסילי האלים והמקדשים. ולפי התנאי במצרים זה כולל גם הפלת בעלי החיים בעלי אופי אלוהי, כגון האפיס והפרות של התחור, התיש של מנדס וכדומה. לפי זה נוכל להבין את משמעות הצרוף "בכור בהמה" במכת בכורות (שמות יא, ה) וסמיכות בכור בהמה לאלוהי מצרים (שם יב, יב).
בעל חכמת שלמה האפיקריפי, מזכיר את המגמה להעניש את המצרים באלוהיהם עצמם, כלומר בשקצים וברשמים המקודשים עליהם. בדרך זו הולך גם החוקר המודרני א. ש. יהודה. הוא מבאר כך את מכת הצפרדע שהיה השרץ של האלילה חקת, אלילת המיילדות.
חז"ל ראו בפסח מצרים הפגנה נגד פולחן בעלי החיים המצרים. פירוש זה נזכר במכילתא לשמות יב, כב:
"משכו וקחו להם צאן... "אמר רבי יוסי הגלילי: "משכו מעבודה זרה והידבקו במצווה".
כמה מפרשני המקרא הרחיבו עניין זה ורואים יסוד גדול של כל קרבן פסח מצרים, כהקרבת השה-אליל מצרים לשם הוכחת עזיבתם הגמורה של פולחן זה. החזקוני מסביר את כל הפרשה ואת ההבדלים שבין פסח מצרים ופסח לדורות ברעיון זה של עשיית פומבי גדול להפגנה זו נגד אלילי מצרים,
"כדי שיראו המצרים את יראתם קשורה בבושת ובזויה בבתי היהודים וישמעוה צועקת ואין מושיע לה".
המקור העיקרי לפרשנות זו היא ההצגה זו לעומת זו, שמשה קבע תחילה (אמנם תוך נימה של לעג) שהמצרים עלולים לסקול כל מי שיזבח תועבת מצרים לעיניהם, ועתה גדל כוחם של ישראל והם מקריבים תועבת מצרים ואין פוצה פה.
"ואת נבלתם תשקצו"
כאן המקום להזכיר שכל טומאת בעלי החיים במותם המודגשת בפרק י"א בספר ויקרא יתכן שבאה כניגוד לאמונת המצרים. דעה זו נזכרה כבר אצל אב הכנסייה אוריגינס, ונרמזת אצל הרמב"ם. לפי זה יש לראות בכל חוקי המאכלות האסורים וההבחנה בין החי הטהור והטמא מגמה של התנגדות לעכו"מיות ובמיוחד זו המצרית.
אין הוכחות מספיקות לדעה זו בכללותה, אולם נראה שההדגשה היתרה של "ובנבלתם לא תגעו טמאים הם לכם" "ואת נבלתם תשקצו", "כל הנוגע... וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו יטמא עד הערב" וכו' וכו' הנזכרת בנפרד בקשר לסוגים השונים במערכת החי, מסתבר שבאה כניגוד למנהג עכו"מי הפוך מזה.
והנה לא מצאנו בעולם האלילי עם שהעריץ כ"כ את בעלי החיים בעצם חיותם ולאחר מותם את נבלות בעלי החיים, ממש בדרך שמסופר ביחזקאל על טהרת הארץ אחרי מפלת גוג ומגוג, שיעברו עוברים בארץ לחפש עצמות מתים. בעת שאלה האחרונים מתכוונים לטהר את פני הארץ מטומאת מתים, מתכוננים המצרים, לכבד, לטהר ולהקדיש את נבלות בעלי החיים "האלוהיים". יתר על כן "ארץ מצרים" נזכרת במפורש בסיומה של פרשה זו "כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים והייתם קדושים כי קדוש אני", כלומר שה' מעלה אותנו ממקום הטומאה למקום הקדושה.
פולחן בעלי חיים לפי ספר חכמת שלמה
בספרות היהודית הלניסטית שם את לבו בעל חכמת שלמה, במיוחד, לעובדה זו של פולחן בעלי חיים אצל המצרים. המחבר החי במצרים, מקום שם סובלים בני עמו מרשעת המצרים, מכיר כנראה תופעה זו באופן אישי והוא מתעב אותה במיוחד.
המצרים בלשונו "אויבי עמך" הם נבערים מדעת מיתר העמים בגלל שתי סיבות: האחת בגלל תכונתם הסינקריסיסטית "כי כל אלילי הגוים לאלוהים יחשיבו", והשניה הנוספת על כך: פולחן בעלי חיים ודווקא מן המינים המכוערים והמאוסים ביותר, וזה גרוע בעיניו מפולחן תבנית אדם. הוא אומר:
"אף ישתחוו לחיות הנבזות מכל, היורדות בבערותן ובחומר ערכן מבני מיניהם. גם יופי אין בהם, שיתפעלו ממנו במידה שיתכן אצל מראה החיות, אכן רחקו מתהילת ה' ומברכתו" (ט"ו, יד-יט).
רעיון זה נזכר כבר בצורה אחרת:
"כי הם הרחיקו לכת בדרכי בערות בחשבם לאלים את הנתעבות שבין החיות" (יב, כ"ד).
בעל חכמת שלמה מפתח את רעיונו העיקרי על הענשת מידה כנגד מידה בצורתה הקיצונית, שבעצם הדבר אשר זדו המצרים לאבד את ישראל, בו בדבר נפרע מהם. ולכן העניש אותם ה' ב"אלוהיהם" אלה ממש:
"שכן בצדק נשפטו בדבר אשר זדו בו ויסבו בהמון רמשים" (טז, א).
"כי נשפטו באלה אשר חשבו אותם לאלוהים" (יב, כז).
השפלות שבפולחן זה הוא לדעת המחבר שיא הבערות והרשעות ולכן מן הדין שייענשו בו:
"בעד מחשבת אוולת ורשעות אשר הדיחום להעריץ שרצים אין דעת בו ושקצים נגזים, שלחת בהם המוני רמשים להנקם בהם" (יא, טו).
ה"ערוב" הוא "מין צרעין ויתושין" כדעת רבי נחמיה. בעל חכמת שלמה הוא אפוא מן המתעבים הקיצוניים של פולחן בעלי החיים המצריים. הוא מפריז ואומר שאלה עובדים לא לחיות היפות, אלא למכוערות שבמערכת החי. באמת עבדו המצרים, במחוזותיהם השונים כמעט לכל הסוגים האפשריים במערכת החי. בהתאם לתפיסתו הכללית על הענשת הפסל האלילי עצמו אומר בעל חכמת שלמה גם על בעלי החיים האלוהיים:
"אכן רחקו מתהילת ה' ומברכתו".
פולחן בעלי חיים לפי יוסף בן מתתיהו והסופרים הקלאסיים
בעל חכמת שלמה נמנה על המתעבים הקיצוניים של פולחן בעלי החיים. הוא מתעב אותם בגלל האלילות הגסה שבפולחן זה. גם פילון לועג לתופעה זו וכן רובם ככולם של אבות הכנסייה הנוצריים. יוסף בן מתתיהו משתמש בכך בפולמוסו נגד אפיון - האנטישמי האלכסנדרוני ממוצא מצרי. אפיון הפיץ בדותא, שנמצא במקדש ירושלים ראש מוזהב של חמור, ויוסף בן מתתיהו עונה לו, שהוא בתור מצרי לא היה צריך בשום פנים להזכיר זאת, כי מה שונה חמור מיתר בעלי החיים המשמשים כאלוהויות למצרים. אלמלא היה לאפיון עצמו ראש של חמור או של כלב מאלה הכלבים הנערצים על ידיהם לא היה מפיץ שקרים כאלה. בן מתתיהו מזכיר בין השאר שהפרסים חתכו את גרונות "האלים" האלה. אפיון טוען נגד הקרבת קורבנות במקדש ירושלים. ועל זה עונה לו, שכך דרכם של עמי התרבות, כי אילו נהגו כל בני אדם כמצרים להעריץ כאלים את המינים הפראיים ביותר של החיות, לא היה נשאר בעולם מקום לקיום האדם. (נגד אפיון, ספר שני, 12,7).