החי שבפרשת שמיני

פרק י"א שבספר ויקרא בא ללמדנו חוקים ודינים על בעלי חיים האסורים באכילה ודיני טומאת נבלתם במגע ובמשא. לצורך זה הובאו בפרק שמות של בעלי חיים מכל מערכות עולם החי וממחלקותיהם; יונקים, עופות, זוחלים, דגים, שרצי מים, ושרצי עוף, שרץ השורץ על הארץ וכל הולך על גחון. מהם מופיעים בהכללות ובהעלם שם וניתנו רק סימניהם: מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלה גרה, כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, כל הולך על כפיו (רבותינו פירשו, כגון כלב, חתול וכיו"ב), כל הולך על גחון (נחש, שלשול וכד'), ומהם מופיעים בשמותיהם בלבד בלי מתן סימניהם - העוף למינהו, או בתוספת סימנים: גמל, שפן, ארנבת וחזיר; ארבה, סלעם, חרגל וסלעם. בפרק זה מובאים 36 שמות של בעלי חיים, עליהם יש להוסיף: שור, כבש ועז; תור ובן יונה שבפרשת הקורבנות, שתי ציפורים שבטהרת המצורע (לפי מסורת חז"ל אלה הן ציפורי דרור הידועות לכולנו) ואולי גם את תולעת השני שבאותו העניין. ונמצא כי בספר ויקרא מובאים 43-42 שמות, מלבד אלה שבספר ניתנו סימניהם בלבד, מבלי לפרט את שמותיהם. מספר זה כולל לא פחות משליש השמות של בעלי החיים שבכל המקרא. בריבוי שמות של בעלי חיים ויקרא הוא הראשון שבספרים: דברים, תהלים, איוב ומשלי המשופעים אף הם בשמות מעולם החי שבכתבי הקודש.

על אילו בעלי חיים מורים שמות אלה? יש בתנ"ך שמות שהוראותיהם וודאית ואין להטיל ספק בזיהוי בעלי החיים המצוינים בהם, כגון בהמות וחיות הבית השונות: שור, כבש, עז, גמל, סוס, חמור; תור, יונה, חזיר, עכבר וגם בעלי חיים אחרים שאינם ברשותו של האדם: נשר, עורב, חסידה. יש בע"ח שזיהוים היה מפוקפק עד הזמן האחרון: פרס, עוזנייה, נץ, שחף, כוס, תנשמת שבעופות, דוכיפת, אנפה, חולד, שפן, ויש שזיהוים מפוקפק ביותר ואף לדרגת ספק-ספיקא לא הגיעו, וזיהויים שנוי במחלוקת עד היום הזה: קאת, תנשמת שבשרצים, אנקה, סלעם, רובן של שבע החיות הטהורות הנזכרות בספר דברים ועוד.

כיצד ידעו לזהות נכונה את בעלי החיים שבמקרא? מבקשי הזיהוי נעזרו ונעזרים גם כיום בכמה וכמה אמצעים: במסורת חיה של החכמים והדורות; אמר ר' יצחק: עוף טהור נאכל במסורת (חולין ס"ג, ב). על יסוד תכונותיו של בעה"ח במקראות: הנשר (מיכה א' ט"ז; איוב ל"ט, כז-ל). השפן (תהלים ק"ד, יח; משלי ל', כו). גם התרגומים העתיקים השבעים, התרגומים הארמיים, הפשיטתא והוולגטה - אף הם משמשים מקור חשוב לזיהוי בעלי חיים. אכן יש שאותו תרגום עצמו נותן לחיה מסוימת כמה וכמה שמות, או רואה בשם מסוים כמה וכמה חיות. החסידה, למשל, תורגמה ב- 70 בארבעה שמות שונים: אורדיוס, פלקן, חסידה, אפופס, ובוולגטה בשלשה שמות: Onocratulus, Milvus, Herodius. וכל השמות האלה לא נתקבלו. החסידה זוהתה, כפירושו של רש"י Cieloia זיהוי זה נתקבל על כל הפרשנים והזואולוגים. עוד דוגמה: העש¹ .

יש שהמזהים נסתייעו לעתים בדברי חז"ל במדרש ובתלמוד, כגון הערותיהם על הצבי שקרניו הדורות (אינן מפוצלות) ועל האייל, שקרניו מסועפות. בימי הביניים תרמו רבות לזיהוי בע"ח - הרמב"ם, ודברי רש"י על אחדים מבעלי הכנף, כגון החסידה, ודחו מפניהם את כל המזהים האחרים. סיוע רב לזיהויים של בעלי החיים במקרא סייעו ההשוואות הפילולוגיות עם שמותיהם של בע"ח באכדית (אשורית-בבלית), מצרית, אוגריתית, ערבית וכד': ארנבת, איה, דיה, צב ועוד. חשיבות מסוימת נודעת להסברים אטימולוגיים של שמות, כמובן במקום שהדבר ניתן: ינשוף, תנשמת, דרור, חסידה, קאת (המקיאה בצנפות את העצמות והנוצות של טרפה); מסתבר, כי צודקים גם אלה המזהים כמה וכמה בע"ח על יסוד חיקוי צליל הקול שבעה"ח משמיעים: (תור-תור), סיס (סי, סרי), כוח (כחי, כחי), אוח (או, או) וכדומה. כן מבקשים (לעתים גם מוצאים), אסמכתא בתגליות ארכיאולוגיות בחפירות: עצמות, שלדים, תבליטים תמשיחים וכתובות. נזכיר כאן כי נתברר בודאות, כי הראם המקראי הוא ה- Bos Primigenius ובוודאי לא ה"ויזעלטיער" המפורסם שב"עברי-טייטש", שאינו אלא שיבוש של ה- Visent שור קדמון גדול בגרמנית ובאנגלית, ולחינם נדחקו אלה שראו בויזעלטיער את ה"ויזעל" הקטן, חסר הקרניים ובעל הזנב השעיר... חיפשתי ומצאתי בתרגומים לאידיש וב"צאינה וראינה" שנדפסו לפני כ- 350 שנה, מהם גם בידי ר' יעקב אשכנזי מ"יאנוו", מחבר "צאינה וראינה" הידוע, ובספרים אלה כתוב בפירוש "וויזען טיר". המדפיסים שבאו אחריו וגם בימיו לא שמעו, כנראה, על הוועזנט ותיקנוהו ל"וויזעלטיער" וכמו שאמרנו כבר בלשון חכמים "שבשתא כיון דעל-על" (בבא בתרא כ"א, א). יזכרו לטוב שמותיהם של חוקרי טבע הארץ והחי שבה, שחוננו בחוש לשוני חריף (לפעמים בחוש חריף יותר מדי...) ושתרמו רבות לזיהוי בעלי החיים שבכתבי הקודש. החשוב שבהם היה ישראל אהרני ז"ל (מת 1946), תלמיד חכם ובלשן וראשון הזואולוגים היהודים בארץ ישראל. גם הכומר הסקוטי טריסטראם (מת בשנת 1906) ייזכר בכבוד. הוא תר את א"י וסביבותיה פעמים אחדות ובכל פעם פיענח צפונות החי שבארצנו. טריסטראם הנחיל תגליותיו בטבע הארץ, על כל אשר בה, לנו, ובודאי גם לדורות הבאים. מן הראוי להזכיר בכבוד גם את שמואל בוכהרט, נוצרי מהולנד שבספרו הגדול "הירוזואיקון" שכתב לפני 400 שנה (בלטינית) גילה הרבה נסתרות בשמות של החי בתנ"ך.

נעבור לפרטים. הטשטוש בין השפן והארנבת שהיה בפי העם ובעט סופרים נמשך גם בימינו, אמנם בהרבה פחות מאשר בדור הקודם. ותמוה הדבר. באירופה ובאמריקה אין, ולא היו שפנים, ובכל זאת היו מכנים בארצות אירופה את הארנבת או את הארנב בשם שפן וגם גזרוהו מן השם "שפאניען" - ארץ ספרד - ששם היו ארנבות למכביר. בשני הדורות האחרונים מאז רבו טיילים וסיירים שהפליגו אל פינות נידחות ואל הרים ללא ישוב "מכרמי עין גדי" לשעבר ועד חניתה שבצפון, למדו להכיר יפה את ההבדל שביניהם. עתה רואים לעתים בצפון הארץ ובדרומה, וגם בלב הארץ, שפנים בודדים וגם עדרים קטנים השמים להם מחסה בין הסלעים, כשהם יושבים ומתחממים בשעות החמה, ובהתקרב אדם הם ממהרים לטפס אל בין הסלעים. לעומתם הארנבת והארנב דרים במישור דווקא והנוסע או ההולך רגלי יראם כשהם מדלגים בקפיצות וממהרים להימלט אל מערות ואל סבכי שיחים לא תשורם עין אנוש. בייחוד התחבב השם "שפן" על כותבי ספרות ילדים, בפרוזה ובשירה, ויש לעקור את השימוש בשם זה ממקום שאינו הולם אותו² .

נעבור אל העופות. בפרשת שמיני מובאת רשימה של 20-19 עופות או מיני עופות. העורב הוא אולי היחיד שבזהותו לא חלקו מעולם. השמות האחרים נתפרשו באופנים שונים. אחדים משמות אלה סתומים עד היום, והדעות על נושאיהם שנויות במחלוקת. הרשימה פותחת בנשר הוא מלך העופות (חגיגה י"ג, ב). בזהותו טעו רבים עד השנים האחרונות ממש. תרגמוהו אדלער, כרגיל. אולם זהו תרגומו של העיט, ואילו הנשר הוא Griffon Vulture, Gyps Fulvus - זהו עוף גדול מידות, צווארו קרח, כאילו נשרו שערותיו, וכאן מסתברים דברי הנביא מיכה (א' טז) "הרחיבי קרחתך כנשר". עוף זה עדיין מצוי בהרי ארצנו, אפשר לראותו בגני החיות שבארץ ובמכון הותיקן בירושלים, מאחורי מלון "המלך דוד" נמצא פוחלץ (אדר) גדול ויפה של נשר פרוש כנפיים במלוא הדרו.

הדאה והאיה שניהם, כפי הנראה, בני סוג אחד ה- Milvus הדורס בעלי חיים קטנים, בספר דברים, בפרשת ראה, נזכרים בפסוק המקביל ראה, איה ודיה. רבותינו אמרו שארבעתם: דאה, ראה, איה ודיה - כולם הינם הך (חולין ס"ג, ב). בת היענה נחשבת במשך דורות ,Strauss Ostrich, Strutchio אולם קמו עוררים - ואהרני בתוכם - שטענו - ובצדק כי היען אמנם עוף, אולם אינו משמיע קול, אף לא קול נכאים והלא כתוב: "אעשה מספד כתנים ואבל כבנות יענה" (מיכה א, ח). בשל כך ראו המערערים את ה- Ostrich ביען (כיענים במדבר, איכה ד, ג). שגבהו מגיע לשני מטר ומשקלו 80 ק"ג; רגליו חזקות מאד ונקבתו מטילה ביצים שגודל כל אחת מהן 12X15 ס"מ ומשקלה 1600 גרם(!). היען נעלם מגבולות ארצנו וגם מעבר הירדן המזרחי וממדבר סוריה, בהם היה מצוי עוד לפני זמן לא רב. מאז למדו הבדואים להשתמש בנשק המשוכלל ובג'יפים קלי התנועה שרכשו עם התקדמותם בתרבות, הושמד עוף גדול מדות זה מאזורים אלה. זואולוגים אחרים התעלמו מהשם "יען" ושם זה נחשב Nomina noda שם ריק ללא זיהוי נושאו וללא שימוש, או לשימוש, אולם לא של בע"ח, ויש החושבים כי בת היענה היא אחד העופות דורסי הלילה, בן מינו של האוח (Bobo b. ascalaphus), בקאת ראו השבעים ואחרים עוף מים גדול - פליקן - בעל רגלי שיט (קרום שחיה) העובר את ארצנו בלהקות גדולות בדרכו לאפריקה. מעטים מעוף זה נראים בישראל כל ימות השנה בקרבת ברכות מים (היו מצויים לרוב על-יד ימת החולה - בזמן שהיתה ימה...) עתה נדחה שם זה מהפליקן ואת מקומו ירש שקנאי הנזכר בתלמוד (בבלי, חולין ס"ג, א). שם זה מתאים לעוף הנ"ל בשל ה"שק" העשוי עור שבחרטום התחתון המשמש מקום איסוף ל"זוטו של ים" - הדגים אשר יעלה העוף הזה מן המים... ואשר לקאת - סוברים כי זהו עוף מדבר דורס, שאליו נתכוון הנביא באומרו: "וישם את נינוה לשמה ציה כמדבר, גם קאת גם קיפוד בכפתוריה ילינו" (צפניה ב, יד), ובתהילים נאמר בפירוש: "דמיתי לקאת מדבר הייתי לכוס חרבות" (תהלים ק"ב, ז), והשם קאת מורה אולי על הצניפות אשר עוף זה יקיא ובהן שרידי עצמות ונוצות שלא נתעכלו. זואולוגים חשובים התעלמו מהשם קאת, כי התקשו בזיהוי עוף אשר הולם אותו שם זה. ועוד שם מסופק: התחמס, לכאורה הולם שם זה עוף דורס גדול החומס (שמו!) ודורס ללא רחם. אולם רוב הזואולוגים ייחדו שם זה לצפור קטנה - קצת יותר מעשרים ס"מ - שמשקלה כשמונים גרם (לשם השוואה: דרור הבית אורכו 15 ס"מ, משקלו 30 גרם), בעלת שם מוזר "קפרימילוגוס" שפירושו "חולב עזים" (וכן בגרמנית Ziegenmilk.) צפור זו מצויה גם בקרבת עדרי צאן ובקר, שם מצויים בשפע חרקים, אשר תטרוף, ובשל כך נוצרה בימי קדם אגדה שציפור זו חולבת עזים, ומכאן שמה! מקורה קטן, אולם מפתח פיה גדול מאד ואת החרקים תוכל לצוד-כסיס החומות - אגב תעופה, אמנם היו - ויש גם עכשיו - המכנים בשם תחמס את הסדרה הגדולה Falco (בזיים) ולמה כינתה לדעתם התורה דווקא את ה- Falco בשם תחמס. והלא יש עופות דורסים אכזריים מבני משפחה זו? חידה היא ותהי לחידה! בודאי אין שורש השם תחמס "חמס" הולם את הקפרימילוגוס שנקרא בכמה וכמה שפות "סיס הליל" ושם זה מתאים יותר, כי הדמיון בין צפור זו ובין סיס-החומות רב בצורת הפה הרחב ובדרכה לצוד אגב תעופה באוויר.

השם חסידה ciconia ניתן לעוף הגדול. החסידה הלבנה ידועה מאד, החסידה השחורה מוכרת אך למעטים. ובמה זכה עוף זה לשם יפה כל כך? (אגב, גם ברומית נקרא Avis pias כלומר עוף חסוד). היו מרבותינו שהפליגו בשבחו של העוף ("שעושה חסד עם חברותיה" במזונותיה. אחדים פירשו תכונה זו לשלילה: "עושה חסד רק עם חברותיה", ולא עם כל הזקוק לחסד ולעזרה ויש מי שפירש חסד זה לגנאי "חסד" - תועבה, חרפה. אבן עזרא פירש: היא מפזרת חסד בדרך רחוקה - על דרך חסד שבויקרא כ', יז, וכן הוראת השורש "חסד" במשלי כ"ה (אגב, מן הראוי להזהיר את התלמידים שלא להתקרב יתר על המידה אליה. קרה ובאחת המושבות ניקרה חסידה במקורה עין של ילד, שהתקרב יותר מדי אליה, החסידה נמשכה אל הברק שבעין ועשתה מה שעשתה). שם העוף הדורס רחם (בספר דברים: רחמה, בלשון נקבה), נגזר כפי הנראה, משורש "רחם" בהוראתו המקובלת. "אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה "רחם"? כיון שבא רחם באו רחמים" (רש"י מטר) זהו כידוע עוף דורס לא גדול ממשפחת הנשרים המצוי בארץ ישראל בייחוד בקרבת המזבלות ומפעלי מטבח. הוא בן לווייתו של הנשר הגדול היורד לאכול נבלה המזדמנת לו ומשייר ממנה. אגב, על זיהוי הרחם נאמרו קרוב לחמש עשרה השערות. ומי הוא השלך? בדיחה מפורסמת באידיש אומרת שהוא "א משוגענער פיש". ולמה פיש (דג)? משום שפירשו לא נכונה את תרגומו הארמי "שלו נונא" (נון בארמית - דג) למה דווקא משוגע? כי למה נדחק את עצמו דג בתווך בין שני עופות דורסים? (כוס וינשוף) לעניות דעתי, המקור לבדיחה זו הוא בטעות ה"בחור הזעצער", או הקורא, שבמקום "שלי נונא" שבתרגום קרא "שטי נונא" - דג שוטה... ו"שבשתא כיון דעל-על". נוטים לראות את "עיט דגים" - כשלך. עוף גדול זה (Pandion haliaetug) חורף בא"י, הוא שולה (או משליך עצמו) ממקווי המים את הדגים - מזונו העיקרי. אדלג על 7 שמות של עופות (הפרס, העזניה, הנץ, השחף, הכוס, התנשמת והאנפה) ולא אגע בהם אף בקיצור נמרץ כי יארכו הדברים, אולם אגע בעטלף. הוא, כידוע, אינו עוף כי אם יונק, ולמה הובא, אמנם בסוף הרשימה, בין העופות? על שום שהוא מרחף באוויר ונדמה כאילו הוא עף "דברה תורה בלשון בני אדם" ולכן צורף אל העופות... לפני העטלף מופיע ברשימת העופות הדוכיפת, שגם הוא מבחינה מסוימת "יוצא דופן" - בתנועותיו המוזרות בראשו ובכרבולתו הכפולה.

רק נגעתי ברוב שמות העופות. הרוצה לדעת יותר לצורך ההוראה והשיחה בכתה, יואיל לעיין באנציקלופדיות למיניהן ובספרי הלימוד לתורת החי, בייחוד לזה של יהושע מרגולין ז"ל ואם מצא, גם בספרי אהרני. גם שמות אלה אינם ודאיים, אולם הם נתקבלו והכו שורשים בציבור המורים והתלמידים וספק אם ימצא מי שירצה ויצליח לשנותם. אמנם לפני 15 שנה כתב החוקר האנגלי דרייבר מאמר גדול ובו הוא מחולל מהפכה בנוקלטורה של העופות, אולם דעתו לא נתקבלה וקולו נשאר קול קורא במדבר.

שמותיהם של שמונת השרצים השורצים על הארץ, המובאים בספר ויקרא בלבד מהווים בעיה קשה. השבעים תירגמו את כולם, אולם רק שלשה מהם נתקבלו. פחות או יותר. העכבר ידוע ומקובל על כל. בזהותו אין מחלוקת, אמנם בהיקפו חולקות הדעות. יש בארצנו כמה וכמה מינים ובעולם מצויים, לדברי החוקרים, קרוב למאה סוגים, מהם ידועים בא"י ביותר; עכבר הבית, החולדה, המכונה בפי רבים שלא בצדק ושלא בטעם, בשם הברברי עכברוש (שם זה מופיע גם בימינו פה ושם) והנברן, הוא עכבר השדה המשחית את תבואת הארץ (שמואל א' ו, ה), רש"י לעז ששה שרצים בלבד; בעכבר לא נגע ואת הכוח לא ניסה אף ללעוז. (גם חזקוני כותב: והכוח לא נתפרש לי). מאלה הששה שרש"י לעז, רק אחד סביר: הלטאה - ליישרד (Lesard, Lecerta) אחד מפוקפק ביותר: הצב המקובל עכשיו כשם זוחל בעל שריון, שמינים שונים ממנו מצויים ביבשה ובמים. המתרגם לרוסית העתיק כמעט כל השמות העבריים כלשונם, אולם, כמובן, באותיות רוסיות, בטיב הלטאה נחלקו מעטים. השאלה מהו היקף השם? בשם הלטאה כלולות הרבה מאד. גם בארצנו נמצאים כמה וכמה מינים. גם הוראת השם חומט נמצאת עכשיו מחוץ לויכוח, אם כי אין אנו יודעים לאיזה שרץ נתכוון המחוקק בשם זה. מן הזיהויים השונים שהוצעו לחומט נזכיר את הבלע"ז של רש"י: לימצ"ה. רכיכה או שבלול (limace) ואת דברי משה רבנו: "שמלתך לא בלתה מעליך" (דברים ח', ד) מפרש רש"י שם, "ואף קטנים כשהם גדולים היה לבושם גדל עימהן, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו", (אולם במדרש שיר השירים רבה מיוחסת תכונה זו לחלזון) ראה גם חגיגה י"א, א, דברי התלמוד: "שכן חומט תחילתו בכעדשה" ודברי רש"י שם: "אומר אני שהוא מין שרץ שקוראים לימג"ה הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל ותחילת הנוצר כקליפה של עדשה היא". גם בשם חומט מכונית עתה משפחה מסועפת של זוחלי עפר ובארצנו ידועים לכל הפחות, 8 מינים ממשפחה זו. יתכן, כי עם העמקת סיורינו וטיולינו בערבה ובמדבר סיני יתגלו עוד מיני חוטמים ולטאות, כשם שלאחרונה נתגלו מיני נחשים שלא ידענום עד כה.

מעניין גורלו של השם חלד. רבים ראו בו Weasel - טורף קטן (לא ויזעלטיער - שם משובש לראם הגדול בעל הקרניים. שם זה נשתבש מהשם ויזענט או ויזענטיער³ וכן רש"י - כוולגטה - מושטי"לה (Mustela) - טורף ממשפחת הסמוריים הנמצא באירופה, ויתכן שהיה לפנים גם בא"י (ואולי הכוונה לגירית המזדמנת גם עכשיו בא"י) יש הסוברים כר' סעדיה גאון וכאבן ג'נאח שזהו בעל חיים השוכן עפר גם בעודנו חי ופירשוהו Talpa - טורף קטן הנמצא באירופה. המפרשים הנ"ל לא ידעו, או לא זכרו שהטלפה לא נמצאת, וכפי הנראה גם לא נמצאה, בארץ ישראל. אלה המכירים את החי שבארץ ישראל סוברים, כי החלד הוא ה- Spalax בע"ח קטן הדומה לטלפה. גם עיניו מכוסות בקרום עור ואינו רואה. גם גפיו אינם מפותחים, אולם בחושיו האחרים המפותחים הוא מגיע אל שורשי הצמחים והוא מזיק מאד לגן הירק. הטלפה היא אולי החפרפרת ("לחפרפרות ולעטלפים", ישעיהו ב' כ; ראה רש"י לפסוק זה) הניזונית מחרקים ותולעים, ובניגוד לחלד מביאה תועלת לאיכר ולגנן. כנראה שהחלד נקרא בפי חז"ל אישות, וי"א שהוא הזכר והנקבה היא החולדה (רש"י תענית ח' א). ראה האגדה הנפלאה על חולדה ובור⁴ . קשה לומר מי הוא הצב ומי הוא התנשמת (להבדיל מתנשמת שבעופות) השם צב תורגם על ידי השבעים ובוולגטה Crocodiles ואין זה נראה. רש"י נתן לשם זה שני בלעז"ים, באחד מהם הוסיף "שדומה לצפרדע". ר' אליהו בחור שיער שזהו ה"שילדקרעטע" וכך גם תיקרא בשם זה סידרת Checonia שעמה נימנים ביבשה ובמים בעלי החיים הידועים גם ביום בשם צב, בעלי השריון הקשה (או הרך) שיש לו פתחים להוצאת הראש, הגפיים והזנב הקצר. אחדים מהתרגומים העתיקים הביאו תרגום: הצב - חרדון. בשם חרדון הצב יכונה עכשיו סוג ממשפחת החרדוניים Uromastix, היחיד מבין הלטאות הניזון רק ממזון צמחוני. אורכו מגיע ל- 75 ס"מ; זנבו קוצני; נפוץ בנגב ובאזור המדבר, שבסביבות ים המלח.

נסיים בכח. לשרץ זה הוצעו 15 שמות⁵ , נזכיר אחד מהם הלא הוא הזיקית (Chamaleon vulgaris) שרבים מילדינו יכנוהו, על שום תכונתו המיוחדת, מחליף צבעים. השם כח ניתן לו, לדעת קצת, על שום שהוא משמיעו ברוגזו, לדעת אותם ה"קצתים", קול הדומה לקול האדם בהפרישו את כיחו... שם אונומטופואי... נתקבלה הדעה, כי הכוח הוא הגדול שבלטאות ה- Varanus. השם כח הולם זוחל זה, הוא גדול וחזק - אורך גופו עם זנבו מגיע עד ל- 120 ס"מ וזנבו החזק ושיניו החדות כוחם יפה להגנה ולהתקפה. שניים מבין שמונת השרצים: האנקה והתנשמת בם בבחינת Nomina noda שמות שנשארו בלא תוכן. זהותם לא ידועה אף בהשערה רחוקה. התנשמת שבשרצים לא נמצאו לה מזהים, מכיוון שידועה לנו התנשמת שבעופות (Tyto alba) עוף לילה הדורס עכברים למכביר ו"אין שני בעלי חיים משמשים בשם אחד". מחמת קוצר הזמן ואריכות הדברים לא אגע אף ברמיזה בשרצי העוף ההולכים על כפיים.
 

 

 

להרחבה עיין גם במאמרו של אלקנה ביליק: חיות טהורות בתורה ובנ"ך (דבריםי"ד)